מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
יש הפרטות טובות? הצעה למבט פרגמטי
יש להבחין בין הפרטה של מערכות עסקיות לבין מערכות המספקות שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה. במקרה הראשון הפרטה יכולה להיות מדיניות חיובית בתנאים מסוימים ובמקרה השני ההפרטה היא גרועה (כמעט) תמיד, משום שהיא פוגעת בחברה
מאת: אמנון פורטוגלי
במאמר קודם כתבתי כי "הפרטה היא צעד שכדאי לעשותו במקרים מסוימים ושצריך להימנע ממנו במקרים אחרים, אך אין לקדשו ולהפוך אותו לאבן היסוד של המדיניות הכלכלית… הפרטה צריכה להתבצע רק אם ברור שהתחום שבו פועלת החברה המועמדת להפרטה הוא תחרותי ושלממשלה יש יכולת לשמור אותו ככזה.". במאמר הבא ארחיב את הנקודה הזו.
המניע האמיתי להפרטה בכלל ולעברת השירותים החברתיים למגזר הפרטי בישראל הוא בעיקרו אידיאולוגי – פוליטי ולא כלכלי. הטיעונים (בחלקם הגדול מופרכים) בדבר התועלת והיעילות של ההפרטה הם רק כסות לאידיאולוגיה זו.
הגישה שלי להפרטה אינה דוגמטית ואיני חושב שיש כאן מקום לגישה אידיאולוגית כמו להבדיל התפיסה הניאוליברלית. בלי להיכנס לויכוח פילוסופי על האידיאות בבסיס כל עמדה, נקודת המוצא שלי בנושא היא שהממשלה אינה חנות מכולת, אין זה מתפקידיה להרוויח, ורווח אינו אבן הבוחן לפעילותה. כמובן שארגונים שבבעלותה צריכים להיות יעילים על פי מטרותיהם (צבא למשל).
הפרטה, מבחינתי, צריכה להיות מעשית ותואמת את מטרות החברה Society ובהתאם לתנאים המודרניים של הכלכלה הישראלית. אפשר להפריט תוך המשך מחויבות לכלל הציבור. אפשר להפריט מפעלים ואולי אף שירותים ציבוריים מסוימים, ויחד עם זאת לשמור על הדמוקרטיה ולגונן עליה מפני האוליגרכים, אפשר להפריט מתוך המשך מחויבות לכלל הציבור ולא רק לאליטת ההון. אבל לא חייבים להפריט.
לדוגמה, למרות שההפרטה של בנק הפועלים ובנק דיסקונט אינה משהו להתגאות בו, אפשר להפריט את הבנקים ובתנאי שתהייה רגולציה חזקה. נראה שזה המצב בארץ. יחד עם זאת חשוב לשמור את בנק הדואר בבעלות ממשלתית כ'בנק חברתי' מבלי לדרוש ממנו רווחיות מעבר למינימום מסוים, (נאמר עלות גיוס ההון ע"י הממשלה). המטרה היא למנוע פעילות מונופוליסטית של הבנקים. כך בנק הדואר יגבה עמלות נמוכות יותר, דמי שמירה נמוכים יותר, מאשר בבנקים ולא לאפשר להם להשתולל בתחומים אלו. עו"ד דידי לחמן מסר הציעה הצעה בכיוון זה. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3409474,00.html
נשאלת השאלה, אם החברה הממשלתית פועלת בשוק תחרותי והיא רווחית, אז למה להפריט אותה? הרי עדיף שהרווחים הללו ילכו לטובת כלל הציבור מאשר שילכו לכיסם של בעלי הון. אבל לפני ששואלים אם כן או לא להפריט, נכון יותר לשאול מה הסיבה שהממשלה מחזיקה בחברה זו. הנימוק שהרווחים ילכו לטובת כלל הציבור ולא לכיסם של בעלי הון אינו נכון כלכלית, אם ההפרטה מתבצעת נכון, אז המחיר המתקבל (לכלל הציבור) שווה ערך ומשקף את הרווחים העתידיים.
המבחן האמיתי להפרטה צריך להיות על פי נתונים מהשטח ועל פי ניתוח של התוצאות הצפויות מההפרטה המוצעת.
על פי הנתונים האמפיריים מהשטח, ובניגוד לטענות ולסיפורים של חסידי ההפרטה המופצים השכם והערב בעיתונות הכתובה, ברדיו, ובטלביזיה, ההפרטה בעולם נכשלה כשלון חרוץ והביאה לתוצאות קטסטרופליות. צריך להסתכל על איסלנד, אירלנד, לטביה, בריטניה וארה"ב כדאי לבחון את תוצאות ההפרטה והחלשת הרגולציה (מדיניות השוק החופשי מהתערבות ממשלתית) בשנים האחרונות.
כאשר מנסים להעריך את התוצאות הצפויות מההפרטה יש להבחין בין הפרטה של מערכות עסקיות כמו הבנקים, חברות תעופה, או חברות יצרניות לבין הפרטה של מערכות שמספקות שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה (חינוך, בריאות, שירותי רווחה, סיוע וטיפול, בתי סוהר, תרבות, אוניברסיטאות). לא ברור שיש עדיפות למגזר הפרטי אפילו לגבי מערכות עסקיות, מכיוון שהמגזר הפרטי שם יותר דגש על שיקולים לטווח קצר, הוא משקיע השקעה נמוכה ממה שהמשק ככלל צריך, בגלל דרישות שוק ההון, מתפיסת סיכון, התעלמות מזיהום הסביבה (למשל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו), וגורמים נוספים. אבל ברור שיש נזק מהותי בהפרטת מערכות שמספקות שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה. וכמובן בהפרטת גופים שיש להם מונופול טבעי או למעשה.
בראש ובראשונה, אי אפשר להתעלם מכך שהפרטת השירותים הציבוריים כמו שירותי הבריאות, הסיעוד ואחרים, נגועה בניגוד בסיסי הקיים בחברה פרטית המספקת שירותים: רווח לעומת איכות הטיפול או טיב השירות. בחברה הפרטית שיקולי הרווח תמיד גוברים על איכות הטיפול.
בניגוד לטענת היעילות של חסידי ההפרטה, לא ברור כלל שיש תועלת בהפרטת מערכות שמספקות שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה ונראה לי שהנזק מהפרטת מערכות אלו גבוה בהרבה מהתועלת (אם בכלל) מהפרטתן. יש מעט מאוד תחרות בתחומים אלו ומעט הוכחות להקטנת עלויות וצמצום בהוצאות. היחסים בין האזרחים מקבלי השירות והספקים הם 'כאילו' יחסי שוק (Quasi-Market) , ולא יחסי שוק אמיתיים. מקבל השירות 'הלקוח' אינו יכול למעשה להגיב על טיב ואיכות השירות או לנטוש את ספק השירות. ונוצרים יחסי תלות בין האזרחים מקבלי השירות לספקים.
בנוסף קיימת בעיית אמת של יעילות ומדידה של שירותים. מדידת והערכת תוצאות של טיפול סוציאלי ושירותים חברתיים היא משימה קשה ביותר. לאחר ההפרטה המשימה קשה שבעתיים. הממשלה תלויה בספקים לשם קבלת הנתונים, יש לה מעט משאבים (כח אדם מיומן, התמחות, כלים( להשגיח, לפקח, ולבדוק את הספקים, ולמקבלי השירות יש יכולת מועטה להעריך את התוצאות. כתוצאה מכך כלל לא ברור שיש אפשרות לפקח, לבדוק ולהעריך, ושיש תועלת בהפרטת מערכות שמספקות שירותים או מוצרים אלו.
נקודה חשובה נוספת היא שצמצום מעורבות הממשלה באספקת שירותים או מוצרים ציבוריים למחצה, לא רק פוגעת בחלקים גדולים מהאוכלוסייה ושוברת מרקם חברתי, אלא גם, במישור הכלכלי, מסבה נזקים כלכליים כבדים, במיוחד בטווח הבינוני והארוך. פחות בריאות, פחות חינוך, פחות השכלה גבוהה, פחות אנשים שיתרמו לתוצר הלאומי, פחות תשתיות… כל זה אומר פחות צמיחה בעתיד, שכר נמוך והתפוררות חברתית.
המאפיין וההישג הגדול של חברת הרווחה היה מיסוד והרחבת הזכויות והשירותים הסוציאליים לאזרחים החלשים והפגיעים בחברה: לעניים, למובטלים, לנשים חד-הוריות, לילדים, לזקנים, לחולים, ולנכים. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הדוגלת בהקטנת הוצאות הממשלה, בהפרטה של השירותים החברתיים, בהעברת האחריות מהממשלה לרמה המקומית ומהציבור לפרט, מאיימת על זכויות והישגים אלו. הביזור וההפרטה של שירותי הרווחה פוגעים בחברה האזרחית. הם מאיימים על האוטונומיה של האזרחים ומקטינים את יכולת החברה האזרחית לפעול עבור ולטובת האוכלוסיות החלשות.
אני לא בטוח שהתפיסה הסוציאל-דמוקרטית מחייבת/דורשת בעלות של המדינה על כל המפעלים או על כל מפעלי התשתית והייצור ולפיכך תתנגד תמיד לכל הפרטה. באם אני טועה וזו אכן הגישה, אזי היא לדעתי מוטעית.
אפשר וצריך להסתכל על הפרטה בצורה פרגמאטית ולא דוגמטית. לכן כאשר אנחנו מדברים על סוציאל-דמוקרטיה בתור כוח פוליטי, צריך להבחין בין הפרטות טובות ורעות ולא להתנגד גורפת לכל הפרטה באשר היא. אני לא חושב שיש לפעול בדרך שאינה נכונה – להתנגד גורפת לכל הפרטה- אפילו אם היא פופולארית כרגע. צריך ללמוד מהמדינות בסקנדינביה איך אפשר להפריט ולשמור על מדינת רווחה חזקה ועל זכויות ורווחת העובדים.
תגיות: בנקים, הפרטה, חברות-ממשלתיות, מדינת-רווחה, מעורבות ממשלתית, סוציאל-דמוקרטיה, רגולציה
קישור קבוע
34 תגובות
Email This Post
28 באפריל, 2011 בשעה 9:56
מאמר מצוין.
אני חולק על זה שההישג הגדול ביותר של מדינת הרווחה היה הבטחת שירותים לעניים. ההישג הגדול ביותר שלה היה פיתוח וחיזוק מעמד הביניים, שהוא הנפגע הגדול ביותר מביטול מדינת הרווחה, בישראל ובעולם.
28 באפריל, 2011 בשעה 12:11
חוץ מזה שעם המאמר עצמו אני מסכים לגמרי. אבל לגבי המשפט: "אני לא חושב שיש לפעול בדרך שאינה נכונה – להתנגד גורפת לכל הפרטה- אפילו אם היא פופולארית כרגע".
הלוואי שהתנגדות גורפת לכל הפרטה הייתה פופולרית כרגע! אז היה אפשר לדבר בדיוק על זה שאולי יש מקום לשקול הפרטה, או אי הלאמה במקרים מסויימים. המצב כעת הוא הפוך קיצונית.
28 באפריל, 2011 בשעה 12:35
בישר×ל יש "הפרטה" ×•×œ× ×”×¤×¨×˜×”...
נתחיל מזה שמדינה איננה חברה עסקית ואיננה מתקיית על מנת להרוויח. לצערי המשפט הזה איננו מבוצע הלכה ולמעשה בישראל 2011.
אם נבדוק את האידיאולוגיה של הממשלות בארבעת העשורים האחרונים בישראל, נגלה שאפילו הטיעונים בהניאו-ליבראליים הקלאסיים לא התקיימו.
במבחן התוצאה ההפרטות שהיו שקיימות והעתידות לבוא הן לא פחות מבריחה של הממשלה מאחריותה הקלאסית לתושביה הארץ.
כל התנהגות קיצונית איננה מחזיקה מים. הממשלה לא יכולה להפריט הכל ולתת לכוחות השוק לעשות את שלהם ללא או במינימום התערבות ומנגד איננה יכולה להיות הבעלים של כל אמצעי הייצור וההון במשק. ההתנהגות המקרו כלכלית היא מאוד סבוכה ומורכבת כדי לתת לה פתרון אצבע של אידיאות קיצוניות.
אם אנחנו מסכימים שה"הפרטות" בישראל אינן אלא בריחה מאחריות אז אפילו למשטר ניאו-ליברלי יש מקום במקומותינו הבעיה היא שאין כאן שום חלופה. אני לא רואה שום כוח ציבורי פוליטי ו/או חברתי שקיים באופק ושיכול לשנות את מדיניות ההתחמקות מאחריות הקיימת פה. נזכור שבארבעת העשורים האחרונים היו פי בחירות בתדירות גבוהה ופני הפרלמנט לא השתנו זו אותה גברת בשנוי אדרת.
כמו בהרבה תחומים אחרים אני רואה את אחריות הממשלה רק בצד אחד של המטבע. בצידו השני של המטבע יש את אזרחי המדינה שבאופן עקבי מאפשרים לשלטון המתחמק מאחריות להמשיך ולהחזיק ברסן וכאמור זוהי אותה גברת בשנוי אדרת.
בהתעסקות האקדמית – המשבר של 2008 בהחלט הביא למחשבה שאולי הרעיון הניאו ליבראלי נפח סופית את נשמתו? גם אם התשובה היא כן אי אשפר לתקן בין לילה את הרעות החולות שהניאו ליברליזם הביא לכלכלת העולם המערבי ומנגד ,ובמקומותינו, היא אפשר לטפל בזה בחוסר עשייה ובהתחמקות מאחריות.
אני חושב שהבעיה בישראל היא הרבה יותר עמוקה מכן משטר ניאו לביראלי או לא. הבעיה היא העדר חינוך שנוגע באספקטים הרחבים של כלכלה וניהול משק בית עובר לניהול פירמות וחברות של המגזר השלישי. כמו כן אין בישראל שיח פוליטי עניני ואין מטרות ואין דווח עיתי על התקדמות בהשגתן. הכל פה מצטמצם לכן מדינה פלסתינית או לא והוא כן יחזיר את ירושלים או לא.
אם תבדקו אפילו בפקלטות לכלכה בישראל לא מלמדים היום את תורות הכלכלה הקלאסיות והיו על כך לא מעט התרעמויות של ראשי הפקולטות ואם לר די בכך כבר כמה עשורים טובים לא יצא מישראל כלכלן בעל שם עולמי. כשהשיח הציבורי, מערכת החינוך ,לרבות ההשכלה הגבוהה, אינם דנים באפשרויות הקיימות אז אין החלטה. כשאין החלטה אין מנהיגות. כשאין מנהיגות בעלי השררה והעלי ההון תופסים את החלל שנוצר ועושים במדינה כבתוך שלהם.
השאלה איזו אידאה כלכלית נכונה למדינת ישראל איננה במקומה. עוד לפני שבכלל מדברים על התוכן צריך לפרוש את מרחה האפשרויות ומרחב התימרון ולשם שינוי לקבל החלטה. לא אכפת לי איזו אידיאה תתקבל כל עוד זו באמת החלטה שקדמו לה דינוים על האפשרויות השונות נבחנו דרכי הפעולה השונות ובסוף התקבלה החלטה שבאמצעות הרוב משהו מקבל את האחריות ליישם אותה ולשם שינוי נושא באחריות מלאה להמעשיו. כששה יקרה אפשר יהיה להציע אלטרנטיבות ולדבר על שינויים והתאמות. אבל כל זה לא קיים.
אמנון מדבר במאמר ,הנפלא יש לומר, על אידיאה כלכלית שלטת. בפועל זה מה שקואים אבל מעולם לא עלה נושא הטיפול בחברה הישראלית ועל פי איזו אידאה כשאלת בחירות שמי שקיבל את המנדט קיבל אותו גם משום שהוא מחזיק באידיאה מקרו כלכלית ,כזו או אחרת, והעם רוצה לתת לו את ההזדמנות לעשות לשנות ולהזיז דברים. מעולם ,בכל שנות קיומה של המדינה, הנושא הכלכלי חברתי לא היה נושא הבחירות ואף שליט של המדינה הזו לא יכול לטעון שהוא עשה ,בתחום הזה, את רצון העם.
צר לי אבל אני חושב שבישראל של העשורים האחרונים האידיאה המקרו כלכלית, החברתית ואפילו יחסי החוץ והבטחון שייכת לזרם השרדנים היינו: לא משנה אין ולא משנה באיזו עלות ועל חשבון מי הממשלה צריכה לשרוד כל השאר הם רק אמצעים ולא מטרה. וככה זה בדיוק נראה.
28 באפריל, 2011 בשעה 14:40
הפרטה זה טוב
ממשלה, לפני כל דבר אחר, צריכה לקבוע מטרות.
אחרי שקובעים מטרות, אז הן משמשות בסיס ליצירת אמת מידה והגדרה של מהי תוצאה "טובה" ומהי תוצאה "לא טובה".
לא ראיתי במאמר הזה מה זה "טוב" ומה זה "לא טוב" אז אני לא יכול להעיד אם קיימת אמת מידה לבחון את המאמר.
עם זאת, אתן הנחות יסוד.
נניח שגופי הממשל הם למעשה נציגי האזרחים, הנאמנים עבורם ולא מלכיהם, כמו שצריך להיות במשטר דמוקרטי, אתם יודעים.
במצב כזה, מטרתה של הממשלה לדאוג למצב שבו כל אזרח יחיה בכבוד, כלומר: יהיה בטוח מהתקפות אוייבים (ביטחון), תהיה לו קורת גג, יהיה לו מה לאכול, יוכל לנוע ממקום למקום, תהיה לו בריאות נפשית וגופנית, תוקם מערכת חינוך ושכל האזרחים כגוף יוכלו להפיק רווחים מול גופי אזרחים אחרים וכמובן שהתוצאות הרצויות הללו יתקיימו תוך מיקסום החופש של הפרט לעשות כרצונו מבלי לפגוע באחרים וללא שהאזרחים יחיו כל היום בטרור קיומי, היינו: פחד מתמיד מפני מצב שבו לא תהיה להם בריאות, לא יהיה להם אוכל, לא יהיה להם ביטחון וכו'.
כאשר מסתכלים על הדברים באופן הזה, אופן החזקת בעלות וכללי הקניין והמס אינם אלא אינטרומנטים להשגת המטרות.
כאשר עסק הוא "בבעלות הממשלה" הוא למעשה אינו בבעלות הממשלה, כי אין דבר כזה ממשלה, הוא עסק שהאיזון הקנייני בו עובר ממצב של מקסום מחירים מול הלקוחות (פגיעה בלקוחות – הם האזרחים) ומצב של הפחתת עלויות עובדים (הם, שוב, האזרחים) והעברת רוב הרווחים לבעלים ולמנכ"לים, לאיזון קנייני אחר שהוא לא "יותר טוב" או "פחות טוב" אלא מוביל לתוצאות אחרות, שאם אנחנו שואפים להגיע אליהם אז אנחנו נגיד שזה יותר טוב.
ההבחנה בין "עסקים" ל"שירותים" היא, לכל היותר, תמימה.
ניקח את המגזר הבנקאי: האם מתן הלוואות, או בשם הנכון, הזכות לקבוע למי יתנו הון כדי לקדם את מטרותיו, זה "עסק"?
נניח הבנקים מחליטים לתת 10% מכספי ההלוואות לעסקים חברתיים ומחליטים לא לתת הלוואות לעסקים שהמנכ"ל שלהם לוקח יותר ממאה אלף שקל לחודש – אלו קביעות ערכיות ולבנקים זכות מוחלטת לקבוע אותן.
ניקח כדוגמא אחרת את מגזר הבניה: בניית דירות למגורים היא מגזר המספק שירות הכרחי לציבור – מי אמר שזה "עסק" ולא "שירות".
באופן כללי, כל "עסק" מתחיל בבן אדם שנותן "שירות", אז איך אפשר להבחין בין "עסק" ל"שירות"?
בקיצור – סליחה על הביקורת, אבל זהו מאמר שטחי.
29 באפריל, 2011 בשעה 0:02
אני מתנגד לכל הפרטה של רכוש הציבור.
לדעתי רכוש ציבורי צריך להיות מנוהל עבור הציבור ולא להמכר, הניהול לא חייב להיות ממשלתי.
הרי גם החברות המופרטות הן עדיין רכוש ציבורי אלה שבעל גרעין השליטה עושה בהן כבתוך שלו.
המודל הישן של חברת העובדים היה מצויין גם מודלים קואופרטיביים טובים מאוד.
העיקר לא ליצור תאגידים ופרטיים שכוחם גדול עד כדי סכנה לשלטון הדמוקרטי.
29 באפריל, 2011 בשעה 1:52
תודה לאמנון על המאמר המופתי.
כפי שכבר כתוב בו, ההפרטה היא אידיאולוגיה. האידיאולוגיה היא לא זו הס"ד, אלא של הצד הנגדי, ואל הצד הנגדי צריך להגיב. ברגע שהתגובה היא שיש הפרטות טובות, כפי שמנסחת הכותרת של העורך (ולא של כותב המאמר), מסתמנת בכך הסכמה עם האויב. והסכמה אתו משייכת את המסכים אל המחנה של האויב. יצחק הרצוג אמר דברים כגון אלה לגבי משרדו, שההפרטות ברווחה הן הפרטות חיוביות. רבים בציבור הס"ד רואים בו שר רווחה מפריטן, ניאו ליברל ולא ס"ד. נכון, לא צריך להיות דוגמטי, אך מול אויב דוגמטי, נראה שאין ברירה, אלא לנקוט קו נגדי קיצוני וכן דוגמטי, וזאת כדי לערער את האידיאולוגיה הנגדית. במערכת המתנהלת בצורה רציונאלית, יש מקום לפרגמאטיות. במדינה בה המטרה האחת והיחידה היא להפריט לדעת את כל המערכות, לא נותר אלא לצעוק חמס נגד ההפרטות ולהציג גישה מנוגדת. אך יחד עם זאת, להיות בפועל פרגמטי ולא דוגמטי.
29 באפריל, 2011 בשעה 2:38
דליה,
ראשית – שימי לב כי הכותרת מנוסחת כשאלה ולא כקביעה וכן, היא על דעת כותב המאמר שאישר אותה מראש.
שנית, עיקר טענתו של המאמר היא
א. שיש להבחין בין הפרטות בתחום שירותים שהן תמיד רעות ובין הפרטות של פעילות עסקית שעשויות להיות טובות בתנאים מסוימים (ברור שלא התקיימו בהפרטת בזן/מפעלי ים המלח וכו).
ב. שהס"ד בישראל תצבור יותר כוח פוליטי דווקא אם לא תייצר מסר שנראה לקול הצף כמשהו דוגמטי-דתי.
יש לנו ניסיון אמפירי רב עם תנועות שפועלות על פי הנוסחה שהצעת (אל מול הדוגמטיות הרדיקלית של הימין יש להציע חלופה דוגמטית ורדיקלית משמאל).
קוראים להן מפלגת חד"ש וחוג יסו"ד במפלגת העבודה.
לחד"ש יש במשך עשורים פחות מחצי מנדט של מצביעים יהודים, וגם בקרב הערבים היא לא גורפת רוב. אצל הערבים היא חזקה יותר אצל נוצרים/אמידים/משכילים ואילו בקרב הערבים העניים יותר (נפגעי הקפיטליזם החזירי) היא נוחלת תבוסה לתנועה האסלאמית.
לגבי יסו"ד המצב עוד יותר גרוע. בציבור הרחב כמעט אף אחד לא מכיר אותה והמשקל האלקטורלי שלה במפלגת העבודה הוא כה קטן שאפילו המועמד המועדף שלה עמיר פרץ הרשה לעצמו להתעלם שוב ושוב מהמלצותיה ותחינותיה כשהיה יו"ר (עשה בחירות למוסדות, אל תשב עם ליברמן וכו) ובחר ללכת עם מוקדי הכוח הרחוקים ממנו אידיאולוגית (פואד שמחון וכו).
חשוב מאוד שיהיה עמוד אש לפני המחנה, שיהיו נביאי זעם, שתהיה סיירת מובחרת לפני הכוח העיקרי של האוגדה הסוציאלדמוקרטית.
אבל מאוד יכול להיות שכדי לבנות כוח עיקרי של עשרות מנדטים כדאי להפסיק לדבוק בקנאות בשיטה ש(מה לעשות) לא עובדת כבר כמה עשורים ולנסות ולו פעם אחת דרך פרגמטית יותר, מהסוג שהציע אמנון או מסוג אחר.
ד"א – אם תבחני את מכלול הפעולות של שלי יחימוביץ' או את המצע של מפלגת עם אחד תמצאי הרבה יותר הליכה לפרגמטיות בהשוואה למצע של חד"ש או להצעת המצע של מס"ד/יסו"ד.
למשל:
"עם אחד" תפעל כדי לסכל כל כוונה ליישום מדיניות הפרטה גורפת…
"עם אחד" תתמוך בתחרות רק כאשר זו הוגנת ומעלה את רווחת הציבור כולו. "עם אחד" לא תתמוך בהפרטת מונופולים כדי להפוך אותם למונופולים פרטיים."
עמית,
א. מדבריך משתמע לכאורה שהאידיאל הוא הגעה הדרגתית לכלכלה סוציאליסטית למהדרין (שכן בכל פעם שחברת ענק במגזר הפרטי תיפול אתה תלאים אותה, ואז כבר אסור להפריט – שטח משוחרר לא יוחזר).
זה דומה יותר לאידיאל של מקימי ברהמ מאשר לסקנדינביה בהווה, ואין לנו עדויות אמפיריות לכך שזה מודל משגשג ובר קיימא.
ב. מודל "חברת העובדים" לא קרס רק באשמת גורמים חיצוניים אלא בין השאר כי הוא נרקב מבפנים. זאת בניגוד למודל הסקנדינבי שהוא יותר בר קיימא. אולי הדבר הכי בולט לרעה במודל "חברת העובדים" הוא שזה לא היה ממש סוציאליזם חוצה מפלגות לאומים ועדות. אם היה לך פנקס אדום היית שווה יותר מפועל חרותניק ומפועל מפמניק (סבי זל היה כזה), אם היית יהודי היית שווה יותר מערבי, אם היית אשכנזי היית שווה יותר ממזרחי. אם היית גבר היית שווה יותר מאישה. במונחים שווה יותר אני לא מדבר על נוסחאות שכר אלא על ניידות חברתית.
באופן פרדוקסלי דווקא משטר ההפרטה נתן להרבה מאוד מזרחים ונשים (וקצת מאוד למעט ערבים – כי בכ"ז יש מתאם בין ימין כלכלי למדיני) אפשרות לפרוץ קדימה ולשבור תקרות זכוכית שהיו בלתי חדירות בימי שלטון האחוסלים.
אפשר לראות את זה גם בקצוות של "בודדים שעשו את זה" (השווה % מזרחים שרים בממשלה, גנרלים בצבא, סגל אקדמי בכיר, תרבות, תקשורת ו… בעלי הון ומנכלים – היום לעומת שנות ה-60)
אבל אפשר גם במאסות (השווה אחוז המזרחים בבית צמוד קרקע היום לעומת שנות הששים, וכן אחוז המזרחים המתגוררים בערים מבוססות או בשכונות יוקרה).
לדעתי אין זה מקרי שרוב המתגעגעים לימי חברת העובדים, פה באתר וגם בזירות אחרות לא וירטואליות, הם מן הזן היהודי-האשכנזי-חילוני (וביותר ממחצית המקרים – גבר).
29 באפריל, 2011 בשעה 9:18
ריכוזיות בבעלות חלק מהציבור היא שלטון של אותו החלק ובמובן הזה הריכוזיות של חברות העובדים יצר את אותה המחלה שקיימת היום (כמו שאמר איתי).
חוסר האפשרות ליזמות אשר נבע מחסמים חוקיים שנועדו לשמור על אותה ריכוזיות (סוג של מאפיה בחסות החוק) יצר גם סטגנציה/עמידה במקום מבחינת התקדמות וטרנזטיביות.
המקום הנכון להיות בו הוא לעודד את היזמות לצד מגבלות על החזקת הון ודרגות מיסוי הקשורות לא רק לסכום הכסף שהרווחת באותה השנה, אלא גם להיקף הכללי של הרכוש שלך.
אין בעיה שיהיו אנשים עשירים (אנשים שיכולים לחיות מריביות או מרוויחים הרבה), אבל בילארדרים חסרי אחריות שמשתלטים על כל המשק זו כבר בעיה
29 באפריל, 2011 בשעה 10:30
×“×‘×¨×™× ×—×¡×¨×™ שחר
לאיתי,
אם בעבר היו בעיות ,אז מסקנתך שהיום במשטר הניאו-ליברלי בארץ המצב טוכ יותר?
ככה מדבר ס"ד?
מה הדיבורים האלה שהלאמת מפעל פרטי כושל "מתקרב לברה"מ?".
אתה דואג לכספי הציבור או לאינטרסים של אוליגרכים?.
אני מזכיר את דברי פורטוגלי שניהול טוב של מפעל לא קשור לבעלות עליו.
תמיד אפשר לשכור מנהלים טובים.
תמיד עדיף שמפעלים יממנו חברת רווחה כמו בסקנדינביה,ולא את החיים הטובים של טייקונים חסרי רסן.
29 באפריל, 2011 בשעה 15:17
איתי
לטעמי יש כאן עירבוב קל של ניהול מערכת כלכלית והפליה חברתית.
ההפליה לא הייתה ביסוד חברת העובדים.
אין ספק שהיום יש פחות הפליה מכל הסוגים.
במדינות סקנדינביה כמו בישראל רוב התאגידים וההון שייך לציבור.
ההבדל ביננו לבינם הוא שכאן יש קבוצה שמטרתה השאת הרווח הכספי לחבריה, ושם העסקים מנוהלים בכדי להיטיב את מצב החברה.
זה בדיוק ההבדל בין סוציאליזם לליברליזם, הסוציאליזם טוען שטובת החברה היא המטרה –
הליברליזם טוען שחברה זה רק אוסף פרטים ואם ניתן לכל אחד מהם להשיא את מצבו נגיע למטרה -יעילות כלכלית מקסימלית.
דקל
ריכוזיות זאת סיסמה ניאו-ליברלית ריקה מתוכן, היא נשענת על התאוריה שיש שוק חופשי,
שבשוק חופשי יש תחרות חופשית, ומתחרות חופשית נובע מחיר מינימלי למוצרים.
במציאות אין שוק חופשי כפי שבפיסיקה מציאותית אין נפילה חופשית.
במציאות התחרות בין בעלי ההון היא כמו תחרות ריצה, מי יעמוד על המדרגה הגבוהה של הפודיום.
במציאות בעלי הון מתרגמים אותו לכוח פוליטי ותוספת הון עד שכמו תשובה בסיפור הגז או תאגיד באכטל במלחמת עירק הם מגיעים לשלטון.
29 באפריל, 2011 בשעה 17:20
ריכוזיות - עובדה
עמית, אתה רשאי לפנות למאמרי: "אין דבר כזה שוק חופשי" ולמאמר :"הרשות לחלוקת הון – ששת הרשויות"
אחרי או לפני אסביר:
רשות לחלוקת הון היא הזכות לקבוע איך מחלקים את ההון במדינה; מכיוון שכללי הקניין קובעים שהמחזיק (או המנפיק) קובע את כללי החלוקה (בכפוף למגבלות חוקיות) מכאן שהמחזיק הנו חלק מהרשות לחלוקת הון (כמו שכל אורגן בכנסת הוא חלק מהרשות המחוקקת, כל גוף ממשלי הוא חלק מהרשות המבצעת וכל שופט הוא חלק מהרשות השופטת).
כשאתה יכול לקבוע קריטריונים איך לחלק כסף, אתה קובע איך תיראה החברה שאתה חי בה, מאחר והיעדר כסף = גזר דין מוות, האיום על אי מתן כסף לנזקקים = כח לתת פקודה.
כשאתה מייצר ריכוזיות ברשות לחלוקת הון, נניח שזה יהיה הממשלה, אז יש ריכוזיות, אבל היא של הממשלה.
אף אחד לא הבטיח שהממשלה פועלת לטובת כלל האזרחים. עובדתית, אתה מסכים שהממשלה מפלה והפלתה כאשר רוב הכח היה בידיה.
אני לא טוען בעד או נגד הפרטה, אבל יש עובדות, והעובדה היא שיש צורך להבין את החברה ולחלק את הכח – לא לתת כח מוגזם לבעלי ההון, לא לתת כח מוגזם לממשלה, אלא לנסות לחלק את הכח עד כמה שאפשר.
29 באפריל, 2011 בשעה 18:01
לדקל,
נכתב:"אף אחד לא הבטיח שהממשלה פועלת לטובת כלל האזרחים".
בשביל זה אנו צריכים לדאוג ששהמפלגה הנכונה תהיה בשלטון.
באשר לבעלי הון ,הם לעולם ידאגו לאינטרס הצר שלהם.
29 באפריל, 2011 בשעה 18:30
דקל
ברור שיכול להיות מצב בו ענף מסויים נשלט ע"י גוף ציבורי/ממשלתי/קואורפרטיבי אחד
אבל כל זמן שהגוף הזה איננו פרטי אני יכול לשנות את התנהלותו דרך בחירות.
ממשלת ישראל איננה דוגמא אבל תראה כיצד ארדן מייצג אינטרס סביבתי מול משרד הפנים,
כאשר הניהול איננו פרטי והמטרה היא חברתית ולא כספית נוצר איזון בין הצרכים.
לכן העובדה שלפני 30 שנים היה ריכוז ענפי בידי חברת העובדים לא הפריע.
איתי בתגובה 7
אתה אומר שחברת העובדים קרסה מסיבות עניניות, זה לא נכון.
חברת העובדים כמו רוב רובו של המגזר היצרני קרסה עם התוכנית להעברת ההון למגזר הפיננסי הידועה כ- התוכנית לייצוב המשק 1985.
שווה לקרוא על התהליך אצל ביכלר ניצן "מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום".
29 באפריל, 2011 בשעה 23:58
לאיתי בתגובה 7
חשוב מאוד שיהיה עמוד אש לפני המחנה. אי לכך, אין להפנות כלפיו אצבע המאשימה בדוגמטיות (חד"ש, יסו"ד, ועוד כמה אישים שאתה נוהג לציין שמותיהם חדשות לבקרים.) נחוץ עמוד אש ונחוצה פרגמטיות כדי לבנות את הכוח. אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך.
30 באפריל, 2011 בשעה 2:56
מיכאל – לפעמים זה בסדר שבן אדם חושב רק על עצמו, הכל תלוי בהיקף של אותו אדם.
ניקח אדם שיש לו בעלות על 2 דירות ויש לו עסק קטן שמעסיק 20 עובדים שבו הוא מרוויח 40 אלף, שקלים בחודש (לפני מס). האיש הזה עשיר לכל הדעות והוא לא מטריד ברמה החברתית.
יש עניין של ניהול שכירות, דמי שכירות וכו' – אבל בסך הכל זו צבירת הון סבירה.
לעומתו, ניקח אדם שיש לו בעלות על 100 דירות והוא משכיר אותן למחייתו – האיש הזה הוא ממש רשות לאומית לשכירות. אין הבדל בינו לבין עמידר או חברות משכנות אחרות, חוץ מהעובדה שהוא גורם מאזן את השוק לטובת בעלי דירות, גורם לייקור מחירים וכו'.
דבר דומה ניתן לומר על חברות שמשווקות אלפי יחידות דיור – הן קובעות את מחירי הדיור, וברגע שהן לא מבצעות דיפרנציאציה על פי יכולת הקונה, אלא רק ממקסמות מחיר, אז האפשרות שלך לתקן את כשלי שוק העבודה נשארת אך ורק בתחום "מס הכנסה" ופוחתת מאוד.
בקיצור, הטיעון של "אין ריכוזיות ולא צריך לדבר על זה" אינו נוגע אך ורק ב"ערבוב נכסים ריאליים וכלכליים", זו הבחנה פיקטיבית, הבעיה היא הטיות שוק על ידי גורמים פרטיים וחוסר אפשרות לתקנן את השוק על מנת לקדם שוויון.
30 באפריל, 2011 בשעה 5:50
איתי אתה חוזר לעיתים קרובות על טיעון שבונה קשר סיבתי שלא הוכח.
דוגמא מתוך תגובתך למעלה:
"יש לנו ניסיון אמפירי רב עם תנועות שפועלות על פי הנוסחה שהצעת (אל מול הדוגמטיות הרדיקלית של הימין יש להציע חלופה דוגמטית ורדיקלית משמאל).
קוראים להן מפלגת חד"ש וחוג יסו"ד במפלגת העבודה.
לחד"ש יש במשך עשורים פחות מחצי מנדט של מצביעים יהודים, וגם בקרב הערבים היא לא גורפת רוב. אצל הערבים היא חזקה יותר אצל נוצרים/אמידים/משכילים ואילו בקרב הערבים העניים יותר (נפגעי הקפיטליזם החזירי) היא נוחלת תבוסה לתנועה האסלאמית.".
ההנחה שאופן ההתבטאות והפנייה אל הבוחרים, היא הגורם המרכזי המסביר דפוסי הצבעה, מתאימה לפרסומאים שזו פרנסתם.
הדוגמה שהבאת כאן מהחברה הערבית בישראל, עלולה גם להצביע על חוסרים שיש לך אולי בעניינה של אותה חברה.
מעניין שבין סוציולגים מקובלת הרבה פעמים דווקא טענה הפוכה משלך – מסר בצבעי שחור לבן (אנחנו והם, למשל), מסרים פשטניים וקליטים – הם גורפי תמיכה גדולים יותר. (ראה התנועה האסלאמית לעומת הגישה היותר אוניברסלית של חד"ש).
אני לא בטוחה שההסבר השני נכון יותר. שני ההסברים מניחים במפורש או במובלע זלזול בבוחרים. כאילו אנשים רק רואים את האח הגדול וקוראים עיתון לאישה, ואז לקראת בחירות מגיעים ועובדים עליהם עם טריק א' או – היפוכו – ובכך חותכים תוצאות בחירות.
במציאות עובדים הרבה יותר פרמטרים. הציבור בארץ הוא ציבור עירני מבחינה פוליטית. והוא, בצדק חשדן.
לכן אין היום מפלגה אחת שזכתה לאימון של רבע מהקולות.
מה שכן חשוב – הארגון. הימין יותר מאורגן היום מהשמאל (ליברמן, ש"ס גוש אמונים). ה"שמאל" שזה כינוי משובש למחנה השלום (שכולל ס"ד מעטים והרבה ליבראלים וניאו-ליבראלים) הלך לחברה האזרחית והוא משחק במגרש הלוביסטי. הוא בכלל לא נמצא במגרש הפוליטי (אם הוא בכלל היה שם אי פעם בסדר גודל של כוח שלטוני).
30 באפריל, 2011 בשעה 6:43
1. אז בכל זאת למה החשדנות?
בגלל
– ההתנשאות והזלזול כלפי הציבור.
– התעלמות מציבורים שלמים כאילו היו שקופים.
– הצביעות והמוסר הכפול.
– עודף דידקטיות. (הכי מעצבן – למשל, תיוג של ציבורים שלמים כגזענים, תוך התעלמות מהבחנה בין מנהיגות לבין הציבור).
– השחיתות והדולצ'ה ויטה הנהנתנית.
("למה אי אפשר לחיות חיים נורמליים בבית נורמלי, לאכול אוכל נורמלי וללבוש בגדים נורמליים. מה זו הכמיהה הזאת, ברגע שאתה מגיע לעמדת ההנהגה פוליטית, לחיות כמו שייח' סעודי?"
מתוך ראיון עם של"יhttp://www.shelly.org.il/node/4982 .
לחם פרוס בחנות זולה לדתיים בירושליים זהו שורש העוני?).
2. ובעניין ההפרטה – ההגיון שלפיו לא מפריטים רק שירותי רווחה הוא אותו ההגיון שאומר בואו נשקיע כסף ציבורי בחינוך המוחלשים כלכלית, בהשלמת שכר, בקצבאות לעניים בלבד – למה לסבסד את העשירים?
לפי אותו הגיון העני ממילא מתנהג באופן לא רציונלי, קונה חלב בקרטון שהוא יקר יותר מחלב בשקית ניילון, אז אולי ניתן לו תלושים לחלב בשקית ניילון – הרי זה אותו חלב (חוץ מהכמות שנשפכת לריק משקית הנילון) ואנחנו נוכל להמשיך ולחיות כמו בפומפיי.
ומניין יבוא הכסף? מהמיסים של העשירים? למה שהם ישלמו מיסים גבוהים כדי לממן את העני שמבזבז על שטויות את שכר המינימום שלו, ממילא הם משקיעים בו באמצעות יצירת מקומות עבודה לעני הבטלן הזה, כפוי הטובה?
3. הניסיון מלמד שממשלות שרוצות יודעות לנהל. אין שום סיבה להעביר לבעלות פרטית או לבעלות של בעלי שליטה את נכסי הציבור. לא מבחינה כלכלית ולא משום סיבה אחרת. כאשר משאירים בידי הממשלה רק שירותים שאינם מניבים, הרמה שלהם תצנח פלאים.
4. יש איזה טשטוש בדיון שהרי השאלה איננה האם להלאים את אוסם.
30 באפריל, 2011 בשעה 13:09
לדליה (6) על התגובה ×”× ×›×•× ×” ועל ×—×©×™×‘×•×ª× ×©×œ ×¨×¢×™×•× ×•×ª
אני חולק על חלק מדבריך מכמה כיוונים
אני חושב שזו טעות חמורה להגיב בשלילה לצד השני ושחייבים "לנקוט קו נגדי קיצוני וכן דוגמטי". בצורה זו אנו 'משחקים במגרש של היריב' כאשר הוא מכתיב את האג'נדה, את חוקי המשחק, את לוחות הזמנים וכו'. מחר, או במקביל, הוא ישנה או יבוא עם הצעה או עם מסר חדש. הורדת נטל המס, איזון התקציב, האיש הרזה והאיש השמן. מהר מאד נגיע למצב בו ישלל כל מהלך של הצד הנגדי, נמצא עצמנו רצים כל הזמן לשלול הצעות ומסרים כאלו. התפיסה הניאוליברלית (כמו כל תיאולוגיה) אינה קוהרנטית, לפעמים יש גם הצעות שאפשר וצריך לקבל אותן, גם אז נתנגד?
בעיה נוספת היא שלדעתך " מול אויב דוגמטי, נראה שאין ברירה אלא לנקוט קו נגדי קיצוני וכן דוגמטי, וזאת כדי לערער את האידיאולוגיה הנגדית". אלא שהמאבק אינו להמרת ולשינוי בעמדות 'הצד השני', היא על דעת הקהל שבתווך בין הצד השני ובין הצד שלנו. בצורה המוצעת – שלילת כל הצעה הבאה מהצד השני, מעין התנהגות של 'דובי לא-לא', לא נשנה את דעת הקהל. אם נגיב בצורה אוטומטית, אם נתנהג בדרך דוגמטית אזי נהפוך לדוגמטים ונתפש כדוגמטים. זה לא מתכון נכון להשיג שינוי בהתנהגות ובדעת הקהל. ברור שלא נשנה את הדוגמה של אנשי הצד השני (אלא במצבי משבר).
את כותבת על הצורך "להציג גישה מנוגדת". זו לדעתי צריכה להיות הגישה והמטרה העיקרית.
אנחנו חייבים להבין את הרעיון של הגמוניה תרבותית. אם נוכל לשכנע את המוחות של האנשים, אז ליבם וידיהם יעברו גם הם. (אנטוניו גראמשי). אנחנו לא יכולים להביא לשינוי בחברה שלנו בלי הכרה בחשיבות של רעיונות. לא נצליח אם האקלים הרעיוני הכולל יהיה עוין את מטרותינו.
הדרך הנכונה היא העלאה על סדר היום של האג'נדה שלנו, שימוש במינוחים ובמיסגור Framing שלנו והכל במסגרת של רעיון בסיסי, רב-עצמה, פשוט וקליט. למשל על פי לינקולן: מדינה של העם, על ידי העם ועבור העם. והמסר הפשוט והקליט 'להחזיר את המדינה לאזרחיה'.
בתוך 15 שנים בלבד מ–1965 ועד 1980, החברה האמריקאית עברה מכלכלה של חברת רווחה לכלכלה נאוליברלית עם שליטת כוחות השוק בכלל החברה. מ'החברה הגדולה' the Great Society של הנשיא ג'ונסון ועד 'הממשלה היא הבעיה' של הנשיא רייגן. כדאי ללמוד איך הצליח הנאוליברליזם לעלות מהגומחה השולית שלו ולהפוך בתוך 15 שנים לדוקטרינה השלטת בעולם כיום, מדוע מדינת הרווחה נמצאת כיום תחת איום בכל המדינות שבהן הייתה מבוססת. במשפט קצר, הדגש והמיקוד שלהם בפיתוח קורפוס עקבי של רעיונות שהיווה ומהווה חלק מהותי מהדוקטרינה הנאוליברלית.
אמנון פורטוגלי
30 באפריל, 2011 בשעה 16:30
לאמנון –
ויש גם "ההוויה קובעת את התודעה".
אם תבוא מחר מפלגה שתבטיח להלאים את נכסים הציבוריים שהופרטו לטייקונים ותבטיח לזרוק את הטייקונים לכלא, ותבטיח להשקיע כסף לשיקום החינוך ומערכת הבריאות ותבטיח צמצום הפערים (קיצוץ משכורות החזירים והעלאת שכר המינימום), ואם תהיה למפלגה הזאת מערכת ארגונית מסודרת, ואם יעמדו בראשה אנשים מעוררי אמון (= משכנעים שמסוגלים ומתכוונים לספק את הסחורה), ואם היא תציע עמדה מתוחכמת קצת יותר כלפי יחסינו עם הסביבה –
יש לה סיכוי טוב מאוד בבחירות.
אבל מפלגה כזו לא תקום בזמן הקרוב, לא בגלל הצד הרעיוני, אלא בגלל המכשלה הארגונית.
30 באפריל, 2011 בשעה 23:38
דליה,
שנינו מסכימים שצריך עמוד אש וסיירת שיסחבו שמאלה. הטענה שלי היא שכדי לנצח את היריב צריך לצבור כוח פוליטי כמותי ואת זה פשוט אי אפשר לעשות כאשר אתה משמיע קולות שהם קיצוניים מדי ביחס למרכז הכובד.
זה נכון גם בהקשר המדיני וגם בהקשר הכלכלי.
במלים אחרות, טוב מאוד ומעולה שיש חד"ש* ויש יסו"ד, אבל מי שמנסה להפוך את העבודה/קדימה לחד"ש עלול לגרום לשמאל לנזק עצום אם יצליח (ומן הסתם הוא לא יצליח).
לכן אין זה מקרי שהמצע של המפלגה הס"ד היחידה שהיתה פה אי פעם (עם אחד – ר' בתגובה 7 למעלה) אינו מנוסח בצורה גורפת כמו זה של חד"ש:
"ביטול של כל ההפרטות שנעשו עד כה של חברות ממשלתיות, בנקים ושירותים ציבוריים ועירוניים ושל כל התכניות להפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים;"
אותו דבר נכון גם לגבי כלי תקשורת. אם עבודה שחורה היתה נראית כמו תמונת הראי של הקפיטליסט היומי, כמשתמע ממה שאמרת (נגד קיצוניות ימנית צריך להגיב בקיצוניות שמאלית), היא לא היתה נקראת ע"י אותם אלפי מורים, עו"סים רופאים ומאבטחים, שבוחרים לא לקרוא את אתר "מאבק סוציאליסטי" אבל כן לקרוא אותנו.
לגבי ההצעה להשמיע קולות רדיקליים של צעקות רמות נגד כל הפרטה, ולנהוג בפועל בפרגמטיות מתפשרת – זה המתכון הכי גרוע, שכן התוצאה היא חוסר אמינות משווע, המחלה הכרונית של מפלגת העבודה. תארי לך שחברת הכנסת בלומנפלד היתה צועקת וצועקת בתקשורת נגד הפרטות ושאר רפורמות ניאוליברליות, אבל בסוף מצביעה בעד כמה מהן בכנסת, נמנעת בהצבעה על כמה ונעדרת מעוד כמה הצבעות בגלל משמעת קואליציונית. כאשר הקול הוא קול יעקב-הסוציאליסט והידיים שמצביעות הם כידי עשו הקפיטליסט – כנראה שמישהו מרמה, והעם לא מטומטם לקנות את זה יותר מפעם אחת.
דבר אחרון למחשבה,
אמנון כותב בפירוש (בעצמו ובלי שיכניסו לו מלים לפה) שיש דברים שאפשר להפריטם ובתנאי שזה ייעשה בדרך מסוימת, למשל במשפט "אפשר להפריט את הבנקים ובתנאי שתהייה רגולציה חזקה. נראה שזה המצב בארץ." (זו דעתו, לא בהכרח דעתי) ואילו את כותבת "ברגע שהתגובה היא שיש הפרטות טובות… מסתמנת בכך הסכמה עם האויב. והסכמה אתו משייכת את המסכים אל המחנה של האויב."
שימי לב טוב לפועל "שיוך". המושא של הפועל הוא כותב המאמר (אולי גם עורך הכותרת והאתר?) אבל יותר מעניין לשאול מיהו הנושא – מי משייך? מיהם האנשים האלה שחייבים באופן אוטומטי לחלק את כל העולם ל"משלנו" ו"אויבים"? למה הם הופכים את כל מי שמביע עמדה שמסכימה איתם ב-90% לאויב? מהי ההשלכה של השיוך הזה לבניין הכוח הפוליטי של המשייכים?
* ג"נ – רק שיהיה ברור, אילו הבחירות היו נערכות מחר הייתי מצביע חד"ש ואני ממליץ כך לכל מי שרוצה לבטל את כל ההפרטות. לרצות לבטל את כל ההפרטות (או לפנות את כל ההתנחלויות) ולהצביע עבודה/קדימה (לא משנה מי יעמוד בראשן) זה מתכון לאכזבה מרה.
1 במאי, 2011 בשעה 0:10
חן,
א. במונחי סטטיסטיקה (ג"נ – אני מלמד את המקצוע למחייתי במכינה קד"א) כלל לא אמרתי שיש קשר סיבתי, אמרתי רק שיש מתאם. אבל שימי לב שהמתאם השלילי בין עמדות רדיקליות לאחוזי תמיכה אינו ייחודי לשמאל הישראלי ואינו ייחודי לישראל. גם בימין המדיני – לברוך מרזלים יש הרבה פחות מצביעים מלליכוד, ולעזמי בשארה וחבריו יש הרבה פחות תומכים מלעבודה/קדימה, וכך היה (בגדול) תמיד.
גם בדמוקרטיות בעולם כמעט תמיד השמאל הקיצוני והימין הקיצוני אינם מתמודדים על השלטון אלא מקבלים אחוזים מעטים (ובד"כ כאשר מפלגה קיצונית עולה לשלטון זו מפסיקה להיות דמוקרטיה).
אם נחזור לשיעור סטטיסטיקה נראה כי התפלגות הדעות של אנשים קרובה לסוג של פעמון, לא בהכרח סימטרי אבל כן עם מיעוט בשוליים ימניים מיעוט בשוליים שמאליים והרוב בגוש שבאמצע. מרכז הכובד הפעמון הזה יכול לנדוד ימינה או שמאלה וכך השלטון יכול לעבור אל הימין או לשמאל וחוזר חלילה.
העובדה שרוב אנשים נרתעים מהעמדות הקיצוניות ממש אינה אומרת שהם זומבים שצופים באח הגדול וכל ראובן אדלר יכול למנפלצ אותם כרצונו. נהפוך הוא, זה עשוי להגיד שאנשים אינם מאמינים למי שמצייר להם תמונת עולם קיצונית מדי או מציע פתרונות שנראים לא ריאליים (בציר המדיני – לטרנספר את כל הערבים לירדן / לעשות מדינה דו לאומית).
צריך להפריד בין פשטות המסר ובין מידת הקיצוניות שלו, זה לא אותו דבר. זה ההבדל בין המהות לאריזה.
לדוגמה, המסר המדיני של ביבי הוא ממש לא ימין קיצוני, אבל הוא מועבר בסיסמאות מאוד פשוטות וקליטות ולכן הוא תופס הרבה יותר מהמסרים של המרזלים. לעומת זאת, המסרים הכלכליים של דני גוטווין ותמר גוז'נסקי הם רדיקליים (יחסית לציר השיח בישראל), אבל הם לא ממש מצטיינים (בלשון המעטה) בלתמצת אותם לסיסמאות קליטות שקולעות לאוזניו של מר ישראלי.
ב. להגיד שאני (או אמנון) מציע להשאיר בידי הממשלה רק את שירותי הרווחה או את "השירותים לעניים" זה סילוף פראי.
ראשית, כולנו מסכימים שאסור להפריט את הבריאות והחינוך – שמשרתים את כ-ו-ל-ם. אנחנו גם מאוד נגד יצירת מערכת חינוך (או בריאות) ציבורית לעניים ומערכת חינוך פרטית לעשירים/מעמד בינוני.
שנית, גם אמנון וגם אני מסכימים שאסור להפריט את הרכבת שמשתמשים בה גם תושבי עומר וגם תושבי לקיה ואת חברת החשמל שמספקת אותו חשמל לסביון ולכפר מנדא.
ג. כתבת לאמנון "אם תקום מפלגה" ופירטת מה היא אמורה להיות – אבל יש כבר מפלגה כזו שעונה על כל הקריטריונים שביקשת וקוראים לה חד"ש. כמה מנדטים יש לה? ארבעה, מתוכם כחצי מנדט יהודי.
עכשיו תאמרי "אבל היא הרבה יותר מדי שמאלה בציר המדיני ובגלל זה אין לה 40 מנדטים". אלא מה, שאילו היו בארץ מספיק "גוטווינים" שרוצים *בדיוק* את המצע הכלכלי של חד"ש (ר' דוגמית בתגובה למעלה) אבל להזיז את המצע המדיני חזק ימינה, סביר מאוד שהם כבר היו מתפקדים לחד"ש ומקרבים אותה אל הקונצנזוס הציוני, במקום להמשיך לאכול מרורים במאורת הנחשים של מפלגת העבודה, ששם אין להם שום סיכוי מול הארגזים של פואד והמיליונים של בעלי ההון (שיתרמו עכשיו למצנע ולהרצוג).
1 במאי, 2011 בשעה 0:50
איתי,
1. לא אמרתי שאמנון ואתה מציעים להשאיר רק את שירותי הרווחה. התייחסתי לנושא בהקשר הכללי, ובו טענה זו מופיעה לעיתים קרובות מאוד.
2. השאלה היא מה מוגדר קיצוני. לתמר גוז'נסקי היתה אהדה גדולה מאוד בציבור המסר הברתי שלה לא היה הבעיה. הבעיה עם חד"ש שהיא במוצהר מפלגה לא ציונית ונתפסת לכן אפריורי מחוץ לקונצנזוס. (שלא לדבר, לא נעים לאמר, על כך שהולך ופוחת שם הדור… ואין שם מספיק אנשים בסדר גודל של גוז'נסקי).
3. אכן מסר פשטני ומסר קיצוני אינם זהים בהכרח (אבל הולכים ביחד לעיתים קרובות), ובכל מקרה טענתי שזה לא מה שמשנה.
מכיוון שקשה הרבה יותר למדוד את משתני העומק, אנחנו נוטים לפעמים, אולי באין ברירה, ליחס משקל גדול מדי למתאמים חיצוניים. למדתי את זה בעבודת שטח שנמשכה למעלה מעשר שנים והתפרשה על-פני כל הארץ, בתחום רגיש ולא קל לכאורה לפיצוח. כל השאלונים המלומדים שחיברו אנשי המקצוע התגלו כמדגדגים את קצה הקרחון. מה שנחשף בתהליכי עבודה לעומק שונה לגמרי ממה שאנשים פולטים בסיטואציה של ניכור. (שאלונים, סוקרים, מפגשים חד פעמיים, עודף דידקטיקה והתנצחות, מיעוט הקשבה ודיאלוג פתוח – בקיצור עבודת שטח זה משהו שאי אפשר לדלג עליו ולא יעזרו נפלאות הרשת).
4. אתה אולי אופטימיסט חסר תקנה? באמת נדמה לך שקל להיכנס ולכבוש מפלגות על מנגנוניהן?
יש לך דוגמה אמפירית כזאת?
1 במאי, 2011 בשעה 3:13
1. אם זה לא קשור לדיון בינינו לא ברור לי למה זה שורבב.
אבל האמת אני לא מכיר אף אחד (כולל ביבי) שמציע להשאיר בחזקת המדינה רק את שירותי הרווחה ושכל השאר יופרט.
יש דבר כזה שנקרא מדינת רווחה שאריתית (שהמדינה תשקיע ואפילו הרבה בעניים וכל השאר שיסתדרו בכוחות עצמם), זה קורה למשל באמריקה, וסביר שזה גם הרצוי בעיני ביבי, אבל גם במודל הזה שאף בר דעת לא יקרא לו סוציאלדמוקרטיה יש מערכות ציבוריות פרט לרווחה. מן הצד השני אנו רואים שחובבי מדינת רווחה שאריתית דווקא תומכים בהפרטות בתוך הרווחה (הרצוג).
בקיצור – את מתווכחת עם איש קש.
2. אהדה לחכ ממש לא אומרת שמקבלים את משנתו מא' עד ת'. יכול להיות שחושבים "הוא מעולה וטוב שהוא שם, אבל זה קיצוני מדי בשבילי לשים את הפתק היחיד עליו". לדוגמה, במשך שנים היתה אהדה גדולה בציבור לבני בגין, זה לא אומר שיצביעו בשבילו. הוא גילה זאת באופן מעשי כשהיו בחירות ישירות לראשות ממשלה וגם בקרב אנשי א"י השלמה הוא לא הצליח לסחוף.
הטענה שלי היא שמפלגה ציונית לגמרי עם מצע כלכלי המועתק מזה של חד"ש היתה נכשלת כישלון חרוץ.
3. צודקת לגמרי, אך קודם צריך להקים את הגוף שיעשה את החריש העמוק והוא לא קם… (ומלבד זה אפשר להתייחס לעבודה שחורה הוירטואלית כסוג של חריש עמוק, לא פחות ואולי יותר ממאות כנסים וימי עיון של גופי שמאל סוציאליסטי, שמי שאינו משוכנע מראש לא דרך בהם מעולם).
4. ממש לא קל, אפילו קשה מאוד (עלייתו ונפילתו של פרץ בעבודה).
אז מה הכי פחות מטורף בין השתלטות סוציאליסטית על העבודה, השתלטות ציונית על חד"ש והקמת מפלגה סוציאליסטית-ציונית מאפס?
לדעתי האופציה השלישית, אבל מכיוון ששום גורם רציני לא זז בכיוון, צריך לחשוב גם על אופציות אחרות, כולל גם חד"ש וכולל גם פעולה בתוך קדימה/ליכוד.
1 במאי, 2011 בשעה 4:33
איתי,
אני לא מתווכחת עם איש קש. בהזדמנויות הבאות שאתקל בדוגמאות אדאג לשמור אותן.
לגבי גוז'נסקי, מדובר בהרבה אנשים ששמו פתק חדש רק בגללה, ועל כך העידה לאחרונה שלי יחימוביץ (נדמה לי שברעיון במעריב).
אין ספק שכינוסים וימי עיון הם חשובים להכשרת קאדרים, אם נעשים כמו שצריך – אבל הם רק תשתית לחריש. כך נראית לי חלק מהעבודה של ע"ש. ההנחה שאתר כמו ע"ש יהפוך ישירות לבית להמונים, היא לא הזויה כמובן, אבל גם לא נראית לי סבירה. דיון כמו כאן הוא חשוב להכשרת תשתית, והכשרת תשתית היא הכרחית.
לגבי הסעיף האחרון ראה כאן
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-59094-00.html
אתה מוזמן לנחש את דעתי.
1 במאי, 2011 בשעה 12:03
חן
מעבר לפיקנטריה האישית השאלה היא האם הכי חשוב להיות בממשלה הבאה או שצריך ראשית לבנות מפלגה סוציאל דמוקרטית אמתית ולשבת באופוזיציה עד שנצליח לשנות את דעת הציבור.
1 במאי, 2011 בשעה 12:39
האמת, עמית, לא הבנתי את השאלה – מתחילתה עד סופה.
סליחה.
1 במאי, 2011 בשעה 15:02
פחות זרמים אסוציאטיביים ויותר פשטות.
מה עדיף:
1. לבחור מפלגה פחות מוגדרת (מבחינה סוציאל דמוקרטית) אבל בעלת סיכויים גדולים לחזור להיות מפלגה גדולה.
2. מפלגה עם מדיניות ברורה שמתכוונת להתגבש במשך תקופה ארוכה באופוזיציה.
1 במאי, 2011 בשעה 17:49
אני, מה לעשות שייכת כנראה לזרם התודעה. זה יכול להיות עיסק לגמרי מעשי ואפשר לפעמים להרוויח מזה כסף. ראה תגובה שלי בפוסט אחר..
:-).
מבחינה מעשית, גם אם אני נורא מתאמצת, השאלה שלך איננה ברורה.
אתה מניח שאנחנו מתחילים מאפס, כמו במשחק קלפים?
מי זו המפלגה הפחות מוגדרת, למה אתה מתכוון?
למפלגת העבודה, כאילו?
המאבק למען ס"ד צריך להסתמך על המציאות, דהיינו על ניתוח קר של הכוחות הממשיים בשטח. אין קיצורי דרך וכל הנסיונות להתעלם מזה נגמרו פעם אחר פעם במפח נפש. ורק גרמו לבזבוז זמן יקר.
במבחן הזה אופציה 2 אינה קיימת ואופציה 1 היא ריקה.
אז במקום להשתעשע באופציות לא קיימות, צריך פשוט לעבוד בשטח ולבנות את הכוח.
מבחינה זו אני מסכימה לגמרי עם עמי ויטורי, אם הבנתי נכון את ההתבטאויות שלו בנידון במספר הזדמנויות.
2 במאי, 2011 בשעה 12:57
ומי ×מר שהפתרון ×”×•× ×“×•×•×§× ×ž×¤×œ×’×” ס"ד?
אני לא יודע מה זה הפרטה טובה או הפרטה רעה. כל דבר קיצוני מיצר חלל שלתוכו נכנסים כוחות שלא ממש התכוונו שיהיו שם. כל דבר קיצוני בניהול מדינה מודרנית הוא לא רצוי עד בזוי. הדברים נכונים שבעתיים בעת כתיבתם – יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אני לא בטוח שהפתרון הוא באמצעות שינויים במפת הפרלמנט שלנו כי הפרלמנט שלנו סובל ,כבר שנים רבות, שחוסר עשייה ומדמוקרטיה שהיא מטבע לשון ולא עשייה אמיתית.
חוקים ,בפרלמנט שלנו, מתקבלים על סמך שיקולים קוהליציוניים ובשיטת שמור לי ואשמור לך ואין מסורת דמוקראטית אמיתית. חבל שכשגירשנו את האנגלים לקחנו מהם את החוק אבל לא לקחנו את המסורת הדמוקראטית. ואפשר לצחקק על חגיגות החתונה המלכותית בבריטניה אבל באותה שעה המקבילה הישראלית של האצולה הבריטית הלך לכלא לאחר שהוכרז והורשע כאנס סידרתי :(.
איזה כוח פוליטי שלא יהיה ויכנס לכנסת מיד ישאב לחוסר העשייה ולתרבות הלהג חסר המעשה. גם בדוגמאות ה"טובות" שמועלות כאן ובעבודה שחורה בכלל, אנחנו רואים ששיטת המלל עולה על שיטת המעש, וכשהדברים קשורים להשרדות פוליטית אני לא רואה אף פרלמנטר ישראלי שבאמת עושה כדי לעשות מתוך שליחות והבנה עמוקה של משמעות פרלמנט במדינה דמוקראטית.
מנסיונם של עמים אחרים (אירלנד, בריטניה ובמידה מאוד מעוטה ארה"ב וארגנטינה) השנויים מתחוללים דווקא ממצאי הפרלמנטרים הקיים כשמשהו מבין שאי אפשר להמשיך ככה יותר וצריך לקחת מנהיגות ולעשות מעשה.
שם המשחק הוא משילות ומנהיגות. לא יתכן שכבר שנות דור (במדעי המקרא נהוג להתייחס לשנת דור כאל 40 שנה קלנדריים) אין בישראל מנהיגות שיש לה דרך ומטרות אמתיים (מלבד השרדות שדומה לתוכנית טלויזיה באותו שם).
מה שאני מנסה לומר זה: קודם כל ולפני הכל צריך לקבוע מה הם היעדים במכלול הנושאים (מדיני,בטחוני וחברתי) ולעשות משהו כדי להגיע לאותם יעדים. כשזה מתקיים מותר לטעות או וגם מותר לנו האזרחים, להחליף את השלטון באחר שיגיע לאותם היעדים בשיטה/דרך שלו. (והפטנט הזה עובד בעולם בכמה מקומות "בזויים" כמו גרמניה, בריטניה וארה"ב של אמריקה).
לצערי אין בישראל 2011 ,ולא בעבר במהלך הדור האחרון, שום גוף פוליטי שהגדיר יעדי משילות ושדקה אחרי היוודע תוצאות הבחירות עשה משהו ,חוץ מ., השרדות.
כדי להבהיר את עמדתי אלך דווקא לקיצון הרחוק ממני ,ואני מניח משאר הקוראים פה: לא אכפת לי שנתניהו יכריז על יעדים חברתיים של הפרטת כל שירותי הממשלה ושל ,נניח, המשך הסכסוך עם הפלסתנאים או סיפוח הגדה וכו וכו. אפילו לא אכפת לי שיתחיל לעשות את זה לא בגלל שאני חושב שזה נכון ולא בגלל שאני חושב שזו הדרך אלא בגלל שלתקוף לא כלום ולהחליפו בלא כלום זה נשאר לא כלום. לתקוף מעשה הנגלה לעין ולחליפו במעשה גלוי לעין אחר זה כן אפשרי. יוצא איפה שכל עוד אין כאן משילות אלא רק השרדות (שוב בסגנון תוכנית באותו שם בטלויזיה) אי אפשר להלחם בזה ואנחנו רואים שהשורדים בממשלה (בדיוק כמו השורדים בתוכנית הטלויזיה) מחליפים שמות מחליפים את המלל המלהג שלהם מול פני האומה אבל ,ובסופו של יום, זו אותה גברת בשנוי אדרת.
בישראל לא יכולה להתקיים מהפכה חברתית בסגנון כיכר תחריר אם כבר מהלך כזה יקרה זה יהיה ,והנבואה ניתנה לטיפשים ולא בכדי, דומה יותר ל"מהפכה" בסוריה שכן דמוקרטיה ממש אין פה ושלטון שכל מעייניו הם השרדות לא יהסס לעשות כמעשה אסד. ובשלויים של החברה הישראלית הדברים האלה קורים (אם כי אף אחד בנתיים לא נפח את נשמתו) נזכיר כאן את ועננו ואת ענת קם כדי להבין לאן ולמה אני מכוון.כמה אנשים יצאו לכיכר "תחריר" אחרי הראיון של שטייניץ בגל"צ שבו אמר שמחירי הדלק העמירו בעולם ולכן אצלינו ושהממשלה שבה הוא חבר הורידה מחירי התחבורה הציבורית בפרפריה אבל שכח ,משון מה, שמחיר הדלק נמוך הכמעט 20 דולר משיאו לפני כתשעה חודשים (אז לראשונה ליטר דלק חצה את קו 7 ש"ח) ושכח שההנחה בפרפריה היא רק לאותם ברי מזל שעושים שימוש בחופשי חודשי של חברת תחבורה ציבורית מאוד מסויימת, ושכח שחלק מהעלייה מאתמול בלילה נובעת האלעת מס הבלו על הדלק ושכח עוד הרבה דברים שנכנסים תחת בכותרת של גביית מס עקיף. משהו יצא לכיכר?
מפלגת עם אחד נזנחה בזמנו על ידי יוצריה והושארה כשלד מפלגתי התואם את חוק הבחירות ולאחרונה השתלט עליה אהוד ברק כדי להינות מחוק מימון המפלגות אני מקווה שאם מצוטטים את עם אחד אינם מתכוונים לאהוד ברח … :).
הפתרון איננו פוליטי אלא תבונתי. צריך שהסכנה מהפערים החברתיים בישראל 2011 יחלחלו לדעתם של מקבלי ההחלטות ושיבינו שהמשך חוסר המעש/הפרטה/הון שלטון הוא הרה אסון ומדרון חלקלק שאין ממנו תקומה. השלב הראשון בהבנה הזו צריך לבוא משתי עובדות:
1. אין לנו צורך ורצון לכרות הסכם שלום עם ארה"ב אנחנו לא המדינה ה 52 וממש לא מענינים את האזרח האמרקאי שמשלם מיסים עובד והופך לבדלן יותר ויותר. הנשיא שלהם יתחלף עוד כמה חודשים או עוד 4 שנים וכל הסכם איתו שווה דשלג אשתקד…
2. הסכמים (הסכמי שלום והסכמי עבודה) עושים עם אנשים ולא עם מנהיגים. עושים עם עמים ולא עם מנהיגים. מה חושב עלינו אובמה לא חשוב ומה חושב עלינו אסד לא חשוב ומה חושב ועד עובדי הרכבת* ומה הוא רוצה לא חשוב מה שחשוב זה מה חושב העם האמרקאי, העם הסורי (והמצרי) ומה טוב וחשוב לפיתוח התחבורה הציבורית בישראל. מה שחשוב זה המעשים והאירועים הגלובליים ולא אובמה/אסד וועד עובדי הרכבת*.
* ועד עובדי הרכבת כמשל בלבד.
מנחם.
2 במאי, 2011 בשעה 13:20
×סור לרדוף ×•×œ×”×¢× ×™×© ×× ×©×™× ×¢×©×™×¨×™× ×‘×’×œ×œ עושר×.
תגובה לחן (19)
אני מצטט מדבריך: "אם תבוא מחר מפלגה שתבטיח להלאים את נכסים הציבוריים שהופרטו לטייקונים ותבטיח לזרוק את הטייקונים לכלא, ותבטיח להשקיע כסף לשיקום החינוך ומערכת הבריאות ותבטיח צמצום הפערים".
בעוד שאני מסכים לסיפא של המשפט – להשקיע כסף לשיקום החינוך ומערכת הבריאות ותבטיח צמצום הפערים. אני לא מסכים לתחילתו – להלאים את נכסים הציבוריים שהופרטו לטייקונים ותבטיח לזרוק את הטייקונים לכלא – ולהערכתי זו מטרה מוטעית ודוגמטית.
מה הנימוקים לרדיפת הטייקונים?, מדוע לזרוק את הטייקונים לכלא? מי הם הטייקונים? האם דב לאוטמן או גיל שוויד טייקונים? מה זה הנכסים הציבוריים שהופרטו? האם צריך או נכון או כדאי להלאים כל חברה שהופרטה?
אני חושב שאסור ושזו טעות קשה לרדוף ולהעניש אנשים עשירים בגלל עושרם. אני חושב שיש למסות מיסוי פרוגרסיבי את ההכנסות כולל ההכנסות מההון משתי סיבות עיקריות. הראשונה שזה צודק והשנייה שזה מהלך נכון מסיבות תיאורטיות ומעשיות במטרה להגן על המערכת הכלכלית ממשברים.
שכן, ללא מעורבות ממשלתית המערכת הכלכלית תגיע למצב בו כל ההון וכתוצאה מכך כל הכוח הכלכלי והפוליטי ירוכז בידיים מועטות, עם תוצאות הרסניות.
בקצרה, הסיבה העיקרית לכך הוא המשוב המעצים Positive Feedback הקיים במערכת כלכלית מורכבת. כל מערכת עם משוב מעצים מסתיימת במשבר, בקטסטרופה, בכך שהמערכת מכלה את עצמה, דוגמת הוריקן, מגפה וכו'. במערכת כלכלית עם משוב כזה, וללא התערבות חיצונית העשירים יתעשרו, והאחרים יהיו עניים יותר. אין כל מגבלה כלכלית תיאורטית שמשק יתפקד 'בשיווי משקל' עם אבטלה המונית כאשר כל ההון והעושר בידיים ספורות, נשמע מעט מוכר מארה"ב בזמן המשבר הגדול ועכשיו.
כמובן שיש למנוע התעשרות שלא כדין למשל בדרך של קרטל. במקרים כאלו יש לתבוע את התאגיד, את מנהליו ואת בעלי השליטה, במידת הצורך ע"י 'הרמת מסך', ולהענישם בכל חומרת הדין שצריך להיות לפחות 100 פעמים הרווח שהיה צפוי מהעבירה. זה קורה לפעמים בארץ, למשל בקרטל המרצפות.
תגובה לחן (22)
את שואלת: "אתה אולי אופטימיסט חסר תקנה? באמת נדמה לך שקל להיכנס ולכבוש מפלגות על מנגנוניהן? יש לך דוגמה אמפירית כזאת?"
אפשר להיכנס ולכבוש מפלגות על מנגנוניהן, אלא אם המפלגה בנתה מנגנונים מיוחדים כנגד זה. הדבר נעשה בזמנו במפד"ל והוא אפשרי כיום במפלגות אחרות כמו קדימה. כמות החברים וכמות הכסף הנדרשת לכך קטנה בצורה מפתיעה. במונחים כלכליים זו יכולה להיות ההשקעה הטובה ביותר בשטח.
2 במאי, 2011 בשעה 13:43
××ž× ×•×Ÿ פורטוגלי
לריישא של דבריך:
אני מסכים ומבקש להוסיף: תהלכים חברתיים פוליטיים הם לא זמנג וגמרנו הם ארוכי טווח ואיטיים וטוב שכך. ושיטת הזבנג וגמרנו והשכלה לכלא של כל מי שלא מישר קו: עמדנו היום דקה דומייה לזכר של מעשה כזה.
לסייפא של דבריך:
גם חוק מימון מפלגות (שמסדיר את הניהול וההקמה של מפלגות בישראל) מכיר במפלגה ,כשם שהוא מכיר בפירמה ציבורית, כגוף שניתן לשנות את תוכנו ולהינות ממימון ציבורי. החוק מתיר לקחת שלד מפלגתי (כמו שעשה ברק עם "עם אחד") וליעד אותו למטרות חדשות במקום להקים מפלגה חדשה. הסיבה לזה היא שמפלגות חדשות ,על פי חוק, ניתן להקים ולרשום כגוף שיהנה מכסף ציבורי, רק לאחר שהוכרזו בחירות.
ואמירה כללית:
שום מעשה קיצון לא יוביל למטרה טובה. להפריט הכל לא יוביל למטרה טובה והלאים הכל ובאופן גורף לא יוביל למטרה טובה. דווקא ההסטוריה שלנו כעם מוכיחה ,חזור והוכח, שכשרצו להרוס את הקיים מן היסוד ולבנות חדש מאפס הובליה לקטסטרופות שעלו בחיי אדם ולא הגשימו שום מטרה. כאמור, תהליכים חברתיים הם תהליכים ארוכי טווח צריך סבלנות וצריך להגדיר מטרות מראש ולנהל את זה. כל השאר הוא מתכון לכישלון את חלקו אנחנו חווים כל יום, את חלקו אנחנו מציינים היום, ואת חלקו אנחנו רואים מן העבר הרחוק והקרוב שלנו עצמינו.
מנחם
2 במאי, 2011 בשעה 14:31
אהוד ברק התחבר לשלד של מפלגת הדרך השלישית (קהלני) ולא עם אחד.
2 במאי, 2011 בשעה 14:42
הרעיו הבסיסי של "הפרטה" שזה בעצם רעיון של שוק חופשי אומר שקניין פרטי הוא חלק מחופש הפרט.
אני מסכים עם זה.
עם זאת, כשבוחרים מי יהיה השליט, אז בכלל לא ברור שדווקא מנגנון השוק הוא המנגנון המתאים.
ומאחר ושליטה בהון היא שליטה בהמונים, אזי בעלי הון מילארדרים אינם פסולים בשום דרך, אבל אין שום הצדקה להסכים שהם ימלכו ויחליטו מה הם יעשו עם מילארד.
מספיק חמישים מיליון; אין שום מניעה שיגבילו את השליטה בהון של אדם.
לליברלים בצד של המפה אומר שלמה שכתבתי כאן יש משמעות של בדלנות עולמית, כי בעלי ההון נוטים לחלק את ההון שלהם מחוץ למדינה ביוזמות של רחמים כלפי עמים אחרים (לפעמים מתוך כל מיני מטרות אחרות אבל זאת התוצאה) ולכן בעלי ההון הם המקדמים הטובים ביותר של גלובליזציה וביטול לאומיות – אם מישהו תומך בזה.
2 במאי, 2011 בשעה 16:34
× × ×œ× ×œ×©×›×•×—,הפרטה=בזיזה
בתגובה (30 ) פורטוגלי קובע,בהתייחסו לטייקונים:
"אני חושב שאסור ושזו טעות קשה לרדוף ולהעניש אנשים עשירים בגלל עושרם."
אני רוצה להזביר לאמנון פורטוגלי,שטייקוני ההפרטה הם לא "סתם" עשירים ,אלא פושעים כלכליים שהתעשרו מההפרטה ומקשריהם בצמרת המשטר וההסתדרות.
סוג דומה של משטר גנבים קיים היום ברוסיה של פוטין.
אני רוצה להזכיר שלפני ההפרטה ,ברוני ה"שקשוקה" כמו,עופר,דנקנר,תשובה,בינו צדיק ,היו אנשים רגילים.
הכסף שלהם לא בא להם כמו לבעלי "אוסם","טבע","דלתא" או "ישקר" אלא מבזיזת נכסים השייכים לציבור.(לדוגמא,"פז","בזק",ממ"ן ועוד ועוד)
יש כל המקום להלאמה חוזרת של העושר הציבורי.
אמנון מוסיף:" ללא מעורבות ממשלתית נגיע למצב למצב בו כל ההון וכתוצאה מכך כל הכוח הכלכלי והפוליטי ירוכז בידיים מועטות, עם תוצאות הרסניות."
ומה עושה ההפרטה? בדיוק את הדבר שאמנון מתריע מפניו -ריכוז כח הרסני ,כלכלי-פוליטי,בידי כמה משפחות טייקונים.