המכללה החברתית כלכלית – אירועי 1 במאי, ירושלים

פרופ' אבנר דה-שליט הוא פרופסור למדע המדינה ודיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית.
בין תחומי העניין שלו נמצאים נושאים כמו שוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם ופוליטיקה סביבתית.
ועד לפני שנתיים  עמד בראש  צוות של פעילים סביבתיים בפרוייקט   שגיבש יחד עם אנשי משרד האוצר

"חזון ירוק לישראל", מסמך שעיקרו המלצות למדיניות סביבתית בתחומים שונים.
בשנת 2009 הוציא לאור דיסק בשם "אינטימי", הכולל שירים ולחנים אשר חיבר בעשרים השנים האחרונות

תנועת "עתידנו"- למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל –  קיימת מאז שנת 2007. התנועה קמה מתוך התארגנות ספונטנית של עובדות ועובדים סוציאליות/יים ונקראה בתחילת הדרך ‘מטה המאבק למען עתיד העבודה הסוציאלית’. התנועה שמה לה למטרות לקדם מאבק על שיפור תנאי השכר של העובדות/ים הסוציאליות/יים, לעצור את הפגיעה שגורמת הפרטת השירותים החברתיים בעובדות/ים ובלקוחות ולהילחם על מעמדו ועתידו של המקצוע . תנועת עתידנו רואה בדאגה את קריסתה של  מדינת הרווחה בישראל ומעוניינת להפוך את ציבור העובדות והעובדים הסוציאליים לשחקן משמעותי וקובע בזירת המדיניות החברתית- כלכלית במדינת ישראל, זאת כפועל יוצא של עבודתנו ומומחיותינו.

עמותא– תא העו"ס בשירותים המופרטים באיגוד . 

זהב לבן, עבודה שחורה –
זה סיפור על מפעל שיש לו עיר. וכשהמפעל עובר דרך מנהרת ההפרטה, הוא יוצא ממנה פורח ומשגשג, אבל המרקם החברתי שלו מפורר ומרוסק, מחולק לעובדים ועבדים. והעיר שלו מתרסקת. זה מה שקרה למפעלי ים המלח, וזה מה שקרה לדימונה. הבימאית טלי שמש יחד עם צוות התכנית "עובדה עם אילנה דיין" עלו על הסיפור הזה לפני כשנה לאחר שירדו לדימונה למצוא תשובה לשאלות: מה קרה במפעלי ים המלח מאז ההפרטה? ואיך קרה שמפעלי ים המלח ממשיכים להיות מכרה זהב לבעליו ותנאי העובדים בו נעשים קשים יותר משנה לשנה? מתברר שביום אחד מדינת ישראל מכרה את הים למשפחה מאוד עשירה, משפחת עופר. בדימונה הלך והתעצם מעמד עובדי הקבלן: אנשים שעובדים בלי זכויות סוציאליות, שאפשר לפטר אותם בכל רגע, שמסכימים לכן כמעט לכל עבודה. הם מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, הם עובדים עם חומרים מסוכנים, והם מביאים הביתה שכר מינימום, ונורא מכך – נפש חבולה ומושפלת. רק כמה מהעובדים העזו לדבר למצלמה. המונולוגים שלהם לא דומים לשום דבר שנראה כאן: ישראלים שמדברים על חיים תחת משטר של פחד ואיומים, על היחס האדנותי של הקבלנים וגם של העובדים הותיקים ("עובדי דור אל"ף") כלפיהם, ישראלים שמספרים על מקום שיש בו עובדים שחורים ולבנים. דימונה קרועה מבפנים. הסרט הזה מביא את סיפור הקריעה הזאת בעוצמה רבה.