חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

עבדים היינו וכנראה שגם נישאר

נושאים זכויות עובדים ותעסוקה, כלכלת בית ב 18.04.11 5:45

פה בארץ חמדת אבות במקום להאבק מאבק מעמדי אנחנו קרועים בשאלות לאומיות, נותנים לגזענות לחלחל ומתעלמים מכך שהבעיות שלנו, בני כל עם ולאום, הם בעיות מעמדיות, שמי שמדבר איתנו על "העם" משעבד את רובנו בתור מעמד
מאת: ק.טוכולסקי

 

חברה טובה שמקצועה אחות, ספרה לי השבוע שהיא הלכה לראיון עבודה בבית חולים פסיכיאטרי. במהלך הסיפור הסתבר שלא ממש בבית חולים אלא בהוסטל בשטחו ולא כעובדת של בית החולים אלא כעובדת של עמותה שמפעילה את ההוסטל. אלוהים יודע למה צריך עמותה שתפעיל הוסטלים לחולי נפש במסגרת הליך השיקום בתוך מסגרת בית החולים, אבל למשרדי הבריאות והאוצר הפתרונות. כל משרה שאפשר להוציא ממערך ההעסקה הישירה של עובדי המדינה יוציאו ויעבירו לעמותות, למעמד התלוש ללא קביעות והתקדמות. היא כבר הייתה בעבר עובדת קבלן למרות שהיא עבדה בקופת חולים ועבדה גם כאחות שעוברת בין בתי ספר, בכל המקצועות האלו תנאי העסקתה היו תנאי עבדות.

ערב פסח והעם היושב בציון קונה. אמא שלי שעובדת במשרה לא משהו, חלק מהסטטיסטיקה המנצחת של התנכלות לבני 50 ומשהו בשוק העבודה, חזרה לביתה עמוסה במתנות לחג אותן קנתה מהתלושים שקבלה ממעסיקיה הפוגעניים. כל תחנוני לא עזרו. אמרתי, אמא רחמונס אנחנו לא צריכים כלום, אמרתי אמא תתרמי לנזקקים עדיף. כשם שאשתי לא שעתה להסברי ואחר כך גם לא לתחנוני, כך גם אמי. אנחנו נעניק מתנות מיותרות לחג וגם נקבל, כי בזמן שאנחנו שוקעים בניוון חשוב לכולנו לשמור על סממנים של זעיר בורגנות מהוגנת, לא להיות אלו שנזקקים לעזרה אלא לתת וכך אנחנו מחלקים ומקבלים מתנות מיותרות שיצברו אבק בארונות. אבל כך אנו נותנים את חלקנו לשימור חברה שצורכת את עצמה לדעת.

שוב פסח, שוב קלישאות על חרות, שוב תוכחה מפי אלו שרואים שאין חרות, שעם העבדים ממצרים מנצל בצורה מחפירה זרים שמגיעים ממצרים, שיותר ויותר אנשים צריכים לקבץ נדבות בשביל להעמיד את המצרכים הנדרשים לסעודת החג ואחרים גודשים יותר ויותר בבולמוסי קניות עגלות עמוסות כל טוב וזורקים ביציאה עוד מוצר בתור תרומה. הפערים הולכים וגדלים והמערכת עומדת. גם חג הפסח על טכסיו וקלישאותיו הוא לא יותר מאשר אמצעי שימור עצמי של המערכת, עוד הזדמנות לשמוע את דברם לאומה של שועיה מדושני העונג, עוד הזדמנות להתעלם מהמציאות על ערימות של אוכל ומלמול טכסט שמוטב היה והינו מתעמקים במשמעותו וחרון היה עולה באפנו.

אבל חרון לא יעלה, כי הנרפות שאפיינה את בני ישראל שהיו פסיביים בתהליך שחרורם, פיונים גוררי רגליים ונרגנים ששוחררו בידי אלוהיהם, לא חס וחלילה בידי עצמם, מאפיינת אותנו גם היום. גם הנרגנות וחוסר שביעות הרצון של יציאת מצריים נשארו, אלא מה כנראה שהמכות שנחתו על עורפו הקשוח של דור המדבר שברו אותנו כל כך חזק שגם היום אנחנו יראים ואדישים. הפכו אותנו ממעמד לעם, ועד היום אנחנו משלמים את המחיר. פה בארץ חמדת אבות במקום להאבק מאבק מעמדי אנחנו קרועים בשאלות לאומיות, נותנים לגזענות לחלחל ומתעלמים מכך שהבעיות שלנו, בני כל עם ולאום, הם בעיות מעמדיות, שמי שמדבר איתנו על "העם" משעבד את רובנו בתור מעמד.

עוד פסח ולי אין תקוות ואשליות, אנחנו עבדים, כבולים לתפיסות לאומניות, שבויים ברטוריקה גזענית, והמעטים שבנו שאינם שבויים בתעמולת המלחמה המתמדת ובצדקתנו האינסופית, עסוקים בלריב אחד עם השני. מהס"ד המפוצלים בגלל מלחמות אגו, דרך הסוציאליסטים המפולגים והמשותקים ועד הטהרנים בקצה השמאל הרדיקלי שהורגים אחד את השני על סטיות מדוגמה שאינה מדברת היום כמעט לאף אחד. אז אפשר לכתוב מאמרים, בזמן שהרוב המוחלט מתרוצץ. מי שנזקק לקיבוץ נדבות מעמותות למי שקונה את עצמו לדעת. בין העבדים שבתחתית הסולם לאלו שחושבים שהם לא עבדים שלב שניים מעליהם. בין מי שמגיע סחוט ורק חושב על החופשה, למי שיצטרך לעבוד בעבור פרוטות גם בימי חול המועד. רובם ככולם כבר לא חושבים במושגים של שינוי או מהפכה, רובם ככולם לא חושבים שיש אלטרנטיבה טובה יותר רק רוצים לעבור עוד יום. תכלס אפשר להבין אותם, מותקפים בתעמולת התקשורת, חסרים אלטרנטיבה נגישה.

עבדים הינו וכנראה גם נשאר, עוד שנה של טייקונים שקונים נכסי עם בפרוטות, ועובדים שהופכים לעבדים. החברה שלי בסוף תמצא עבודה קבלנית כל שהיא בתחומה ותעביר עוד שנה מתסכלת וחסרת אופק. אשתי (אהובתי שלי) תחלק מגשים ותקבל מגבות ותרגיש סיפוק ממחוות התודה תודה איזה יופי, גם בזמן שהיא תכניס מגבות לארון ולא תוציא אותם משם לעולם. העם היושב בציון ימשיך לצרוך ולשנוא ולרטון, חלקנו ימשיכו גם לנסות להיאבק בשיטה במציאות באדישות ובעיקר בנטיה של מי שרוצים להיאבק בשיטה במציאות ובאדישות להתפצל ולכלות את כוחם על מאבקי סרק פנימיים. בינתיים חלפה עוד שנת עבדות, מהסקרים אפשר ללמוד שזה לא הולך להשתנות. בגליון החג של עיתון מטעם אחד ראש הממשלה ילהג על חג החרות, בגיליון של מתחרהו תלהג ראש האופוזיציה על חרות וחג, וכולנו נשאר עבדים, לשיטה, לאדישות, לנוגשי העבדים בעבודה, לבולמוס הצרכנות, לקשיי היום-יום ולהעדר האלטרנטיבה.

 

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , ,

11 תגובות

  1. מיכאל לינדנבאום :

    ה"נחמה" המפוקפקת שלנו שגם עמים שנרפים פחות מאיתנו,מכבדים את שודדי ההפרטה בסופו של יום.

    והא ראייה: איזה שקט פתאומי השתרר ביוון,צרפת,ספרד,ואירלנד שאימצו "תוכניות הבראה" תאצ'ריסטיות.

  2. בן יקים :

    עצוב, נוקב, מריר, לא משאיר הרבה לרגשות אחרים.
    חסר את הזעם המתלווה בדרך כלל לטור הזה, עייף יותר, מיואש יותר, כועס אבל כבר בהשלמה.
    זה יותר עצוב מהכל.

  3. חן - מיבשים את החולים :

    הערכה שלי* –
    במעמד הבינים הנמוך ומטה נמצאים לא מעט אנשים עם אינטואיציה מעמדית לא שיטתית ומסודרת אבל בריאה.
    שנים הם רואים מאיפה יוצא מחנה השלום (מעמד הביניים הגבוה ומעלה) והם מסיקים את המסקנות הנכונות – לא קונים את הסחורה.
    מה נשאר להם? הצבעת מחאה.
    הם נודדים במרחב של המחנה הלאומי – מהליכוד לש"ס לליברמן וחזרה (הסיפור על היד הרועדת שמשלשלת בסוף פתק ליכוד בקלפי הוא בלוף שנחשף ב- 2006 ).
    בדרך חלקם מאמצים את האתוסים שנמכרים להם בזול, כי לאנשים קשה לחיות בדיזוננס קוגניטיבי מתמשך.

    הרושם שלי הוא שיחימוביץ מנסה להתיר את הסימביוזה שנוצרה בין ה"שמאל" כמושג מגדיר של מחנה שלום בורגני לבין פוליטיקה חברתית מעמדית ס"ד. זה לא מקרה שהיא מגדירה את עצמה ס"ד ומצהירה באותה נשימה שהיא לא שמאל. (כשהדברים נשמעים בקולה ניתן לזהות שמץ של אירוניה). היא מוכנה לשלם מחיר עבור הנסיון הזה.
    קל לבקר אותה אחרי שנים שבהן מחנה ה"שמאל" (הדמוקראטי?) עשה הכל כדי להפוך את המושג שמאל לסינונים של בורגנות שבעה שמתקוטטת עם בת דמותה במראה (גוש אמונים) ומשתתפת תוך כדי כך בתהליכי הפרטה, קיצוץ העבודה המאורגנת, נטישת הפוליטיקה לטובת ה"מגזר השלישי" ואפילו נכשלת בכל מאמציה להשיג את השלום.

    אני ממש לא מאושרת מכל דבר שיחמוביץ עושה, אבל למען ההגינות צריך לזכור את הקונטקסט.
    בקונטקסט הזה ואחרי כמה טעויות קרדינליות שפרץ עשה, ומאחר שאף אחד מהם לא עומד ממילא להרכיב את הממשלה הבאה, ומכיוון שכל אחד מהם יצטרך להתחיל לשייף כמה שפיצים באגו כדי לעלות ליגה, פרץ צריך לדעתי להמשיך לשבת בשקט. הוא התעורר מאוחר מדי.

    * ברור שהניתוח הוא סכמאטי מאוד, אבל שנים של עבודה בפריפריה, לימדו אותי בכל זאת איזה דבר אחד או שנים.

  4. יונתן כ. :

    סבא שלי זכרונו לברכה חג את הסדר בגטו לודז' והאמת שהוא סיפר שהיה די נחמד למרות שכבר ידעו שזה לא הולך להסתיים בצורה טובה(וסבא שלי לא חסך מאיתנו תיאורים קשים) אז באמת רבותיי קחו את הכל בפרופורציה.

    לפעמים צריך להתנתק מכל המאבקים הצודקים וכל האמירות הנכונות כדי להשאר אנושיים(ואופטימיים).

    האמת שיש לי ביקורת מאוד קשה על המאמר הזה אבל ברוח החג אשחרר את עצמי הפעם מביקורתיות יתרה.

    חג שמח וכשר.

  5. מיכאל לינדנבאום :

    חן-גאוני

    כתבת:"קל לבקר את של"י אחרי שנים שבהן מחנה ה"שמאל" (הדמוקראטי?) עשה הכל כדי להפוך את המושג שמאל לסינונים של בורגנות שבעה שמתקוטטת עם בת דמותה במראה (גוש אמונים) ומשתתפת תוך כדי כך בתהליכי הפרטה, קיצוץ העבודה המאורגנת, נטישת הפוליטיקה לטובת ה"מגזר השלישי" ואפילו נכשלת בכל מאמציה להשיג את השלום".

    בתור קרבן הפרטה מחד,והפקרה לחברות כח-אדם מאידך,איני יכול אלא להרגיש בוז למחנה ה"שמאל" השלום עכשיוי,שהשתתף במרץ באורגייה של ההפרטה דרך רבין וה"חיים החדשים בהסתדרות".

    נעמי–דברי אמת חיים!

  6. מיכאל לינדנבאום :

    ליונתן כ.,
    מה כוונתך ב:"לפעמים צריך להתנתק מכל המאבקים הצודקים וכל האמירות הנכונות כדי להשאר אנושיים(ואופטימיים)"?.
    איזה אופטימיות אתה מציע לקרבן הפרטה,לעבד של סרסורי עבודה,לנטול זכויות סוציאליות, ולמשולל בטחון תעסוקתי.??

    משהו מעין:"בינתיים אני צעיר,חי ובריא?".

  7. מיכאל לינדנבאום :

    בתגובתי 5 ,הכוונה לחן-מיבשים את החולים.

  8. ל רפי :

    טוכולסקי

    לכבוד החג הבא עלינו לטובה, מצא טוכולסקי את העת הראויה להשפיע עלינו "מרורים". שוב חוזר ה"בכי" ומדפק על דלתותינו והמנתרות הישנות על מאבק המעמדות של "פועלים" מול "קפיטליסטים נצלנים" ועל מדינה המפריטה את עצמה לדעת, שבות להרים ראש. ואני סברתי לתומי שאנו נמצאים כבר בעולם נפלא חדש: פוסט-מודרני, פוסט-קולוניאלי, פוסט-אימפריאלי, פוסט-קומוניסטי, פוסט-ציוני, פוסט-תעשייתי ופוסט-דתי. נותרו לנו רק שלוש סוגיות קלות לטיפול – החזרת שטחים, ביטול ההפרטות ומלחמה בעשירים – וגם אנו חד-קל נמצא בעולם האוטופיה – האמנם?!
    אינני שותף לטוכולסקי באבחות, במהות הטיפול הדרוש ובצידוקן של זעקות השבר שהוא חוזר ומשמיע במאמרו.
    בדבר אחד בכל זאת צודק טוכולסקי – העם היושב בציון איננו עם בן-חורין. הוא נגוע עדיין בתסמינים צקשים של גלותיות, ודווקא הקרעים בשאלות הלאומיות הם מדד מובהק לחולי זה. אין עם ולא היה מעולם, שכולם בו שוים, הכל בו צודק ואין בו עוולות או מקום לשיפורים. אבל אף אחד אינו שומע ולא ישמע עמים חופשיים המנהלים, ללא סיבה של ממש, בינם לבין עצמם, מלחמת אזרחים מילולית (בשלב זה), הנוגעת לשאלות קיום לאומי יסודיות, כגון: האם מדינתם הלאומית לגיטימית? האם שטחים שכבשו, שחררו, סיפחו, רכשו בכסף או בתמורה אחרת, שייכים להם או שיש להתנדב ולהפטר מהם בכל מחיר? האם שפתם הלאומית היא נכס שיש להעניק לו מקום של בכורה וכבוד , או שיחש להעמידה בשורה אחת עם שפות אחרות, ובכללן שפתם של מי שרואים עצמם אויבים במקרה הרע וקוראי תיגר במקרה הפחות גרוע? כלום ראוי שיגנו בכל האמצעים שבידם על אזרחי המדינה, או שיש לבקש רשות לכך מ"פריץ" – יחיד או ארגון – כזה או אחר? האם לגיטימי לתבוע שוויון זכויות לאומי וזכות הגדרה עצמית ככל העמים, או שצריך להסתפק בפחות ו"להבין" את שינאת החינם של זרים כאלה ואחרים ו"ללמוד לחיות איתה בהשלמה"? האם תורת ישראל ותרבות ישראל הם נכסי צאן-ברזל שאין עליהם עוררין גם כאשר איש בדרכו יחיה, או שנכסי הרוח של האומה הם נטל וסרח-עודף שיש להותיר מאחור בדרך ל"קידמה", ור מה שיקבעו "האורים והתומים" הזרים ושליחיהם, רק אלה הם דברי אלוהים חיים?
    נכון, אנחנו עדיין גלותיים. גם רבים מהצברים החמודים שלנו עדיין ספוגים רוח גלותית, ולא במקרה. החינוך הממלכתי בישראל והשמאל, במיוחד השמאל הקיצוני, המנותק מן המקורות הם ממעצביה המובהקים של הגלות החדשה-ישנה בתוכנו.
    הפרטה איננה פשע כשם שבעלות ציבורית ממלכתית על תשתיות ואמצעי-ייצור איננה חזון אחרית הימים. המבחן הנכון אינו בשמה של התופעה, אלא בדרך ההתנהלות של בעלי-האמצעים מכאן ושל מערכות הרגולציה החברתיות מכאן. מבחן חשוב הוא מידת הקושי בה נתקל מי שמבקש לשנות את מקומו במדרג הכלכלי-חברתי לעשות כן; לא באמצעות "המתנות" שיקבל מהציבור, אלא בזכות העובדה גידול ראלי בתרומתו לעושרה וחוסנה של החברה.
    עם בן-חורין אינו פוחד מבעלי ממון. הוא אינו פוחד להפקיד בידם נכסי חברה ומדינה ואינו פוחד לדרוש מהם דין וחשבון על האופן בו הם מנצלים נכסים אלה לטובת העם והמדינה. בה בעת עינו אינה צרה גם בהישגים אישיים של בעלי ההון. אם בעלי ההון אינם עומדים במבחנים שקבעו להם הרגולטורים (נציגי ציבור נבחרים, הוא גם יודע להעניש כדבאי את מפירי האמון וההתחייבות. תמיד נמצאת בידי הציבור העוצמה הדרושה גם לזה וגם לזה, בין אם בדרך של חקיקה ואכיפה ובין אם בדרך של התארגנות ציבורית אחרת – מפלגתית או חוץ-מפלגתית.
    אילו עסקנו בטובת העם היושב בציון ובאופן שבו ניתן לשכנע יהודים טובים שעדיין יושבים בתפוצות להצטרף ולשאת בנטל (מה שלאחרונה נמצא בקצהו התחתון של סולם העדיפות הלאומי ומהווה שגיאה לאומית-חברתית כלכלית אסטרטגית), היו שאלות ההפרטה מתגמדות ומקבלות את ממדיהן הנכונים. משום שאנו עוסקים בטובת הזרים והעדפתם יותר משאנו עוסקים בטובתם של יהודים, מוצאת רובה של האנרגיה הלאומית על העניינים הפחות חשובים.
    איננו צריכים ל"התבדל להכעיס" מ"העולם הנאור", אבל גם איננו צריכים להתבטל להכעיס מפניו, גם אם פרוש הדבר הוא קושי זמני. זהו יסוד מוסד של חירות לאומית ולא ההצהרות הסתמיות שיכול לפזר כל מי שעט בידו ונגישות לו לאמצעי התקשורת הפתוחים (לכאורה…).
    איננו זקוקים למאבק מעמדי, אנו זקוקים לסולידריות ולכידות חברתית ולאומית. אנו זקוקים לאחריות הדדית ולצדק חברתי ואנו זקוקים לחמלה יהודית. מאבקים מעמדיים היו טובים, אולי, לימים שבהם לא הכרנו היטב את המרכסיזם והקומוניזם וכשוריהם החברתיים יוצאי הדופן. זה היה האופיום להמונים בימיה הראשונים של המהפכה התעשייתית (וזה המצב כיום גם ברוב המדינות המתפתחות, העוברות בדרך מואצת כזו או אחרת את המהפכה התעשייתית והמהפכה הטכנולוגית של מאתיים השנים האחרונות, בדרך לעידן המידע. גם הנסיונות הסוציאליסטיים המקומיים שלנו אינם מאירים אלינו מן העבר הלא רחוק באור יקרות. לא חברת העובדים שקרסה, לא הקיבוצים המופרטים, לא החקלאות החדשה המבוססת על עובדים זרים וגם לא ההסתדרות שטרם הפנימה שזכות השביתה היא זכות לגיטימית כאשר אין מנצלים אותה לרעה. כאשר היא הופכת לכלי פוליטי ומביאה לכלל הציבור יותר נזק משהיא מביאה תועלת לחבריה ו/או למשק, גם המנתרה הזו דורשת בדיקה, ואולי אפילו הגדרה מחדש. רק כאשר האיגוד המקצועי משמש מנוף לחיזוק חבריו במאבקים חברתיים-כלכליים צודקים, הוא חיובי, מובן ונחוץ. כאשר הוא בא לנגח פוליטית ממשלה נבחרת, תוך גרימת נזק חמור ובלתי מידתי לכלל הציבור, ע"י חבלה בשרותים חיוניים והגררות למאבקים של יוקרה אישית, הוא איום! הדרדרותה של ההסתדרות בעבר הלא כל כך רחוק, מכלי חיובי לאיום, היא מן הסיבות היותר חזקות לרצונן של הממשלות, במיוחד בעשור האחרון, להפריט ישרותים ציבוריים, ובצדק.
    בולמוס צרכנות הוא עניין של תרבות, ותרבות היא עניין של ערכים, חינוך ונורמות התנהגות. לא ההפרטה היא שמייצרת את תרבות הצרכנות. הרצון להיות "אמריקה במזרח התיכון – עכשיו", הצורך "להשוויץ" ולהתפאר בהישגים חומריים,ההנחה שבחומר קונים באמת את הרוח ושלוות הנפש – אלה ואחרים עומדים ביסודה של תרבות הצריכה. בסערת "העליהום" של השמאל הדמגוגוי-פונדמנטליסטי על בעלי ההון ובהשפעת רוח העיוועים החומרנית, אים שמים לב לעובדה הפשוטה שעושרם של העשירים הגדולים ומנקרי העיניים, הוא כל כך גדול, עד שבינו לבין אורח חייהם בפועל, אין קשר של ממש, וגם אם יחיו בבריאות טובה עד 240 שנים, לא יצליחו לבזבזו בחייהם. ומאידך, אם יחולק עושר זה להמונים, לא יגיעו אלה לרווח והצלה משום שלא ידעו לנצל ביעילות כספים אלה, ומשום שרמת הכנסה היא רק מרכיב אחד של העושר.
    המפתח להתפתחות אינו ב"צרות-עין", אלא בהגדלה מתמדת ומואצת של העושר הלאומי, ובחלוקה צודקת יותר של התוספות. כאן, בהתניות הראויות, לעשירים וליזמים דווקא תפקיד מרכזי וחיוני.
    בעיות יש מקורותיהן שונים ופתרונן אינו עניין לסיסמאות וקלישאות אידיאולוגיות. ללא זיהוי נכון של הבעיות, לא יימצאו להן פתרונות נכונים והן תמשכנה להתקיים ואף תחמרנה; זהו טבען של בעיות מוזנחות או מטופלות טיפול שגוי (ראו מקרה השריפה בכרמל, למשל; ותאונות הרכבת האחרונות כדוגמא נוספת).
    רוצים לשנות ולשפר – בבקשה! אבל, דחילקום, דברו לעניין. גם אם הציבור אינו מבין או אינו מתעמק בכל פרטי השיח האינטלקטואלי החברתי-כלכלי, האינסטינקטים הקיומיים הבריאים שלו, מנחים אותו להבחין היטב בין דיבורים בעלמא לבין שינויים שיש בהם ממש; רק כך תשיגו אוזן קשבת אצל הציבור.

  9. מיכאל לינדנבאום :

    אין הישגים אישיים-רק גנבים

    של בעלי הון ,יש כנופייה של 20 משפחות שודדי ההפרטה שגנבו את המדינה מהציבור.
    ל רפי מדבר על "מצויינות" ועל "חריצות" בזמן שבסך הכל מדובר על גניבה ופשע נגד הציבור הניקרא "הפרטה".
    וכל הבזיזה נעשתה תוך 25 שנה!

  10. לקסי :

    ל רפי - (שוב) פוסט בבקשה

    שלום ל רפי.
    מבלי להזקק להסכמה עם התכנים בתגובתך (8) לעיל. נשמח אם תשלח אותה כפוסט לפרסום.
    פרסום עצמאי יגרור דיון בכמה נקודות חשובות ביותר בדבריך, דיון שלא יתפתח במיטבו אם הדברים יישארו במתכונתם הנוכחית.
    לחילופין, האם תרשה לנו להעתיק ולפרסם את הדברים כפוסט עצמאי.
    אתה יכול להשיב לנו לכתובת המייל של המערכת [email protected] או כתגובית כאן.
    בברכה – לקסי – מערכת עבודה שחורה

  11. ק. טוכולסקי :

    כיף בקיבוץ רחוק מהאינטרנט…. חג שמח לכולם…
    ל. רפי, בסדר מרחת סיסמאות על כ-500 מילים אז מציאים לך פוסט ואני בהחלט מבין שכנראה נגעתי בעצב רגיש, אני עוד לא מבין למה מציאים לך פה במה במקום להפנות אותך לתחרות מי רוצה להיות שטרסלר או לקפיטליסט היומי אבל ניחא.
    מה שאתה טוען זה בדיוק הסיבות שבגללם אני מדוכא, ותכלס אני לא מבין מה אתה מכלה את זמנך לריק לענות באתר כמו עבודה שחורה אתה שייך למחנה המנצח, אז תהנה מהניצחון עד שנהפוך להיות ארצות הברית, הרוסים מבפנים ושולחים את בנינו למות רחוק בזמן שהעשירים מתעשרים.

    החברה שלנו קורסת בתהליך איטי נכון, אבל מאוד יסודי, המעמד הבינוני נעלם, הפערים מתרחבים, העובדים הופכים עבדים וההמון מוסת ללאומנות.
    הסולידריות הלאומית קיימת ביחד עם השוק החופשי וארנב הפסחא בדימיון לאורך כל ההיסטוריה נוצלה הלאומיות החיובית בשביל לסמם את ההמונים, עוד לפני שהייתה לאומיות במובן המודרני כבר השתמשו בסמלים ובסיסמאות על אחדות ומדינה בשביל שהרוב יעבדו קשה ומעט יתעשרו. הלאומיות החיוביית הביאה לנו את מלחמות העולם ואת הקולוניאליזם ואת הפטריוטיזם מפלטו האחרון של הנבל ואת שנאת הזר. אז תחסוך ממני את הקשקוש הזה.
    בצפון יפה בטירוף, אפור אבל צלול והכל ירוק ופורח, קומו מהמקלדות צאו לטייל.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.