חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

על השמאל להתאחד ולהרים את הדגל החברתי

נושאים דעות, פוליטי, תא אופק ב 11.04.11 2:35

על השמאל להתאחד תחת סדר יום דמוקרטי, ולפעול ליצירת אלטרנטיבה לשלטון הימין

מאת: רוני יקיר

אנשים מדברים עכשיו הרבה על איך השמאל צריך להרים  את "הדגל החברתי", הסוציאל-דמוקרטי. שעליו להזכיר לציבור שזהו הנושא שעל פיו מכריעים למי להצביע בבחירות, ומכאן שעליו להצביע שמאל כמובן, כי רק השמאל יצליח להשיב את מדינת ישראל להיות מדינת רווחה הדואגת לכל אזרחיה "מהעריסה ועד הקבר".

לאנשים יש זיכרון מאוד סלקטיבי, לא רק לשמאלנים אבל גם. הם שוכחים שכבר שנים שהשמאל לא קידם אג'נדה סוציאל-דמוקרטית בצורה רצינית וגורפת. הבטחנו הרבה הבטחות, אבל בסוף גם אנחנו היינו חלק לא קטן מכדור השלג של ההפרטה, של הפערים ההולכים וצומחים, של אי השוויון. הם מדברים על לחזור לימים הטובים בהם השמאל היה בשלטון והכל היה שונה, אבל האם הם באמת מאמינים בזה או שהם סתם מרמים את עצמם?

עוד בתקופת ממשלת רבין החלו התהליכים להפרטת שירותי הבריאות, הנסיגה מהיוזמה להטלת מס הבורסה ולפירוק ההסתדרות (המהפך שהוביל חיים רמון). ממשלת ברק שנבחרה ב-1999 על אידיאולוגיית ה"כולם" (הגרסה המקומית ל"ניו לייבור" הבריטי) הייתה למעשה ניאו-ליברלית לא פחות מממשלת נתניהו הימנית שקדמה לה (המשך קיצוץ בתקציב החינוך, הגדלה מזערית של השתתפות הממשלה בסל הבריאות, כמעט ושום התייחסות לאבטלה) וההבטחה לסוציאל-דמוקרטיה הייתה ריקה מתוכן. השמאל באותה התקופה השתמש בשלום כתחליף למדיניות כלכלית-חברתית אמיתית. אז מה אנחנו בעצם מצפים מהציבור? במה הוא אמור להיזכר כשאנחנו מבטיחים לו שמפלגות השמאל יביאו ימים טובים יותר? בכל ההבטחות הכוזבות שפיזרנו בנושא בשני העשורים האחרונים?

הגיע הזמן להפסיק לפזר הבטחות. אם אנחנו מאמינים בסוציאל-דמוקרטיה (ומשיחות שערכתי עם שלל שמאלנים, לכל אורך הסקאלה, יש הסכמה גורפת בנושא הזה) אנחנו צריכים להתחיל מהיסוד. די לסיסמאות הפופוליסטיות ולדיון ציבורי מלא בשטחיות. הממשלה הנוכחית כבר עושה את זה בצורה טובה מאוד, טובה מדי אפילו. כל שני וחמישי מנפנפים בפנינו בעיתונים באחוזי הצמיחה המרשימים של המשק כמדד להצלחה (למרות שכולנו יודעים שאחוזים נרחבים מהמשק אינם נהנים מהצמיחה הזו). אנחנו לא נזרוק בפני הציבור נתונים על אי השוויון והפערים ונסתפק בזה. לא למדנו עוד כי לעימות פשטני עם העובדות אין כל השפעה? אם נמשיך לתהות "איך הציבור לא מבין שהשמאל הסוציאל-דמוקרטי יתקן את הכל?" לא נתקדם לשום מקום. די לדרוש מהציבור להאמין בנו אם אנחנו אפילו לא מנסים להסדיר את השקפת העולם שלנו בצורה עמוקה ויסודית. אנחנו קודם כל צריכים לעשות בדק בית ולהבין שכדי שיצביעו לנו – משהו צריך להשתנות.

יש דור שלם של אנשים צעירים שנמאס להם מהפוליטיקאים של היום, שמבטיחים הבטחות ומיד אחר כך מפנים את הגב ומוכרים אותנו בשביל האינטרסים שלהם. אם הדור הזה לא רוצה ליפול לאותם הדפוסים, הוא צריך לעשות משהו אחר. זה לא מספיק "להרים את הדגל החברתי" אם לא עומד מאחורי זה משהו יותר עמוק. סיסמאות חדשות לא יביאו את השינוי, רעיונות חדשים כן – מחשבה רצינית, בירור ערכי, חידוד מסרים. להפסיק לרוץ קדימה, לעצור רגע ולחשוב. לבנות משהו מהבסיס עם הצעות קונקרטיות ודרכי פעולה והשקפת עולם שניתן ללכת אחריה.

השמאל צריך להתאפס על עצמו. להפסיק עם הדיבורים והחיפושים העצמיים ו"השמאל לאן" ובמיוחד להפסיק עם מלחמות האגו על מי המפלגה או האנשים שיוציאו אותנו מהבוץ. הכותרות זה לא מה שחשוב, אלא התוכן. יש טווח די רחב של רעיונות (לא רק בתחום הכלכלי-חברתי) שכולנו מסכימים עליהם. כולנו מאמינים שאפשר אחרת. לכולנו נמאס מזה שהימין מוביל את השיח ומנצח אותנו פעם אחר פעם במאבק על הציבור ולכולנו נמאס לתת לזה יד. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להתקיים על חצי מהמפה הפוליטית. הגיע הזמן למשהו חדש – הגיע הזמן להתאחד. זה נשמע קיטשי אבל אולי בגלל זה לא מספיק אנשים אומרים את זה.

אני חברת תא אופק של מפלגת העבודה, אבל אני יכולה להבין שיש אנשים שמרגישים שמפלגת העבודה לא יכולה לספק עבורם את הבית הפוליטי, אפילו בקרב אלו אשר פחות או יותר איתנו בערכים ובדעות. כדי להוות כוח ממשי אל מול הימין, אסור לנו להתבדל. אני לא מציעה שכל סקאלת השמאל תיהפך למפלגה אחת. בעיניי יש חשיבות לשמאל שהוא יותר שמאלה (כדוגמת חד"ש), כדי שהשמאל המתון יוכל לבחון את עצמו מולו כמו שאנחנו עושים אל מול הימין. אבל העבודה, מר"צ, השמאל הלאומי ודומיהם, נמצאים היום קרוב מאוד על הסקאלה ובמקום לאחד כוחות ואנשים, פועלים בנפרד ובחוסר יעילות.

נכון, צריכים להיעשות ויתורים, האגו צריך להישאר בבית, אבל בסופו של מהלך כזה תקום מפלגה. לא מפלגת נישה ולא מפלגה פלקט, תהיה לנו מפלגה עם אמירה. מפלגה שאנשים יוכלו להאמין בה ולהצביע לה. "הדגל החברתי" זה חשוב, אבל זה לא הכל. אנשים חושבים שרק שם אנחנו נחדש. אבל אלטרנטיבה אמיתית לימין היא אלטרנטיבה בכל התחומים – אג'נדה סוציאל-דמוקרטית מקיפה. לנהל משא ומתן שאינו בדיחה יהיה בהחלט חידוש מרענן, להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, לסיים את הכיבוש. וכן – גם לצמצם את הפערים, לקדם את מערכת החינוך, לשקם את מערכת הרווחה. צעד אחר צעד, שלב אחר שלב – נבנה את המסר. זה יתחיל מאיתנו, הצעירים שעוד מאמינים שאפשר אחרת, אבל בסוף זה יסחוף את כולם והשינוי האמיתי יגיע. אולי אז המדינה תחזור להיות מדינה שנהיה גאים להיות חלק ממנה.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , ,

28 תגובות

  1. ארז צ. :

    מסכים אתך, כל הכבוד

    מודל עיר לכולנו בתל אביב צריך לשמש דוגמה.

    אפשר וצריך להקים מפלגת שמאל גדולה רחבה התומכת בפתרון שני מדינות לשני עמים.
    על דגלה חינוך בריאות ושיוויון.

  2. איתי :

    רוני,

    אני חושב שיש פה הרבה יותר מאגו.

    העבודה, השמאל הלאומי וכן אגף ימין של מרצ (ולא פחות חשוב מזה אגף שמאל של קדימה) נמצאים קרוב מאוד בסקאלה של יונים-נצים.

    אבל בתוך המפלגות הללו פעורה תהום אדירה בנושא הכלכלי. אין שום מכנה משותף אידיאולוגי בציר הזה בין עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' ובין יצחק הרצוג ופואד חובבי ההפרטות. כנ"ל התהום בין ביילין וגלאון ובין רן כהן וגילאון.

    בהכללה, ניתן לראות שהסוציאל-דמוקרטים הם מיעוט בתוך הגוש הזה, ושתמיד הצורך "להתאחד למען השלום" דפק את סדר היום האדום.

    זה מוסבר היטב עם ראייה היסטורית ע"י דני גוטווין כאן:
    http://www.blacklabor.org/?p=2667

    גם מצע השמאל הלאומי רחוק מסוציאלדמוקרטיה, יש בליבו לא מעט אלמנטים שהם בדיוק ההיפך מזה (כגון פרוייקט רכבות במיקור חוץ). אלדד יניב אומר בפירוש שהוא לא מציע סוציאלדמוקרטיה.

    יש ספק גדול האם בכל אחת מהמפלגות האלה הסוציאלדמוקרטים יוכלו להשתלט (לא רק על ראשות הפירמידה, כי זה לא שווה כלום אם כל המנגנון מוטה ימינה – ע"ע הקדנציה של עמיר פרץ).

    הקרבות הפנימיים בתוך המפלגות (שנתפסים בטעות כקרבות פרסונליים ולא אידיאולוגיים) לא מאפשרים איחוד שלהן.

  3. דקל-דוד עוזר :

    הדלת פתוחה לכל הכיוונים, כולם מוזמנים להיכנס ולצאת לאן שהם רוצים and may the best person win

  4. רוני יקיר :

    תגובה לאיתי

    היי איתי,
    אני מסכימה עם מה שאתה אומר לגבי המצב כיום. הרבה מאוד אנשי ציבור שמאלנים שכחו את מה שהם התחייבו לייצג.
    השורה הראשונה בחלק הכלכלי-חברתי של מצע מפלגת העבודה אומר "מפלגת העבודה הינה מפלגה סוציאל-דמוקרטית".
    זוהי בדיוק הבעיה – אנשים נשאבו לתוך הפוליטיקה, האינטרסים, הקואליציה עם הימין, ושכחו מה הם הבטיחו לבוחרים שלהם.
    אני חושבת שמפלגת שמאל אמיתית חייבת לשים את האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית במרכז, ביחד עם הפעולה לסיום הכיבוש ולמען שתי מדינות לשני עמים, ולא על חשבון.
    אם זה לא יתאים לחלק מהאנשים – יבואו אנשים חדשים, דור חדש של פוליטיקאים, שייצגו את אג'נדת השמאל האמיתית.

  5. מיכאל לינדנבאום :

    הי דקל,
    איתי צודק,והסיפור לא פרסונאלי כלל.
    מה טוב באדם טוב שדואג לכמה מקורביו ומזניח את כל השאר?

  6. מיכאל לינדנבאום :

    לרוני החביבה

    "סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים" זאת גם האג'נדה של קדימה הניאו-ליברלית.
    לעומת האמירה החד-משמעית הנ"ל,את מסתםקת באג'נדה ס"ד מעורפלת שאינה אומרת דבר וחבל.
    אין אמירה בקשר להפרטה,וסרסורי כח-אדם למשל.

  7. איתי :

    רוני,

    בשנים האחרונות סוציאל-דמוקרטיה הפכה לסיסמה טרנדית, אבל זה לא אומר שאנשים ברחוב יודעים במה מדובר כמו שהם יודעים מה זה "אנחנו בעד חזרה לקווי 67" או "אנחנו בעד סיפוח יו"ש".

    לרוע המזל, אפילו הפעילים הסוציאל-דמוקרטים לא מסוגלים להסכים ביניהם על 10 נקודות שמגדירות סוציאלדמוקרטיה ומבחינות בינה ובין סוציאליזם בסגנון מצע חד"ש ובין "קפיטליזם עם חמלה" בסגנון בוז'י הרצוג ו"קדימה".

    התוצאה היא שאהוד ברק היה יכול להיות ראש מפלגה שכתוב לה במצע שהיא סוציאלדמוקרטית, בעוד שדעותיו האישיות ומעשיו רחוקים מכך כרחוק מזרח ממערב. לעומת זאת הוא לא היה יכול להשלים עם כך שבמצע שלו יהיה כתוב "מפלגת העבודה מאמינה בפתרון של מדינה דו-לאומית" או "מפלגת העבודה מאמינה בשתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן". שר הרווחה הרצוג היה יכול להציג את עצמו כסוציאלדמוקרט ובמקביל להפריט את שירותי משרדו לידי עמותות שבהן המנכלים מקבלים שכר שמן, עובדי השטח מקבלים שכר רעב ללא תנאים, והשירות הוא במקרים רבים גרוע.

    כאשר מפלגה כותבת על עצמה שהיא מפלגה סוציאלדמוקרטית וראשיה עוסקים יומם ולילה בקידום הפרטות ובהחלשת העובדים – זו הונאה לשמה. אותו דרך אגב דבר נכון גם לגבי המחויבות של מפלגת העבודה לשלום ולסיום הכיבוש. מדברים יפה, בפועל עושים מלחמות ומחזקים את ההתנחלויות.

    התוצאה היא שכרגע אף אחד כמעט כבר לא מאמין למפלגה הזו, מלבד כמה מנדטים של מצביעים מסורתיים בגיל מבוגר שיצביעו אמת גם אם בראש המפלגה יעמוד חמור (או אחמדינג'אד), ועוד כמה מאות צעירים מתלהבים מהמשמרת/אופק.

    מי שרוצה שמאל שפיו וליבו שווים הולך למרצ או לחד"ש. מי שרוצה מפלגת שלטון עם הרבה מנדטים – הולך לקדימה. העבודה כרגע זה מותג ממש מחורבן כשאת רוצה לשכנע את הבלתי משוכנעים, נכס יותר מנטל.

    אין ספק שהעזיבה של ברק וחבורתו (ולא נעים לומר – לא פחות מכך מצבו הבריאותי של פואד) מייצרת פוטנציאל לשיקום האמינות של המפלגה. השאלה היא האם הפוטנציאל הזה ימומש.

    לדוגמה, אם במקום ברק ייבחר הרצוג, התוצאה תהיה שוב פעם מפלגת מלחמה+הפרטה שקוראת לעצמה מפלגה סוציאל דמוקרטית שוחרת שלום. אם ייבחר אראל מרגלית זו תהיה מפלגה בשליטת בעל הון כמו הסיעה של ברקת בירושלים. הקשר בין זה לסוציאל דמוקרטיה הוא בערך כמו הקשר בין גאידמק לצדק חברתי.

    הסיכוי היחיד שיש למפלגת העבודה להיות באמת סוציאל-דמוקרטית ולשקם את אמון הציבור נמצא בברית בין יחימוביץ' לפרץ.

    כרגע מה שאנחנו רואים זה שיחימוביץ' הולכת עם עיני, ואת ההשלכות של זה ראינו במאבק העו"סים, שם כל העקרונות הנכונים של מלחמה בהפרטה נזנחו ברגע שלא יכלה לצאת נגד עיני שהיא זקוקה לארגזי המתפקדים שלו.

    מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' אבל בשליטה אמיתית מאחורי הקלעים של עופר עיני (כמו שפואד שמחון והרצוג הגבילו את פרץ) זה אמנם יותר טוב מברק אבל לא ממש סוציאלדמוקרטיה (לטעמי). ולא משנה מה כתוב במצע. מפלגה כזו לא תילחם באמת במיקור חוץ של שירותים אזרחיים ע"י המדינה כי זה נוגד את סדר העדיפויות של עיני. מפלגה כזו תפנה גב לכוח לעובדים כי זה נוגד את האינטרס של עיני. מפלגה כזו לא תתעמת עם התאחדות התעשיינים וכן הלאה וכן הלאה.

    לעומתה, עמיר פרץ ממשיך כמו תקליט מקולקל לדבר בעיקר על שכר המינימום ועל כיפת ברזל, במקום להציג לציבור משהו קצת יותר כולל ולהפגין מעורבות הרבה יותר חזקה בשלל מאבקים פוליטיים שמתנהלים פה בשנה האחרונה בתוך הכנסת ומחוצה לה.

    העובדה שכך נוהגים שני הפוליטיקאים הסוציאלדמוקרטים הבכירים של המפלגה, והכי בכירים במדינה כרגע (ג"נ – אני תומך במלכיאור, אבל גם עליו יש לי ביקורת קשה מאוד), הופכת אותי לסקפטי מאוד. הדרך לבניית מפלגה סוציאלדמוקרטית היא ארוכה מאוד וקשה מאוד, ואני עדיין חושב שהסיכוי לעשות את זה מחוץ למפלגת העבודה גבוה מהסיכוי לעשות את זה בתוכה.

  8. מיכאל לינדנבאום :

    לאיתי ,
    אהבתי את הניתוח הבהיר שלך והאמירה על:"ראשי עבודה שעוסקים יומם ולילה בקידום הפרטות ובהחלשת העובדים – זו הונאה לשמה".
    אם זאת אני חושב ששל"י היא אופרה אחרת,ובטוחני שכאשר היא תיבחר לראשות העבודה ,אתה תופתע לטובה.

    היא שונה מכל הפוליטיקאים של השנים האחרונות.

  9. איתי :

    אני ממש לא חושב ששלי היא אופרה אחרת, וסיפור העובדים הסוציאליים היה רק עדות אחת מרבות. זה גם לא נכון שכל הפוליטיקאים חארות, הם פשוט משחקים לפי כללי משחק נתונים שדופקים את רובנו.

    כל עוד לא קיים בפוליטיקה הישראלית גוף מאורגן המונה עשרות אלפי חברים (שיכולים להיות מפוזרים במספר מפלגות, כמו שנהוג אצל המתנחלים או הקיבוצניקים) שמסוגל להוות משקל נגד הן לבעלי ההון שתורמים כסף למועמדים והן לעופר עיני ש"תורם" ארגזים, כלום לא יילך.

    גם הפוליטיקאי הכי אידיאולוגי בעולם צריך בסופו של יום להיבחר ולעתים קרובות זה אומר לוותר על חלקים נכבדים מהדרך ומההבטחות. שלי יחימוביץ' בעניין הזה לא טובה ולא רעה מאחרים. היא מבינה היטב מה מותר לה ומה אסור לה, ובינתיים מתקדמת יפה מאוד.

  10. דקל-דוד עוזר :

    איתי רק דבר אחד אומר לך: סיפור הארגזים הוא בלוף.
    תמיכה בהסתדרות הוא דבר אלמנטרי כדי להיות מנהיג סוציאל דמוקרט, גם אם ההסתדרות אינה טלית שכולה תכלת, כי החלופה של תמיכה בהסתדרות היא תמיכה בבעלי הון.
    עצם העובדה ששלי יחימוביץ מעדיפה לתמוך בהסתדרות מאשר, נניח, בבעלי הון או בטייקוני התקשורת מלמדת הרבה.

    לגבי אופרה אחרת – חובת ההוכחה עליה, בוא לא נפתח ציפיות שהיא תלמד לעוף ותעשה הוקוס פוקוס. אנחנו יודעים שפיה וליבה שווים, כי ליבה במקום הנכון ושהיא מוכנה לעשות הרבה כדי להביא את המציאות למקום המתאים.
    אם היא תמשיך כך, אני אהיה מרוצה.

    חוץ מזה, אני לא ממש מת על אופרות.

  11. איתי :

    דקל,

    לפי שיטתך, מכיוון שעופר עיני הוא לא מבעלי ההון אז עופר עיני זה "הטובים", וכל הסכם שהוא רוקם הינו הסכם טוב, או לפחות הרע במיעוטו.

    ובהכללה – לשיטתך סוציאלדמוקרטים אמורים תמיד לחזק פומבית את ידי ארגוני העובדים וראשיהם, כי הם תמיד בוחרים בדרך הנכונה, וגם אם הם טועים, אז לבקר אותם בפומבי זה לשרת את בעלי ההון. לפי ההגיון הזה, גם לצאת נגד אופק חדש ולהתמודד נגד יוסי וסרמן זה לשחק לידי "הרעים".

    אבל חלק מהצרה שאנו מתמודדים איתה פה בכל מיני חזיתות היא שלא ממש ברור שהארגון באמת מייצג את רוב העובדים (הסתדרות המורים, ארגון המורים, איגוד העוסים, הר"י).

    בסיטואציה הזו התייצבות אוטומטית של פוליטיקאי לצד העמדה הרשמית של הארגון או של ראש הארגון היא לא בהכרח לטובת העובדים.
    להגיד שזה מה שמצופה מסוציאל דמוקרט? אותי זה לא משכנע

    בעניין הזה צר לי לומר אבל ההתנהגות של יחימוביץ' היתה יותר מפעם אחת מוטית לטובת מה שיעזור לה להיבחר ולא לטובת העובד.

    אני לא חושב שזה אופורטוניזם אני חושב שבכללי המשחק של מפלגת העבודה זה פשוט הכרחי. לדעתי, הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה היא לשבור את מפלגת העבודה.

    אותו דבר נכון לא רק לענייני הברית עם עיני אלא לגבי "כללי משחק" אחרים:.
    א. יחימוביץ' לא סובלת העסקה של עובדי קבלן, זה לא הפריע לה להצטרף למקהלת המעריצים של חבר המפלגה רון חולדאי המעסיק אלפים כאלה בתנאים מחפירים ולא רק בניקיון ואבטחה אלא גם ברווחה וחינוך
    ב. יחימוביץ' לא סובלת הפרטות. מרגע שנהיתה ברית עם מחנה ברק, היא די הפסיקה את בהמלחמות בהפרטות של שמחון והרצוג.

    אלה כללי המשחק במפלגת העבודה.
    מי שרוצה לשחק שם שישכח מההצהרות הבומבסטיות ויתכונן לצפרדעים הגדולות שצריך לבלוע

    בעבר הצפרדעים היו קטנות יותר וכמות המנדטים היתה גדולה, היום יש מעט מנדטים והרבה צפרדעים

  12. יונתן כ. :

    השמאל צריך לחשוב מה הוא רוצה להשיג ולא רק "להוות אלטרנטיבה".

    מה אנחנו רוצים?

  13. רוני יקיר :

    תגובה לכל המגיבים

    1. ברור שכשמפלגת העבודה כותבת במצע שהיא סוציאל-דמוקטית ואז מפריטה כמו כולם, אז אף אחד לא יאמין לה. זה כל הרעיון בהקמת מפלגה חדשה שלא התקבעה לגביה תדמית מסוימת כמו שהתקבעה על מפלגת העבודה; וחשיבה על מה אנחנו רוצים להשיג באופן עמוק – לא רק לזרוק סיסמאות. בתשובה ליונתן – אני אישית רוצה שנצא מהשטחים, שתהיה לפלסטינים מדינה שהם יוכלו לחיות בה בכבוד, שיפסיקו עם ההפרטות, שתשוקם מערכת החינוך, שיצטמצמו הפערים הכלכליים בין השכבות השונות בחברה (ואני יודעת שאף פעם לא כולם יהיו מאה אחוז שווים – אני לא נאיבית. ויש חשיבות לעידוד יזמות וצבירת הון וצמיחה, אבל הייתי רוצה שיותר מ-30% מהעובדים ירוויחו שכר ממוצע ומעלה), שתפסיק האפלייה נגד המיעוט הערבי וכו' וכו' וכו'. זה יכול להימשך עוד הרבה ולרדת לרמות פירוט יותר רציניות (ופחות סיסמאות) ואז זה יוכל להפוך למצע.

    2. אני אישית חושבת ששלי תהיה על הפנים. להיות נגד הפרטה זה לא מספיק. אני רוצה מנהיג/ה שתהיה לו/לה דעה שמאלית גם בנושאים המדיניים. שלי תהפוך אותנו למפלגת נישה שבחיים לא תגיע לשלטון.

    3. מיכאל – מצטערת אם לא היה יותר ברור במאמר, למרות שהרגשתי שהדגשתי מספר פעמים את החשיבות באג'נדה סוציאל-דמוקרטית כוללת. מן הסתם, זה גם כולל התנגדות להפרטות.. ולא רק להיות נגד הכיבוש.

  14. מיכאל לינדנבאום :

    ס"ד זה לא "נישה"

    רוני,מצטער אבל ס"ד זה לא נישה,ועצם ההדגשה שלך על הכיבוש,מעידה ששמצב השכירים וריסוק מעמד הביניים בארץ לא עומדים כנראה בחשיבות עליונה.
    זה ההבדל הגדול בין של"י ובין קדימה ודומותיה.
    מדינה שתושביה עבדים עובדי קבלן אינה ראוייה ,גם אם אין כיבוש וגם אם יש "צמיחה" נהדרת.

  15. נדב פרץ :

    הגישה הזו, של 'אנשים צעירים שנמאס להם מהפוליטיקאים של היום', היא גישה מסוכנת כי היא גישה שהתוצאה שלה היא אחת – התרחקות מהפוליטיקה.

    אף אחד מהפוליטיקאים שנמצאים היום בכנסת, הוא לא מושלם. כולם עשו פשרות, כולם עשו טעויות.
    את יודעת למה? כי זו הפוליטיקה. פוליטיקה זה פשרות. פוליטיקה זה לוותר על משהו, כדי לקבל משהו גדול יותר בתמורה.

    ותני לי להבטיח לך משהו – אם יקרה מה שאת רוצה, והאנשים הנפלאים (והם באמת נפלאים) מהמשמרת הצעירה יגיעו לכנסת – את תתאכזבי מהם מהר מאוד, כי גם הם לא יוכלו להשלים הכל נורא מהר.

    אז התפקיד שלנו הוא, מצד אחד, להבהיר לפוליטיקאים שלנו מה הדרישות שלנו מהם, ומה זה מבחינתנו פוליטיקאי סוציאל דמוקרט, ולנזוף בהם כשהם לא עומדים בדרישות האלה. ומצד שני, כשהם לא עושים צעד מוטעה – להגיד אנחנו זוכרים, אנחנו רושמים, אבל אנחנו לא מורחים עליכם X גדול ואדום ומחפשים את המשיח הבא.

  16. דקל-דוד עוזר :

    אני עם נדב, ועם זאת אני אוסיף ואומר כך (ונדב חלק על דעה זו בעבר, אני מקווה שישנה את דעתו):
    מפלגה שרוצה להיות סוציאל דמוקרטית, צריכה לחסום את מי שאינו כזה מלהיות נציג שלה על ידי לחייבו לאורח חיים כזה.
    על מועמדי מפלגת העבודה:
    א. להציג שקיפות לציבור על ידי פירסום הצהרות ההון שלהם באתר אינטרנט.
    ב. עמידה בכללי שקיפות ומניעת שחיתות שייקבעו (עדיף לאמץ את הכללים שקבע היועמ"ש מזוז AS IS).
    ג. בני משפחותיהם מדרגה ראשונה יסכימו לחשוף את הצהרות ההון שלהם פעם ב-3 שנים לעיני מבקר המדינה.
    ד. ינהלו אורח חיים צנוע – לא צריך להיות בני בגין, אבל לגור באקירוב זאת כבר בושה וחרפה.
    ה. לא ישקרו.
    ו. יתחייבו לכללים ברורים מתי נכנסים לממשלה ולהפחית כמות ג'ובים.
    ז. יפקידו מכתב פיטורין בידי ועידת המפלגה.

    זה דברים שהם מינימום של המינימום של המינימום שאנחנו צריכים לדרוש מהנציגים שלנו.

    אם הם לא מסוגלים להתחייב לכך – המקום בישראל ביתנו, קדימה והליכוד פנוי, אתם מוזמנים ללכת.

    מי שרוצה להיות סוציאל דמוקרט, ישר ולהביא שינוי – שיחיל את הכללים קודם כל על עצמו.

  17. מיכאל לינדנבאום :

    תוספת לדברי דקל

    השקיפות היא הבסיס ליחסים בריאים בין הבוחרים לנבחרים.
    וכדי שהנבחרים יפנימו שהם מחוייבים לבוחריהם ,עליהם לעמוד לביקורת מתמדת של חברי המפלגה בסניפים.
    אם לא,הכל חרטא ברטא,והנבחרים "יעשו לביתם".

  18. רוני יקיר :

    מיכאל, אשמח אם לא תכניס לי מילים לפה. הכיבוש הוזכר פעם אחת בכל המאמר. אז לא הייתה כאן שום הדגשה. האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית היא קריטית מבחינתי ולכן אני מגנה את מפלגת העבודה על שהבטיחה לשמור עליה במצע, אך לא קיימה בהתאם. ומגוחך בעיניי שמדברים כל הזמן על 7 אחוזי הצמיחה המופלאים של המשק כשבפועל רוב האנשים לא נהנים ממנה. אני פשוט חושבת שכמו שלהזניח את האג'נדה הכלכלית-חברתית זה חרפה, גם להזניח את הנושא המדיני זה חרפה ושלי עלולה להוביל אותנו בכיוון הזה.

    נדב, אני מסכימה לגבי מה שאמרת על פוליטיקאים. באופן כללי אני חושבת שהציבור הישראלי כיום לא מראה מספיק לנציגים שלו כשהם עושים דברים לא בסדר מבחינתו. הכל מותר, על הכל סולחים ושוכחים. עובדה שנתנו לביבי לעלות שוב לשלטון כמו כלום. כמו שאמרת אני לא מחפשת משיח – לא מאמינה שיש פוליטקאי מושלם.
    מה שכן, לא אמרתי שום דבר לגבי אנשי המשמרת הצעירה. לא מספיק מכירה אותם ולכן אף אחד מהם הוא לא מודל הפוליטיקאי המושלם שלי או משהו בסגנון.

  19. עמרי ד-נור :

    כל הכבוד רוני, מילים כדורבנות. אני באופן אישי חושב שהדבר החשוב ביותר לעשות כרגע הוא ליצור תסיסה רעיונית בקרב מחנה השמאל, שתעיר אותו מתרדמתו הדוגמטית, תייצר עניין ורעיונות חדשים ויצירתיים, תצליח לקדם בריתות חדשות על בסיס ערכי ולא רק על בסיס פוליטי, תחדד מסרים וסיסמאות (זה חשוב מאוד ברמה האסטרטגית) ותתן תחושה של רצון להשתייך לדבר הזה. כך זה צריך לעבוד במישור ההסברתי\תודעתי.

    מבחינת השפעה פוליטית, הדרך לעשות את זה היא לא בעבודה שחורה. אותם מגיבים סידרתיים עושים מעשה פסול ביותר בעיני, משום שבמקום לבחור בפלטפורמה מסוימת ולפעול בתוכה, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון כרגע, עסוקים בעיקר בלמתוח ביקורת על כולם, כולל על עצמם, ולחכות שהפוליטיקאי המושלם על הסוס הלבן יגיע. זה לא עובד ככה. פוליטיקה לא קונים במכולת, פוליטיקה עושים בשוק. ולכן התגבובות מהסוג של 'רק זה וזה יכול להצליח' ולכן אני לא רוצה לקחת חלק ב'זה וזה' כי נמאס לי הן לגיטימיות ואפשר להזדהות איתן בקלות, אך חסרות משמעות מבחינה פוליטית, ופוליטיקה עסקינן.
    אני מקבל את זה שלא כולם באמת מסוגלים לעסוק בפוליטיקה מפלגתית ברמה כזו או אחרת (לחלקנו אשכרה יש חיים פרטיים) אך דקלום המנוני טוקבקטים למקהלה הוא לא הפתרון הנכון. אני רואה את זה בעיקר כמכשיר להוצאת תסכול, ופחות ככלי יעיל לשינוי מציאות ותודעה. מי שרוצה להכנס לעסק הזה ברצינות, שיארגן כנס רעיוני. אני הראשון שיתייצב שם. אבל אי אפשר לשבת על הגדר כל הזמן. חלאס

  20. עמרי ד-נור :

    וכן, פוליטיקה, בניגוד לפילוסופיה, הוא אומנות הפשרה, לא אמנות האמת. בפילוסופיה עוסקים בחיפוש האמת, ולא מוותרים על המהות. אך בפוליטיקה עוסקים במימוש האמת, וכאן תמיד יש פער מסוים בין האמת לבין היכולת לממש אותה במציאות. וצריך לשאוף לסגור את הפער הזה כמה שיותר, אך אין אנשים שמצליחים לעשות את כל מה שהם מאמינים בו, באף מפלגה.

    ובנוגע לפלטפורמה, אני באופן אישי התפכחתי מהאשליות על הקמת מסגרת חדשה, זה פשוט לא ריאלי בסיטואציה הנוכחית, ולא מהווה תחליף בשום צורה למסגרות הותיקות, לצערי. אני מאמין שקודם כל צריך להשתמש במה שיש כבסיס, ועליו להוסיף. ואני רואה את מפלגת העבודה כבסיס היציב ביותר כרגע לדבר הזה, למנגינת ליבם של חלק מחברי הטוקבקטיסטים.

    מה שצריך לעשות עכשיו, במקביל לחידוד השיח הרעיוני, הוא להתפקד. להתפקד, להתפקד, להתפקד. אם אתם רוצים תתפקדו למרצ, לשמאל הלאומי, למימד או לתנועה הירוקה, או כמובן למפלגת העבודה. אבל תתפקדו, ותגשימו את מה שאתם מאמינים בו, במקום רק לדבר עליו כל הזמן. כי מרקס צדק באומרו: "הפילוסופים תיארו את העולם, אך תפקידנו הוא לשנותו".

  21. איתי :

    עמרי,

    אני מסכים איתך שרק לדבר בלי להתפקד זה בזבוז זמן. טכנית גיליתי שאני עדיין חבר במפלגת העבודה (כי למרות מכתב העזיבה שלי הם ממשיכים לגבות כסף…). במצב העגום הנוכחי ייתכן שהדרך האפקטיבית ביותר היא לפקוד לליכוד/קדימה (כמפלגות שלטון) ולהצביע לחד"ש (הכי קרובה לעמדותי מבחינת הצבעות של חבריה על חוקים).

    אבל אתה מבין שיש לי מכשולים פסיכולוגיים בלהתפקד לליכוד. מצד שני אני לא יכול לפקוד אנשים לעבודה כשאני עדיין לא השתכנעתי שמשהו שם יכול באמת להשתנות בצורה מהותית ושזו לא תמשיך להיות "מפלגת הפרטה ומלחמה" או ברוח התשדירים של פעם "מפלגת כן ולא".

    אני לא מסכים עם מה שכתבת על שיחה באינטרנט:

    "אני רואה את זה בעיקר כמכשיר להוצאת תסכול, ופחות ככלי יעיל לשינוי מציאות ותודעה. מי שרוצה להכנס לעסק הזה ברצינות, שיארגן כנס רעיוני."

    לכאורה זה נראה שכנס רעיוני זה "יצירה" ודיבור באינטרנט זה סתם ברברת. אלא שלכנס הרעיוני באים רק מעטים שזמנם בידם וממילא יש להם תודעה פוליטית גבוהה. בנוסף שום כנס רעיוני מוצלח ככל שיהיה לא יכול לזעזע את המפלגות הקיימות (לגרום לעבודה להיצמד למצע שלה ולא לרדוף אחרי מנעמי הממשלה, או לגרום חד"ש להיות יותר אטרקטיבית לבוחרים יהודים ציונים).

    בשנים האחרונות, הברברת שמתקיימת בפייסבוק או באתרים כגון עבודה שחורה משנה את המציאות הפוליטית לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר כנסים רעיוניים של שלום עכשיו, הגדה השמאלית וכו'.

    הסיבה היא הזמינות לקהל גדול שאין לו זמן או מוטיבציה ללכת לכנסים.

  22. יהושע בן משה :

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4055645,00.html#Scene_1

  23. יהושע בן משה :

    די לדיבורים
    זה הזמן לפעול !!
    פרץ רץ !!

  24. מיכאל לינדנבאום :

    בן-משה,
    אני מבין שמחתך שעוד כוח ס"ד נכנס לזירה.
    עם זאת ,ללא הסכם שיתוף פעולה בין 2 ראשי הס"ד במפלגה,הסכנה גדולה שאפילו יהיו לשל"י ופרץ 69% בפריימריז,מי שייקח זה בוג'י המפריטן.

  25. יהושע בן משה :

    אביב והשימחה רבה

    לא בידינו לכפות שיתוף פעולה.
    יש להשתדל להתרכז בפעילות חיובית ולאחר המאבק פעילות משותפת.

  26. מיכאל לינדנבאום :

    כן יהי רצון יהושע!

  27. איציק יאפ :

    רוני אני אוד אוהב את רוח הדברים שלך.

    מה הפער, לדעתך, בין מה שכתבת לבין יישום שלו?

  28. יהושע בן משה :

    http://reshet.ynet.co.il/חדשות/News/Politics/Politics/Article,66509.aspx

    <embed

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.