חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

שנתיים לעבודה שחורה – פרק שני

נושאים על עצמנו ב 4.07.08 6:38

עבודה שחורה נולדה לפני שנתיים, במקור כיוזמה של מצביעי מפלגת העבודה. סדרת המאמרים הבאה סוקרת את האבולוציה של האתר מתחילתו ועד ימינו


פרק א' – היריון ולידה

פרק ב' – ילדות קשה

מאת: איתי אשר

המשימה הבסיסית ביותר של עבודה שחורה בתחילת דרכה היתה לבנות קבוצה פעילה ומתמידה סביב מטרה פוליטית משותפת, ותוך שימוש באמצעי מרכזי – תקשורת דוא"ל פומבית עם חברי כנסת. המאפיינים של הבלוגוספירה הישראלית (המקדשת אינדיבידואליות) הפסיביות והציניות של רוב האזרחים ויותר מכל – זרם המאורעות האקטואליים הערימו קשיים ואיימו לייאש אותנו כבר בהתחלה.

הגרעין הראשוני של קבוצת "עבודה שחורה", רובם (אבל לא כולם) בלוגרים, התגבש במהלך המחצית השניה של שנת 2006. רק מעטים הגיעו אלינו ביוזמתם. את הרוב היינו צריכים "לדוג" בעזרת משלוח דוא"ל, טוקבק בבלוג "עבודה שחורה", או מה שהסתבר כיעיל ביותר – טוקבק בבלוג של "המועמד לגיוס" (דוגמאות ערוכות – כאן, וכאן). הפעם היחידה בה השתתפתי בפגישה של חברי הקבוצה היתה באוקטובר, בדירה של יוחאי בתל אביב (13 איש, כולל "שיחת ועידה" לרביבים עם אסי סיקורל). בזמן המועט שנותר לי עד הטלפון העצבני מאשתי לא היה לי כוח לערוך דיון אידיאולוגי על מטרות הקבוצה, מה ריאלי ומה לא וכו', והתעלמתי מאזהרתו החכמה של יואב לוי, בעל ניסיון ב"משמרת הצעירה" של מפלגת העבודה. אני רציתי תכל'ס – מי מתנדב לעצב בלוג עצמאי (שוקי ויהונתן קלינגר אמרו שזה מצוין, אני אמרתי שאנחנו לא רוצים להיות בלוג, הסתכלו עלי כמו על ילד דביל), מי מתנדב להיות הדובר, מי מתנדב לגייס חברים לקבוצה, מי מתנדבים להעלות ולערוך טקסטים וכן הלאה. שותף חשוב נוסף בימים אלה היה הבחור האנונימי והרהוט הזה, שהכין תוכנית שאפתנית לבניית בלוג/אתר עצמאי, אך בטרם הספיק לבצע אותה התאשפז לתקופה ארוכה מאוד בבית חולים ולאחר שהשתחרר הפסיק לחלוטין לכתוב, אצלנו ובבלוג שלו.

האירועים האקטואליים באותה תקופה של אחרי-מלחמה היו המאבק על תקציב 2007 וחוק ההסדרים (הפרויקט המצוין של "לחץ חברתי" – אחת ההוכחות הטובות ביותר ליכולת בלוגים להשפיע) ושאלת צירוף "ישראל ביתנו" לקואליציה. אירועים אלה הביאו מצביעים רבים של מפלגת העבודה (עדיין, רובם בלוגרים למרבה הצער) להצטרף למאמץ שלנו ולשלוח לחברי סיעת העבודה מכתבי אזהרה, מכתבי תחינה, ולבסוף – מכתבי אכזבה עמוקה וייאוש. העובדה שלמפלגת העבודה לא היהועדיין אין) אתר אינטרנט מתפקד ודינמי ( שיחקה לטובתנו. אנחנו פרסמנו את מכתבו של השר בנימין בן אליעזר לחברי המרכז ומנגד את המכתב ההפוך של יחימוביץ', יתום, מג'אדלה, ברוורמן וחילו, וכן את האירועים שארגנה המשמרת הצעירה נגד הכנסת ליברמן ואנשיו לקואליציה. מספר הכניסות הגיע בשיאו ל- 200 איש ביום (פי 3 מהממוצע עד אז).

כידוע, בסופו של התהליך הצביעו רוב חברי סיעת העבודה בעד התקציביבי ובעד חוק ההסדרים, ותמכו בכניסת ישראל ביתנו לממשלה (בניגוד להצהרות שלהם עצמם בשבועות שלפני ההצבעה), כניסה שהחלישה את כוח המיקוח שלהם מול ראש הממשלה ושר האוצר בדיוני התקציב. נותרנו קרועים ושבורים, לא רק מכך שהיינו בצד שהפסיד, לזה אנחנו הסמולנים כבר רגילים, אלא משום שנחלנו אכזבות קשות דווקא ממי שהתיימרו לייצג דרך אחרת, פוליטיקה מסוג אחר. גילינו כי עבור הפוליטיקאי להימצא בצד המנצח חשוב יותר מלהימצא בצד שאליו מכוון המצפון או המצפן האידיאולוגי. חנן כהן הגדיר זאת היטב – פוליטיקאים מבינים רק כוח.

מה עושים עכשיו?

כאן נותרנו עם ארבע אפשרויות הניצבות למעשה בפניו של כל מי שרוצה לבנות כאן מדינת רווחה ציונית

הנאיבית – להקים "מלמטה" אלטרנטיבה פוליטית חדשה למרות הקשיים הכספיים והארגוניים הכרוכים בכך, מתוך מחשבה שהדרך לשינוי עוברת דרך הפוליטיקה, אבל גוף רקוב וחולה מדי כמו מפלגת העבודה (וגם מרצ, אז בראשות ביילין) פשוט אי אפשר לרפא. לפי גישה זו, אתר "עבודה שחורה" צריך להפנות גב למפלגת העבודה ולשמש פלטפורמה אינטרנטית לבניית הכוח הפוליטי החדש, דבר שכמובן ידרוש יציאה אל "העולם האמיתי".

האופטימית-הנאיבית – לפקוד עוד ועוד אנשים למפלגת העבודה כדי לצבור כוח – כדי להחזיק אותם בביצים, שהם יעשו את מה שאנחנו אומרים (כלומר מה שהם עצמם הבטיחו – אנחנו לא "פייגלינים סוציאליסטים") ולא מה שאומרים להם מקבלי הג'ובים. וגם – כדי לחזק את הח"כים הראויים לחיזוק ולחסל פוליטית את הח"כים הראויים לחיסול. במלים אחרות – על כל ארגז של פואד, להביא שני ארגזים, אבל של אנשים שנאמנים למצע המפלגה ולאו דווקא למועמדים. לפי גישה זו, אתר "עבודה שחורה" צריך להתמקד במפקד חברים סוציאל-דמוקרטי המוני למפלגת העבודה (ואולי גם למרצ), באופן עצמאי מהמחנות של חברי הכנסת.

האופטימית-למודת הניסיון – גישה אופטימית שונה במקצת היתה של חברנו יהושע בן משה. לפי גרסתו, לא רק שמפלגת העבודה היא האופציה היחידה לסוציאל-דמוקרטיה, אלא שעמיר פרץ הוא האופציה היחידה להנהגת הזרם הסוציאל-דמוקרטי במפלגה, ולכן תפקידנו צריך להיות לחזק אותו בכל מקרה (ולקרוע את הצורה לסוציאל-דמוקרטים המעזים לצאת נגדו), גם אם אנו חלוקים עליו בשאלות טקטיות או מאוכזבים מאי-קיום הבטחות (כמו פינוי מאחזים, הבטחה במצע לקיצוץ בתקציב הביטחון ועתה – ישיבה בממשלה עם ליברמן) או מקצב איטי מדי של קיום הבטחות (שכר מינימום, חברות כוח אדם). לפי גישה זו, אתר "עבודה שחורה" צריך להיות הבית באינטרנט של המחנה הסוציאל-דמוקרטי במפלגת העבודה, בראשותו הבלתי מעורערת של עמיר פרץ.

הפסימית – גישה זו מציעה לברוח מן האקטיביזם הפוליטי וממליצה לנתב את האנרגיות לפעילות בארגון חברה אזרחית, כמו "במעגלי צדק" (זכויות עובדים), "אומ"ץ" (מלחמה בשחיתות) וכו'. מספר כותבים מחוץ לקבוצתנו ובתוכה התייחסו באותה תקופה לשאלה הכללית האם אפקטיבי יותר לפעול דרך מפלגות, דרך ארגוני חברה אזרחית או גם וגם. לפי גישה זו, אתר "עבודה שחורה" צריך להפסיק לדבר אל, על ועם חברי הכנסת (לא משנה מאיזו מפלגה – כולם רקובים ו/או נטולי כוח השפעה), ולהתמקד בדיווח על עוולות חברתיות ודרכים לתיקונן, תוך המרצת הציבור לצאת לפעילות – הפגנות, התנדבות בעמותות לשינוי חברתי, חרם צרכנים וכו'.

בהיותי גם אופטימי, גם נאיבי וגם ספקן חסר תקנה, המשכתי (וממשיך עד היום) להתלבט בין שתי האופציות הראשונות אך חשבתי שהאתר לא צריך לבחור באופציה אחת אלא לתת במה למחזיקים בכל אחת מהגישות הללו, ולהכיל תכנים מכל הסוגים. מי שירצה יתפקד ויפקוד, מי שירצה יקים מפלגה חדשה ומי שירצה ידווח על מאבקי עובדים, קשישים ונכים. הייתי במיעוט.

הקולות העיקריים שנשמעו אז בדיון הפנימי שלנו היו ויכוחים אינסופיים (וסליחה על השטחיות בהצגת העמדות) בין שוקי ויונית שקראו לנו לשכוח ממפלגת העבודה ומפוליטיקאים בכלל, ובין יהושע ולפעמים גם נדב שטענו שרק דרך מפלגת העבודה, ורק עם עמיר פרץ, ניתן ליצור מהלך סוציאל-דמוקרטי משמעותי. אלה ואלה ניסו למשוך את העגלה בכיוונים מנוגדים לחלוטין, אך לא ממש הצליחו לסחוף אחריהם את רוב האנשים כדי ליצור תזוזה. העגלה נשארה תקועה. היא גם לא היתה אפקטיבית במשיכת חברים חדשים.

הישגים חשובים גם בימים קשים

כבר בתקופה דלת-רייטינג זו אוזכרה עבודה שחורה בכמה אתרי חדשות בולטים (הארץ, NRG ונענע, הקישורים כאן), אך לצערנו רק במדורי מחשבים ואינטרנט ולא איפה שרצינו – מדורי פוליטיקה, כלכלה וחברה.

לעומת זאת, מכתב (שמעולם לא נענה) לשר דאז עמיר פרץ, שכתבה עובדת קבלן בדואר ישראל הוביל להקמתו של ועד עובדים לקלדניות בדואר המרכזי. הוועד יצא להילחם (גם נגד ההסתדרות) על קליטת העובדות, חלקן מעל 10 שנים בהעסקה זמנית, כעובדות קבועות, ועל שינוי תנאי העבודה המחפירים. המאבק קיבל חשיפה באתר נרג' ובתחקיר של "עובדה" בערוץ 2 (לצפיה – כאן), וזכה להתייחסות נמרצת של שלי יחימוביץ' (דיון בכנסת, פניה לחשכ"ל ולמבקר המדינה). מאז חלפו כמעט שנתיים, הפרשה עוד לא נפתרה והחדשות הטובות והרעות מתחלפות לסירוגין. המצב העדכני של הקלדניות מתועד בבלוג-האח שלנו "עבדים שחורים", אותו פתחה "המלכה הטובה", שולחת המכתב לעמיר פרץ. המלכה כבר מזמן התייאשה מפרץ, מעופר עיני וגם מיחימוביץ', אך אנו מקווים שכתבי הכלכלה ימשיכו לעקוב ולדווח לציבור כמונו אחר פרשת הקלדניות.

העיתונאי מתי טוכפלד, אז ב- NFC, היה הוגן יותר מאנשי "עובדה" ונתן לנו קרדיט כשפירסם את יוזמת אפרים סנה למימון הוצאות המלחמה ע"י דחיית הרפורמה במס ולא ע"י הקפאת הקצבאות והעלאת שכר המינימום, או במילותיו של סנה – לקחת ממי שיש לו ולא ממי שאין לו. רעיון זה הובע לראשונה בתשובתו של סנה למכתב של חברנו, יהל זמיר. במפלגת העבודה לא הקשיבו לסנה וליהל אלא לאהוד אולמרט ובעלי ההון, וההמשך ידוע.

אתר חדש וגישה חדשה

למען האמת, אני לא יודע בדיוק איך זה קרה אבל במרץ 2007 פשוט נמאס מכל הויכוחים ובבת אחת נחלצנו מהבוץ ויצאנו לדרך חדשה. המפתח היה עזיבת "ישראבלוג" לטובת אתר עצמאי שאת תחילתו פיתח טל גלילי אך עיקר העבודה היה של יוחאי עילם. מטרות האתר הוגדרו מחדש, מין פשרה מפא"יניקית שאיפשרה (לטוב ולרע) לאנשים שונים לפרש אותן מלים בדרכים שונות (כמו שניתן לראות כאן – הציטוט של המטרות המוזכר בטוקבק נכון למרץ 2007). שני הסוסים שמשכו לכיוונים מנוגדים החליטו לפרוש, כל אחד ברגע הפיצוץ שלו, ואנחנו המשכנו לתקופה חדשה, שקטה ורגועה בהרבה. על האחראים (וביחוד האחראית) לכך – בפרק הבא.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: ,

3 תגובות

  1. איתמר כהן :

    שוב, כמי שהצטרף בשלב מאוד מאוחר (וגם זה רק ככותב, ולא כעורך), זה מאוד מעניין לקרוא על כל הגלגולים של האתר.

    זה מאוד מפתיע ואף מצער אותי לקרוא שיש אנשים במחנה הסוציאל-דמוקרטי, שטוענים שצריך לשכוח מפוליטיקאים. ראשית, עובדתית זה לא נכון: בטורי האחרון

    http://www.blacklabor.org/?p=3084

    ציינתי רשימה ארוכה של ח"כים הגונים, מכל המפלגות. בכלל, לדעתי בכנסת יש 10% צדיקים גמורים, 10% מושחתים גמורים, ויתר ה-80% פשוט "הולכים עם הזרם". אם תבחר אקראית 120 אזרחים ברחוב, תגלה ספירה דומה – ואולי אפילו גרועה יותר. הכנסת היא ראי של החברה, והיא מייצגת נאמנה את הערכים (או את חוסר הערכים) של הציבור הישראלי.

    יתר על כן: מי שמתייאש מפוליטיקה פשוט משחק לידיהם של בעלי ההון. מטתרם העיקרית של בעלי ההון היא להחליש את המדינה והרגולציה – ועל ידי כך גם להסוות מהציבור את אחריותם לבעיות ולפערים בחברה – וגם להגדיל את התמיכה בהפרטות הבאות. הפוליטיקאים הם לא האוייב שלנו. האוייבים שלנו הם האדישות, האסקפיזם והסלידה מפוליטיקה.

  2. שי כהן :

    כן, חשוב
    וגם מה שאיתמר אמר

  3. התפקדות לקדימה: מחשבות בעד ונגד :

    […] הסתבכתי שוב עם שני אנשים יקרים שאני מעריך מאוד ובעבר בזבזתי זמן רב מדי על להתווכח עם כל אחד מהם חלק מהזמן ועל לנסות לפשר בין […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.