חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

דיאלוג פתוח בחדר המורים כמפתח לשינוי

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 12.06.11 3:49

ישנן גישות שונות באשר למטרותיו של תהליך החינוכי, ובין הגישות הללו יש לעתים קרובות סתירה וויכוח. מכאן נובע כי הדרך היחידה לקדם את בית הספר היא ע"י חשיפת הגישות השונות ושיח פתוח בין המורים וההנהלה

מאת: דוד גולנזר

החברה הישראלית היא לכאורה חברה דמוקרטית, אלא שלא תהיה פה דמוקרטיה אם אנשים לא יבינו שדמוקרטיה אינה רק הכרעת הרוב אלא גם שמירה על זכויות המיעוט. הכוונה היא שבחברה דמוקרטית יש צורך בגבולות ובחשיבה ביקורתית ולא בהליכה אחר העדר האנושי המהווה לעיתים את הרוב. אדם אינו יכול לנהוג לפי צרכיו, רצונו ויצריו, ללא גבול. מה שמסמן את הגבולות המותרים באופן פורמאלי הם החוקים, שמטרתם לכאורה לייצר התאמה בין סולם ערכים אידיאולוגי להתנהגות הפרט. מה שקובע את כיוון עבודת המורה בכיתה הוא גישתו הערכית לחינוך בסקאלה שבין ערך השוויון הסוציאל דמוקרטי לערך החירות הליברליסטי. אכתוב על גישות שונות לחינוך בראי הפוליטי, על בחירתי והמסקנות המשתמעות ממנה.צבי לם טען שמערכת החינוך המודרנית נוצרה לצרכים של סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיבידואציה. עם המהפכה התעשייתית והעיור, תפקיד המערכת הראשוני היה הכנת הילדים להיות פועלים יצרניים בחברה מתועשת. יצרנים, כלומר לדעת לתפקד כחלק מהחברה או באופן קיצוני יותר כחלק מהמון. זה היה נכון להיותך עובד במפעל, מנהל באותו מפעל, הלך ברחוב או חייל ממלא פקודות, ולגישה הזאת יש השלכות חיוביות ושליליות רבות. בצד החיובי אתה מייצר יצרנות אפשרית, אתה מוציא לעולם בני אדם שיכולים לחיות לפי כללי החברה ולפעול כמצופה מהם. מצד שני אתה מייצר צייתנות, כניעה להמון ומייצר קו אידיאולוגי אחיד שסופו מי יישורנו.

אם סוציאליזציה מייצרת ע"י דפוסי חיקוי, הרי אקולטורציה משנה את המציאות ע"י עיצובו. היא שמה בראש הפירמידה קו תרבותי ברור, כאשר ישנה תרבות שלטת ונכונה ומולה חוסר תרבות. כאן היתרון הוא החשיפה לתרבות מתקדמת מערבית, והחיסרון הוא פסילת כל תרבות שונה ממנה. האתיקה הכלכלית הימנית המניעה את החברה פועלת בד בבד עם הגישה האקולטוריסטית. אנחנו המתקדמים, מוסיקה קלאסית זה טוב, ומה שמריח ממזרחיות או ערביות הוא וודאי רע. נוצר כאן קיטוב קשה, שגם בו סכנות רבות.

הגישה הנותרת היא פיתוח הפרט. אינדיבידואציה שמה במוקד את יכולותיו של הפרט. לכאורה הדבר נפלא, מה טוב יותר מאשר לתת לילד למצות את כישוריו הייחודיים. למעשה מדובר בגישה ששמה כערך עליון את החירות, ומזניחה במידה רבה את ערך השוויון. בחברה כזאת יינתנו הזדמנויות אינספור לילדיהם של העשירים, החזקים והמבוססים. מודל מעין זה נוכל למצוא בחינוך הפרטי בארה"ב, ואת מגרעותיו קל לראות במבט מהיר על מערכת החינוך הציבורי שם, אותה מערכת שבה הילד נכנס לביה"ס דרך מגנומטר כדי שלא יביא נשק.

מה שנוצר הוא ויכוח בין גישות, ויכוח שלא ניתן לסתירה. פרופ' צבי לם טען שאלו הגיונות סותרים, ולעיתים אנו עושים מעשה רמייה – מדברים אינדיבידואציה, חושבים אקולטורציה ומחנכים סוציאליזציה וכדו'. בסופו של יום בחינוך הפורמאלי בישראל אנו מרגישים את ההתלבטות בין הגישות ומטרותיהן, ולצידן צפים פחד, אי שקט, תחושת סכנה. התפיסה הסמויה הרווחת מאחורי השמת הדגש על סוציאליזציה, אקולטורציה וגבולות נוקשים היא שחטאת לפתח רובץ, אנשים הם רעים מטבעם ויש להגביל אותם ככל האפשר, בעיקר כשהם בגיל המפחיד 6-18.

כעת אזכיר את דברי קהלת – פורץ גדר יישכנו נחש– מיהו פורץ הגדר? האם זה האדם שבא מבחוץ לפרוץ את הגבולות האדומים שהצבנו כחברה (התעללות, אלימות, אונס), או שמדובר בתלמיד שיכול להגיע להישגים מרשימים ולצאת מהגדרות המקובלים. הבעיה שפריצת הגבולות מזמנת גם הזדמנויות וגם סכנה. הפחד מהסכנה הזו גורם לנו להציב גבולות חיצוניים לילדים וכך אנו לא מסתכנים, אבל מפסידים פוטנציאל אדיר. לכן כשאנו המורים מדברים על חינוך, אנחנו בד"כ מתעסקים עם הגבולות של הילדים והסנקציות המוטלות על העובר את הגבול ולא על ביטוי לעמדה רפלקטיבית, כביטוי לביקורתיות.

הבעיה של ההתנהלות הזאת שהיא לא יוצרת מרחב, חוסר גבולות מייצר אנארכיה, גבול מופרז מייצר כלא. הניצול של הפחד לצורך הקמת מערכת כוחנית נפוץ במערכת החינוך וחבל. אני סבור שלפעמים הגבול חייב להיות דינאמי, וזה אנושי וסביר. מכאן שאני דוגל במערכת שתייצר חשיבה ביקורתית, חרף החתרנות שגישה זו מזמנת לעיתים.

יאנוש קורצאק כתב: "מהם תפקידיך?- לעמוד על המשמר: אם רצונך להיות משגיח, יכול אתה לא לעשות כלום. אם מחנך אתה, יש לך יום עבודה של שש עשרה שעות, בלי הפסקות, בלי חגים, יום מורכב מעבודה שאינה ניתנת להגדרה… משטר חיצוני, סידורים טובים למראית עין, אילוף לראווה- דורשים רק יד חזקה ואיסורים מרובים והילדים הינם תמיד מעונים בגלל החשש להצלחתם המדומה: העוולות הגדולות ביותר מקורן בחשש זה… ככל שהרמה הרוחנית של המחנך דלה יותר, כן מחווירה והולכת צורתה המוסרית. דאגה יתירה לשקט עצמי ולנוחיות, מביאים ריבוי איסורים וציווים המוכתבים על ידי הדאגה המדומה לטובת הילד. מחנך שאינו רוצה בהפתעות בלתי נעימות, אינו רוצה לשאת באחריות למה שעלול לקרות, עריץ הוא כלפי הילדים".

איני בטוח שהסנטימנט הפדגוגי הישראלי הכללי (על הנסיעות לפולין ומחנות הגדנ"ע) מותיר מרחב לחינוך ביקורתי בו אני דוגל, לשילוב בין הגישות ולפדגוגיה שתאפשר לנו להביט בקשיים של המערכת כתמונת ראי, גם כאשר המראה הנשקף אלינו אינו נעים. סוג כזה של ביקורת המוצע באופו ראשוני עי פריירה, מוביל אותנו לבחינה של המערכת הישראלית המורכבת, על דקויותיה העבות כפיל ועל הכיבוש הנמצא תמיד ברקע. למעשה נדמה שבחירת האידיאולוגיה החינוכית של מורים במערכת הישראלית מונעת פחות משאלות של סנטימנט חינוכי, תפיסה ביקורתית וניתוח ערכי ויותר מתוך פחד וכניעה. ואם ההתמודדות שלנו עם הפחד היא ע"י השמת גבולות נוקשים יותר ויותר, תוך ויתור על דיבור עם הילדים, האם לא ראוי לנו להביט היטב פנימה ולהיות נכונים לעשות שינוי? אלה אכן סיסמאות נאות לעין, אך קיים קושי רב לעשות זאת במציאות בייחוד לאור האחריות העתידית שלי כמורה וחבר הנהלה.

באופן טבעי בחרתי לעבוד ברנה קסין, מקום המכבד את השונות החברתית ומאפשר העברה של תכנים ביקורתיים. איני טוען שהמציאות ורודה ושאנו לא עוסקים בחיברות, או שאיננו חוטאים לעיתים באקולטורציה. עדיין חשוב לציין שבין האלטרנטיבות הקיימות בישראל, אנו המוסד היחיד הנותן לכל התלמידים פעילות חברתית בכל שבוע – הכוונה שבביה"ס (שאינו מסנן ואינו מנשיר) משתתף כל תלמיד ביום פעילות שבועי קבוע, הכולל מחול, תיאטרון, סינמטק, הרצאות, סדנאות וכו'. בניית המערכת בדרך כזאת, הנותנת חינוך אינטלקטואלי וערכי מאפשרת הכרה ופיתוח שונות לא רק בקרב הילדים, אלא גם בקרב סגל ההוראה והעובדים, ואם רצוני בקבלה אמיתית והומניסטית של השונה הרי לא ראוי לשפוט חברה הטרוגנית דרך פריזמה תובענית להומוגניות (זה מה שניסו ליצור במדיניות האינטגרציה, ולא פלא שזו נכשלה). בהמשך לאמירה זו, אני מודע לשוני בין המורים ומרגיש לעיתים קושי ניכר מול מורים שדוגלים כהאי לישנא באינדיבידואציה, סוציאליזציה או אקולטורציה שאין בלתה.

מה שנדרש על מנת להצליח לאורך זמן ולהרחיב את היריעה הוא לצבור מאגר ידע מקצועי, הכולל הוראה טובה יותר (שהיא הרי המפתח בביה"ס), ולצידה טיפול שאינו אחיד בבעיות שונות, אלא הוא מבוסס חשיבה, דיבור והבנה של כל אירוע. הכוונה היא שבניית השיח של חדר המורים צריכה להיות מתועדת וממנה יש להפיק חזון בית ספרי – חזון שיאפשר לכל מורה לבחור את דרכו, במסגרת הגבולות הפדגוגיים הראויים שנקבעו ע"י קהילת ביה"ס.

כבעל תפקיד בהנהלת בי"ס אני חושב שהפתרון היחיד הוא בדיאלוג. דיאלוג פתוח וללא פחד, מייצר חלופות מחשבתיות ופדגוגיות לטובת המערכת (אגב, אנו מדברים הרבה על ה"מערכת" ושוכחים לעיתים שהיא מורכבת מבני אדם). בניית הדיאלוג היא מורכבת, משום שהיא דורשת פיתוח זהות מקצועית ואישית, יכולת להעביר ביקורת מגובשת על אחרים ועל עצמך ויכולת לקבל ביקורת ולצמוח מתוכה. את תהליך בניית הזהות המקצועית של המורים אנו עוברים בשנים האחרונות, כאשר ייצרנו צוותי חשיבה. כל צוות מורכב ממורי נושא מסוים (מדעים, מדעי הרוח, חברה, אמנויות וכו') ומטרתו גיבוש חזון מקצועי קבוצתי ואישי. משם חזרנו לחזון ביה"ס ונתנו תוכן לעבודה הפדגוגית, אני סבור שמהלך זה שהחלנו בו הוא מודל ראוי לפיתוח דיבור, אך שיח מצטבר אינו מספק אם אין ערך לתוצרי השיח. למעשה אני מסכם את המאמר במקום ממנו החלתי, המקום של בחירת דרך חשיבה ביקורתית המחייבת אותי להעמיק בתמונת המראה, לעיין בה ולהתאים את עצמי למציאות, אולי תוך שינוי קל של המציאות כמיטב יכולתי.

כל אחד ואחת מאיתנו זוכרים מורה משמעותי, כזה שהיה עבורם מודל ראוי, מקום לנחמה, מילה טובה, אדם מעשיר ואוהב. המורה פנינה מכיתה ג' הייתה גאה בי על מה שאני כותב היום. גם היא עשתה רק שינוי קטן בעולם, רק נגעה כהרף עין והצליחה לשנות את העולם. מדובר באבן במים, המכה אדוות גלים, ואחריהן עוד ועוד. האופטימיות הבלתי מרוסנת היא אמנם מפתח להצלחה, אבל המראה שבד"כ מגדילה את הפגמים, יכולה במבט מעמיק להראות לנו גם את התקווה שבשינוי.

דוד גולנזר הוא מורה וסגן מנהלת תיכון רנה קסין בירושלים

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , ,

תגובה אחת

  1. ערן אסקרי :

    דוד

    המאמר מרתק, כתוב מצוין ואני מסכים איתך לגמרי.

    למעשה לחשיבה ביקורתית אמיתית יש המון השלכות.
    היא המפתח לחברה שיוויונית ופלורליסטית. היא המפתח לפיתוח האינטלקט ולעומק מחשבתי.
    לצערי שיח תרבותי, ביקורתי ואמיתי (בכל הרבדים בחברה) כמעט ולא קיים היום. נפוצה כאן (ובעניין הזה אנחנו לא שונים מרוב החברות בשאר מדינות העולם המערבי) תרבות שטחית למדי, שמועצמת מאוד על ידי רוב המדיה התקשורתית על סוגיה השונים. תרבות של דיכוטומיזציה ופופוליזם.
    ערוץ 2 (שהוא גם הערוץ בעל הרייטינג הגבוה מבין הערוצים המסחריים) הוא דוגמא מובהקת לכך, על תכניותיו השונות (בעיקר על משדרי החדשות שבו). ושלא ישתמע מדבריי שאני מאשים בכל העניין הזה את התקשורת. למרות שיש להם אחריות גדולה בעניין כיוון שיש להם כח רב. המדיות הללו הם בסופו של דבר עסק כלכלי שמטרתו להרוויח. עלינו כמחנכים – כהורים ומורים, מוטלת עבודה קשה של לחנך את ילדינו כיצד לצרוך בתבונה את המדיות הללו.
    השטחיות, הפופוליזם והדיכוטומיזציה הם אלו שמניעים את השיח החברתי שלנו, הפוליטיקאים מנצלים את זה היטב, ולצערי בתי הספר על מוריהם ותלמידיהם אינם שונים.
    היעדר שיח אינטלקטואלי, ביקורתי, תרבותי בין מורים לתלמידים, בין תלמידים לתלמידים ובין מורים למורים, יוצר בלבול גדול בקרב התלמידים, ניכור גדול וחוסר הבנה של הגבולות. וזה משמעותי עוד יותר כשמדובר בתלמידים שנמצאים בשלב כל כך מכריע בהתפתחות שלהם – גיל ההתבגרות. יש לזה בעיני השפעה מכרעת בהיווצרות של תופעות של אלימות בבתי הספר, תופעות של פגיעה וניצול מיני, לחץ וכו'.
    וכשאין מי שידבר עם התלמידים/ילדים/נערים, בין אם זה כי "מה שחשוב" בבתי הספר היא הבגרות וההישגיות ובין אם זה כי הורים היום קרייריסטים וזמן האיכות, שגם ככה הוא מועט, עם הילדים, הפך לזמן "ריצוי הילד" ובין אם בגלל סיבות אחרות, אז אנחנו חוטאים למטרה שלנו ומפקירים את ילדינו לבעלי שררה כאלה ואחרים שמכתיבים את החוקים שלהם.

    יש עוד הרבה מה לכתוב ולומר בעניין הזה, והאמת היא שכבר זמן מה אני שוקל לכתוב פוסט בעניין הזה.

    תודה שהעלית את הנושא.

    ערן

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.