חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ברק שטרוזברג – שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

נושאים דעות, זכויות עובדים ותעסוקה ב 22.03.11 6:04

על שעוני נוכחות, על מה בעצם מקבל העובד את שכרו, על מקומו של העובד במקום העבודה, על עיתונאות וגם משהו על מקומה של "רוח המפקד" במערכת יחסי העבודה במגזר הציבורי

מאת ישראל מיכאלי

בדה-מרקר של יום חמישי האחרון הביאו לנו אופיר בר-זוהר ועידו סולומון גירסה עיתונאית ל"שליחותו של סגן הממונה על משאבי אנוש" (ויסלח לנו א.ב. יהושע על הפראפראזה שעשינו)

סגן הממונה, מר ברק שטרוזברג – איש אגף התקציבים – פרש שם את משנתו שקיבלה גם כותרת מתאימה: "במגזר הציבורי יש יותר מדי אנשים שמוגנים בקביעות שלהם".

ממה שכתוב בכתבה עולה דמות שכאילו נגזרה מימי המהפכה התעשייתית.  העיקר הוא שהעובדים, רחמנא ליצלן, אינם מחתימים שעוני נוכחות.

חזרנו באבולוציה החברתית לתקופה שבה העובד "מכר" את זמנו למעביד וקיבל תשלום תמורת הזמן שבו היה חפץ שהמעביד עושה בו כבשלו. הרוח הנושבת בכתבה היא של החפצת העובדים.  אין ברירה, לא הכל יכול להיעשות במכונות, צריך את מותר האדם על המכונה.

זה התאים, אולי, לזמנים שבהם המוני איכרים שנושלו מפרנסתם נהרו העירה אל סדנאות היזע.  זה מתקיים בימינו – כך שמענו – במפעלי ההרכבה האיומים בסין.  זה בפירוש אינו מתאים למי ש"מוכרים" יצירתיות ותשומות שכל.

נזכיר נא לסגן הממונה, כי במקום העבודה מתקיים מפגש בין הון וציוד שמעמיד המעביד לבין עבודה ויצירתיות שתורמים העובדים.  זוהי שותפות שעניינה המוצר המופק, ציוד גרוע יפיק מוצר רע ועובדים שאינם חשים שותפות אמיתית לא יתאמצו להפיק מוצר איכותי.  בשיאו של אימוץ תובנת השותפות הזו נציגי העובדים היו חברים במועצות המנהלים.  כלכלת ההון (המיצרת בעיקר עשירים ומשברים) הביאה בין השאר לחידוש ההשקפה הישנה, כי העובד, כמכונה, הוא  רק אחת מתשומות הייצור וככל שיוקטן התיגמול שלו, כך ייטב.  במלים מתורת המשחקים: השותפות בתהליך הייצור מאפשרת מצבי win win, ראיית העובדים כתשומה בלבד היא "משחק סכום אפס" שמוליך למאבקי כוח על החלק שכל צד יוכל לנכס לעצמו.

כל אלה נכונים כמעט בכל תהליך ייצור.  בעיקר הם נכונים במקומות שבהם התשומה העיקרית היא תבונתו ונסיונו של העובד.  איך בדיוק יימדד העובד היוצר? איך ייקבע שכרו?  לפי מספר המלים שיקצוב לו העורך, או מספר השניות כשזה בתקשורת האלקטרונית?  ושמא לפי רייטינג?  היכולת להחניף ולבדר?

ואיך במצב הזה יקודם העובד היוצר האמיתי ולא העובד המחניף למנהל?  האם המנהלים רואים את טובת הכלל או את קידומם.  וכשקידום זה תלוי בשר הממנה, מה יקרה לעיתונאי שיחשוף התנהלות לא נאותה (לא אצלנו, במקום אחר נכלאו שרים הואשם ראש-ממשלה והורשע נשיא לשעבר, לא, לא ייתכן שזה קרה אצלנו).

ואולי המנהל "יעניק" שתי חוות דעת שליליות דווקא לעיתונאי שיחפור וימצא אותה התנהלות לא נאותה.  וב"הסכם" נקבע ששתיים כאלה הן עילה לפיטורין (זה כתוב שם באורווליאנית).

והעיתונאי החרד למשכנתא לא יפרסם והשר ימשיך והמנהל יקודם וכולנו נפסיד יושר ואמון.

קל וחומר כשמדובר בעיתונאים חדשים, אלה יוחזקו "קצר" במשך חמש שנים ויתרגלו לכך שאין ביקורת.

הממונים על השכר, מזה זמן רב, רואים בשכר את צד ההוצאה.  בעבר הם היו בקונפליקט מסוים עם הפוליטיקאים שראו את העשייה כעיקר ואת השכר כאמצעי חשוב בתוך שלל האמצעים להנעת העובדים.  באגפי האוצר השונים הרוח של "השמירה על הקופה" (הקופה היא אמצעי ושמירתה, עם כל החשיבות, היא משנית לשימוש שצריך לעשות בה), הרוח הזו שוררת זמן רב.  אנשי האוצר היו אלה שלרוב "תיכמנו" את השרים.  קראו את ספרו המצוין של פרופסור יצחק גל-נור  "לא! אדוני הנציב" ותלמדו את השיטות.

הקונפליקט הזה נגמר כשבא בנימין נתניהו לאוצר ואחר-כך לראשות הממשלה בפעם השנייה.  עכשו הם קיבלו את ההכשר לעשות דיאטה ל"איש השמן": לעובדת הסוציאלית, למורה ולעיתונאי ברדיו.  הרי העיתונאי ברדיו יוכל להשתמש בשופר הלאומי שלו ולהזיק פוליטית למי שנבחר בבחירות. סגן הממונה שטרוזברג, אם כן, בסך הכל משקף את הלך הרוח של הקברניטים שמעליו: עובד טוב הוא עובד זול, לא מאוגד, שאינו מאיים "לטלטל את הספינה".  והשירות לציבור שאותו עובד טוב אמור לתת, מה יהא עליו?

 

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , ,

15 תגובות

  1. עמית-ה :

    אמת ועציב

  2. דנה :

    מבלי להשמע גזענית אבל אותו אדון שטרוזברג שראה איך סוגרים מפעל חיים בבית שמש וכילד שגדל שם ורחוק משם עכשיו שנות אור צריך להבין שכולנו בסך הכול רוצים להתפרנס וההסכם הגרוע שבגרועים שנחתם עם ההסתדרות ורשות השידור, כיד אחת מעל גב העובדים מוכיחה כי העובדים הסוציאליים צודקים, ההסתדרות לא מגנה על העובדים והאוצר לא מגן על הכסף שניהם חסידי הפרטות, עסקנים פוליטיים שכל עיקרם הוא הדיל הבא.

  3. חן - מיבשים את החולים :

    מאמר מעולה. מי המפלגה שתתרגם אותו לתכנית עבודה?

  4. מיכאל מירו :

    האמת שקראתי את המאמר בעבודה שחורה ובדה מרקר ואין מה לומר חוץ מהעובדה שעצוב מאוד שפקיד בכיר באוצר מתבטא בצורה כזו על עובדי ציבור נאמנים. זהו חומר למחשבה למי שמשלם לו את המשכורת…והכוונה לאזרחי מדינת ישראל!

  5. אבנר :

    אני מצטער אבל מה רע בשעוני נכוחות?
    אני אומנם לא מכיר את המצב ברשות השידור אבל במגזר האחר שבו יש מאבק להכניס שעון, אצל הרופאים, הוא מוצדק לחלוטין. בחצי מהמחלקות הרופאים הבכירים נעלמים בשעות הצהריים למרפאות הפרטיות שלהן ומשאירים את המתמחים ואת האחיות, שלהן יש שעון, להסתדר לבד.

  6. דליה :

    אבנר
    מדבריך אני למדה שהפנמת היטב את תעמולת האוצר. זה עתה, אבי שמחון, יועץ שר האוצר, שר את אותו שיר בתכנית פוליטיקה. מהיכרותי את ציבור הרופאים, אני יכולה לומר לך שהם עובדים קשה מאוד, מעל ומעבר לשעות עבודתם. אם יש רופא בכיר אחד שנעלם בצהריים, זה לא אומר שכולם כאלה. שעון נוכחות מחתימים פקידים. בעלי מקצועות חפשיים אינם עושים את חשבון השעות. הם מתפקדים במקצועם כל שעות היממה. ברגע שרופא, מורה, עורך דין, עו"ס מחתים שעון, המשמעות היא שהוא פקיד ולא בעל מקצוע חפשי. וכל הכבוד לד"ר אבינועם רכס, יו"ר ועדת האתיקה של הרופאים, שנאבק בנחישות נגד שעון נוכחות לרופאים.

  7. מיכאל מירו :

    אבנר בא ונחשוב על השעון ומה שעומד בבסיס הצבתו במקומות עבודה. השעון נכנס בעידן מודרניסטי כשהמחשבה היתה שיעול משמעותו בין השאר הקפדה יתרה על מועד כניסה ויציאה של העובד ממקום העבודה. שים לב למילים, מועד הכניסה והיציאה, ולא בכדי. ההקפדה היתרה הזו אכן גרמה לעובדים כמו בסרט זמנים מודרניים של צ'ארלי צ'פלין לרוץ ולהגיע לעבודה בזמן אך לא תרמה להעלאת המוטיבציה והיצירתיות של העובדים. אתה יודע למה? כי בשעון יש אמירה ברורה של המעסיק, אמירת חוסר אמון בעובד או בעובדת. בניהול בן זמננו יש די והותר כילים לאפשר לעובדים לצמוח ולהצמיח את הארגון גם בלי שעון נוכחות. תאר לך מצב שהמעביד מאמין לעובדים שלו ומאפשר להם לקדם את הארגון גם ללא שעון נוכחות.
    אבל זו רק הערה אחת מיני רבות לתפישה הרווחת של פקיד אוצר שמאמינים בכל ליבם שעובד מעל גיל חמישים בשרות הציבורי הוא עובד לא יעיל שיש להוציאו לפנסיה מוקדמת. אידיאולוגיה שגם בשוק הפרטי נעלמה כלא הייתה כי המעסיקים הפרטיים הבינו שפנסיה מוקדמת היא הפסד בטוח לכל הצדדים.

  8. איתי :

    דליה ומיכאל,

    בדיוק כפי שאין זה נכון לצייר את כל העוסקים במקצועות "בלי שעון" כרמאים, זה גם לא נכון לצייר את כולם כקדושים שעובדים 24 שעות ביממה.

    לדוגמה, יש מורים שמשקיעים שעות רבות מאוד בעבודה מחוץ לכותלי ביה"ס, ויש כאלה שמשקיעים מעט מאוד, גם כאשר מנטרלים את אפקט הוותק.

    שיטת "בלי שעון" דופקת דווקא את אלו שעובדים המון במקום העבודה (למשל הרופאים המתמחים) או מהבית.

    השאלה היא מהו הפתרון החלופי שאתם מציעים, כדי למדוד בצורה אובייקטיבית מי עובד יותר שעות ומי עובד פחות שעות, ולתגמל את העובד בהתאם, מבלי לתת לעובד להרגיש שהוא בורג במכונה כמו בסרט "זמנים מודרניים"?

    נ"ב: עפ"י מידע שמסר רן ארז, גם בעוז לתמורה יהיה שעון נוכחות. מעניין שהנושא הזה זכה לזעקות שבר פה באתר בהקשר לאופק ושתיקה מוחלטת בהקשר לעוז לתמורה.

  9. עמית-ה :

    איתי
    השיטה שאני ממליץ עליה במקום שעוני נוכחות ודו"חות מיותרים היא ניהול טוב שמבוסס על אמון.
    זה דבר שהוכח באין סוף מחקרים בנושא הניהול המודרני.
    ניהול שהיה בחזית הקידמה עד שחבורת שיקגו הצליחה להשתלט על החשיבה החברתית ולשטוף את המוחות ש"לב האדם רע מנעוריו" ו"העובד מחפש כל דרך לתחמן את המערכת".

    לעצם המאמר בדה-סמרקר כבר שנו חזלנו: "הפוסל במומו פוסל", לא פלא שאנשי האוצר שהוא המשרד הכי פחות יעיל בישראל מתלוננים על חוסר יעילות של אחרים.
    בניהולו הכושל של משרד האוצר הישראלי הצלחנו להפיק צמיחה זעומה של כ- 1.5% לנפש לשנה בעשורים האחרונים.
    אפילו עליה של עשרות/מאות אלפי משכילים ממדינות בריה"מ לשעבר לא שיפרה את המצב.
    משרד האוצר מייבש את המערכות הציבוריות בגלל אמונה דתית פנאטית בשטויות של מילטון פרידמן וחבורת שיקגו, חבורה שהצליחה לפגוע לא רק בישראל אלה בכלכלת כל העולם.
    אין לי ספק שע"פ מדדים פשוטים של תועלת ציבורית נמצא שעובד באוצר לא מצליח להגיע ליעילות של עובד ברשות השידור.
    שטרוזברג מתגאה בימים שהפגין עבור עובדי מנועי בית שמש כמו יהודי שהתנצר ונותן לנו הרצאה מלומדת עד כמה יום א' עדיף על שבת.

    גילוי נאות – אני עצמאי ומעולם לא עבדתי ברשות השידור או במשרד האוצר.

  10. איתי :

    עמית,

    אני ממש לא חושב ולא טוען ש"לב האדם רע מנעוריו" ושאנשים ינסו לתחמן אם לא יעקבו אחריהם.

    הניסיון הפרטי שלי במערכות אנושיות מבוססות אמון (למשל – חוגי סיירות, חמ"ן) הוא שיש כל מיני אנשים – יש אנשים שיתנו הרבה ויש אנשים שיתנו מעט.

    אחד הכשלים של הסוציאליזם כשיטה חברתית שהוא דוחף לכך שאלה ואלה יקבלו תגמול דומה או זהה. גם המורה העיתונאי והרופאה שנותנים את הנשמה וגם אלה שעושים את המינימום והולכים הביתה.

    אין להתפלא על כך שמצב כזה הוא לעתים קרובות חומר נפץ להתמרמרות ולעוינות לשיטה (ע"ע קיבוצים).

    למרבה הצער זורקים אותה ומביאים משהו עוד יותר גרוע (שוב – ע"ע קיבוצים, וישראל בכלל…).

    לגבי מחקרי הניהול שהזכרת – הייתי שמח לראות הפניות. קצת קשה לי להאמין שרוב המחקרים תומכים במתן אמון ללא גבול, וכבר ראיתי פה מישהו שטוען ש"המדע הוכיח שהסוציאליזם צדק".

    בחברות פרטיות המטרה היא לעשות כמה שיותר כסף, בלי אידיאולוגיה.
    אסטרטגיה יעילה נשארת, אסטרטגיה לא יעילה נזנחת.

    אם אכן היה קונצנזוס במחקרי ניהול שמתן אמון משפר תפוקה (ולכן רווח לבעלים), לא היית רואה בשום חברה פרטית שעוני נוכחות, בטח לא ביומטריים.

  11. עמית-ה :

    איתי
    כפי שהכלכלה העולמית עדיין נשענת על מלתוס וסמית, כך גם הניהול הקיים נשען על טיילור http://en.wikipedia.org/wiki/Scientific_management

    למדתי ניהול ויחסי עובדים לפני הרבה שנים ואני לא זוכר שמות שישמשו לי מילות חיפוש, אני מקווה למצוא ולשלוח לך.

    בנוגע למחשבה שמה שיעיל שורד, או שקונצנזוס מחקרי על נושא ניהול עובדים מודרני יחלחל כלפי מטה זאת מחשבה אופטימית מידי על האדם ורציונליות.

    בקורס שהייתי בו הסביר מנהל של מפעל מתכת גדול בחיפה שהוא עובד בשיטות טרור – כשהגיע למפעל פיטר מיד את העובד הכי מקובל.
    ומנהל מוסך משפחתי מחיפה תחתית נתן דוגמא הפוכה כיצד עבד ביחד עם מכונאי והצליח לבצע עבודה בכ- 40% משעתון ייצרן (הייצרן נותן למוסכים ספר עם פירוט זמני עבודה בכל תיקון).

    על כל פנים כמו שאתה יודע בקבוצת אנשים מי שנותן את הטון הוא המנהיג/בוס/מעסיק ואירגון לא יכול לעבוד יותר טוב מהאדם שעומד בראשו, לכן בעיות יש לחפש בראש הפירמידה לא אצל העובדים הפשוטים.

  12. מיכאל מירו :

    השעון הוא כמשל

    אתם יודעים מה נניח לרגע לשעון, הבעיה המרכזית היא שהסכמי השכר והפרישה, שמובילים הפקידים באוצר אינם מושתתים על העקרון של איכות ומצויינות. העקרון המוביל אותם הוא הצורך למלא משבצות קיימות, ללא מחשבה על שינוי והתרעננות מחשבתית. ההסכמים הם ביטוי חשבונאי של תקציב קיים ולא של צרכים.

  13. איתי :

    מיכאל,

    אני מסכים עם כל דבר ודבר שאתה אומר על נערי האוצר, אבל בשיטה שלך קצת קשה לנהל דיון ענייני ולשכנע את הבלתי משוכנעים.

    נער האוצר מדבר בכתבה לא מעט על חוסר יעילות משווע (כמה אנשים דרושים לצילום הגרלת הלוטו, תשלום על 12 שעות עבודה בלי שיש 12 שעות עבודה) בעבודת רשות השידור ועל נורמה של דיווחי כזב שהיא לא פחות משחיתות. נער האוצר מדבר על אנשים שבאים לעבודה, לא מייצרים כלום (וכולם יודעים את זה), מקבלים משכורת כאילו עבדו, והקביעות אינה מאפשרת לפטרם.

    במקום להגיד חד וחלק שהוא משקר ומנפח אירועים נקודתיים (כמו שהשמאל מציג את כל המתנחלים כרוצחים והימין מציג את כל הערבים כרוצחים, או כמו שנערי האוצר מנפנפים בנתוני משכורות ה"שמנות" לכאורה של עו"סים ורופאים), אתה בוחר בתגובה להתעסק בשעון.

    היעדר תגובה על הדברים הקשים של האוצר נראה באוזניו של ספקן שאינו מראש משוכנע בצדקתך כהודאה בשתיקה בנכונות הדברים.

    עכשיו זה קורה שוב – כששואלים מה במקום שעון אתה שוב מנסה להחליף את נושא הדיון.

    הרושם שנוצר (בטעות או בצדק) הוא שאין לך תשובה. שבתוך תוכך אתה יודע ששיטת האמון ("כל אחד ידווח כמה שעות הוא עבד") פשוט לא עובדת ברשות השידור במצבה הנוכחי, ויש לצד הצדיקים גם לא מעט כאלה שמנצלים אותה לרעה.

    אני חושב שבתור טכניקת טיעון שינוי תכוף של נושא הדיון משיג יותר נזק מתועלת. כל עוד אתה "בין חברים" דבריך מתקבלים בתשואות (ר תגובה 3), אבל בניסיון לשכנע את הקול הצף – אתה נותן פרס ליריבים (שלך ושלי).

  14. נדב פרץ :

    איתי, אם 'במצב הנוכחי של רשות השידור', אי אפשר לסמוך על עובדים שידווחו כמו שצריך על שעות עבודה, הבעיה היא הרבה יותר עמוקה מדיווח על שעות עבודה, והתקנת שעון לא תפטור את הבעיה הזו. צריך שינוי עומק בתרבות הארגונית, ואת זה לא משיגים בכפיית הסכמים.

  15. איתי :

    נדב, עם זה אני מסכים במאה אחוז.

    אני לא טוען שהמתנגדים להסכם (כמו מיקי מירו ולקסי) עושים טעות ושעליהם לשמוח ב"רפורמה הנפלאה" שרקחו להם נערי האוצר.

    ברור לי שהם לא מבינים כלום במהות עבודה של עיתונאי (או רופאה או כבאי או מורה). אחד כזה אני מכיר אישית והוא בהחלט דומה לסטיגמות של נער אוצר מבחינת הלך החשיבה.

    הטענה שלי היא שכדי לשכנע לא מספיק להתבכיין על מה ש(באמת) גרוע בגישה של היריב אלא צריך להביא חלופה רצינית.

    חלופה כזו כוללת הסבר מפורט על מהו השינוי בתרבות הארגונית ואיך בדיוק מובילים אליו. התייחסות כזו צריכה לגעת גם בנקודות כואבות כמו אותם האנשים (נניח לצורך הדיון שהם רק אחוז אחד מעובדי הרשות) שהם בפירוש עובדים גרועים. התייחסות כזו גם צריכה לכלול התייחסות כמותית לתקציב הנדרש לשינוי.

    נניח שאנחנו מתעוררים בבוקר ודב חנין הוא ראש הממשלה ומיקי מירו מתמנה למנכל רשות השידור. אני רוצה להבין מה הוא הולך לעשות ו(תסלחו לי) כמה עובדים הוא צריך כדי ליצור שידור ציבורי טוב וכמה זה הולך לעלות. לגבי מורים כבאים ומיטות בבתי חולים יש לנו כבר נתוני OECD להשוואה. אותו דבר צריך גם פה.

    כל עוד הדיון נשאר בגבולות המחאה והבכי על הבריונות של נערי האוצר ומשרתיהם בהסתדרות, הוא לא יכול להתרומם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.