חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

כמה עובדות והבהרות על משנתו של קיינס

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 17.03.11 5:55

השפל הגדול תפס את הכלכלנים לגמרי לא מוכנים. האבטלה בארה"ב הגיעה לכמעט  25% מכוח העבודה, הייצור התעשייתי נפל כמעט בחצי, הייבוא והייצוא נפלו ב 70%. אבל חשוב מזה – לא היה שום סימן באופק שזה עומד להשתנות, שמחזור העסקים עומד לעבור לשלב הגאות.  פה נכנס לתמונה כלכלן בריטי עם אישיות צבעונית מאוד בשם ג'ון מיינרד קיינס
מאת: שאול פומרנץ

לכבוד המשבר הכלכלי העולמי, כולם חזרו לדבר על קיינס. רוברט סקידלסקי שכתב ביוגרפיה מרשימה (שני כרכים ואינסוף עמודים כל אחד) של קיינס, הוציא ספר לכבוד המשבר עם השם הצנוע "שובו של המאסטר". פול קרוגמן התחיל כמה קרבות אקדמיים למחצה בנושא, ובאופן כללי קיינס וקיינסיאניזם היו הנושא הלוהט. כטיבם של נושאים לוהטים, הדיוק לא תמיד היה מושלם. אז בואו נדבר רגע על מה בדיוק הקטע של קיינסיאניזם, וכדי להתחיל לדבר על קיינסיאניזם, צריך להתחיל מאחת מהשאלות הקלאסיות בכלכלה – מאיפה מגיע הביקוש בכלכלת שוק? והשאלה הבלתי נפרדת –  איך נמצא עבודה לכולם אם אין מי שרוצה לקנות?

התשובה המקובלת לשאלה הזו, לפחות עד שנות העשרים של המאה הקודמת, נוסחה על ידי כלכלן ואיש עסקים צרפתי בשם ז'אן בפטיסט סיי, והיא מכונה על שמו "כלל סיי"  או Say’s law. מה אומר כלל סיי? במשפט: שהיצע מייצר ביקוש. ועכשיו בכמה משפטים. כלל סיי אומר ככה: אתם דואגים שאם נפתח מפעל חדש שבו יעבדו 100 עובדים וייצרו 100 כיסאות, לא יהיה מי שירצה לקנות את הכסאות? אל תדאגו. ל 100 העובדים האלה תהיה משכורת. עם המשכורת הזאת הם ירצו לקנות דברים, נניח שלחנות. אז עכשיו בעל מפעל השלחנות יראה עליה בביקוש, וירצה להעסיק עוד עובדים. העובדים החדשים במפעל השלחנות יקבלו משכורת, והם ירצו לקנות איתה דברים, נניח כסאות. והמעגל נסגר. ייצור של עוד 100 כסאות קודם כל ייצר ביקוש לשולחנות בערך זהה לערך הכסאות שיוצרו (כי כל הערך של הכסאות החדשים ילך למישהו, לעובדים או לבעל המפעל), ואז הגדלת הייצור של השולחנות – תייצר בחזרה ביקוש לכסאות. אם יש הרבה מוצרים, אז כמובן שהמעגל הזה יכול להיות ארוך מאוד, ולעבור דרך אלפי מוצרים, אבל הרעיון נשאר אותו רעיון. היצע יצור ביקוש.

אבל ההסבר הזה לא שלם. הקורא חד העין בוודאי כבר אומר לעצמו משהו כזה: אבל העובדים החדשים במפעל הכסאות לא מוציאים את כל המשכורת שלהם, אלא חוסכים חלק ממנה. וחיסכון לא מייצר ביקוש לכלום. אז זהו שלא ממש. חיסכון ועוד איך מייצר ביקוש, והמחשבה שלא היא אולי הטעות  הכי נפוצה בנושאים כלכליים. את הכסף שנחסך העובדים שמים בבנק, והבנק מלווה אותו הלאה. ומי שלוקח את ההלוואה לא לוקח אותה כדי לשבת על הכסף. מי שלוקח הלוואה עושה שימוש בכסף – וזה מייצר ביקוש. איך יודעים שהבנק אשכרה  מצליח להלוות את כל הכסף שיש אצלו? ממש כמו כל מוכר אחר, הבנק גובה מחיר עבור ההלוואה – הריבית. וכשהבנק לא מצליח להלוות את כל הכסף שיש אצלו, הבנק, כמו כל מוכר, מוריד את המחיר, וגובה ריבית נמוכה יותר. כל עוד הריבית חיובית, סימן שהבנק יכול להוריד את המחיר עוד, אבל בוחר לא לעשות את זה, וזה סימן שהוא הצליח להלוות את כל הכסף שאצלו (לכלכלנים שבכם, נתעלם כרגע מיחס הרזרבה הקבוע בחוק. ללא כלכלנים – ממש לא חשוב).

הסבר יפהפה. ויש בו לא מעט – בסה"כ, רוב הזמן בין 90% ל 95% ממי שמחפש עבודה מוצא עבודה. אולי חלקית – למרות שברוב הגדול של המקרים מי שמחפש משרה מלאה מוצא אותה, אולי לא העבודה שהוא רצה, אולי הוא מנוצל. אבל יש מספיק ביקוש כדי שרוב מוחץ של אלו שמחפשים עבודה ימצאו אותה, וזאת למרות שיפורים עצומים בטכנולוגיה, וכניסה מסיבית של אוכלוסיות חדשות לשוק העבודה – בעיקר נשים. ההיצע גדל וגדל, ולמרות זאת רוב הזמן יש מספיק ביקוש כדי להעסיק את הרוב המוחץ של מי שרוצה לעבוד. רק בעיה אחת יש להסבר הזה – הוא לא מדויק.

מחזור העסקים

בערך מאז שקיימים שווקים קיימת התופעה של מחזור העסקים שמוגדרת כתנועה מחזורית של כמה גדלים מצרפיים ביחד – בעיקר התעסוקה, התוצר וההשקעות, בו זמנית ובאותו והכיוון. והשאלה למה זה קורה היא אחת השאלות הקלאסיות בכלכלה, ואולי האתגר המרכזי לכלל סיי – אם היצע יוצר ביקוש, למה שיהיה אפילו עובד אחד מובטל? נעסיק אותו בייצור של משהו – והביקוש למשהו הזה יגיע מעצמו. אבל, יגידו לנו חסידי סיי, זה טבעי. שינויים קורים כל הזמן, ולפעמים צריך להעביר אנשים מלעבוד בשולחנות ללעבוד בכסאות, ועד שהכל קורה, יש עלייה באבטלה, ואחריה תהיה ירידה באבטלה. הרי בכל זמן נתון יש בכלכלה גם עובדים שמחפשים עבודה, וגם מעסיקים שמחפשים עובדים. דברים לוקחים זמן, ועד שהם מסתדרים, יש אבטלה. אחרי הכל, לא רק שכמעט כל מי שמחפש עבודה מוצא, אלא גם רוב מוחץ של מי שמובטל למשך תקופה, מוצא עבודה תוך זמן כמה חודשים עד שנה. מיעוט קטן מאוד מהמובטלים מובטל במשך יותר משנה (או שעוזב את שוק העבודה בכלל ומפסיק לחפש). ואם איזשהו זמן אפשר היה לבלוע את ההסבר הזה, באה שנת 1929 וטרפה את הקלפים.

השפל הגדול תפס את הכלכלנים לגמרי לא מוכנים. האבטלה בארה"ב הגיעה לכמעט  25% מכוח העבודה, הייצור התעשייתי נפל כמעט בחצי, הייבוא והייצוא נפלו ב 70%. אבל חשוב מזה – לא היה שום סימן באופק שזה עומד להשתנות, שמחזור העסקים עומד לעבור לשלב הגאות. עם כל הכבוד לזמן שלוקח להפוך עובד כסאות לעובד שלחנות, זה פשוט לא יכול להסביר את מה שקורה. ופה נכנס לתמונה כלכלן בריטי עם אישיות צבעונית מאוד בשם ג'ון מיינרד קיינס, וההסבר שלו הוא פשוט יחסית, אבל היה מהפכני בזמנו: היצע לא תמיד מייצר ביקוש.

אז מה סיי פספס לפי קיינס? בעיקר את הקטע של הריבית. וכך אומר קיינס: נניח שמצב הרוח בשווקים פתאום הופך לעגום, ואנשים חוששים לעתיד, ולא כל כך רוצים להשקיע. אז, יגיד כל בוגר מבוא א בכלכלה, הבנק, שעדיין רוצה להלוות את כל הכסף שיש לו (מלשבת על הכסף לא מרוויחים שום דבר), פשוט יציע מחיר יותר טוב על הלוואות, ויוריד את הריבית. ולמרות החששות, ההלוואות הזולות יגרמו גם למשקיעים ההססנים בכל זאת לקחת הלוואות ולהשקיע. רק רגע, אומר קיינס. מה קורה אם גם הבנק מודאג בקשר לעתיד? כשבנק מודאג בנוגע לסיכויי ההחזר של הלוואה, הוא לוקח ריבית גבוהה יותר כדי לפצות את עצמו על הסיכון. ואז, כשמצב הרוח בשווקים רע, והמנגנון שצריך להבטיח תעסוקה מלאה הוא ירידת הריבית על הלוואות, דווקא אז הבנק עלול לא לרצות להוריד את הריבית. עם כל הכבוד לסיכוי שהשקעות יעלו יפה, והלווים יצליחו להחזיר את ההלוואות, הבנקים מעדיפים לשבת על הכסף ולא להלוות אותו, מאשר להוריד את הריבית. והתוצאה – אין מספיק ביקוש. הכסף שהולך לבנק לא ממשיך הלאה. יצרני הכיסאות כבר לא יוצרים ביקוש במלוא הערך של הכנסותיהם. מפעלים לא מעסיקים עובדים כי לא יהיה מי שיקנה את התוצרת שלהם (כי הריבית לא יורדת מספיק). מזל טוב – מיתון נולד. וחמור יותר, אומר קיינס, אין שום דבר במיתון הזה שמבטיח שאי פעם המגמה תתהפך. כשהמיתון הוא תוצאה של מעבר של עובדים מענף אחד לענף אחר, אז באישזהו שלב, אחרי שכולם יתגברו על המכשולים בדרך,  הוא יסתיים מעצמו. אבל המנגנון שקיינס מתאר לא מוביל לשום שינוי מגמה עצמאי. אם כבר – להיפך, המצב רק ילך ויחמיר..   ואם עד עכשיו ההסבר של קיינס הוא מעניין, השלב הבא שלו הפך אותו למהפכני – ולנושא למריבות אין קץ, כי קיינס גם הציע פתרון.

הפתרון של קיינס

אם מערכת השווקים לא מייצרת מספיק ביקושים, אומר קיינס, אפשר להשתמש במערכת הפוליטית. בליבו של המיתון מצד הביקושים יושבת בעיית תיאום. אם כולנו נחליט לחזור לרמות הייצור והתעסוקה של לפני המיתון – אז המיתון יעלם וכולם יהיו מרוצים. אבל כשכל בעל מפעל פועל לבד, אז חזרה לרמת הייצור של לפני המיתון תגרום לו הפסדים. איך מתגברים על בעיית התיאום? בשביל זה, בין השאר, יש ממשלה. הממשלה יכולה להגדיל את הביקושים במשק. הממשלה תרים טלפון למפעל הכסאות ותזמין 300 כסאות. ועכשיו נכנס לפעולה "המכפיל הקיינסיאני". מפעל הכסאות שמח וטוב לב מעסיק עוד פועלים כדי לייצר לממשלה את הכסאות, וזוכרים מה קורה כשמייצרים עוד כסאות? העובדים החדשים ובעל המפעל, שהכנסתם גדלה הולכים לקנות שולחנות. ואז יש עוד עבודה במפעלי שולחנות, והכנסותיהם של עובדי ענף השולחנות ייצרו ביקושים נוספים, עד שהמשק יחזור לתעסוקה מלאה. כל כסא שהממשלה מזמינה, במילים אחרות, לא מייצר רק ביקוש לכסא אחד, אלא מתחיל שרשרת שלמה.

כמה אותיות קטנות לפני שממשיכים

אז כמה בדיוק יוצא המכפיל הקיינסיאני הזה? כמה שקלים נוספים של ביקוש נוצרים על כל שקל של ביקוש מהממשלה? מסתבר שלנסות לאמוד את המכפיל הקיינסיאני (ואגב כך לאשש אמפירית את התיאוריה הקיינסיאנית) זו משימה קשה מאוד מאוד. הסיבה העיקרית היא שממשלות מגדילות ומקטינות את הוצאותיהן לא בצורה מקרית (למשל במלחמת העולם השנייה קרו עוד כמה דברים חוץ מזה שהממשלה האמריקאית הגדילה את הוצאותיה), ולא בצורה מספיק גדולה ומהירה כדי לספק למודדים ניסוי מספיק מדויק שיאפשר להם לבודד את המשתנה שבו הם מעונינים – הגדלת ההוצאה הממשלתית, מעוד 2000 דברים שקרו באותו זמן.  למרות זאת, בדרכים מאוד מעניינות ומקוריות נעשה כבר הרבה שנים מאמץ לאמוד את המכפיל הקיינסיאני, והתקבלו כל מיני מספרים בין 0 ל 2. תלוי מתי, ותלוי את מי שואלים.

נקודה שניה – איך הממשלה מגדילה את הביקושים? יש לממשלה כמה כלים והיא יכולה להפעיל אחד או יותר מהם. היא יכולה להגדיל את הרכישות הממשלתיות מבלי להעלות מיסים (כדי שהעליה בביקוש הממשלתי לא תלווה בירידה בביקושים הפרטיים), או תוך כדי העלאת מיסים (אבל אז תנאי חשוב כדי שזה יעבוד הוא שהגדלת ההוצאות הממשלתיות תהיה זמנית), או שהיא יכולה להוריד מיסים כדי להגדיל את הביקושים הפרטיים. לכל צעד כזה יש מכפיל קיינסיאני שונה  ותופעות לוואי משלו, אפילו בתוך הקטיגוריה של הורדת מיסים יש מכפיל שונה להורדת מיסים מסוגים שונים. בקיצור – יש המון המון אותיות קטנות.

חזרה לנושא הריבית

בעוד שהטענה שמחסור בביקושים היא מנוע מרכזי במחזור העסקים התקבלה בסופו של דבר כמעט על כולם (לפחות עד שנות השבעים ותיאורית "מחזורי העסקים הריאליים"), הטענה שהדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה היא בהגדלת הביקוש על ידי הממשלה התקבלה פחות. וכך אמרו משכללי התיאוריה: אם הבעיה היא שהריבית לא יורדת מספיק, אולי פשוט כדאי לנסות להשפיע על הריבית, לא? אם אתם לא חיים מתחת לסלע בשנים האחרונות, אתם גם בטח רגילים לשמוע שבנק ישראל קובע את הריבית, ולא, כמו שניסיתי להגיד קודם, הבנקים שמנסים להלוות את הכסף שלהם, ופשוט בוחרים מחיר מתאים. אז בואו נעשה קצת סדר.

מה זה בדיוק הריבית שבנק ישראל קובע? הרי הבנק לא מחוקק חוק שממחר כל ההלוואות במשק צריכות להיות בריבית X. אז מה בדיוק בנק ישראל עושה?

לנהל בנק זה אמנם עסק משתלם מאוד, אבל גם כאב ראש גדול. כל יום נפרעות אלפי הלוואות בסכומים שונים, ניתנות הלוואות חדשות וחסכונות חדשים מופקדים. לאורך זמן בנק אחראי דואג שהכסף שהוא צריך להחזיר לבעלי חסכונות שיום פרעונם הגיע יתאזן עם החסכונות החדשים שהופקדו בבנק. אבל לפעמים לא כל יום האיזון הזה נשמר על השקל. מה עושה בנק שקולט שמחר בבוקר הוא צריך להחזיר כסף לבעלי חסכונות שנפרעו (או לתת את הכסף של משכנתא שנחתמה אתמול), אבל אין לו מספיק כסף מזומן כרגע? מה שכל אחד מאיתנו עושה – הוא לוקח הלוואה מבנק אחר. ההבדל לעומת אנשים רגילים הוא שההלוואות האלו הן בדרך כלל ליום אחד, ומוחזרות למחרת. הריבית היומית הזו תקבע כדי להביא לשיווי משקל בין הבנקים שדווקא היום יש להם קצת יותר כסף, ובמקום לשבת על הכסף הם מעדיפים להלוות אותו ליום אחד, ובין הבנקים שדווקא היום חסר להם. וכאן בנק ישראל נכנס לסיפור. אם בנק ישראל רוצה להוריד את הריבית הזו, הוא צריך לדאוג שלבנקים שרוצים להלוות לבנקים אחרים יהיה קצת יותר מזומן, וגם שהבנקים שרוצים ללוות יצטרכו קצת פחות. יותר היצע ופחות ביקוש – ריבית בין בנקאית יותר נמוכה. אז מה בנק ישראל עושה כדי להשיג את זה? הוא פשוט מדפיס כסף, וקונה מהבנקים נכסים לא נזילים, בד"כ אגרות חוב ממשלתיות תמורת הכסף החדש שהוא הדפיס (לפעמים הוא גם מלווה ישירות לבנקים. לא חשוב כרגע). ככה שהבנקים לא הרוויחו כסף מהעניין, אלא רק הפכו נכסים לא כל כך נזילים, למזומן שהם יכולים להשתמש בו מהיום להיום. בקיצור, אם הבנק המרכזי מדפיס הרבה כסף, הוא יורידת את הריבית. אם הבנק המרכזי לא מדפיס, ואולי אפילו סופג כסף מהבנקים (מוכר אג"ח, ולוקח אליו מזומן) – הוא יעלה את הריבית.

איך ההתערבות בהלוואות ליום אחד בין הבנקים משפיעה על המשכנתא שלי?

תחשבו על בנק שצריך להחליט אם להלוות כסף לבנק אחר ליום אחד בריבית של 1%, או להלוות אותו לבעל עסק שצריך הלוואה לשבוע אחד. כמה ריבית הבנק יבקש על השבוע הזה? הבנק בעצם צריך לבחור בין להלוות את הכסף כל יום מחדש ליום אחד, במשך שבוע, או להלוות אותו פעם אחת לכל השבוע. כמה הוא ירוויח בסך הכל אם הוא ילווה אותו כל יום מחדש? תלוי מה הציפיות של הבנק בנוגע למה תהיה הריבית היומית במהלך השבוע. אם הוא חושב שהריבית תשאר 1%, אז הוא ידרוש על הלוואה לשבוע קצת יותר מ 7% (בגלל אפקטים של ריבית דריבית זה לא בדיוק 7%). אם הוא חושב שהריבית היומית תעלה – יבקש יותר, אם הוא חשוב שתרד – יבקש פחות (או לפחות בתנאי תחרות – יסכים לפחות). הדבר השני שהבנק לוקח בחשבון זה הסיכון. כל הלוואה עלולה לא לחזור. הלוואה ליום אחד היא די בטוחה, אבל בשבוע – יותר דברים יכולים לקרות. בכל מקרה, הריבית היומית פלוס הציפיות למה תהיה הריבית היומית למשך השבוע, פלוס פיצוי על הסיכון, הן מה שקובע כמה הבנק ידרוש כריבית להלוואה לשבוע. והריבית והציפיות על הלוואה לשבוע, קובעות את הריבית  להלוואה לחודש, וכך הלאה עד לריבית על משכנתא של שלושים שנה.

השפעה על הריבית היומית הבין בנקאית באמצעות הדפסת כסף היא הדרך המרכזית שבה הממשלה מנסה למתן את השפעת מחזור העסקים. אלא שלפטנט הזה יש שתי מגבלות. אחת היא שהמנגנון של שליטה בריבית עובר דרך הדפסת כסף ,והדפסת כסף עלולה לגרום לאינפלציה. הרצון ליישב בין המאמץ להשיג ריבית נמוכה ומקסימום תעסוקה, ובין הסיכון ליצירת אינפלציה (ויש שאומרים סיכון ליצירת "בועות", אם כי על זה יש הרבה הרבה פחות הסכמה) הוא אחד הנושאים המרכזיים ביותר במחקר ובמדיניות מקרו כלכלית – חתן פרס נובל ג'ורג' אקרלוף טען פעם שמקרו כלכלה היא במובן מסוים המחקר של הקשר בין אבטלה ואינפלציה. אבל על זה בפעם אחרת. הבעיה השניה היא שלפעמים אפילו לדחוף את הריבית לאפס לא מספיק כדי ליצור מספיק ביקוש, ואפילו כל המזומן בעולם יוזרם לבנקים, לדחוף את הריבית מתחת לאפס הוא לא יצליח.

המיתון האחרון הוא דוגמא טובה. במאמר מפורסם משנת 1993 פיתח הכלכלן ג'ון טיילור את "כלל טיילור" שטען שהריבית האופטימלית שבנק מרכזי צריך לקבוע (ושאכן נראה שלאורך השנים בנקים מרכזיים קובעים) היא סוג של פשרה בין רמת האבטלה במשק לרמת האינפלציה. כלל טיילור הפך עם השנים לנקודת פתיחה לכמעט כל דיון ברמת הריבית הרצויה. ולפי כלל טיילור, הריבית שהייתה דרושה כדי להחזיר את המשק האמריקאי לתעסוקה מלאה בזמן המיתון האחרון הייתה מינוס שניים ומשהו אחוז, וזו מטרה שבאמצעות הדפסת כסף בלבד פשוט אי אפשר להשיג. כלכלנים קוראים לזה ה ZLB (zero lower bound) . ומה עושים אז? אחרי שמוצה הכלי של שליטה בריבית, לפי התיאוריה הקיינסיאנית נותר לנו רק להגדיל את הביקושים באמצעות הגדלת הביקוש הממשלתי, ולחזור שלוש פסקאות אחורה לקרוא מה זה אומר…

מה קיינס לא אמר

קודם כל קיינס לא אמר, ואף אחד לא אומר באופן כללי, שצריכה רבה יותר מביאה לצמיחה מהירה יותר. לפעמים הטענה התמוהה הזו מגיעה כהצדקה למאמץ להגדיל את השיוויון הכלכלי בין אזרחים. הטיעון הולך בערך כך: "מי שיש לו פחות צורך חלק גדול יותר מהכנסתו, ולכן העברת כסף מהעשירים לעניים תגדיל את הצריכה, ותגדיל את הצמיחה." זה טיעון שגוי פעמיים. ראשית, הנתונים מראים שאין קשר בין מידת האי שיוויון ושיעור הצריכה. בארה"ב למשל, דווקא בשנים של שיאים היסטוריים של אי שיוויון, שיעור הצמיחה מתוך סך התוצר הגיע לשיא של כל הזמנים. בישראל – פשוט אין קשר בין המשתנים. שנית, וחשוב מכך, ביקוש לא שווה צריכה. כסף שנחסך לא נמצא מחוץ למשחק הכלכלי- הוא מושקע. אין שום בסיס, לא תיאורטי ולא אמפירי, לא אצל קיינס ולא אצל אף אחד אחר, לטענה שהגדלת הצריכה תגדיל את הצמיחה. צמיחה מגיעה משני מקורות: גידול במלאי ההון היצרני (מכונות, מבנים, תשתיות, וכיום בעיקר הון אנושי), ושיפורים טכנולוגיים. ואלו דווקא דורשים חיסכון, ולא צריכה. שיוויון הוא מטרה בפני עצמה, ולא צריך לעשות קישורים לא נכונים לקיינס כדי להצדיק אותו.

שנית, גם מעבר לטעות שמזהה צריכה עם ביקוש (במקום לזהות צריכה פלוס השקעה עם ביקוש), מחסור בביקוש הוא חלק ממחזור העסקים, ולא חסם על קצב הצמיחה. היעדר ביקוש מספק לא מאפיין את מצבן של כלכלות ברוב המוחץ של הזמן. שליטה בביקושים, אם על ידי שליטה בריבית או במקרים חריגים על ידי הגדלה אנטי מחזורית של הממשלה היא כלי לייצוב המשק, למזעור של התנודות מסביב לקו המגמה, ולא כלי ליצירת המגמה ארוכת הטווח.  זאת ועוד, בייחוד כשמתמקדים בצד הפיסקלי (הגדלת הוצאות הממשלה), מדיניות קיינסיאנית היא מטיבעה זמנית. או שהממשלה תגדיל את הביקושים ללא העלאת מיסים, ותצבור חובות, מצב שהוא בוודאי לא יציב לאורך זמן, או שהממשלה תגדיל בו זמנית את המיסוי וההוצאות – אבל אז הגדלת ההוצאות תהיה זמנית בלבד אחרת, לאורך זמן, האזרחים יורידו את הביקוש במידה שתעלים את השפעת הגדלת הביקוש על ידי הממשלה. גם כשמתמקדים בצד המוניטרי, כלומר שליטה בריבית, בדרך כלל מדברים על ה NAIRU – non accelerating inflation rate of unemployment, כחסם על מידת ההשפעה שיש למדיניות עידוד הביקושים. ניסיון להגדיל את התוצר והתעסוקה לאורך זמן על ידי שימוש בריבית נמוכה עלול לגרום לאינפלציה דוהרת במקום לירידה נוספת באבטלה. לטענה הזו, הגם שאינה חפה מקשיים, יש סימוכין טובים הן תיאורטית והן אמפירית. קיינסיאנאיזם, בקיצור, לא עוסק בצמיחה, אלא במחזור העסקים.

חשוב גם לציין שקיינסיאניזם אין משמעו ממשלה גדולה אלא ממשלה אנטי מחזורית. ממשלה שמגדילה הוצאות בזמן מיתון ומקטינה אותן בזמן גאות. ממשלה של 30% תוצר שגדלה ב 10% בזמן שפל וקטנה במידה דומה בזמן גאות היא קיינסיאנית באותה מידה כמו ממשלה בגודל 60% תוצר שעושה את אותן הפעולות. שוב, מגזר ציבורי חזק הוא חשוב בגלל שהוא יכול לבצע דברים שהשוק לא יבצע כלל, או לא יבצע מספיק טוב, או לא יבצע בצורה צודקת, לא צריך לנסות להצדיק את הגדלתו בהסתמכות שגויה על פרשנות קלוקלת לקיינסיאניזם.

סיכום

אין ספק שמאז לידת האג'נדה הקיינסיאנית היו שלובים בדיון טונים אידיאולוגיים, ורבים מהמתנגדים התנגדו מסיבות של אמונה שהשוק לא יכול לטעות, או אמונה שאסור להעביר משאבים לידי הממשלה. כשפול סמואלסון, מי שספר הלימוד שלו יצר את הקנון של לימודי הכלכלה בכל העולם, החליט בשנות החמישים להכניס את המודל הקיינסיאני לספר הלימוד, פרצו בעולם האקדמי קרבות קשים, לא כולם עניניים. כיום כל ספרי הלימוד מלמדים את המודל הזה. אבל חשוב לזכור שהיו גם קשיים מחקריים רבים ומאוד עניניים, הן עם התיאוריה הקיינסיאנית, שעם כל גדולתה יש בה פערים לוגיים קשים, והמודל שהיא מציגה אינו שלם, והן עם הראיות האמפיריות הדרושות לאישושה. ויש גם תיאוריות מתחרות, בראשן מחזורי העסקים הריאליים שמציגות אתגר אינטלקטואלי חשוב מאוד לתיאוריה הקיינסיאנית, ושיש להן הצלחות לא זניחות בכלל בהתאמה של הפרדיקציות שלהן לנתונים. עדיין, כפי שהמשבר האחרון הראה, רוב הממשלות, רוב כלי התקשורת (כולל למשל האקונומיסט שמואשם לעיתים קרובות, לדעתי לא בצדק, בניאו ליברליזם), ורוב מוחץ של הכלכלנים (כולל למשל עומר מואב, אותה הערה) תמך במדיניות קיינסיאנית למהדרין בזמן המשבר האחרון. גם מבין המתנגדים, חלק גדול מההתנגדות נבע מהחשש שמצב החוב של ארה"ב ושל מדינות אירופאיות רבות הוא חמור מכדי לאפשר הגדלה של החוב – אפילו אם המטרה ראויה. הדיון בכל מקרה – נמשך, וטוב שכך. לפחות כל עוד כולנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קיינס.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , ,

19 תגובות

  1. דקל-דוד עוזר :

    הסיבה שהטענה על אי השיוויון אינה נכונה היא שכאשר מישהו לוקח כסף, ומשקיע אותו מחוץ לגבולות המדינה, בלי להחזיר אותו, אז הכסף הזה יוצא מהמחזור של המדינה ועובר למדינה אחרת ומושקע שם.
    דבר נוסף:
    כאשר יש לך עובדים עניים ומולם בעלי הון עשירים, אז זרימת ההון, גם לפי קיינס, היא חד כיוונית, כי הוא סבור שצריך "להזמין כיסאות" (כלומר לשלם לבעל הון) ולא "לזרוק כסף ברחובות" (כלומר – לתת כסף לסתם אנשים שיבזבזו), המשמעות היא שחיתות שלטונית ועידוד אי שיוויון.
    דבר שלישי:
    במצב של אי שוויון גבוה, מתחילה תחרות על פלח השוק הגבוה שיכול לשלם יותר, ולאט לאט מרסקים מפעלים/חנויות שמנסות למכור סחורה לפלח שוק "עני" ואז נוצר מצב שבו שלוש העשירונים התחתונים לא יכולים להשתתף במשחק הכלכלי והם נאלצים לבחור בין חיי עוני לשבירת הכללים – ולרוב הם בוחרים בשבירת הכללים ולכן הם מתחילים לגנוב, לשדוד ולרצוח (בצדק רב מבחינתם), התוצאה היא צורך של אמצעי הגנה מפניהם וייצור רב של מוצרים חסרי ערך שלא מקדמים אותנו לשום מקום.

    הנה נוסחה פשוטה שצריך להבין אותה לעומק. היא גם מוכחת:
    אי שוויון = אסון כלכלי.

  2. שאול :

    הי דקל,
    גם ביקוש לצריכה יכול להיות מופנה לייבוא, ממש כמו שהשקעה יכולה. ויש כמובן קשר בין השניים: ההשקעה בחו"ל נטו (כלומר השקעה של ישראלים בחו"ל פחות ששקעה של זרים בארץ) שווה בדיוק לעודף הייצוא (כלומר ייצוא פחות ייבוא). זו זהות חשבונאית. להתלונן על כסף ישראלי שמושקע בחו"ל ו"יוצא מהמחזור" זה להתלונן על זה שאנחנו מייצאים יותר משאנחנו מייבאים. בכל מקרה, בישראל מדובר בסכומים זניחים.

    עם שאר ההערות שלך, ובייחוד "אי שיוויון = אסון כלכלי" אני מסכים. אי שיוויון הוא אסון גם מבחינות לא כלכליות. מה שרציתי להגיד הוא רק שהגדלת השיוויון לא תורמת להגדלת התוצר דרך השפעתה על הצריכה.

  3. עמית-ה :

    שאול
    תיסלם אחל'ה פוסט.
    אני חושב שכדאי להוסיף שקיינס ראה בתעסוקה מלאה ערך שיש לשאוף אליו.
    הוא גם חשב שרק יציבות כלכלית ופערים קטנים יכולים להבטיח שלום.
    מעבר לכל אלו הבעיה העיקרית בעיני היא מה שקרוגמן מכנה קסם המודל.
    ישנם מודלים מתמטיים יפים והרמוניים שמתנפצים על סלעי המציאות כמו גל צונאמי על חופי יפן.
    לכן אני חושב שצריך להבין שאין כאן שגר ושכח ושכלכה צריך לנהל ללא הפוגה תוך הבנה שכוחות השוק כמו כוחות הטבע יגיעו וצריך לרסן ולהגביל ולנהל אותם ולתקן את מה שהם הורסים, כל הזמן.

  4. דקל-דוד עוזר :

    תדעו שהגענו לרמה של כח מנטלי ורמת טיעון שאפשר לזקק אותה גם כלפי חוץ וזה מלמד שהגיע זמנו של הס"ד לעלות

  5. לוני :

    לדקל - לא היה איזה ניסוי היסטורי קטנטן במאה שעברה ליישם "שיווין מלא" ?

    משום מה תיאורית ה"שוויון" שלך לא כל כך הצליחה גם כאשר נכפתה באופן מלא על ידי המדינה.
    אין כזה דבר שיוויון משום שאנחנו עצמנו לא שווים ולא רובוטים.

  6. איציק יאפ :

    לוני, אתה משווה את מה שדקל כתב לקומוניזם לניניסטי?! זה כמו שאני אשווה את הטוקבק שלך לשואה.
    הרי כל מלחמת העולם השניה התבססה על הנחת המוצא של איזה מטורף שחשב ש"בני אדם לא שווים".

    ברור שאין דבר כזה שוויון מלא. ברור שתמיד יהיו משרות בהם השכר יהיה גבוה יותר ובהם השכר יהיה נמוך יותר ברור שהמצב הרצוי הוא יכולת הבחירה בין שכיר לעצמאי וברור שעידוד התרחשות עסקית היא מטרה נעלה.

    אבל יש לשאוף לכך שכל האזרחים של המדינה יחיו ברמת חיים סבירה, ירגישו שגם אם המשכורת שלהם נמוכה יחסית למשכורת של בעל משרה בכירה, הם עדיין יכולים לחיות, והם לא מחוץ למשחק. המצב שדקל מתאר (וזה המצב שמתרחש פה במדינה) הוא מצב שבו מי שמרוויח מתחת לסכום מסויים, הוא "מחוץ למשחק". זה גרוע ביותר.

    דרך אגב, הכלי היעיל ביותר ליצירת ביקושים, שאני מכיר, זה שיווק. שיווק אגרסיבי מביא תוצאות. את רוב מוצרי הצריכה שלנו אנו צורכים לא מתוך צורך או יכולת, אלא כי שיווקו לנו אותם. הבנק שלי מידי כמה זמן מתקשר אלי כדי לשווק לי הלוואה שאני לא זקוק לה, כמוני יש עוד כמה מאות אלפים, גם אם מאית מאיתנו יסכימו לשידולי הבנק – הופ, כמה אלפים לקחו הלוואה שלא היו זקוקים לה מלכתחילה. הפרסומות בטלוויזיה או בכל מרחב אפשרי בתל אביב יוצרות ביקושים פיקטיבים לדברים שאין בהם צורך.

    שיווק יותר מהכל, יוצר בועה. את בועת המשכנתאות של ארה"ב ניפחו באמצעות שיווק של משכנתאות, ולפעמים משכנתאות כפולות והסכמי החזרים ושיטות לאנשים שמלכתחילה היה ידוע שלא יכלו לעמוד בזה. היא התנפצה כשפתאום גילו שכל המשכנתאות שניתנו, ועל בסיסם נלקחו עוד הלוואות ועוד ועוד ועוד כאשר בנק אחד לווה מהשני בהנחה שהחזר ההלוואה של מי שלווה ממנו ישלם את החזר ההלוואה שהוא לקח, אבל זה התפוצץ כי בקצה השרשרת נמצאים אזרחים שקראו להם באמריקאית עדינה "סאב פריים" (למשכנתאות, אבל אלו משכנתאות עבור אנשים מסויימים), יענו סוג ב', כאלו שלא יכולים להחזיר את המשכנתאות שמלכתחילה שווקו להם.

    זה כבר לא קשור לדגם הכל כך מופשט של קניית ומכירת רהיטים, כי מהדגם זה נשמע שאנשים קונים לפי צורך ויכולת, דבר שהוא לא נכון בעליל.

  7. דקל-דוד עוזר :

    בעולם הפרסום יש דבר כזה שנקרא "אסטרטגיית ביקושים" – פעולה עסקית שמטרתה להזיז את עקומת הביקוש ימינה.
    קיומו של המושג הזה סותר לחלוטין את הנחות היסוד של הכלכלה

  8. עמית-ה :

    בנושא צימצום פערים כלכלה סוציאל-דמוקרטית והצלחה כלכלית.
    שנות הפריחה הגדולות של העולם כולו היו 1945-1973 שנים בהן שלט המודל הקיינסיאני וההסכמות העולמיות.
    שנים בהן פעל אפילו בארה"ב משרד "פיקוח על מחירים" שנים בהן שכר העובדים עלה בצמוד לפריון הייצור (היום השכר הריאלי יורד והפריון עולה).

  9. סער פוקס :

    שאול- לגבי הטענה שלך שאין קשר בין רמת השוויון לצמיחה:

    במצב של מיתון, אמרת בעצמך שהבנק חושש להלוות, והמשקיע חושש להשקיע. ולכן, אי שוויון עשוי להחליש את הביקושים, כי הרי העני ימשיך לצרוך ברוב כספו, בלית ברירה. אבל העשיר ישמור את הכסף מחשש להשקיע, וגם מה שיחזיק בבנק לא ישמש להלוואה כי הבנק חושש להלוות.

    וגם במצב של צמיחה- הרי השקעה (בין אם ישירה ובין אם בעקבות הפקדה בבנק שהתגלגלה להשקעה או הלוואה) יכולה ללכת גם למגזר הפיננסי, הלא יצרני. ולהבנתי הצנועה, ככל שהפערים גדולים, והצריכה ההמונית חלשה יותר, יש יותר אינטרס לבעל ההון להשקיע בפיננסים שלא רק שלא תורמים בהכרח לצמיחה אלא גם פעמים רבות פוגעים בה אנושות.
    לזה התייחסה אסתר אלכסנדר בספרה "כוח השוויון בכלכלה" (אם אני זוכר נכון), ונדמה לי שגם קיינס, אבל אני לא מומחה גדול.

    ולפערים עלולה להיות גם השפעה בעייתית על האינפלציה שכן העשירים בררניים פחות לגבי מחירים ועונים פחות להגדרת הצרכן הראציונלי.

  10. דקל-דוד עוזר :

    העשירים עונים מאוד על הצרכן הרציונלי, אלא שתמחור הוא תוצאה של "דפוק כפי יכולתך" ולכן התמחור נוטה לנוע כלפי מעלה ככל שאי-השוויון גודל בשוק שהוא כביכול תחרותי.

    התוצאה של עלייה בתמחור היא עליה בעלות החיים ומכאן דרישות שכר גבוהות יותר, עלויות ייצור גבוהות יותר ולפיכך פגיעה ביכולת התחרות של העסקים (פגיעה מאקרו כלכלית) שבתורה תורמת ליצירת מיתון.

    מהסיבה הזאת יש למדינה אינטרס כלכלי להוריד את עלויות המחיה הבסיסיים (דלק, דיור, רפואה, חינוך, בטחון, אפילו חברה).

    האמת שזה לא כל כך מסובך, ולא ברור איך מדינה אחרי מדינה מעמידות את שוק הנדל"ן, שוק החינוך ושווקים בסיסים כל כך לכוחות שפוגעים באינטרסים הכלכליים אחת אחרי השניה.

  11. נווד אפור :

    אני לא מבין. אולי תסבירו לי

    נניח שאני מובטל.
    עכשיו אני מייצר כסא, פשוט, לא.
    אני לא צריך לדאוג אם יקנו אותו כי, ההיצע יוצר ביקוש. טוב אז אני מבקש מאמא שתתן לי מאה שקלים וקונה מעצמי את הכסא (אמא לא לוקחת ריבית, ונגיד שאני גם לא משלם מיסים, עלות, יצור….)
    עכשיו כל שאני צריך זה לקחת את הכסף ולקנות מעצמי עוד פעם את הכסא (עכשיו גם לא היו לי עלויות יצור). ראו איזה פלא אני לא מובטל, אלא יצרן כיסאות מדופלם.

    נשמע מגוחך. בוודאי. אבל כך נשמע לי מה שנכתב פה.

    מה קורה בפועל. כל התהליכים האלה שוכחים לציין שכדי שתהיה בערה צריך לשרוף משהו. כל פעם שנגמר חומר הבערה יש משבר.

    עכשיו אנחנו בשלב מתקדם של שריפת אוצרות טבע, תשתיות ומעמד הביניים.

  12. נדב פרץ :

    ברור שמצבך טוב יותר.
    יש לך כיסא, וקודם לא היה לך.

  13. נווד אפור :

    קודם היה לי עץ (נדיב) שמניב פירות

    עכשיו יש לי כסא, אולי אני אשתול אותו בגינה יגדל עץ כיסאות.

  14. שאול :

    סער –
    קודם כל, אני בשום אופן לא אומר שאין קשר בין צמיחה ושיוויון. יש הרבה קשרים, למשל שחברה שיוויונית יור תאפשר ליותר פרטים בה לרכוש הון אנושי, למשל שחברה שיוויונית יותר היא בדרך כלל סביבה יציבה יותר, ועוד. מה שאמרתי זה שהטיעון ש"כדאי להעביר כסף מהעשירים לעניים כי זה יגדיל את הצריכה, וזה יגדיל את הצמיחה" הוא שגוי פעמיים. קודם כל כי אמפירית זה לא נכון שהגדלת השיוויון מגדילה צריכה, ושנית בגלל שצריכה לא שווה ביקוש.

    נדמה לי שאתה אומר שבמצב של מיתון די חמור, כאשר הבנק לא מצליח או לא רוצה להלוות את כל הכסף שהופקד בו, אז העברת כסף מעשירים לעניים תגדיל את הביקושים. אולי (למרות שכאמור, אמפירית זה פשוט לא נכון שחברה שיוויונית צורכת יותר). אז אפשר להוסיף תשלומי העברה לרשימת הצעדים שהממשלה יכולה לעשות כדי להגדיל ביקושים בתקופה של מיתון כאשר הריבית כבר באפס.
    אבל זה לא הטיעון שהסברתי שהוא שגוי. הטיעון שהדברתי שהוא שגוי הוא טיעון שאומר שבאופן כללי הגדלת הצריכה דרך הגדלת השיוויון מגבירה צמיחה. הטיעון שאתה מביא הוא רלוונטי במקרים נדירים ביותר (כאשר הריבית היא אפס), ולא תופס באופן כללי. כמעט תמיד כל כספי החיסכון מושקעים ויוצרים ביקושים.

    אני לא כל כך מבין את ההבחנה בין "השקעה פיננסית" ל"השקעה יצרנית", לא מבין למה אי שיוויון יגרום להשקעה גדולה יותר ב"השקעה פיננסית", ובכל מקרה מי שמשקיע הם הפירמות, ולא העשירים.
    העשירים חוסכים. את הכסף הם שמים איפשהו – בבנק, במניות, באגרות חוב, ובכל מכשיר פיננסי אקזוטי ככל שיהיה. הרוב המכריע של המכשירים הפיננסיים הם דרכים שונות ומשונות של חברות לגייס כסף לצורך פעילותן – וזה כאמור ביקושים לכל דבר. מיעוטם של המכשירים הם פיננסיים הם הימור נטו, ואז הכסף עובר מאדם אחד לשני, אבל בסוף הוא מושקע איפשהו. זה שיש על משהו כותרת "פיננסי", ואנחנו לא כל כך אוהבים את האנשים במקצוע הזה, לא אומר שיש השקעות שמניבות תשואה בלי לעשות שום דבר יצרני.
    או שלא הבנתי מה הכוונה ב"השקעות פיננסיות".

  15. דקל-דוד עוזר :

    שאול בתיאוריה אתה צודק, אין הבדל מהותי-כלכלי בין מגזר פיננסי למגזר "יצרני". ההבדלים הם שונים מאוד וקשורים בתפיסת עולם הרבה יותר רחבה מכלכלה:
    א. מגזר יצרני מייצר הרבה יותר עבודה ומומחיות מאחר ופיתוח המגזר היצרני תלוי בפיתוחים טכנולוגיים; ההון הוא רק חלק קטן מאוד מהצרכים של המגזר היצרני.
    ב. מכיוון שמגזר יצרני מגלגל גלגל גדול מאוד (מפעלים, הובלות, עובדים מקצועיים, ניהול טכני ואנושי, ידע, מו"פ ועוד) אז מגזר יצרני מייצר שוויון.

    אתה יכול להוסיף ולומר שמגזר יצרני מקדם את העולם בעוד שמגזר פיננסי מנצל את הקידום של אחרים, זה לא כל כך נכון, אבל זו תפיסה מוסרית מתבקשת ובלתי נמנעת (לא בטוח שזה נכון אבל בפועל זה ייתפס ככה תמיד).

    המסקנה היא שמגזר פיננסי צריך לשרת את המגזר היצרני ולא להפך מסיבות של תפיסת עולם ולא מסיבות "כלכליות"

  16. עמית-ה :

    שאול
    הכלכלה המודרנית נולדה עם התבססות מעמד הביניים והגדלת השויון, בחברה הפיאודלית לא הייתה כלכלה.

    אם ניקח מצב תיאורתי שבו יש שתי חברות והשונה בינהן הוא רק מידת השויוניות נראה כי חברה שיויונית צורכת יותר ומייצרת יותר.

    רוב ההון העולמי הוא מה שקרוי "פיננסי" והוא נע ונד בעולם מבלי ליצור דבר.
    ההון הזה לא מושקע בשום דבר אמיתי, לעיתים הוא מושקע בפתקים שמיצגים מטבע ולמחרת הוא עובר לפתקים שמייצגים אורז.
    רוב הזמן ההון הזה נמצא בהימורים לדוגמא: אם מחיר הכוסמת יעבור 2.4$ לבושל אני אשלם לך 1.2 ל 1, אבל אם הוא ירד מתחת 2.2$ אתה תשלם לי 1.6 ל 1.
    ההימור הזה מצורף להימורים דומים לו בתוך סל של הימורים דומים ונמכר כפתק.
    את הפתקים אוסף תאגיד פיננסי כזה או אחר ומפקיד אותם בבנק לצורך קבלת הון מינוף נניח 1:4.
    בהון (הלוואה) שהשיג הוא קונה עוד פתקים עם הימורים ומפקיד את הכל בבנק אחר, תמורת מינוף נוסף נניח הפעם 1:3.
    בצורה הזאת אנחנו רואים פרמידה הפוכה שהתחילה את דרכה בהימור של 10 מיליון דולר (זה הבסיס) על מחיר הכוסמת ונגמרת בכמה מיליארדים.
    את הפתקים שנמצאים בבנק הוא מאגד בחבילות ומוכר מולן אג"ח לפי שערים של חברות דירוג אשראי.
    בקיצור בתעשיית הבועות הפיננסית כבר אין אפילו סבון רק דמיון.

  17. איציק יאפ :

    תודה רבה

    סוף סוף מישהו מסביר את הכלכלה המודרנית בלי גרפים.

  18. איציק יאפ :

    ז"א בצורה אמיתית, מה שהיא באמת, ובלי כל מיני פירוטכניקה ועקרונות פילוסופים שרק מסתירים את המנגנון.

  19. עמית-ה :

    עידכון במילון הכלכלי (המילון החדש לכלכית מדוברת)

    שוק משוכלל – בשוק רגיל המחירים הם פיקציה תוצרת "עושי" השוק ושליחי הבית, בשוק משוכלל גם הסחורה היא פיקציה. ע"ע איגו"ח הלוואות, חוזי סחורות עתידיות ועוד.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.