חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

השמאל הישראלי, ללמוד מכשלון הרפובליקנים בספרד

נושאים דעות, פוליטי ב 17.03.11 5:50

במלחמת האזרחים בספרד, ה"קדימון" למלחמת העולם השנייה, ניצבו הכוחות הרפובליקנים מול הפשיסטים של פרנקו וניגפו.  סיבה חשובה למפלה הצבאית היה הפילוג במחנה הרפובליקאי.  במחנה הרפובליקאי היו שש קבוצות עיקריות שחוץ ממלחמתם נגד הכוח הפשיסטי המאוחד גם פעלו – ולעתים לחמו – זו נגד זו,  לקח למערכה – בכלים דמוקרטיים – שבה ניצב השמאל בישראל
מאת: אורי יזהר

 

בסוף שנות השישים – על יסוד היכרות למידה ועיון של נושאי חברה ופוליטיקה בישראל – הגעתי למסקנה שתנועת העבודה נמצאת בתהליך שקיעה והיא עתידה לאבד את השלטון במוקדם או במאוחר. את דעתי זאת הבעתי בעל פה ובכתב בבמות ופורומים שונים של התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה כבר באותם ימים. והתגובה הייתה התעלמות. אנשים, כולל מנהיגים לא רצו לשמוע על כך. הייתה להם קונספציה שאמרה: יהיה מה שיהיה עם ישראל לא יבחר בבגין. יש לי כמה וכמה עדויות בכתב לאזהרות שהעליתי. אחת מהן היא מאמר שלי ב"למרחב" (הזכור לטוב) מ-28 לנובמבר 1969, תחת הכותרת "קואליציה עם גח"ל – פתח לשלטון הימין". הצגתי שם ניתוח מפורט של התזה שלי, אבל אסתפק כאן בציטוט של משפט אחד בלבד: "המציאות החברתית-רעיונית בישראל מוליכה לשלטון פוליטי של הימין". לא זכיתי לכל תגובה מצד ההנהגה הפוליטית דאז של הקיבוץ המאוחד. עדות נוספת הוא מכתב שכתבתי לישראל גלילי ב-1976, שנה לפני המהפך ובו התרעתי על האובדן הצפוי של השלטון (נמצא בארכיון גלילי ביד טבנקין). גם הוא לא זכה לתגובה. כאשר באותה שנה, בעת אחת מישיבות מרכז מפלגת העבודה אמרתי בשיחת מסדרון לבן-אהרון שהימין בשער והשלטון בסכנה הוא העיף לעברי מבט כאומר "מה הוא רוצה ממני הנודניק הזה" והפטיר – NO PASARAN.  בעברית – הם לא יעברו. למי שלא יודע: זו הייתה סיסמתם של הכוחות הרפובליקניים שהגנו על מדריד במלחמת האזרחים בספרד (1936-1939). וזה מה שמביא אותי אל מלחמת האזרחים ההיא.

 

הרפובליקנים בספרד: מפוצלים ומפולגים וללא אסטרטגיה נכונה

אני שייך לדור שזיכרון ומורשת הצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד היו חלק נכבד מהמטען שעיצב את עולמו הרוחני, האינטלקטואלי ובעיקר הרגשי. והיו זיכרון ומורשת מפוארים: ההגנה ההרואית על מדריד, האפוס של הבריגדות הבינלאומיות, שירים כמו 'ארבעת הגנרלים' ו'תחי הבריגדה החמישית' (ידוע בישראל כ'כרמלה הוי כרמלה'), נאומי לה פסיונריה (דולורס איברורי, מנהיגה קומוניסטית ספרדית שהרטוריקה שלה הלהיבה המונים), שירי לורקה וזיכרון רציחתו, זיכרון ההפצצה הגרמנית הרצחנית על העיר גרניקה בחבל הבסקים והתמונה האדירה של פיקסו שצוירה לזכר הטבח ההוא, ועוד ועוד. אכן מורשת מפוארת. אבל מי ניצח? ניצח השרץ הקטן ההוא – פרנסיסקו פרנקו.

פרנקו היה מנוול רצחני, אבל הוא ידע לנהל מלחמה. הרפובליקנים היו תערובת של כוחות שלא ידעו להתלכד כראוי ולנהל מלחמה באסטרטגיה נכונה. המחנה הרפובליקני הורכב משישה גורמים עיקריים: הקומוניסטים, הסוציאליסטים, האנרכיסטים, הליברלים-דמוקרטים, וכן הקטלונים והבסקים שרצו אוטונומיה. בנוסף היו גם סוציאליסטים שמאליים שהייתה להם מיליציה עצמאית בשם POUM וטרוצקיסטים. חלוקת העבודה ביניהם הייתה כדלקמן: הקומוניסטים היו המנוולים. בהישענם על עזרתה של ברית המועצות ששלחה מטוסים, טנקים, תותחים, נשק קל ויועצים צבאיים לעזרת הרפובליקנים, הם עסקו, בנוסף ללחימה, גם ברדיפה פוליטית ופיסית של כל מי שלא הלכו בתלם שלהם. הם הקימו משטרה חשאית אסרו והוציאו להורג מתנגדים פנימיים ופיזרו את המליציות העצמאיות. הסוציאליסטים היו חלשים והפכו לגרורה של הקומוניסטים מתוך הכרה שללא עזרת ברית המועצות אין כל תקווה למחנה הרפובליקני. האנרכיסטים היו, במקרה הטוב, נאיביים, ולעיתים גם נהגו בטיפשות. הם יזמו ומימשו רפורמה אגררית והקימו קהילות איכרים שיתופיות בכפרים (זה החלק הטוב), אבל הקומוניסטים רדפו אותם ובשלב מסוים חיסלו את הקהילות האלה. בנוסף התנפלו אנרכיסטים על כנסיות ומנזרים, החריבו אותם, רצחו כמרים ואנסו נזירות. בדרך זו גם מעט אנשי הדת שתמכו ברפובליקה או לא התנגדו לה, עברו לצידו של פרנקו. בתחום הצבאי תרומתם של האנרכיסטים לא הייתה גדולה. היה להם מנהיג צבאי אחד רציני בשם דורוטי, אבל הוא נהרג בשלבים הראשונים של המלחמה. ביחידות האנרכיסטיות היה נהוג לדון ולהתווכח על תוכניות מבצעיות ולבחור מפקדים חדשות לבקרים. אחד הסיפורים שרווחו עליהם היה קשור בהגנת האי מיורקה בפני גייסותיו של פרנקו. הם קיבלו את הגזרה הזאת והחלו להתווכח על אופן הגנת האי. בעוד הם מתווכחים הגיחו הפשיסטים במהירות וכבשו את האי. הליברלים-דמוקרטים מהמרכז הפוליטי היו אף הם חלשים ולא קבעו הרבה במהלך המלחמה.

רוב הצבא הספרדי הסדיר תמך ברפובליקנים, וגם כל הצי. אבל האסטרטגיה הייתה לקויה. במקום להתמקד בהגנה חזקה מול העדיפות הכמותית של הפשיסטים, ולתקוף במלוא העוצמה רק מאזור מדריד לכיוון דרום-מערב במטרה לפצל את הצבא של פרנקו שהתקדם מדרום לצפון בצידה המערבי של ספרד, הם יזמו התקפות כושלות ולא ממוקדות (טרואל, אברו) שהסתיימו בתבוסה. רק בקרב אחד רציני (גוואדלחרה) ניצחו הרפובליקנים. הגנת מדריד אמנם הייתה הרואית, אבל לא סייעה למטרת הבסתו של פרנקו.

המחנה הימני-הלאומני, או הפשיסטי, הורכב ממלוכנים, מהמפלגה הפשיסטית שנקראה 'הפלנחה' (פלנגה), מהכנסייה הקתולית החזקה, וגורמים פוליטיים שמרניים שייצגו את המעמדות הגבוהים, בעיקר בעלי אחוזות שחששו לקניינם הקרקעי. פרנקו לא היה מנהיגו הראשון של המרד הימני, אבל עקב מותם של מתחריו, כישוריו הצבאיים והצלחותיו הראשוניות נעשה המנהיג (קאודייו) של המרד ואיחד את כולם תחת שלטונו ביד ברזל. פרנקו ידע לרכז בכל פעם את כוחו לאופנסיבה מכרעת בעוד הרפובליקנים ביצעו אופנסיבות פזורות וברובן נכשלו. לאחר ניצחונו חיסל פרנקו את כל הרפובליקנים הבכירים שלא הספיקו לברוח לצרפת וכלא מאות אלפים מחיילים והתומכים של ממשלת הרפובליקה במחנות ריכוז עם עבודת פרך ושגרמו למותם של רוב הכלואים.

יתרונו הצבאי של פרנקו נבע מהכוחות שעמדו לרשותו, מיכולתם העדיפה של מפקדי השדה שלו, מהליכוד שכפה על כולם, מהעזרה שקיבל מאיטליה הפאשיסטית (כוחות קרקע חי"ר ושיריון) ומגרמניה הנאצית (חיל אוויר, לגיון "קונדור" הידוע לשמצה), ומאסטרטגיה נכונה בה נשאר נאמן לעקרון ריכוז הכוח. הרפובליקנים נהנו, כאמור, מעזרתה הצבאית של ברית המועצות ומסיוען של הבריגדות הבינלאומיות שהורכבו מאנטי פאשיסטים ואנטי נאצים מאירופה (כולל גרמניה ואיטליה), ארה"ב ואף כמה מאות יהודים מארץ ישראל. ניצחונו של פרנקו היה המבוא למלחמת העולם השנייה. הגרמנים והאיטלקים ראו את מלחמת האזרחים בספרד כשדה ניסויים לנשק ולטקטיקות לחימה, ובעיקר כבחינת נחישות המדינות הדמוקרטיות. חולשת הדמוקרטיות המערביות, בעיקר צרפת ובריטניה, שנקטו במדיניות אי התערבות במלחמת האזרחים בספרד וגם אמברגו על נשק, היו בין הגורמים ששכנעו את היטלר שאפשר לפתוח במלחמה באירופה ולכבוש אותה. הבסתו, כידוע, עלתה בחיי עשרות מיליונים של חיילים ואזרחים וביניהם שישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה.

 

אז מה זה נוגע לנו?

מחנה המרכז-שמאל הישראלי דומה למחנה הרפובליקני האזרחי בספרד: מפוצל, חסר מטרה ברורה וחסר מנהיגות ראויה. קדימה היא אמנם המפלגה הגדולה ביותר, אבל היא אמורפית למדי והנהגתה אינה נותנת תחושה שהיא יודעת לאן ברצונה להוביל את ישראל. על מפלגת העבודה ומרצ לא צריך להכביר מילים. כולנו יודעים מה מצבן. גם הן לא יודעות לאן וכיצד הן רוצות להוביל את ישראל. ההתמודדויות על ההנהגה המתחוללות בהן לא יעלו הנהגה שתוציא את השמאל מהפינה אליה נדחק. הקומוניסטים שלנו אמנם אינם דומים לקומוניסטים שהיו בספרד, אבל הם מבודדים למדי בציבור היהודי בישראל וכוחם לסחוף המונים לעבר יעדי סיום הכיבוש ושיקום מדינת הרווחה הוא אפסי. הארגונים החברתיים למיניהם מזכירים במקצת את האנרכיסטים בספרד (למעט, כמובן, הקטע של רציחת כמרים ואונס נזירות). הם מתמקדים בעשייה בשטח, כל אחד בתחומו, אבל כולם גם יחד לא מצליחים להניע את החברה הישראלית מהמקום בו היא נמצאת עתה אל היעד של מדינת רווחה אוניברסלית, נטולת עוני, עם פערים מצומצמים, דמוקרטית ומשוחררת מהכיבוש. לכל היותר הם מצליחים לקזז במידה מסוימת את עוולות הקפיטליזם החזירי ובאופן פרדוקסלי הם מסייעים לו לשרוד. ובעיקר, אין להם אופק פוליטי ברור.

הבעייה האסטרטגית העיקרית של השמאל בישראל היא הבקע בינו לבין הרוב המכריע של הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, המורכבת ברובה ממזרחים מסורתיים, ובינו לבין הרוב המכריע של מגזר דוברי הרוסית. שני מגזרים אלה, יחד עם החרדים למיניהם והדתיים הלאומיים, הן המעניקים לימין הלאומני והדתי, שבחלקו הוא גם אנטי דמוקרטי, את הרוב האלקטורלי היציב שיש לו בעשור האחרון לפחות. השמאל הישראלי מפוצל לגורמים רבים ושונים שכל אחד מהם מתגדר בחלקת אלוהים הקטנה שלו, בטוח שהיא מרכז העולם ומושך לכיוון אחר. אין ריכוז כוח והתמקדות בעיקר תוך הסטת הטפל הצידה ואחורה. עוסקים הרבה בסימפטומים שעל פני השטח ונרתעים מניסיון לרדת לשורשי המצב הנוכחי של המדינה ושל השמאל. מוסיפים טלאים על השמיכה המתפוררת ולא מפנימים את הצורך בתיקון כולל המודרך על ידי תפיסה מגובשת. המציאות הישראלית המסובכת והמורכבת והקשה לשינוי – טייקונים וקפיטליזם חזירי, פערים, עוני, הפרטת הבריאות, מצב מערכת החינוך, הפיצול המגזרי, האיום הביטחוני, הקיפאון המדיני, האיומים על הדמוקרטיה, וחולשת השמאל – כל אלה ועוד מביאים רבים בשמאל לייאוש ממסגרות פוליטיות ומאקטיביזם פוליטי ולהסתגרות בחלקת אלוהים קטנה בו היחיד והקבוצה חשים שהם באמת עושים משהו ולא מדברים סתם באוויר. עבורם זה העיקר וכל השאר טפל. אבל מה לעשות כשבינתיים המערכת כולה נשחקת ומתפרקת? על כך אין תשובה בפיהם. בנוסף, פעילי שמאל רבים עסוקים בהתקשקשות אינטרנטית אינסופית במקום בפעולה אפקטיבית ליצירת כוח פוליטי. עוסקים בזוטות כאשר המדינה כולה נסחפת בצונמי ימני ואנטי דמוקרטי. רבים מהם גם נתונים לאילוצי לימודים, פרנסה, משפחה, קריירה, ושאר עיסוקים, ואין להם מספיק זמן ואנרגיה לפעול בהתמדה למען יצירת כוח פוליטי שמאלי חזק. הפרקטיקה המקובלת בחוגי השמאל הנוכחיים היא לפנות אל הקרובים להם והדומים להם, חבר מביא חבר, ולכן כמעט כל ההתארגנויות המופיעות כיום מורכבות מאינטליגנציה חילונית וקצת דתיים מודרניים-ליברליים. הן מתנהלות בעיקר במגזר החילוני-ליברלי ומנותקות מהשכבות העממיות וממגזר דוברי הרוסית.

אמנם גם הימין מפולג למספר מפלגות שלא תמיד חיות בשלום זו עם זו, אבל יש להן תשתית רעיונית משותפת של לאומנות והתנגדות לוויתורים הדרושים כדי להגיע להסדר עם הפלשתינאים, נטייה לדת ולמסורת (חלש בקרב ישראל ביתנו), יחס אמביוולנטי במקרה הטוב ועוין במקרה הרע כלפי הדמוקרטיה, וכיו"ב. אמנם הימין אינו עומד לתפוס את השלטון בכוח ולהוציא את השמאל אל מחוץ לחוק, אבל יש לו פרנקו פוטנציאלי, כוחני ובוטה, שלא יהסס להמשיך בכרסום הדמוקרטיה אם וכאשר יהפוך למנהיג המרכזי של הימין הישראלי.

 

אז מה לעשות?

נראה לי כי המעשה הנחוץ בתקופה זו אינו השתקעות במאבקים פנים מפלגתיים, או ייסוד מפלגה חדשה, אלא דווקא יצירת תנועה חברתית חוץ מפלגתית גדולה, המאגדת בקואליציה קבועה את מירב הארגונים החברתיים המשמעותיים, מגדירה את תחום השדה הסוציאל-דמוקרטי ואת עקרונותיה החברתיים, הפוליטיים והמדיניים, ופועלת הן במאבקים קונקרטיים והן על העמדת האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית במלוא היקפה במרכז השיח הציבורי, במקום בשוליו. את זאת מבקש המטה הסוציאל-דמוקרטי לעשות ומזמין את כל הסוציאל-דמוקרטים להיות שותפים למהלך הזה, שהייתה לו התחלה טובה בכנס שנערך בסמינר הקיבוצים ב-31.1.

 

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , , ,

22 תגובות

  1. א. קוריאל :

    התארגנות חוץ-פרלמנטרית זה טוב ויפה, אבל כל עוד זה לא יתורגם לכח פוליטי משמעותי בתוך הכנסת, זה לא יעזור.
    כמו שנאמר, המאבק היום הוא בכלים דמוקרטיים, ובסוף הכל נמדד במספר הידיים שאפשר לגייס בכנסת לטובת חוקים שמחזקים את מדינת הרווחה.
    בשביל זה צריך מפלגת שמאל גדולה ומאוחדת, או לפחות חזית פרלמנטרית אחידה של מפלגות השמאל.

  2. עמית-ה :

    אולי הבעיה הכי חמורה שלנו לעומת השמאל הספרדי, לנו אין מוסיקה.
    http://www.youtube.com/watch?v=TwLLdqR5BFE

  3. אורי יזהר :

    לעמית,
    תגובתך הזכירה לי את הסיפור על התלמיד שהביא לאביו תעודת סיום כיתה. כל הציונים היו שליליים רק בזמרה היה לו ציון טוב. האב קרא, הנחית לבנו סטירה אדירה ושאג: עם תעודה מחורבנת כזו אתה עוד שר?
    כשנהיה רציניים, אולי נתחיל לצאת מהבור.

  4. עמית-ה :

    אורי
    ראשית נהניתי לקרוא את הפוסט, מלחמת האזרחים בספרד נמצאת בבסיס ההכרה הפוליטית שלי.
    אני לא יודע אם אפשר להסיק ממנה מסקנות ישירות אל מצב השמאל הישראלי, אבל אם כן אז השמאל ינצח ראה ספרד 2010.
    העובדה שלתקופה קצרה שלטון דיקטטורי יכול להגיע להישגים ידוע עוד מימי הרומאים, אצלם הדיקטטורים הזמניים החליפו בסוף את הדמוקרטיה.
    http://www.youtube.com/watch?v=TwLLdqR5BFE
    אני מעדיף מערכת מבולגנת וחופשית וחושב שהיא תנצח בסופו של סיפור.
    בכל מקרה את המוסיקה אני אוהב מאוד.
    אפשר לשמוע פרשנות אנרכיסטית (באנגלית – רדיו מופעל מתנדבים) עם קצת מוסיקה כאן-
    http://stream.ashevillefm.org/afm-dystopia-01232011.mp3
    ומי שרוצה רק את "עלי בריקדות" ההימנון של האנרכיסטים-סינדיקליסטים http://www.youtube.com/watch?v=Odrfx7WmNWQ&feature=related

  5. עודד גלעד :

    תודה על טור מעשיר!

    הנאום של דולורס מופלא וגרם ללחלוחית בעיני. עכשיו גם הבנתי שכשבסרט "שר הטבעות" על הגשר במוריה גנדלף ציווה על הבאלרוג "You Shall Not Pass!" הוא בעצם הדהד את הקריאה הרפובליקנית ממלחמת האזרחים.

    לענייננו, צריך להבין שהסוציאל-דמוקרטיה שלנו מתפרקת כמו שמתפרקות יתר הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם. הסיבה לכך פשוטה: הממשלות שלנו הן מוסדות מקומיים-לאומיים בעוד שכוחות השוק הם גלובליים-אוניברסליים.
    ואולי דווקא יש בזה מן הצדק שנפורק – שכן גם הממשלות שמיישמות בהצלחה סוציאל דמוקרטיה פנימית מיישמות ריבונות קפיטליסטית / נציונליסטית במישור הכלל-אנושי. במילים אחרות – הן לא באמת בעד הומאניזם וזכויות אדם.
    כל עוד האתוס המוביל שלנו ישאר לאומי (ובגרסא המקומית: "שתי מדינות לשני עמים") ולא אנושי-גלובלי – לא תהיה תקומה לשמאל ולסוציאל-דמוקרטיה וגם לא נהיה זכאים לה.
    הפיתרון שלי (ושל איינשטיין): להציב את היעד של ממשלה עולמית, פדרלית, דמוקרטית, הומאניסטית, בראש שמחתנו.

  6. עמית-ה :

    עודד
    סבבה, הצעד הראשון שבירת כוח ההון, כל אדם שברשותו מעל סכום מסויים/רכוש בגודל מסוים וכו' חייב להחזיר אותו לידי הציבור.
    אם אנחנו בעניין גלובלי אז צריך להבין שאסור שיותר מידי כוח או משאבים יהיו בידים בודדות.
    צעד שני צימצום רמת החיים בעולם המפותח, זאת רמת חיים אפשרית רק כאשר היא באה על חשבון משאבי הכלל.
    צעד שלישי והכי חשוב חלוקת משאבים מחודשת על פני כל הגלובוס, אנחנו כולנו בסירה אחת ואנחנו מחוררים אותה ומבעירים אותה ובסופו של עניין נטבע איתה.
    מקרה הכורים הגרעיניים ביפן צריך להיות סימן אזהרה, אין ארוחות חינם.

  7. עודד גלעד :

    בדיוק עמית

    כדי למתן את אי השוויון הגלובלי דרושים לנו מיסים פדרליים-גלובליים. אנחנו צריכים בנק מרכזי ומטבע אחד. אנחנו צריכים שלכל אחד מאיתנו תהיה לא רק תעודת תושב מוניציפלית שמאפשרת להשתתף בבחירות המקומיות ותעודת זהות שמאפשרת להשתתף בארציות, אלא גם תעודת זהות עולמית שתאפשר להשתתף בבחירות הכלל עולמיות.
    לא צריך להמציא פה דברים חדשים – 40% מאוכלוסיית העולם גרה בפדרציות – אין שום מניעה טכנית שכל בני האדם יהנו מהסידור הזה.
    וברור גם שכדי להגיע לשם צריך להתחיל לפעול ברמה המקומית, אבל בתנאי אחד: שהחשיבה וההתכוונות היא עולמית באמת, אנושית.

  8. רן :

    פרנקו הציל את ספרד מציפורני המרקסיזם הסובייטי

    וכל השאר הוא כבר היסטוריה.

  9. לוני :

    "מיסים פדרליים גלובליים" …
    "צמצום רמת החיים בעולם המפותח" …
    לצחוק ? לבכות ? לדעתי סתם מביך.
    וברצינות, מישהו פה מאמין שיש להצעות הזויות שכאלו צל של סיכוי ?

  10. עמית-ה :

    רן
    אתה צודק, כמו האלמנות ונכים בלונדון שחייבים את הקצבאות הנדיבות
    שהם מקבלים לוורנר פון בראון
    http://www.youtube.com/watch?v=QEJ9HrZq7Ro

  11. עודד גלעד :

    לרן

    היום מישהו אמר לי דבר דומה: שקדאפי מציל את לוב מאל קאעידה. נראה שמה שמשותף לשניכם הוא האמונה שבני האדם במדינות המוחלשות באמת לא מסוגלים לחיות שלא תחת רודנות. שלא תיתכן שום אפשרות אחרת. והמסקנה היא שאם כבר אין ברירה, אז עדיף רודנות שמפנה את כידוניה כלפי העם, ולא כלפי המדינות העשירות, נכון? ומכאן עולה שזו ממש מצווה לשתף פעולה עם הרודנות מהצד "הנכון"!
    אבל אני באמת מאמין שאם יש משהו שמתדלק את התנועות כדוגמת אל-קאעידה היא התייצבות המדינות העשירות וה"דמוקרטיות כלפי פנים" לצד הרודנים ונגד הדמוקרטיה במדינות הרוב (עיין ערך הפלת הדמוקרטיה האיראנית בשנות ה- 50 על ידי ארהב ובריטניה).

  12. עודד גלעד :

    לוני,

    מצטער שהבכתי אותך, אבל שים לב: תקציב האו"ם על כל שלוחותיו הוא 15 מליארד דולר בשנה – שזה, לשם השוואה, שישית מתקציב ממשלת ישראל.
    אי אפשר לטפל בבעיות העולם עם תקציב כזה. אי אפשר לרסן את הטייקונים והספקולנטים שלוקחים לך את המדינה בעוד הם רשומים במקלטי מס אי-שם.
    נכון להיום, היד הנעלמה הרבה יותר גדולה וחזקה מכל ממשלה בעולם, וזה הזוי לחשוב שאפשר יהיה לרסן אותה בלי מוסדות חברתיים בסדר גודל של השווקים שכולנו חלק מהם, השווקים האנושיים.
    אלא אם אתה אנרכיסט שחושב שהעולם שלנו יכול להסתדר ממש מצויין בלי שום דין ובלי שום דיין, בלי בתי משפט, בלי תכנון, היד הנעלמה תדאג להכל…

  13. עמית-ה :

    עודד
    האנרכיסטים בהיסטוריה לא חשבו כך הם חשבו באופן הרבה יותר קרוב למה שאתה רוצה.

  14. עמי וטורי :

    פרנקו רצח במחנות ריכוז 500,000 ספרדים וזרים מהשמאל בין 1940-1945 . אף משטר קומוניסטי באירופה שמחוץ לברה"מ לא אחראי למספרי קורבנות שאפילו מתקרבים למספר הזה.

    חוץ מזה הלוואי שלשמאל הישראלי היה את מה שהיה לשמאל הספרדי באמצע שנות ה 30.
    א – החזית העממית של הסוצילאסטים+קומוניסטים+לבראלים זכתה בבחירות ערב המלחמה. רק שבניגוד לחזית העממית בצרפת הימין הפאשסטי הספרדי היה מאורגן צבאית ובעל מסורת של תפיסת השילטון בכוח.
    ב – בספרד התקיים ארגון העובדים האנרכיסטי הגדול בהסטוריה האנושית עם כ 1,300,000 חברים.
    ג – לפאשסטים היתה עדיפות גדולה מאוד בנשק, בשכירי חרב מקצועיים ובהתערבות צבאית ישירה של איטליה וגרמניה לטובתם, שעה שבצרפת הממשלה נפלה על רקע סירוב האגף הימני "בחזית העממית הצרפתית" להתערב לטובת "החזית העממית הספרדית". מלבד ברה"מ רק מכסיקו הסכימה לתמוך באופן אקטיבי בצד הרפובליקני. ברה"מ ספקה נשק אבל הרבה פחות מגרמניה ואיטליה.כל היתר פחדו להתערב. לכן בסופו של דבר הפכו הקומוניסטים לדומיננטים בשמאל.
    ד – בברצלונה מומשו בתקופת המלחמה לא מעט ניסויים חברתיים מענינים בסוציאליזם דמוקרטי. ניסויים שכמובן באו אל סופם עם השתלטות הסטאליניסטים.

  15. אורי יזהר :

    לרן
    פרנקו היה רוצח נתעב וחבר של היטלר ומוסוליני שגם הם ניסו להציל את אירופה מצרפני המרקסיזם הסובייטי. אחלה חברים. אילו לא היה מורד, הייתה בספרד מדינה דמוקרטית ואולי אף סוציאל דמוקרטית.
    לעמי – כל מה שאמרת נכון, אבל הם הפסידו ולא רק בגלל הדמוקרטיות המערביות החלושות. מזה צריך ללמוד את הלקח, כי, כפי שכתבתי, יש גם אצלנו פרנקו פוטנציאלי.

  16. מיכאל לינדנבאום :

    כשחושבים על פשעי סטאלין והמערב.

    1 )הוא שיסה את הקומוניסטים הגרמנים בסוציאל-דמוקרטים ואיפשר את נצחונו האלקטורלי של היטלר.
    2 )הוא שיסה את הקומוניסטים הספרדים בסוציאליסטים והאנרכיסטים והחליש את החזית האנטי-פשיסטית.

  17. מיכאל לינדנבאום :

    תוספת ל-16.

    המערב שיתף למעשה פעולה עם פרנקו בזה שלא התערב צבאית בספרד לטובת הרפובליקה ונגד מוסוליני והיטלר.

  18. אורי יזהר :

    הדיון על מה שקרה בספרד מעניין, אבל מה שחסר לי זו הפקת הלקחים האקטואליים מהמפלה של הרפובליקנים. לצערי, יש יותר מדי התגדרות של כל גורם בשמאל הישראלי כיום בתוך עצמו ומעשיו ופחות מדי פתיחות לשיתוף פעולה והתלכדות; יותר מדי אגו ופחות מדי הבנה של המציאות החמורה שבה אנו חיים ומה שמתחייב מזה. אבחנה זו לא כוללת את כולם, אבל רבים מאד עדיין נמצאים בחלקת אלוהים הקטנה שלהם וחושבים שהיא מרכז העולם והמפתח לשינוי.

  19. אורי יזהר :

    תיקון.
    לא כל גורם, רוב הגורמים.

  20. אור :

    ההשואה לישראל היא לא מדויקת ומתעלמת מהעניין המעמדי. הכוחות הרפובליקניים בספרד נשענו בעיקר על מעמד העובדים המאורגן והחלקים הליברליים של הבורגנות אל מול בעלי הקרקעות וההון והכוחות השמניים הגדולים.
    המצב המעמדי בישראל הוא כמובן שונה מקצה לקצה. רוב מה שקרוי שמאל בישראל הוא למעשה האגף הליברלי או הפחות שמרני של המעמד השליט, אגף שאין לו סיכוי לפנות להמוני העובדים ולאחדם לאורך זמן, לכל היותר לתקופה קצרה באופן פופוליסטי. הסיבה שהמזרחיים והרוסים לא מצביעים בהמוניהם לעבודה ומרצ היא לא שהם מפגרים ולא בגלל איזו חולשה ארגונית או רשימתית של המפלגות הללו, אלא בגלל שהן מפלגות של האליטה שדפקו לאורך שנים את העובדים, העבודה עד ממש לפני כמה שבועות.
    תיתכן חזית כנגד הימין בישראל, אבל בשביל שהיא תצליח העובדים צריכים להוות את החלק המרכזי בה ובאופן מודע, ואת זה לא העבודה ולא מרצ יוכלו לעשות. העבודה לכל היותר תוכל לספוג לתוכה מחאה באופן פופוליסטי בשביל לתעל אותה לאפיקים נוחים עבור המעמד השליט.

  21. מיכאל לינדנבאום :

    זו "עבודה" אחרת

    מפלגת העבודה בראשותה של של"י תהיה כבר בית וכתובת לעובדים ולמעמד הבינוני המתרוששים.

    אור! יש מקום לתקווה!

  22. אורי יזהר :

    לאור
    הלקח ממפלת הרפובליקנים בספרד אינו נובע מההרכב החברתי-מעמדי שהוא שונה, אלא מהפיצול, מחוסר היכולת או חוסר הרצון להתלכד ומהעדרה של אסטרטגיה נכונה. הבעיה האסטרטגית, כפי שכבר אמרתי וכתבתי פעמים רבות, היא הבקע שבין השמאל למעמד העובדים ולפריפריה הגאוגרפית והחברתית. עד כה כל ההתגדוויויות בשמאל לא הציעו דרך ריאלית להתגבר על הבקע הזה. במאמרי "עתיד השמאל בישראל", שפורסם באתר של כוח לעובדדים, העליתי הצעה שמערבת תיאוריה ומעשה להתגברות על הבקע, אבל לא נראה לי שאיזשהו גוף אימץ אותה. ממשיכים בשיטה של התלכדות עם הדומים בשיטת חבר מביא חבר וכך נשארים בבועה ה"צפונית".
    למיכאל: אשיר המאמין.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.