חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

שכר בכירים – כמה זה מספיק?

נושאים כלכלה ותקציב, שעת חברה ב 3.06.08 6:07

בעת האחרונה אנו שומעים על ירידות חדות ברווחי גופים פיננסיים גדולים, בעוד שבראשם עומדים אנשים בעלי שכר אסטרונומי. בטורו השבועי כותב ד"ר אודי מנור על ההגיון העומד מאחורי המשכורות, ומציע דרך לשנות את המצב הקיים

מאת: ד"ר אודי מנור

"674 אלף זה מה שמביא מנכ"ל סלקום הביתה בכל חודש" – כך שרים חברי 'הדג נחש' באחד משירי ההיפ-הופ החזקים ביותר שנכתבו כאן אי פעם. "ימותו הקנאים" זועקות אלפי מדבקות של פגוש אחורי במכוניות רבות בארץ. כל אחד רוצה להיות רוטשילד, כולם חולמים על לידתם ככוכב, על זכייה במליון, על חיים ללא דאגות, על 'אקזיט'. מותג של חברת סלולר היה כזכור ESC. כולם, או כמעט כולם, רוצים לעצור את העולם, ולרדת. ומנקודת המבט הזו, האתוס הישראלי החדש, שהוא בעצם אתוס יהודי ניאו-מסורתי, ההצלחה של מנכ"ל סלקום היא ענין שלא רק שאין למתוח עליו ביקורת, ולא רק יש להתקנא בו, אלא שהוא מעיד כאלף עדים על ההבדל בין הישראלים החדשים – הרוצים להיות מליונרים ולצאת – לבין הישראלים הישנים – אלו של 'האנו באנו', של למי תורה למי ברכה לעבודה ולמלאכה', הטמבלים מתחת לכובע, היורמים החנונים ואנשי החולצות הכחולות.זו כמובן נקודת מבט סמלית. רוב הישראלים לא יביאו הביתה 674,000 ₪ בכל חודש, רוב הישראלים לא יוולדו ככוכבים, רוב הישראלים הם לא דוגמניות ולא כדורגלנים. רוב הישראלים, הם שכירים קשי יום מי יותר ומי פחות, כאלו שמביאים וימשיכון להביא משכורת הביתה, ולהפריש פה ושם כמה שקלים לחיסכון למטרה קרובה או רחוקה.
כלומר, רוב הישראלים חיים בפער הולך וגדל בין המימד הסמלי-רגשי שלהם לבין המימד הממשי. ומה יכול לעשות עיתונאי לעת מצוא, שהוא גם מורה, וגם מרצה, וגם חבר מפלגה וגם (לא עלינו) סוציאליסט? כלומר מה יכול לעשות כותב שורות אלו ביחס לדיסוננס ההולך והמתעצם הזה? לומר כמה דברים לגבי המישור הממשי של שאלת השכר והעושר, בתקווה שהבנה נכונה יותר של האופן בו מחולק העושר במסגרת הקפיטליזם תביא יותר אנשים לכבד יותר את פרי עמלם – ולדרוש תמורתו שכר הולם יותר – ולהעריץ פחות את 'אלו שעשו את זה', את "המצליחנים".

כי זהו בדיוק. שברוב המקרים לא מדובר בשום סוג של "הצלחה", אלא בעוד ביטוי למשטר הקומבינות של הקפיטליזם המאוחר. קודם אסביר מדוע אין כאן הצלחה ואחר כך אסביר למה כוונתי ב'משטר של קומבינות'.הצלחה. במקום להסתבך בדיון פילוסופי-מוסרי המתאים אמנם לאנשי שמאל, המנסים למדוד את האדם לא רק בקנה המידה של ההצלחה החומרית, אטען את טענותי דווקא מתוך לב ליבה של האתיקה הקפיטליסטית. ומה היא מניחה האתיקה הזו, שהצלחה חומרית בה לאחר יוזמה בעלת מעוף, לאחר שהברקה של מאן דהוא, זה שזיהה צורך בשוק, המציא המצאה, תרגם אותה לפס ייצור, שיווק אותה, טיפל בריקושטים של פגמי הייצור, הסביר פנים ללקוח, דאג לגבייה תוך שהוא לא שוכח לשלם לספקים, לקבלנים, לפועלים וכו' וכו', רק אז הוא ניגש לקצור את הפירות. הוא התאמץ, הוא יזם, הוא הצליח ולכן מגיע לו תגמול. נפלא. אני מכיר כמה וכמה אנשים העונים לתאור זה. קוראים להם 'חקלאים', או 'תעשיינים', או 'יזמים קטנים'. בדרך כלל שעור הרווח שלהם הוא בקושי 10% מההשקעה, וגם אז הם מאד מרוצים. כי הם רואים קשר ישיר בין מאמץ קפיטליסטי לבין תמורה קפיטליסטית, ואת זה – כולל סוציאליסט – יכול להבין ולכבד.

אך מה בין התהליך המתואר לעיל לבין מה שעושה מנכ"ל סלקום? או מנכ"ל הפועלים? או האחים עופר? או לב לבייב?? בכל המקרים האלו הם הרי ירשו מערכת מתפקדת שמישהו אחר, הציבור אם להיות יותר מדויק, בנה עבורם. אז כיצד קרה שהציבור העניק את פרי עמלו לאדם פרטי? טוב, על שאלה זו כולם יודעים את התשובה: בראש המערכת הציבורית עומדים מאז 1977 אנשים המאמינים בהפרטה. ועל פי הדת הזו, כל נכס, ואם הוא גדול ומצליח אז על אחת כמה וכמה, יש למסור אותו לידים פרטיות. וכשהידים הפרטיות משתלטות על הנכס, הטבע של הידיים הללו, המכונה בלשון מקצועית 'דירקטוריון', חייב לחלק רווחים, וכמה שיותר גדולים לכמה שפחות אנשים. ומי שהתמזל מזלו ויושב בדיוק מתחת לזרם 'שיחק אותה'. וחשוב להבין: תמיד יהיה מישהו שאמור לשבת. ואם הוא היה בשב"כ, במוסד, בצבא, באחת האליטות, מה טוב ומה נעים. וזהו כמובן משטר הקומבינות. 'רוטציה אופקית' קראו לזה פעם בקבוץ, והכוונה היא לסבב אופקי של קבוצה קטנה של אנשים המחליפים ביניהם תפקידים. כמעט תמיד אם לא תמיד הכיוון הוא אחד: האיש מוכיח עצמו במערכת הציבורית [צבא, משטרה, עירייה ומשרד האוצר כנגד כולם] ומיד מוצא לו תפקיד שמן-שכר במערכת שהופרטה על ידי מערכת ציבורית. כך או אחרת, בשורה התחתונה – ומנקודת מבט של הפילוסופיה הקפיטליסטית הצרופה – השכר האסטרונומי שהמנהלים הגדולים מקבלים לא קשור בשום צורה שהיא לאיזו שהיא מעלה מיוחדת המצדיקה אותו.
תגידו, 'אבל הוא מנהל'. אמא שלי ניהלה במשך עשרים שנה בית ספר יסודי. רמת הקושי שהיא עסקה בו גבוה פי כמה מזו המאפיינת חברה כגון בנק הפועלים, אשר כ-40% ממשקי הבית בישראל מפקידים את כספיה במוסדותיה. היכן בדיוק הסיכון? מה בדיוק נדרש כאן לנהל? תשוו את המשימה-הלא-משימה הזו ללחצים המופעלים בו זמנית ממורות ותיקות, מורות צעירות, ילדים 'רב-תרבותיים', הורים היסטריים כי אין אנגלית, הורים היסטריים כי אין ערכים, הורים היסטריים כי יש אלימות, מפקחים שיודעים הכל, משרד שלא מפסיק לקצץ תקציבים ובנוסף לכל זה עולם משתנה ודינמי שיש להכין את הילד גם להשתלבות בו וגם לשינויו. מיותר לספר לכם מה היתה המשכורת של אמא שלי. אתם הרי משתכרים בערך את אותו הדבר.

לסיכום, אם שואלים אתכם "אז כמה זה מספיק", התשובה נושאת אופי כפול: אוטופי ופוליטי. התשובה האוטופית היא ש"מספיק זה כמה שצריך בשביל חיים מכובדים וטובים". בעברית זה לא צריך להיות הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק מסויים, כי השכר הממוצע במשק מסויים הוא בדיוק מה שהוא: סך כל התוצר המקומי מחולק בסך כל האנשים המייצרים אותו. התשובה הפוליטית צנועה הרבה יותר: בשלב ראשון יש להגביל את רמת השכר ליחס של 1:10. בשלב השני יש להלאים את מה שהציבור יצר ואת מה שממשיך לשרת את כל הציבור. מערכות פיננסיות קודם כל, ובראשן הבנקים והבורסה. ניהול של מערכות כאלו יתוגמל בדיוק כמו ניהול של מערכות ציבוריות חיוניות אחרות: רכבות, חשמל, ביוב, מים, חינוך, משטרה, שרות ציבורי. בשלב השלישי כבר נהיה סמוכים לאוטופיה, אז נשאיר משהו לשלב ההוא.

 

נערך על ידי טל
תגיות: , ,

4 תגובות

  1. משה כץ :

    לא זו אף זו שהרגלטור בארץ הנו מגן הציבור מפני בעלי ההון ודואג לכספינו ע"י זה שהוא מכריח אותנו לשלשל את מעותינו לאותם 3 וקצת בנקים(זה לא יהיה אחראי לפתוח את השוק לתחרות), דואג לשלומנו ע"י זה שהוא מאשר רק ליבואנים לייבא מכוניות(מסוכן לנסוע ברכב שהיבואן לא גזר עליו קופון), דואג לעתידנו ע"י זה שהוא מכריח אותנו להמר בבורסה עם החיסכון הפנסיוני שלנו ע"י אותה חבורה של חברות ביטוח(שמחלקים לעצמם קופון שלם מהרווח או מההפסד שלנו) ועוד ועוד דוגמאות.
    ואותו רגולטור, שאחראי על ענף מסוים, מעט אחרי שמסיים את תפקידו הממלכתי וכהוקרה על "מומחיותו" ורמת ה"ידע" שלו בענף מוצא את עצמו על כורסא מרופדת בדיוק באותם גופים עליהם היה ממונה.
    וחברי הכנסת שאמורים לחוקק חוקים שיגנו על הציבור מוצאים עצמם מיד לאחר סיום חברותם כ"לוביסטים" או מנהלים בכירים אצל אותם אנשים ועוד ועוד.
    ובנושא ההפרטה, הדבר שהכי מפליא אותי מזה שנים רבות זו הפרטת ביטוח החובה, לרכב פשוט לא מצאתי עדיין כמה שילמו חברות הביטוח למדינה תמורת המתנה הנפלאה הזו (בין הפותרים נכונה יוגרל יום בבית המשפט מול עוכר דין באחת מחברות הביטוח בארץ)

  2. ירון :

    זו כמובן טעות: "השכר הממוצע במשק מסויים הוא בדיוק מה שהוא: סך כל התוצר המקומי מחולק בסך כל האנשים המייצרים אותו".

    סך כל התוצר לחלק כלל האנשים (ולא רק אלה המייצרים אותו) נקרא תל"ג לנפש, ובשנת 2006 הוא עמד על 89,748 ש"ח. זה אומר שאם היינו מחלקים את התמורה הכספית על כל מה שאנחנו מייצרים בין כולנו, היינו מקבלים שכר חודשי של כמעט 90 אלף ש"ח (!) לכל אחד (כולל זקנים, ילדים ותינוקות!).

    השכר הממוצע האמיתי (לשכירים) בשנת 2006 עמד על 7,576 ש"ח. זה אמנם סכום יפה, וזה בהחלט מכובד אם יהפוך השכר הממוצע של היום, לשכר המינימום של מחר. אך אם כבר עוסקים בסוגייה של "כמה זה מספיק", אפשר בהחלט להזכר בחישוב הקודם (זה של 90 אלף), ולשאוף שהשכר הממוצע יתקרב במקצת לסכום זה…

  3. א :

    7576*12 = בערך 90000
    יכול להיות ששכחת לחלק את התלג למס' חודשי השנה?

  4. ירון :

    צודק…
    אם כי אינטואטיבית זה נשמע מאוד מוזר שכל התל"ג חוזר כמשכורת לשכירים. אין הון שנצבר ועומד איפשהו?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.