חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגה סוציאל דמוקרטית – רק ע"י איחוד מכל גוני הקשת

נושאים דעות, פוליטי ב 7.03.11 3:00

יש בכנסת עד 40 חברי כנסת מימין ומשמאל שמחויבים לנושאים חברתיים אך הפיצול שלהם בין מפלגות בגלל המחלוקות בציר המדיני-בטחוני נותן כוח רב מדי לאנשי האוצר. התוצאה – אין כוח ממשי למען האינטרס של הציבור

מאת: יורם אסידון

המפה הפוליטית של ישראל 2010 אינה מייצגת את רצונו של חלק ניכר מהציבור לאיזון מהותי יותר בין האינטרס הציבורי לבין תורות כלכליות הדוגלות בהנצחת הפערים בחברה.

בבחירות האחרונות נוצרו 3 גושים פוליטיים עיקריים: ליכוד, קדימה, עבודה. בעוד שגושים אלו משקיעים את החלק המכריע של האנרגיה שלהם סביב הציר המדיני – בטחוני ומתכתשים ביניהם מי יהיה יותר נצי או יוני במו"מ עם הפלשתינאים, הרי בהכללה גסה ניתן לומר שבשורה התחתונה מנצחת אידיאולוגיה כלכלית ימנית דומה למדי: כלכלת שוק, המשך ההפרטה, "תחרות" והנצחת הריכוזיות בידי משפחות ההון.

עד שיושג הסכם מדיני, ממשיכה ישראל האזרחית לבוסס במדמנה של פערים הולכים וגדלים ותהליכי הפרטה ששמים במרכז את הרווח הפרטי ואת בעלי ההון הדוחקים הצידה ברגל גסה את האינטרס הציבורי. נדמה שכלל העוסקים בדבר מסכימים כי חלוקת העושר בישראל רחוקה מלהיות שוויונית. השאלה היא איננה אם יש לחלק מחדש עושר זה אלא כיצד לעשות זאת באופן הראוי וההוגן ביותר לכולם.

אין ספק שישראל ניצבת בפני איומים ביטחוניים משמעותיים. אין גם ספק שברגע שראש ממשלה מהימין ששמו בנימין נתניהו הכריז בכנס בר אילן על 2 מדינות ל-2 עמים, אבדה האבחנה בין 3 הגושים הפוליטיים הגדולים וההבדל ביניהם הוא כעת על הדרך אך לא על התוצאה.

אל מול האתגרים הביטחוניים והמדיניים עומד האתגר הפנימי הגדול מכולם הטמון בפער הכלכלי והחברתי העצום שרק הולך וגדל כל העת, כל כולו בחסות אידיאולוגיה כלכלית הדוגלת באותה יד נעלמה שאמורה לדאוג לתיקון כשלי שוק. אלא שבישראל אותה יד נעלמה דואגת בעיקר לשכבות החזקות ולבעלי ההון והרבה פחות, אם בכלל, לשכבות המוחלשות.

את המטלה הקשה של הקמת חברה אזרחית איתנה בישראל השאירו הפוליטיקאים לאזרחים עצמם. אך הם, מה לעשות, עסוקים בהישרדות. העובדה שישראל מובילה במספר הארגונים הלא ממשלתיים ביחס לשאר העולם היא תעודת עניות לממשלות ישראל לדורותיהן שהיו אמורות לבנות תשתית אזרחית איתנה. במקום שבו קיימת מדיניות רווחה ראויה השמה את האדם במרכז הסיכוי למצוא עמותות המספקות מזון לרעבים קטן משמעותית.

הבעיה המרכזית של הציבור הישראלי כיום היא שחלק ניכר מנבחרי הציבור הרואים עצמם כנציגי הזרם החברתי לא הטמיעו עדיין כי האחריות לניווט המדיניות הכלכלית בישראל מוטלת למעשה על כתפיהם. זהו אינו תפקידם של פקידי האוצר, מוכשרים ככל שיהיו. על פקידי האוצר ליישם מדיניות ולא לייצור אותה. לאור הואקום הפוליטי הענק שנוצר בגיבוש מדיניות כלכלית חברתית לא ניתן להתפלא שפקידי האוצר הם אלו שמנווטים את המדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל במקומם של נבחרי הציבור שנשלחו לשם כך לכנסת.

כך הגענו למצב שבו ישנם שני מגזרים המתחרים ביניהם על עיצוב החברה האזרחית בישראל. הראשון הוא כאמור אותם אלפי ארגונים התוקעים את האצבע בסכר ההפרטה והקפיטליזם הדורסני השוטפים אותנו מכל עבר. ה"מגזר" השני הם אנשי האוצר, רבים מהם מגיעים מבית מדרשם של חסידי השוק החופשי, ה"תחרות" וההפרטה מבלי לשים לב לכך שתוצאות הניסוי האנושי-כלכלי הגדול שבוצע כאן בעשורים האחרונים נכשל כשלון חרוץ.

לא קשה למצוא דוגמאות לכישלון ההפרטה ו"התחרות" – החל בבנקים, קופות הגמל וקרנות הפנסיה, עבור בתחבורה הציבורית, וכלה בקרטל חברות הגז. אין כמעט תחום אחד שבו לא נוצרו קרטלים, דואו-פולים, טריו-פולים וקאווטרו-פולים. ביותר מדי מקרים פקידי אוצר או רגולטורים לא עשו את המוטל עליהם מתוך פזילה מתמדת לתפקיד שאחרי.

ואכן, מי שיטרח ויבדוק ימצא שלא מעט מאותם פקידים ואנשי מקצוע שהיו אמורים להגן על האינטרס הציבורי מצאו את פרנסתם מיד עם פרישתם באותם תאגידי ענק שעסוקים בתיאום מחירים סמוי וגלוי ובהרס שיטתי של כל סיכוי לתחרות אמיתית. כל זאת לצד העובדה שהון ציבורי בהיקף של עשרות מיליארדים עבר בשנים האחרונות לגרעיני שליטה שמהווה ביטוי מכובס לשוד הקופה הציבורית. חוקי אבל מסריח.

מה ברצוני לומר בעצם? שהגיעה העת שנבחרי ציבור המיישמים מדי יום במעשיהם את התפיסה הסוציאל דמוקרטית מכל קצוות הקשת הפוליטית יבינו את גודל האחריות המוטל עליהם ויעשו את המצופה מהם – יואילו נא לקום ולייסד יחדיו! מפלגה סוציאל – דמוקרטית אמיתית המחויבת לשוויון בחלוקת המשאבים הרבים שיש במדינה ולשוויון הזדמנויות. לישראל דרושה מפלגה סוציאל דמוקרטית שתחרוט על דגלה חלוקת הון צודקת, שתבטיח חינוך ראוי, דיור במחיר שפוי וסיכויים שווים לכלל האוכלוסייה. מפלגה זו חייבת לקום מהריסותיהן החברתיות של המפלגות הגדולות.

טרחתי ומניתי לפחות 30-40 חברי וחברות כנסת המגדירים עצמם חברתיים באופן מובהק וליבת פעילותם היא סביב סוגיות אלו. מירי רגב, דניאל בן סימון, שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג, דב חנין, אבישי ברוורמן, עמיר פרץ, אילן גילאון, חיים אורון ועוד רבים הם רק חלק מאותה קבוצה נבחרת שצריכה להתעלות מעל שיקולים מפלגתיים צרים ולפנות לדרך חדשה שתעניק תקווה למאות אלפי ישראלים החשים מחנק וחוסר תקווה.

ישיבתם של אלו ושל אלו במפלגות האם שלהם מטילה עליהם את האחריות הישירה למצב החברתי שנוצר. הרי אין ציפייה מחברי כנסת אנטי חברתיים שיפעלו אחרת. אך יש ועוד איך ציפייה מחברי הכנסת החברתיים שיחדלו מתירוצים שונים ומשונים כאילו אין בכוחם לשנות את גזירות הגורל הניחתות עלינו מדי יום מבית מדרשו של האוצר והפוליטיקאים המגבים אותו.

הרי לו תקום כעת מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית, מחויבת ומאוחדת היא תוכל לסחוף אחריה מנדטים רבים מאוד של מאות אלפי ישראל החשים אבודים. כל אותם ישראלים נאלצו לחלק בבחירות האחרונות את השתייכותם הפוליטית בין קדימה והליכוד, שתיהן תאומות מבחינה אידיאולוגית, פשוט משום שלא היה להם בית חברתי לפנות אליו. עצוב לראות שמפלגת העבודה במתכונתה הנוכחית הולכת ומתרחקת מייעודה המקורי. ובכל זאת, מתוך הריסותיה של מפלגת הפועלים לשעבר ניתן להקים יחד עם חכי"ם מכל קצוות הקשת הפוליטית מפלגה חדשה וחזקה שתניח הצידה את הסוגיות המדיניות (לא משום שהן לא חשובות, אלא משום שיש די חכ"ים העוסקים בכך) ותיטול את ההנהגה האזרחית – חברתית – כלכלית ותניח את היסודות לסוציאל דמוקרטיה אמיתית והוגנת.

לי ברור שישראלים רבים מאסו בריבים הפוליטיים סביב סוגיות ביטחוניות ומדיניות ומבקשים שיקום גוף פוליטי שייצג את החברה האזרחית עם סדרי עדיפויות חברתיים וכלכליים ברורים ומחייבים.

אם חברי הכנסת שיבקשו להקים מפלגה הסוציאל דמוקרטית מבקשים את קווי היסוד המרכזיים הרי הם:

הזכות לדיור ראוי, הזכות לחינוך ראוי, הזכות לפנסיה הוגנת, הזכות לעבודה מוגנת בשכר הוגן, הזכות לבריאות בעלות סבירה, הזכות לניידות ונגישות. הרשימה עוד ארוכה אך יש להניח שהעיקרון הובן.

אין הכוונה לחזור למדיניות קצבאות המעודדות עוני, מצוקה ותלות. הכוונה היא לבנות מודל חברתי הדוגל בחלוקה שוויונית ומטרתו לספק את הכלים המתאימים שיסייע לאוכלוסיות השונות להתמודד בעצמן עם המצוקה. די ללמוד ממדינות סקנדינביה כיצד הן מצליחות להוביל בתוצר לנפש ועדיין להיות השוויוניות בעולם. יהיו אלו שיטענו שמדינות סקנדינביה לא מחזיקות צבא יקר כמו בישראל. זה נכון, אך לישראל משאבים רבים שחלוקה צודקת יותר שלהם תאפשר את השינוי המבוקש.

המפתח לשינוי מצוי בידי חברי הכנסת הדוגלים בתפיסה הסוציאל דמוקרטית. עם הקמת גוף כזה יימצא המנהיג הראוי מבין עשרות אישי ציבור מתוך המערכת הפוליטית ומחוצה לה. כמובן שמפלגה כזו תשרוד רק אם האינטרס הציבורי יגבר על מאבקי האגו והכבוד הצפויים להתנהל בין כל מי שרואה עצמו מועמד ראוי להובלה.

אין המדובר בהצעה קלה לעיכול ובוודאי לא ליישום. ובכל זאת, כגודל המשבר גודל השינוי הדרוש.

הקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית שתצלח את פגעי הזמן ותעמיד חלופה למציאות הפוליטית הנוכחית תהיה המתנה היפה ביותר לדור המייסדים שראה בעיני רוחו מדינה שוויונית ולדור העתיד שמחפש את דרכו באפלה.

בתקווה לשינוי המיוחל,

יורם אסידון, אזרח שלא מוכן להרים ידיים.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , , , , ,

8 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    יש הבדל משמעותי בין מי שמציג את עצמו חברתי ובעצם דואג לטייקונים כמו מירי רגב או ציון פניאן ובין מי שבאמת רוצה מדינת רווחה. לצערי למרות הניתוח האופטימי את חברי הכנסת שבאמת מחויבים לרעיונות ס"ד ולמדינת ה רווחה בימין אני יכול למנות על יד אחת.

    יש בימין חברתיים אולם הם תומכים בעת ובעונה אחת בהורדות מסים על ההון ובהפרטות וגם לכאורה בחיזוק החלשים, זה לא עובד ככה. או שאתה תומך בצמצום פערים או שאתה תומך בהרחבתם.

    מה שכן יש משני צדי המפה הפוליטית זה בוחרים שרוצים וצריכים מדינת רווחה חזקה וצמצום פערים, אליהם צריך להגיע לא לחברי הכנסת. מירי רגב, חברת הכנסת היחידה מימין שהוזכרה בשמה במאמר ויצחק הרצוג ממפלגת העבודה הם לא ס"ד ולא חסידים של מדינת רווחה וצמצום פערים אלא של צדקה ולא צדק, של הפרטת מערכת הרווחה וחיזוק הטייקונים.

    מפלגה ס"ד צריכה לפנות לקהל הרחב לבוחרים של כל מה שלא מצביע היום לשמאל ולהציע את מרכולתה. אני גם לא מוכן להרים ידיים ואני מאמין שאפשר לדבר ולשכנע בקרב בוחרי הימין את מי שבאמת זקוק למה שלשמאל יש להציע להצביע לשמאל ובושיל זה לא צריך את מירי רגב, לא את משרתי ההון והליבראלים של קדימה ולא את החברתיים שמשרתים את הטייקונים בישראל ביתנו.

  2. ל רפי :

    בין מאובנים לחולמים

    יורם אסידון אולי צודק באבחנתו שיש בין חברי הכנסת הנוכחית כמה עשרות שלהם רגישות חברתית גבוה משל אחרים, אבל הם מפוצלים בין גושים פוליטיים נוגדים זה את זה בסוגיות מרכזיות אחרות.
    עצם האבחנה חשובה, אבל אין בה הצגת דרך שתגשר אופרטיבית על ההבדלים. כל עוד לא תוצע ותוסכם דרך כזו וכל עוד לא יהיה ל"גוש" החברתי מצע כלכלי-חברתי מוסכם, שיש בו גם דינמיקה והתפתחות של המאה ה-21, גם תשובה למצבה המיוחד של ישראל וגם צדק וחמלה חברתית ברי מימוש – הוא ישאר "על הנייר". יש לזכור שלא כל החברים בגוש שמציין יורם "מכורים" לעניין, והתנהלותו של השר ברוורמן מדגימה זאת היטב. כשאין הוא מגיע ליעדו בפרק הזמן "הראוי", הוא פורש והולך לדרכו, שהרי יש לו ברירה, והוא אינו הראשון בכך.
    מנגד ניצבת תגובתו של טוכולסקי – דוגמטית, מאובנת, בולשביקית ביסודותיה – הכל או לא כלום. גם דרך זו אינה מובילה לשום מקום.
    החלוקה הפוליטית הקיימת מדגישה את השסעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית: המדיני-ביטחוני, הכלכלי-חברתי, יחסי דת-ומדינה והלאומי – יחסי יהודים ערבים. מבלי להתיר אופרטיבית את הפלונטר ששסעים חוצים אלה יוצרים בריקמה הפוליטית של ישראל, ספק אם ניתן לנוע קדימה. הצורך להגן בעת ובעונה אחת על מספר יעדים מרכזיים, או להניף בעת ובעונה אחת מספר דגלים שאין חפיפה זהותית בין תומכיהם, מנטרלת את המערכת הפוליטית כולה.
    בעינייני החוץ והביטחון, ישראל איבדה במידה רבה את עצמאותה, בין היתר משום שגורמים רבים מדי בתוכה ביקשו להכריע בסוגיות שעל הפרק ע"י מעורבות-יתר הרסנית של גומי-חוץ. משום כך מוקד המאבק הציבורי היה ונותר בענייני החוץ והביטחון. ספק אם ישראל יכולה לקנות לעצמה כיום זמן, לבודד את עינייני הפנים מעינייני החוץ, ובפסק הזמן הזה לגבש כללי משחק חדשים, עם הערכות פוליטית (אולי זמנית) רלוונטית לטיפול שורש מהיר ואפקטיבי בעינייני הפנים, בראש וראשונה חברה וכלכלה. (בעבר נעשה הדבר ע"י ממשלת חירום לאומית. מודל זה אינו ישים כיום בין היתר משום שהמצב החברתי-כלכלי אינו טוב אבל אינו ניצב על עברי פי-פחת).
    לחילופין, ניתן להוביל תהליך פנימי חד-צדדי, שבו תקבע ישראל את עקרונותיה להסדר מדיני עפ"י האינטרסים שלה (כל גוש פוליטי בישראל יציג עמדה משלו). עקרונות אלה יובאו למשאל-עם ויחיבו באופן מוחלט (עד למשאל אחר) כל ממשלה שתקום בישראל לאחר המשאל. למהלך כזה שלושה יתרונות ברורים: א. יובהר כלפי בית וכלפי חוץ למה מוכן רוב הציבור הישראלי בהסדר מדיני – מה הוא דורש ומה הוא מוכן לשלם בעבור קבלת דרישותיו. ב. יפסק לזמן מה לפחות ויכוח הסרק הפנימי בתוכנו ועם עצמנו על הסדר מדיני, וניתן יהיה להתפנות לטיפול בענייני הפנים. ג. מול עמדה תובענית חד-צדדית כלפי ישראל מצד "אויבים" ו"ידידים", במיוחד כלפי ממשלות מן הימין מתוך הנחנה מוטעית שהן אולי אינן מיצגות את רצונו של רוב העם בישראל, תוצג עמדה שכל ממשלה בישראל תהיה מחוייבת לה.
    רק מו"מ מדיני ישיר וללא תנאים מוקדמים, שבו תושג פשרה בהתחשב בקוי התיחום הישראליים ולא רק הערבים, תאפשר לממשלה המכהנת להחזיר את טיוטת ההסכם שהושג לאישור באמצעות מישאל-עם חוזר.
    זהו ללא ספק תהליך קשה ומסורבל, אבל מובנה בו מנגנון שמאפשר לנסות ולהתקדם במרבית סוגיות היסוד שעל סדר היום הציבורי. כך איננו צריכים להמתין לחסדי תהליכים הסטוריים שיפתרו לנו את הבעיה, להגרר אחר יוזמות לא ברוכות של "שוחרי טובתנו" או להמשיך לשכשך במי האפסיים של דיוני הסרק וחזיונות הסרק הנוכחיים.
    יש בוודאי רעיונות נוספים למימוש, בצד "כמיהה" ל"נאו סוציאל-דמוקרטיה עכשיו", וכדאי שיבואו לידי ביטוי. מבלי להציע דרכים לפתרון שמתמודדות עם המציאות הקיימת וסיבותיה, בהצבעה על הרצוי בלבד אין די.

  3. ק. טוכולסקי :

    רפי, אני מוכן לפשרות גדולות אבל זה קל להגיד מאובן בולשביק וכו וכו ולהתעלם מהעובדות שציינתי.
    מה לעשות אין ס"ד בימין והימין זה העצמאות והלאה, יש רגישות חברתית מגזרית ביהדות התורה ובחלק מש"ס למרות שזה לא מפריע לנציגיהם בכנסת ובממשלה לקדם הפרטות ואינטרסים של ההון. יש יצרני תדמית חברתית שמשרתים טייקונים בישראל ביתנו ובליכוד, אין שם חברתיים באמת, כי אין כזה דבר, יש סוציאליזם ויש קפיטליזם. איחוד מחנות במחנה המפוצל הסוציאליסטי ללא יותר משני פלגים יתן מענה.
    לדעתי אתה כמו עקיבא אלדר היום בהארץ מבועת מהאפשרות ששלי יחימוביץ תהפוך את העבודה שוב למפלגה רלבנטית לקולות שברחו לימין ומהאפשרות שפנייתה לשמאל מרכז תיצור משמאלה לעבודה עוד מפלגה חזקה ולכן אתה מהלל פנטזיות לא אחראיות שמבוססות על כלום. העיקר שאתה נהנה.

  4. אלון :

    מוזר שציינת רק את חברי הכנסת החברתיים היהודים.

  5. איציק יאפ :

    אי אפשר לקרוא לעצמאות ימינה, או שמאלה או מרכז או משהו. זו סתם מפלגת "ברק רצה לברוח ולהשאר בקואליציה".

  6. ק. טוכולסקי :

    אלון ציינו את היהודים בלבד כי המטרה היא לא איחוד אלא לזרות פילוג בשמאל, לדבר על מטרות לא ריאליות בשביל למנוע מהאפשרויות הריאליות והפחות גרנדיוזיות וגם האמיתיות להתממש.

  7. יורם אסידון :

    הערות למאמר

    חברים, המאמר נועד להציף את הסוגיה, לא לפתור את כל מה שעל הפרק וזה ברור לי. יחד עם זאת הצעתי מתייחסת גם לחכי"ם הערביים וגם ליהודים שהרי בעיות חברתיות וכלכליות חוצות מפלגות. לגבי הסוגיה המדינית – יש להתיר חופש הצבעה מוחלט בהקשר הזה לחברי המפלגה המאוחדת שהרי ברור שיש פערים גדולים בין תפיסות העולם.
    טענתי הפשוטה היא שצמצום הפערים ואימוץ תפיסת עולם חברתית באה לפני הסוגיה המדינית שהרי גם אם מחר יושג שלום עדיין בעיות אלו יימשכו ואף יעמיקו.

  8. שמואל כהן :

    מסכים- צריך לאחד את הכוחות

    מפלגת ירוקים מיותרת – איחוד השמאל
    איחוד הרשימות הערביות-יהודיות
    איחוד הימין
    איחוד המפלגות הדתייות
    איחוד מפלגות המרכז
    כך נגיע ל 5-7 מפלגות במקום 12-13 היום בכנסת
    וקודם כל שינוי שיטת הבחירות לכנסת למחצית הכנסת
    בבחירות אזוריות

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.