חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגת העבודה וחמשת המ"מים – פרק ב' על עמיר פרץ

נושאים דעות, פוליטי ב 10.02.11 5:03

רוב הדיונים באתר הזה עוסקים בעניינים של מצע ואידיאולוגיה, אך הסיכויים לשינוי במפלגת העבודה תלויים במידה רבה בהתנהלות של ראשיה. פרק שני  בסדרת רשומות על האנשים שיכולים לחולל את השינוי ועל אלו שלא

מאת: איתי אשר

ברשימה קודמת ניסיתי לנתח את הסיכוי לשינוי במפלגת העבודה תוך התמקדות בחה"כ שלי יחימוביץ'. הפעם אתמקד בעמיר פרץ, שגם הוא שוקל לרוץ לראשות העבודה (מעניין למה הוא לא כלול בכלל כאופציה בסקרים, אבל זה נושא לרשומה אחרת).

מצע

במפלגת העבודה שאחרי עידן ברק, להגיד שאתה סוציאל-דמוקרט זה באופנה, אפילו אם אתה רב-מפריטים. זו גם משימה קלה מאוד במציאות שבה גם פעילים פוליטיים ועיתונאים, ובוודאי אזרחים מן השורה, לא מבינים בכלל מה זו סוציאל-דמוקרטיה, ואפילו פעילים סוציאל-דמוקרטיים עוסקים לא מעט בויכוחים ביניהם על הגבול הסביר בין נאמנות לדרך ובין פשרה מתקרנפת. בתוך כל הברדק הזה, רק בודדים יחלקו על הקביעה שהדרך האידיאולוגית של עמיר פרץ היא אכן סוציאל-דמוקרטיה, בעיקר בגלל העבר שלו כראש ארגון עובדים וכמחוקק אלא גם בגלל המצע של מפלגת "עם אחד" ב-2003 והמצע של מפלגת העבודה ב-2006, שנוסח ע"י פרץ ופרופ' אבישי ברוורמן.

קריאה במצע "עם אחד" יצרה אצלי תחושה שפרץ כותב לקהל יעד של שכירים, בעיקר במגזר הציבורי או במפעלי תעשייה גדולים, והוא מתקשה לשדר אל הלב של "כל אזרח", שיכול להיות שכיר במקום עבודה קטן, עצמאי או מעסיק. לדוגמה, רוב ההתייחסות למדיניות הפרטה היא מנקודת המבט של פגיעה בעובדים ולא מנקודת מבט של פגיעה במקבלי השירותים. כמו כן, חסרה במצע התייחסות מפורשת לבעלות הציבור על משאבים טבעיים כמו אוצרות הטבע, הקרקע והמים. חסרה בו גם התייחסות לביטול רפורמות במיסוי, המגדילות את נטל המס הרגרסיבי ומפחיתות את נטל המס הפרוגרסיבי ובכך פוגעות בעניים ובמעמד הביניים ומיטיבות עם העשירונים העליונים.

אבל, הבעיה הגדולה של פרץ לא תהיה בהוספת סעיפים אקטואליים למצע, שיחדדו את ההבדל בין דרכו ובין דרכם של הליכוד/קדימה/ברק ושל גורמים בעלי מסרים "חברתיים" כמו יצחק הרצוג, ש"ס או השמאל הלאומי. הבעיה הגדולה שלו תהיה בשכנוע הציבור הרחב שהוא באמת מתכוון למה שהוא מבטיח (ר' "מנהיגות").

מנהיגות

בתוך סיעת העבודה המצומקת, עמיר פרץ הוא היחיד שנראה כמו מנהיג של חבורה, ביחד עם איתן כבל, דניאל בן סימון וע'אלב מג'אדלה. אצל ארבעת האחרים, שכולם מועמדים או מועמדים בפוטנציה לראשות המפלגה, המצב הוא של "איש איש לנפשו"*, וכך כוחו של פרץ גדל עוד יותר.

אבל אתגר המנהיגות האמיתי של פרץ הוא ביכולת שלו לשחזר את התמיכה שקיבל בתחילת 2006 מן הציבור הרחב, ובייחוד ממצביעים מסורתיים של הימין.

מצד אחד, שמונת המנדטים שהצליח עמיר פרץ "לגנוב" ממפלגות הימין ב-2006 ובכך לבלום בפעם הראשונה והאחרונה את ההידרדרות במספר המנדטים של העבודה מאז 1992 הם ההוכחה הטובה ביותר לפוטנציאל של הדגל הכלכלי חברתי ושלו באופן אישי לחולל מהפך של ממש במערכת הפוליטית.
הנתון הזה מדהים במיוחד בהינתן מספר המנדטים הכולל (19) – מעל 40% ממצביעי העבודה ב-2006 לא הצביעו לה בבחירות הקודמות, וכמעט כולם הגיעו מכיוון הימין. קשה לראות את הרצוג או ברוורמן מגיעים לקהלים האלה ומשנים את דפוסי ההצבעה שלהם, וגם הנתונים המעודדים בסקרים לגבי שלי יחימוביץ' (10 מנדטים בלבד שזכו בכותרת המפוצצת "העבודה מכפילה את כוחה") אינם עדות חזקה כמו ההישג האמיתי של פרץ.

אבל מצד שני, פרץ של היום זה לא פרץ של מרץ 2006.

תומכיו המובהקים של פרץ מגבים עד היום את הסכמתו להתמנות לשר ביטחון  – כי אולמרט בחיים לא היה נותן את האוצר, כי ה"נשמות הטובות" ממפלגת העבודה כפו עליו כניסה לממשלה, כי זה תיק עם משמעויות חברתיות עצומות. האמת, כל הטיעונים שלהם נכונים. אבל מה, מנקודת מבטו של "מר ישראלי" המהלך הזה היה פשוט יריקה סמלית וענקית בפרצוף לרוח ההבטחות מלפני הבחירות.

היבט אחד של התחושה הקשה הזו היה נושא אחוז התקציב המופנה לביטחון. בעוד שהמצע שלו ב-2006 נקב במפורש בסכום של 8 מיליארד ש"ח שיקוצצו מתקציבי הביטחון וישמשו למטרות חברתיות, אך בישיבתו הראשונה עם אנשי המטכ"ל התחייב לשמש "חומת מגן לתקציב הביטחון" (וזה עוד לפני תוספות התקציב שתבע וקיבל לאחר מלחמת לבנון השנייה להצטיידות מחודשת ולאימונים, מהלך שהאוצר ניצל כדי לדחות את עדכון שכר המינימום).

אחרי כזו אכזבה, "מר ישראלי" לא נתן לפרץ הרבה אשראי אחרי חטיפת גלעד שליט, וכשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה הוא כבר היה "מחוק" עוד לפני שוינוגרד בכלל ידע שיקראו על שמו ועדה, וגם בלי מסע הספינים וההכפשות מבית ברק, שתוכנן כנראה עוד לפני הבחירות.

את התקופה שלאחר הדחתו מראשות העבודה וממשרד הביטחון יכול היה פרץ לנצל לטובת תיקון. הוא היה יכול להשמיע קול ברור באופן יומיומי בתקשורת ולהציף את הכנסת בהצעות חוק פרטיות, כחלופה למדיניות של אולמרט ואחריו ביבי. במקום זאת, פרץ בחר באסטרטגיה של שתיקה מוחלטת, אולי כדי שהציבור ישכח את ימיו כשר ביטחון, ומיעט מאוד להשתתף בפעילות הכנסת (דיווחים דומים היו גם בכנסות קודמות, למשל כאן וכאן). הצעת החוק היחידה שלו כח"כ בכנסת הקודמת שתפסה כותרות היתה הצעת חוק שכר מינימום לחיילים, רעיון יפה אבל לא ממש הדבר הראשון שדורש טיפול בארצנו. נראה היה שהמטרה העיקרית בהצעה היתה להשפיל קצת את ברק (בזבוז זמן טוטאלי, ברק עושה את זה בעצמו יותר טוב).

בכנסת הנוכחית חזר פרץ למרכז הזירה בסערה עם הצעת חוק (שנפלה) להעלאת שכר המינימום, וזכה להרבה כבוד גם מהכתבים הפוליטיים וגם מהכתבים הכלכליים, אבל חוץ מזה? בערך כלום.
אם "מר ישראלי" בעל הזיכרון הקצר וחסר המודעות הפוליטית צריך לציין היום שמות של "לוחמים חברתיים" יש יותר סיכוי שיציין לצד שלי יחימוביץ' את השמות של אורלי לוי-אבקסיס מישראל ביתנו, כרמל שאמה מהליכוד או אורית זוארץ מקדימה מאשר את שמו של פרץ. מביני עניין יכולים להסביר עד מחרתיים ש"חברתי" ו"סוציאליסט" זה לא אותו הדבר, ושהנ"ל הם בסה"כ עלי תאנה במפלגות שמשרתות את בעלי ההון (מה שנכון גם על יחימוביץ' בעידן ברק), אבל זה כלל לא משנה. בשורה התחתונה, להיעלמות של עמיר פרץ (שחלקה ביוזמתו וחלקה נכפה ע"י ברק), יש מחיר פוליטי כבד. כדי להחזיר אליו את הציבור ולפקוד עשרות אלפים פרץ זקוק לזמן עד הבחירות במפלגה (בעוד הרצוג רוצה בחירות מחר, בדיוק מאותה סיבה).

מימון

עמיר פרץ מעולם לא היה איש עשיר, בניגוד לאהוד-מגדלי-אקירוב-ברק. אמנם בגיוס תרומות מחו"ל הוא הצליח לעקוף את הרצוג בעל הקשרים ביהדות ארה"ב, אבל מצד שני המדינה לא הסכימה להחזיר לו את כל הוצאותיו בעניין ועדת וינוגרד. בכל שנת 2009 הוא קיבל רק תרומה אחת של 2000 יורו מז'יל ברדוגו הפריסאי ובשנת 2010 – אפס מאופס. באתר הבית שלו אפילו אין אופציה לתרומות. אלא אם כן יצליח פרץ לחזור על ההצלחה שלו בגיוס תרומות באוסטריה, יהיה לו קשה מאוד מול יצחק הרצוג ובוודאי מול "גנרלים כוכבים" כמו מצנע או אשכנזי שיוכלו לקטוף בקלות המחאות של בעלי הון בארץ ובחו"ל (דרגות בכירות + תקווה לישועה = כסף).

מנגנון

בניגוד לאהוד ברק, עמיר פרץ לא כבש את ראשות העבודה ב-2005 בעזרת כסף, אלא בזכות המנגנון המשומן שעמד לרשותו כראש ההסתדרות, ובעזרת קבוצה של פעילים שעזרו לו במפקד ובארגון יום הבחירות. אלא שמהפירמידה הזו לא נותר הרבה זכר. חלק גדול ממנה מצוי היום בידיו של עופר עיני, יריב מושבע. חלק אחר התמוסס במשך הזמן עם הירידה בכוחו הפוליטי של פרץ, פעילים מסוימים נהו אחרי גאידמק, אחרים התפקדו (ופקדו?) לקדימה וכן הלאה. לעומתם אנחנו מכירים את הפעילים המסורים מחוג יסו"ד, ובראשם פרופ' דני גוטווין, אבל אלה עדיין צריכים להוכיח את יכולותיהם בתחום המפקד הכמותי לצד העומק האידיאולוגי. האם ישכילו פרץ ומקורביו לבנות מחדש מנגנון מנצח בזמן קצר? לא ברור. אם זו הסיבה שבגללה הוא נעדר כל כך הרבה מהכנסת, אולי זה היה שווה.

מדיה

קשה מאוד להוכיח את זה, אבל אנשים שמחבבים את עמיר פרץ טוענים מזה שנים שהיחס אליו בתקשורת הוא באופן כללי מוטה לרעה. בין ההסברים שקראתי: חיסול ממוקד ע"י גורמי הון-שלטון, עוינות כללית בתקשורת הקפיטליסטית למנהיגי עובדים, וכמובן – העניין העדתי. יכול להיות שיש אמת בהסברים הללו, אבל הסבר אפשרי נוסף הוא מערכת היחסים האישית בין פרץ לעיתונאים. אנחנו מכירים פוליטיקאים בהווה ובעבר שהציפו את העיתונאים בתגובות לאירועים אקטואליים וכך שמרו על פרופיל גבוה בתקשורת. אחרים נוהגים להיות מדליפים סדרתיים וכך הם זוכים ל"איתרוג" ע"י מובילי דעה. וכמובן, ישנם פוליטיקאים שיש להם קשרי ידידות עמוקים עם עיתונאים בכירים וזה לא מזיק. תומכיו של פרץ טוענים שהוא מתמקד בעשייה ולא בדיבורים, אך בפוליטיקה אם עשית ולא דיווחת – כאילו לא עשית.

הפתרון המתבקש בעידן שלנו הוא לעקוף את העיתונאים ולהשתמש בתקשורת ישירה עם הציבור, כפי שהוצע לו כבר ב-2005 ע"י הבלוגר חנן כהן, חבר יסו"ד. בינתיים נראה שעמיר פרץ הוא בין חברי הכנסת שלא הפנימו את העולם החדש. האתר האישי היה עד לאחרונה די רדום, וגם עכשיו הוא משמש אך ורק לשידור חד סטרי, המופנה בעיקר לאוהדים המושבעים. גם הפעילות בדף הפייסבוק דלילה וללא שום שיחה בין פרץ לקהל.

סיכום

הפעילים הסוציאל-דמוקרטים שהיכרתי מתחלקים לשתי קבוצות – אלה שבטוחים שפרץ הוא פשוט "סוס מת" (ומתוך אלה יש גם לא מעטים שחושבים שאף פעם הוא לא היה ממש מנהיג ראוי), ואלה שבטוחים שרק ממנו תבוא הישועה. אני חושב שהתמונה יותר מורכבת.

נקודות החוזקה של פרץ הן המשנה האידיאולוגית הסדורה והקבוצה שהתגבשה סביבו בסיעת העבודה. נקודת החולשה הברורה ביותר שלו היא הנוכחות הדלה בתקשורת ובאינטרנט. בכל הנקודות הבאות אנו נותרים עם סימני שאלה, כי העבר הראה פוטנציאל אדיר אך ההווה נראה די עגום. האם יצליח פרץ לגייס כספים לקמפיין נוסף? האם הוא יצליח לבנות מחדש פירמידת פעילים ופוקדים? האם הציבור שהתלהב והתאכזב ייתן בו אמון מחודש? כרגע קשה מאוד לתת תשובות לשאלות הללו.

______________

* עם כל הכבוד לסוציאליזם-קפיטליזם, אי אפשר להתעלם פה גם מהזווית העדתית, שכן בתנועת העבודה הרי נהוג שבעלי הבית הם אשכנזים, וכשהמסורת מופרת יש בלגאן והסירחון עולה לשמיים. לכן ראוי לשים לב כי "רביעיית פרץ" מונה שלושה מזרחיים וערבי, ואילו החצי השני של הסיעה כולל 3 אשכנזים ומזרחי אחד (שדרכו אל קבוצת האחוס"לים היתה דרך הקריירה הצבאית, כפי שעשו רבים לפניו ואחריו). יותר מזה, כל אחד משלושת האשכנזים רוצה להיות בעצמו בעל הבית ("מנטאליות אשכנזית?", לא יפה להגיד דבר כזה), דבר שלא מאפשר כרגע לאיש מהם לבנות מחנה בתוך הסיעה. ברית פרץ-יחימוביץ' היא מצד אחד ברית של קרבה אידיאולוגית אבל מצד שני ברית שחוצה את תהום עמוקה ונפיצה מאוד בין אשכנזים למזרחים. האם היא אפשרית?

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , , ,

30 תגובות

  1. א. קוריאל :

    אני מקווה שעמיר פרץ יתעשת ויחזור לעצמו, וינהיג את העבודה. עם כל מגרעותיו, פרץ הוא כנראה התקוה היחידה של העבודה להפוך לחלופה ס"ד אמיתית לשלטון ההון. בעניין הזה, ברית עם יחימוביץ' היא הדבר המתבקש.

  2. יאיר מלכיאור :

    פוסט מצוין, תודה.
    מספר הערות נקודתיות שלדעתי לא מדויקים או לא מוכחים.
    1. אני חושב שהמנגנון שלו חזק מכפי שחושבים, אף אחד לא דמיין שיקבל 22.5% מהקולות בסיבוב הראשון נגד אילון וברק, כשהוא בשפל אדיר. חוץ מזה לא סתם הולכים איתו עוד כמה ח"כים, יש לו כוח ארגוני שאנחנו לא מודעים אליו.

    2. עמיר פרץ לא עצר את ההידרדרות של העבודה כשעמד בראש, הוא ירד מ-22 (עבודה + עם אחד) ל-19, זו ירידה לא גדולה לאור העובדה שקמה קדימה, אבל זו עדיין ירידה.

    3. לגבי 8 מנדטים ממפלגות הימין וחדירתו לקהל מצביעים חדש – שוב פעם אין מספיק נתונים כדי לקבוע שזה נכון. לצערי אין באתר הכנסת את נתוני הבחירות מ-99 את ההשוואה צריך לעשות לא למערכת הבחירות האחת לפניה (2003) בה מפלגת העבודה הגיעה במצב שפל אחרי הכשלון האדיר של ברק, אלא של שתיים לפניה כשהיה סוג של גל תמיכה ולא היה עם אחד.
    אף אחד לא עשה בדיקה כזו (לפחות שאני ראיתי) וכל עוד היא לא נעשתה אי אפשר לטעון את זה באופן ברור (ובכל מקרה לפחות 3 מתוך ה-8 זה מעם אחד).

  3. איתי :

    תודה,

    לעניין 22-19 כבר עניתי לך פעם, שלדעתי אם מכניסים את עם אחד לחשבון אז מן הראוי להכניס לחשבון את העובדה שמפלגת העבודה נשברה לפני הבחירות ל-16+3 (פרס רמון איציק).

    לא מדובר בסתם חשבונאות. השלישיה כללה את המנהיג המיתולוגי של המפלגה, שריד אחרון לדור הנפילים וראש ממשלה לשעבר, שבחר ללכת עם אריק שרון ולעזוב את כור מחצבתו. זה היה צעד סמלי אדיר עבור מאות אלפים שהצביעו לעבודה במשך עשרות שנים בעיקר בקיבוצים וביישובים מבוססים (סה"כ כ-8 מנדטים).

    הצעד הזה היה כל כך חזק עד שהשפעתו נותרה גם אחרי ששרון נכנס לתרדמת (2006) ואפילו אחרי שהדור הבא של "המפאיניקים האשכנזים" לקח בחזרה את המפלגה מידי "המרוקאי עם השפם" וה"פלנגות" שלו. בבחירות 2009 ברק לא הצליח לכבוש בחזרה חלק גדול מהקולות שברחו לקדימה עם פרס. יש ספק גדול אם הרצוג או יחימוביץ' יצליחו במשימה הזו.

    גם בעניין תאריכי השוואות אני לא מסכים איתך. אתה מייחס את הירידה אצל מצנע (2003) לכישלון של קודמו ברק. בגזירה שווה עליך לומר שאת הדריכה במקום/ירידה אצל פרץ היא בכלל באשמת מצנע (ופואד). חוצמזה הבחירות לכנסת ה-15 (1999) היו עם שני פתקים, ולכן לדעתי גם זו השוואה לא הוגנת.

  4. ק. טוכולסקי :

    איתי ניתוח מצויין. היתרונות אכן היתרונות המגרעות אכן המגרעות.

    אני חוזר על דעתי הקבועה, זה הזמן לאיחודי כוחות בשמאל, הפיכת העבודה לבסיס של מסגרת תלויה בברית בין פרץ ליחימוביץ, שיכנסו כבר לחדר אחד ויסגרו א הצרות ביניהם. אחד המנהיג השני מספר 2. ואז ביחד עם שאר חבריו של פרץ הם יכולים לפתל את עצמם מהרצוג, ברוורמן ופואד ולהתאחד עם גילאון (איתו לבד אם הוא לא משתלט על מרצ וביחד עם מרצ אדומה שלו ושל מוסי אם הם יצליחו להביס את הליבראל-רדיקלים של זהבה גלאון), מלכיאור, ימיני ביצירת אלטרנטיבה ס"ד שתהיה גם ירוקה.

    פרץ גם יצטרך להתגבר על עצמו ולהודות שכהונתו במשרד הביטחון שלא הייתה גרועה אמנם מכהונת מופז לפניו וברק אחריו הייתה בגידה באמון הבוחרים. אחרי שיתנצל ויבטיח שלשם הוא לא חוזר אלא לאחד משני התיקים הבאים: אוצר או תמ"ת כולל רווחה, הוא יוכל להיות אחלה מנהיג או אחלה מספר 2 ליחימוביץ.

  5. דקל-דוד עוזר :

    מישהו מוכן להגיד לי מה ראשי התיבות של אחוס"ל?

  6. איתי :

    אני מסכים ויותר מכך,

    בלי חיבור בין שני הנ"ל אין שום סיכוי לכלום ואין משמעות לקריאה לאנשים לבוא ולהתחבר. על אחת כמה וכמה אם בפעם המי יודע כמה נראה פה בריתות על בסיס כיסאולוגי/עדתי ולא על בסיס אידיאולוגי (פרץ-פואד, שלי-בוז'י).

    המשימה מס' 1 לסוציאל דמוקרטים חברי העבודה, אפילו לפני שהם הולכים לפקוד חברים, היא להכניס את שני הנ"ל לתוך החדר כפי שהצעת ולנעול את הדלת עד שיצא עשן לבן.

    אם מבינים שזה לא הולך, אין טעם לבזבז 50 שקל ובטח לא לשכנע אחרים לעשות את זה.

  7. אחוסלים :

    אחוס"ל – אשכנזי חילוני ותיק סוציאליסט לאומי.

    עמ' 11 בקישור

    http://books.google.com/books?id=RKijREliaWYC&pg=PA11&lpg=PA11&dq=%D7%A7%D7%A5+%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F+%D7%94%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A1%22%D7%9C%D7%99%D7%9D&source=bl&ots=iLoQTI4CZ2&sig=O-sanyKVpMtQ15QfK7rCAd6Tzi4&hl=iw&ei=DLRTTZetL8qeOtWX5IgJ&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=2&ved=0CBoQ6AEwAQ#v=onepage&q&f=false

  8. ק. טוכולסקי :

    פוסט מתנצל=אני גבר אשכנזי סוציאליסט וציוני וגם קיבוצניק. תפסיקו להסיט אותנו מהמאבק המעמדי=התגובה שלי לכל מי שחושב שאחולסלים ולא למשל טייקונים שולטים במדינה.

  9. איתי :

    האחוסלים כבר לא שולטים במדינה, את זה אמר גם קימרלינג זל שטבע את המונח.

    אבל גרעין המתפקדים והמצביעים המסורתי של תנועת העבודה הוא בפירוש אחוסלי (יותר נכון ברובו הגדול אחו"לי שזה אחוסל בלי הסוציאליזם).

    אצל רבים מהם היחס כלפי "האחרים" (מזרחים, דתיים, חרדים, רוסים, אתיופים, מתנחלים) הוא מנוכר ומתנשא ולעתים ממש גזעני.

    לכן עמיר פרץ היה ועודנו נטע זר במקום הזה. אותו היחס יקבל גם כל "לא משלנו" שינסה לקפוץ לראש הפירמידה (פואד ועיני מבינים זאת כנראה).

  10. ק. טוכולסקי :

    הגרעין המסורתי של מפלגת העבודה מת או מתקרב לקבר, היחס שלהם לאחר לא היה רע או טוב יותר מהיחס של כל קבוצת התייחסות לאחרים שלה בהבדל אחד, הם בנו מדינה והתחלקו בה עם מי שהם התנכרו לו, הייתי רוצה לראות מה היה קורה לאחוסלים במדינות התיאורטיות שהיו מקימים החרדים הרוסית הערבים וכל השאר.

    בעלל ביום שה"הגמוניה האחוסלית" תמה ב-1977 היו בישראל מדינת רווחה לתפארת ו-3% עוני.

    אני לא מתרפק על העבר ויש הרבה מה לתקן במה היה בימי שלטון האחוסלים, זה עדיין היה השלטון הכי טוב שהיה פה. הרבה דברים נעו אז יכולים עדיין להיות בסיס ומודל ועליהם צריך להוסיף עוד דברים רבים.

  11. איתי :

    אתה לא צריך לשכנע אותי שמבחינת מדינת רווחה ואי שוויון המצב לפני 1977 היה בגדול יותר טוב מהיום (דווקא מבחינת דמוקרטיה וניידות חברתית במובנים רבים היום יותר טוב).

    הבעיה היא שכמו שאמרת – הדור של בן אהרון מת, ובמקומו בא דור הביניים (אהוד ברק, הוולוולה-אים מהקיבוצים) שמצד אחד חושב בהתנשאות שהמדינה הזו שייכת לו כי אבותיו וסביו הקימו אותה ומצד שני את המחויבות לרווחה וסולידריות לכולם הוא זנח מזמן. ואם זה נכון לגבי "כולם" קל וחומר שזה נכון לגבי סולידריות עם "האחרים".

    וכל בחירות מחדש הדור הזה של "תנועת העבודה" מופתע מחדש לגלות מדוע הנתינים הרוסים/מזרחיים/אתיופים/דתיים וכו' מסרבים לתת בו אמון. אולי כי הם לא פראיירים…

    ללא קשר ל"מלחמת המעמדות" לעומת "מלחמת הזהויות" זוהי המציאות הפנימית העגומה שבתוכה פרץ ויחימוביץ' פועלים. בוודאי כל עוד לא עשו צעד של יציאה ממפלגת העבודה למגרש נייטרלי.

    פרץ נתקל בזה מיד ובגדול רגע אחרי נצחונו ב-2005 (גיגי פרס והפלנגות).

    יחימוביץ' נתקלה בזה כשהעזה ליצור עימות גלוי בין אינטרסים כלכליים של קיבוצים ושל המגזר החילוני כולו ובין מדינת רווחה, כאשר תמכה בסגירת קניונים בשבת.

    כשאתה מבין מהו אחוז האחו"לים בקרב חברי המפלגה, אין פלא שהנושא הזה של עבודה בשבת כמעט ולא טופל על ידה בהמשך.

  12. שחר: טוכולסקי תסכל על הנתונים :

    רוב העשירונים העליונים מאויישים ע"י האשכנזים החילונים הותיקים ואולי המפד"לניקים האשכנזים של פעם (שגם המפלגה שלהם בנפילה חופשית).
    רוב העשירונים התחתונים מיואשים בעיקר על ידי: חרדים, ערבים, מזרחים ויוצאי ברה"מ.
    אותו הדבר קורה כאשר אתה משווה את האוניברסיטאות לעומת המכללות בפרפריה.
    לכן פרץ בניגוד ל: שמאל הלאומי והתנועה הירוקה וכל טועני הכתר למניהם במפלגת העבודה קורא את המפה נכון כאשר הוא פנה ופונה בעיקר ל: תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה שברובם הם מזרחים-מסורתיים וללא: לקיבוצים ולאשכנזים האמידים בערים שמצביעים לקדימה.
    מאבק רק על המצביעים של קדימה לא יאפשר ניצחון על הגוש הדתי-ימני.

  13. ק. טוכולסקי :

    יש לי בעבודה קולגה, בחור חילוני, ימני קיצוני, איש של אריה אלדד, שבטוח שהשמאל שולט במדינה, האיש לא טיפש, משכיל, בעל ידע כללי ובטוח שהשמאל בשלטון. כל מה שמוסכם על קוראי האתר הזה ומגיביו לגבי זה שהשמאל אינו בלשטון כבר כמה עשורים, לא מזיז לו, הוא בטוח שהשמאל בשלטון, הכנסת הימנית, ממשלות הימין, הכלכלה הניאו ליבראלית, הליטה של הימין בתקשורת לא משנות לו. ככה זה כשאתה מאמין בנרטיבים של בכיינות, המציאות יכולה רק להפריע. עובד איתי גם מתנחל דתי ימני וגם הוא ככה, לא מפריע לו שהוא חי בבית פרטי בלב השטחים בהתנחלות שבנויה על אדמות טאבו של מישהו אחר, ושהצבא שומר לו על הבית ושבגללו ובגלל שכמותו יש כיבוש, גם הוא בטוח שהשמאל בשלטון, שוב, ככה זה כשרוצים לבכות.

    לשחר
    העשירונים העליונים אלו שבהם מרוויחים שכירים לכאורה יפה נשחקים היום לא פחות מהתחתונים. ובמאיון העליון היכן שהביעה האמיתית נמצאת מבחינת שליטה על הון יש מה שאתה רוצה, חילונים דתיים וחרדים, אשכנזים ספרדים, ותיקים וחדשים.

    אני דרך אגב מאוד אשמח לראות את פרץ מנהיג מפלגה ס"ד, הוא פשוט חייב בכדי להצליח להגיע לברית עם יחימוביץ ולהביא למפלגה שלו אנשים כמו אילן גילאון ומלכיאור וימיני ולדבר לא רק לשכונות ולעיירות הפיתוח אלא גם למעמד הבינוני ולירוקים.

    ס"ד אינה צורך של הכי מסכנים בלבד, היא צורך של המעמד הבינוני לא פחות ובהנהגה תכלול את פרץ, יחימוביץ וגילאון רבים ימצאו את מה שיכול לקדמם.

  14. דקל-דוד עוזר :

    לכל מי שחושב שמישהו הוא נטע זר אומר שהביטוי הטוב ביותר של הדור החדש לעניין הזה הוא הבא:
    http://www.youtube.com/watch?v=QkqlYSPFBEA

    אין היום נטע ואין זר, כמו שטוכולסקי אומר: הם מתים.
    כמו שהוכיחו הבחירות ב-2006: הם מיעוט.
    כמו שמוכיח המפקד של העבודה ב-2011: הם לא רלוונטיים.

  15. אלי סתוי ציר העבודה :

    הצלחת התנהלותו של היו"ר עמיר פרץ עד להקמת הקואליציה עם ראש ההמשלה אולמרט כיו"ר המנהל משא ומתן קשוח להשגת מינופים כלכליים חברתיים עבור הציבור המוחלש בישראל, להעלאת קרנה של מפלגת העבודה כמפלגה ס"ד מרכזית במפה הפוליטית ,לא מוטלת בספק במבחן התוצאות שהושגו.
    הגיבוי מנבחרתו שהלך ונחלש בלחץ הטייקונים השליטים האמיתיים במדינת היהודים , שבפעולת הפרד ומשול בסיסית ,ניתקו את עמיר מהגיבוי המינימלי לו הוא בהחלט היה זכאי וזקוק ביותר.
    את אותו הסרט שעמיר עבר כנראה יעברו גם האחרים הקוראים תגר לתפקיד היו"ר,
    הסיכוי של עמיר להתנהל ביתר הצלחה מול הטייקונים האורבים לאינטרס הס"ד הוא הרבה יותר גדול ומעשי יחסית למועמדים האחרים שעדיין לא יודעים מה מכינים להם בפינה.
    כך שעדיף לדעתי ולדעת רבים וטובים ,לאפשר למנהיג מנוסה ומשופשף שלא שנוי במחלוקת כחברתי מבטן ומלידה ,לנסות ולעבור והפעם עם גיבוי מתאים וראוי את רף הטייקונים השליטים ולא להסתכן בהתרסקות נוספת עם יו"ר ירוק שרמת נסיונו הפוליטי ממש לא nאפשר לו תאורטית ומעשית לקדם את הנושא הס",ד כפי שמסוגל בהתמדה ובנחישות לקדם אותו במסגרת מפלגת העבודה,
    ולפיכך מסקנתי האישית היא שרק ח"כ עמיר פרץ יכול נכון למצב הקיים היום.

  16. ק. טוכולסקי :

    אלי
    אם כל הכבוד ויש כבוד
    זאת בדיוק הגישה שאם פרץ עדיין נוקט בה מדאיגה אותי.
    פרץ חייב לבוחרים שלו התנצלות הוא עשה כל טעות אפשרית וזה התחיל הרבה לפני שטייקון אחד יצא נגדו. במקום לנקוט את מפלגת העבודה, במקום מפקד חדש ומרכז חדש וועידה חדש, במקום לקחת את תיק העבודה והרווחה כמו לפונטיין בגרמניה ולשלוח את פואד או וילנאי לביטחון, במקום לתמוך ברפורמות נדרשות במשרד הביטחון ועוד ועוד.

    בקיצר פרץ בהחלט יכול לחזור להנהיג, אבל לא ככה.

  17. נמרוד ברנע :

    שתי הערות

    מנגנון – לפרץ יש את המחנה הכי גדול, הכי חזק והכי מאורגן בתוך מפלגת העבודה. אפשר להגיד על פרץ הרבה דברים אבל הוא פוליטיקאי שמבין את חשיבותו של המנגנון, של הקאדר סביבו והעובדה שבסופו של דבר נבחר ציבור שואב את כוחו מהציבור. אין עוררין על כך שהעובדה שהנ"ל כבר לא מכהן כראש ההסתדרות היא בעוכריו מבחינה מנגנונית, בלשון המעטה, אך עדיין יש לו מנגנון יותר גדול ויותר מאורגן מכל הח"כים במפלגת העבודה ולעניות דעתי גם מרוב הפוליטיקאים במפלגות הגדולות.

    ביטחון – לעניות דעתי פרץ טעה כשהוא נכנס לבונקר התקשורתי לאחר הפסדו בבחירות לראשות העבודה ולאחר דו"ח וינוגרד. "הכתם" הזה, של לכאורה כישלון בניהול המלחמה, מקבל משנה תוקף כשהתקשורת מציגה את פרץ כמזרחי בור ונלעג. לדעתי פרץ לא יכול לברוח מהנושא הביטחוני והוא צריך להשקיע זמן ואנרגיה, לאורך זמן, בשיקום תדמיתו בתחום הביטחוני. מבוטחני שאדם אינטליגנטי ומוכשר כמוהו יכול למצוא כמה רעיונות לרפורמה במערכת הביטחון, שגם יחסכו תקציב ויאפשרו לנצל אותו למקורות אחרים, וגם ישפרו את יכולתה של מערכת הביטחון. הוא צריך לקחת את הרפורמות האלה ולרוץ איתם – בקרב מומחים, לפרסם מאמרים בכתבי עת מקצועיים, בכנסים מתוקשרים וכדומה. הדרך היחידה להתגבר על המוניטין השלילי שנדבק בו כשר ביטחון היא לייצר מציאות אחרת, קרי להפוך את פרץ לדמות מקובלת ומוערכת בממסד הביטחוני ולשווק אותו לציבור בצורה כזו.

  18. דני זמיר :

    פרץ לא רלבנטי

    הניתוח המאלף של איתי מחמיץ את המציאות הנוכחית: עמיר התנתק לגמרי מאיתנו לא היה כתובת ולא פעל כח"כ מן המניין, (ואם פעל לא הודיע על כך לאף אחד…).
    לבוא אחרי שנים של אפס עשייה ולטעון ל"מנהיגות" זה סוג התנהגות אופייני לברק, ועד שנפטרנו מבונפרטה אחד זא תודה אני מוותר על קיסר נוסף.
    השאמל הלאומי כמו התנוע הירוקה/מימד כמו שאר רסיסי השמאל זה התאבדות מוחלטת של הרעיון הסד. ה50 שח והתפקדות לעבודה מאפשרת סיכוי אמיתי.
    הצודקים והנצורים שיבזבזו שוב קולות יקרים לאגו של העו"ד של ברק או לטהורי המבט מהתנועה הירוקה יוכלו להמשיך לבקר כאן את העבודה ואת כשלון השמאל כשהם שוכחים את אחריותם הישירה בהתנהגות פוליטית נאיבית וחסרת אחריות.
    בחלוקה המעמדית שעשיתם שכחתם הייתי אומר את החלוקה המיגדרית.

  19. ק. טוכולסקי :

    דני עד שלא נדע מי מנהיג את העבודה או לפחות מי מועמד ומה סיכויו אין טעם להתפקד, מה יקרה אם נתפקד לעבודה שתשלט בסוף בידי הרצוג ועיני ואז הפלג של פרץ יחבור למרצ? לא חבל על הכסף והטרחה?

    עמיר אכו היה מנותק וזאת מגרעתו העיקרית כל אחד מהמועמדים הטובים שיש בעבודה שהם תכלס פרץ ויחימוביץ יש לו מגרעות, חיים עם מה שיש לא עם מה שאין.

  20. אלי סתוי ציר העבודה :

    יכולת הראיה האסטרטגית , כיצד חפצים ורוצים לראות מתפקדי ומצביעי העבודה את היו"ר הבא שלהם ,
    המנהיג את מפלגתם , יום לאחר הבחירות לכנסת התשע עשרה,
    האם כמנהיג ראש לשועלים ,הפורץ בדומיננטיות בנסיון פוליטי רב ובכאריזמטיות ,את המחסומים השונים לעמדת השפעה מכרעת על ניהול מדיניות הממשלה הבאה,
    או לחילופין זנב לאריות המחמם ארבע שנים (במקרה הטוב ),את כורסת עור הצבי.
    וזהו לדעתי ההבדל העקרוני והמשמעותי ביותר ,שבין יכולותיו המוכחות של ח"כ עמיר כיו"ר ,לבין שאר המועמדים.
    ועל יכולותיו אלו באם תלחצו,יעידו בכנות, ראש הממשלה לשעבר אולמרט בהערכה,ראש הממשלה נתניהו בחשש כבד וגם המועמדת לראשות ממשלה ח"כ ציפי ליבני הזקוקה לו כקונסליירי משופשף מנוסה ולמוד קרבות פוליטיים ,להבטחת הצלחתה העתידית כראש ממשלה בישראל.

  21. דקל-דוד עוזר :

    עמיר פרץ מנהיג לגיטימי

    בעיני נקודת החולשה של עמיר פרץ היא בתפיסת העולם הכלכלית, כמו שאיתי סיקר, אבל אני לא פוסל את האפשרות שאני לא מכיר את תפסית עולמו מספיק טוב.
    הרושם שלי הוא שמדובר באדם רציני, בגובה עיניים, אמיתי, צנוע – בקיצור מנהיג אמיתי.
    חבל שיש סיכסוך "אישי" בינו לבין יחימוביץ, שניהם אשמים.

  22. איתי :

    טוכולסקי צודק,

    לצערי הפעילים של שלי ושל עמיר לוקים בדיוק באותה בעיה – מחסרונות המועמד שלהם הם מתעלמים ואת חסרונות המועמד השני הם רואים יפה מאוד. הטוקבקים שלמעלה מדגימים זאת בצורה נפלאה.

    דני, מי שיושב בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים.

    מפלגת העבודה סיפקה יותר מדי הוכחות מאז רצח רבין שהיא מפלגה שלמיעוט שואף השלום והשוויון בתוכה אין הרבה השפעה. זו הסיבה העיקרית (ולא טהרנות או חיפוש ג'ובים) שרוב בעלי עמדות שמאל מדיני או כלכלי נטשו אותה במשך השנים.

    להצביע לירוקה-מימד שלא נכנסה לכנסת זה פחות גרוע מלהצביע אמת (ב-2009) ולהכניס לכנסת יותר אצבעות בעד הפרטה ומלחמה מאשר אצבעות נגד. האנשים שאתה הצבעת להם הפריטו את קרקעות המדינה. אם כל מצביעי הירוקה מימד היו מצביעים אמת (דבר לא סביר כי הוא נוגד לחלוטין את הדעה המדינית של רבים מהם, חלקם הרבה יותר נצים וחלקם הרבה יותר יונים) אז עינת וילף היתה נכנסת לכנסת כבר בפברואר 2009. אתה רוצה לטעון שבכניסתה של וילף לכנסת כבר אז הסוציאלדמוקרטיה היתה מתחזקת? לא נשמע לי רציני.

    בתסריט הסביר שמפלגת העבודה ממשיכה להישלט ע"י אנשי ימין כלכלי (הרצוג-פואד), הצבעת "אמת" היא פשוט המשך חיזוק הימין ושוב יצירת סמרטוט שרץ לממשלת ימין. כדי לא לחזור על הצבעה לרשימה שאינה עוברת את אחוז החסימה ומצד שני לא להכניס מפריטים לכנסת אני איאלץ להצביע חד"ש אעפי שאני ציוני.

    דבר אחרון – אין הגיון בכריכת השמאל הלאומי והתנועה הירוקה/מימד ביחד. השמאל הלאומי זו בסה"כ אריזה מודרנית ובועטת לרעיונות מדיניים חבוטים מבית חיים רמון. לכן יותר משהם מאיימים על העבודה הם מאיימים על קדימה ולא ברור בכלל אם פגיעה בקדימה זה טוב או רע.

    אם ממילא אין לשמאל מפלגת שלטון אז המטרה שלך ושלי וגם של קדימה היא ליצור גוש חוסם לביבי-ליברמן.

    לכן אני מאחל הצלחה לכל סיעה בגוש הזה שעוברת את אחוז החסימה גם אם אין שום קשר בינה ובין סוציאלדמוקרטיה. אני מאחל הצלחה לשמאל הלאומי בדיוק כפי שאני מאחל הצלחה לבל"ד ולרע"מ.

  23. לאיתי :

    בית הזכוכית

    אם תהיה חלק מהעבודה ותגרום לנצחון של המועמדים הס"ד ותהיה חלק מאלפי מתקפדים שלוחצים את העבודה לשם אז הההשפעה ברורה. אחת הסיבות למה שקרה בעבודה היא
    ש30,000 אנשים טובים כמוך זרקו את הקול לפח הירוק של מלכיור ולא היו חלק ממה שקורה ב"עבודה". השמאל הלאומי זו תנועה להכנסת אלדד יניב לכנסת ומימד הירוקה של מלכיור לאותה מטרה. (אם יובטח לו שריון האם הוא יישאר מחוץ לעבודה?)
    לעבודה גם היום יש בסיס שבכל מזג אויר יניב לה להערכתי כ 8 מנדטים, לכן בסיס הכח הפוטנציאלי היחיד לסוציאל דמוקרטיה הוא שם. 50,000 ס"ד שמתפקדים לעבודה – כובשים אותה מבפנים ומשנים אותה. (ודרך אגב השריטות על הידיים שלי זה מרסיסי הזכוכית של הבית שלי שתמיד מתנפצים מהאבנים שאני מטיח בהם בזעם דרום אמריקאי כל פעם שמטאור חדש מקים תנועת הצלה לשמאל….). שבת שלום, דני

  24. אור :

    רגעים קטנים של ייאוש: המצרים הצליחו לבנות תנועת מחאה שהוציאה המונים לרחובות כדי למחות נגד עליית המחירים ונגד דיקטטור מושחת.

    ואנחנו כאן בארץ, השמאל הישראלי, מתווכחים איזה עסקן פחות גרוע, ואיזו מפלגה פחות מתה.

  25. איתי :

    דני,

    הערתי גם בדיון אחר שהנטייה לזלזל בשותפים פוטנציאליים או להטיח בהם האשמות היא מתכון גרוע מאוד אם מטרתך היא שהם יחברו אליך.

    דוגמה א – אילו הרב מלכיאור היה ח"כ שלא עושה כלום ורק רודף כיסא בכנסת, היה בסיס להשמצה שלך. אבל מדובר במי שהיה מחוקק מצטיין ומוערך לא רק ע"י אנשי מימד אלא ע"י גורמים בלתי תלויים (התנועה לאיכות השלטון, מעגלי צדק-חקיקה חברתית, אט"ד-חקיקה סביבתית) וכתבים פרלמנטריים. לכן הטענה שכל קיומה של מימד זה להביא למלכיאור ג'וב נכונה בדיוק כמו הטענה שכל קיומה של העבודה זה לספק ג'ובים לשלי עמיר ובוז'י.

    דוגמה ב – ההנחה המתנשאת והמוטעית שכל 26000 מצביעי הירוקה מימד הם אנשים שבחרו מתוך פינוק לא להצביע לעבודה. זאת בלי שבדקת בכלל למי הם הצביעו במערכות הבחירות האחרונות. למשל, לא בדקת לכמה מהם הדרך המדינית של העבודה בראשות ברק נראתה שמאלנית הרבה יותר מדי (אני מכיר בחור שהתלבט עד הרגע האחרון בין ליברמן לירוקה מימד) לכמה היא נראתה ימנית הרבה יותר מדי (אני, שהתלבטתי בין חד"ש לירוקה מימד).

    כאמור, לשים פתק לברק-פואד-בוז'י ב-2009 זה לא "להיות חלק ממה שקורה בעבודה" אלא לתת חיזוק חיובי לחובבי מלחמה (עופרת יצוקה) והפרטה. לבחור לא לעשות את זה זו לא טהרנות.

    דוגמה ג – סחבק היה חבר מפלגת העבודה, הצביע בפריימריס האחרונים לאנשים הראויים לדעתו, ורק אז ביטל את חברותו. להצביע לרשימת המפריטים ומחרחרי המלחמה שהתקבלה בסוף הפריימריס היה בעיני רע מלא להצביע כלל (או להצביע למפלגה שיש סיכון שלא תעבור). המציאות מוכיחה שצדקתי.

    אחרי נטישת ברק יש היגיון בלחזור לעבודה כדי להשתלט עליה ולהביא לכך שיהיה טעם להצביע לה. לפני שאעשה זאת אני צריך לראות את הסימן הראשון לזה שיש לזה סיכוי – ברית יחימוביץ'-פרץ. בלי ברית כזו, וגרוע מכך אם שלי הולכת להיות "האישה שלצידו" של בוז'י (חזרה על מודל 2007) לא רק שאין שום סיכוי, זה פשוט בזבוז זמן וכסף.

    נ"ב: הטיעון על 8 מנדטים ו-50000 איש הוא מעגלי, שכן אותם 8 מנדטים של אנשים שמצביעים לעבודה באוטומט לא בהכרח חפצים בסוציאליזם או סוציאל-דמוקרטיה. הליכה לכיוון כזה קורצת דווקא לאוכלוסיות שלא הצביעו לעבודה ומבריחה את המצביעים המסורתיים שלה ביישובים המבוססים והקיבוצים.

    במקרה קיצוני ש-50000 מצביעי מרצ וחד"ש מחליטים להתפקד (פייגליניזם שמאלני) או ש-50000 מזרחים-מסורתיים מחליטים להתפקד, חלק גדול מה-8 שנותרו יעברו לקדימה.

  26. דפנה :

    פרץ הוא היחיד שעזר לי

    שמי דפנה ואני בחורה מהרכז שנתקלה בבעיה במקום עבודתי, שלחתי מיילים לכל חברי הכנסת של מפלגת העבודה ,היחיד שחזר אלי וסייע לי היה עמיר פרץ. עוזריו לא שאלו אותי מה הן עמדותי הפוליטיות ולמי הצבעתי,קיבלתי סיוע מבלי לפרסם זאת בתקשורת. וזה עמיר פרץ, איש שעוזר לעוד אלפים כמוני ואני לא מסכימה שהוא צריך להתהדר על כך בפרהסייה לכן יש מאחוריו אזרחים רבין שיצביעו עבורו,אני מצטערת לאמר שהתאכזבתי משלי יחימוביץ שלא התייחסה.

  27. דני זמיר :

    יופי דפנה

    מערכת עבודה שחורה כדאי למנוע מיילים שקופים כמו של "דפנה" שאין להם שום עניין בויכוח אלא תגובה "מטעם".
    (אגב בלי קשר יכול אדם לא "להיות לעזר" לבוחרים פשוטים ועדיין להיות ראש מפלגה וממשלה מצוין).

    איתי, הטיעון שלי הוא שמלכיור שאני מסכים שהיה חכ מצוין (והוא גם איש מצוין) צריך היה להתמודד בתוך העבודה.

    אני חושב שס"ד שיעמדו בראש "העבודה" שרבבות מתפקדים בעלי השקפה חברתית כבשו אותה לא רק שלא תבריח את הגרעין המסורתי אלא תגרום לקהלים חדשים לגמרי להצטרף אליה. מי שעזב את העבודה בגלל פרץ, לא עזב בגלל שהוא לא ס"ד, ובעובדה בחירת פרץ הביאה קהלים חדשים לגמרי לעבודה (כזכור העבודה ניצחה או התמודדה ראש בראש עם שס, בירוחם, חצור ועוד).
    אני חושב שבשורה התחתונה פרץ פשוט שרוף היום מבחינת סיכויין להוביל ציבור גדול, שלי ובוז'י לא, ואם האלטרנטיבה היא בין שניהם אני מעדיף את שלי על בוזי' מבחינת השפעת דרך עולם והשקפה ס"ד, ואני מעדיף את בוזי על קול שהולך לפח. (כנראה שהפעם, בנהחה שמימד/ת"י למדחו מהשטות שלהן, אז השמאל הלאומי הולך לתפוס את מוקמן כזורק כמה ררבבות קולות לטובת מפלגות הימין.).

    באיזו דרך רציונלית שאיננה מרחיקה ומזלזלת אפשר לשכנע שלהצביע לטובת מפלגה שאיננה נכנסת לכנסת זה לשרת את הצד שכנגד?

  28. אלי סתוי ציר העבודה :

    דני זמיר הוא הקורבן הטבעי הקלאסי של הטייקונים השליטים בישראל, שברצותם שורפים (דימוי של דני) וברצותם ממנפים,
    דני מתקשה להבין את העובדה היחידה ההגיונית , שככל שאתה שרוף בתקשורת הישראלית המגוייסת לבעלי ההון, סימן בולט הוא שאתה אכן מנהיג משמעותי ומאיים ,על השליטה שלהם בחברה ,בכלכלה ובשלטון הנשלט על ידי בעלי ההון.

  29. דני זמיר :

    אלי סתוי ציר העבודה צודק או הנוסחה למתלבט

    אני קרבן טבעי של הטייקונים השליטים בישראל, שהחליטו לשרוף את עמיר פרץ ורק בגלל זה סיכוייו להנהיג ציבור משמעותי בישראל נמוכים.

    טוב נו לא באמת.

    התוצאה בסופו של יום כשאני נדרש להכריע במי לתמוך נמדדת במישור הפוליטי לפי סוג מסוים של מכפלה דמיונית: "השקפת עולם" * "מחויבות לביצועה" * "יכולת לביצועה" * "אהדה ציבורית".
    להערכתי, עמיר במכפלה הזו לא מצליח לייצר תוצאה משמעותית בעיקר בגלל הגורם האחרון במכפלה, תהא אשר תהא הסיבה לכך.
    (שאלה נוספת היא איזו מפלגה ראויה לקבל את הקול שלי, כאן הנוסחה מסתבכת בגלל גורמים רבים נוספים שיש לשקלל, אם כי אני מסנה לפשט את הסוגייה באופן גורף לפי הכלל: מפלגה גדולה שיש לה סיכוי ממשי לשלוט או להיות שותפה לשלטון ולהשפיע על כיוון סד על מדינת ישראל, עדיפה בעיניי על מפלגה קטנה שקולה חשוב שיישמע, ומפלגה קטנה עדיפה על מפלגה שיש סיכון ממשי לסיכויי כניסתה לכנסת.
    (ככלל, הייתי משנה את שיטתצ הממשל ומעלה את אחוז החסימה לשווה ערך ל 15 מנדטים

  30. דקל-דוד עוזר :

    אלוי סתוי – עדיין לא הצהרת שלא קיבלת כסף ו/או תמורה אחרת מרמי לוי ואני אשמח להירגע בעניין זה.

    דני – יש בעיה עם הסקרים שנעשים באזור תל אביב שלא משקפים זרמים בפריפריה, ואני לא בטוח עד כמה עמיר פרץ שרוף; בכלל הניסיון לקבל החלטות ערכיות על בסיס כדאיניקיות לא ראוי.
    יובהר כי הצבעה למפלגה קטנה מול גדולה מול חסרת סיכוי היא החלטה ערכית כשלעצמה, כי פשרנות הוא ערך, אבל בבחירה הפרסונלית בתוך המפלגה עדיף להשאיר את השיקול הזה בצד.
    השאלה העיקרית היא אם אני מאמין בעמדות הכלכליות שלו וזו לא שאלה פשוטה, תראה את הניתוח של איתי.

    לגבי עמדתי בוא נאמר כך:
    אני בעד שלי.
    אם שלי תחבור בדיל מסריח לבוז'י – כגון: סגירת שערי המפלגה, שריונים או תמיכה בבוז'י ליו"ר – אני בעד עמיר.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.