חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

בישראל (עדיין?) ההמונים אינם יוצאים לרחובות

נושאים מועד ב', פוליטי ב 31.01.11 6:00

שלילת החרויות בישראל אינה מצליחה לחולל מסה קריטית של מפגינים שתחולל כאן שינוי.  האם זה יקרה בקרוב? ומה תפקידן של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות ביצירת המסה הקריטית הזו
מאת: יהונתן קלינגר

לפני שבועיים יצאו אלפי מפגינים בתל-אביב בצעדה כמחאה על הקמת ועדת החקירה נגד ארגוני השמאל; המפגינים, מימין ומשמאל חסמו צירי תנועה מרכזיים, הרעישו, הפגינו ועוררו מהומה. אולם, מספר המפגינים ככל הנראה לא היה מספיק על מנת לעורר הפיכה. לעומת זאת, בחודש האחרון מצטיירת תמונה מדאיגה לפיה הפגנות ומחאה ציבורית עשויות להפיל משטרים: הן בתוניסיה והן במצרים, מרגע שמתארגנת מסה קריטית של אזרחים הצבא והמשטרה כבר אינם יכולים לשלוט בהם.

כמו יחס הלימות הון, שקיים אך ורק בתיאוריה, כיוון שאם כל האזרחים יוציאו את כספם מהבנק, הרי שזה יקרוס (וראו על יחס הלימות-אלימות שפיתחתי), מרגע שמספיק אזרחים יוצאים לרחובות, הרי שלא ניתן עוד לומר שמדובר במדינת חוק. זו התמונה שמצטיירת יותר ויותר, וזו הדרך היחידה לשבור את האמנה החברתית.

לפני מספר חודשים כתב מלקולם גלדוול כי ההפיכה לא תצא מהרשתות החברתיות וכי אלה רק מעודדות חוסר יעילות ופעילות שאינה יצירתית במיוחד. אף אם גלדוול לא חשב כך, הרי שהתשובה היא שהרשתות החברתיות והאינטרנט מביאות להפיכה בעיקר כיוון שאלה מהווים את אימת אותם המשטרים: החל ממצרים שמנסה לצנזר את האינטרנט ועד לסין שמצנזרת את מילות החיפוש הקשורות למצרים מחשש שהציבור יתוודע לאותה הדמוקרטיה.

אכן, אולי טוויטר ופייסבוק לא מעודדות מהפכות חברתיות, לא מוציאות אנשים לרחובות ומשאירות את רובם בבית בצורה פאסיבית לצפות באח הגדול, אך כנראה שיש בהן קסם קטן, שמאפשר לכל אחת מהמהפכות בשנתיים האחרונות להקרא "מהפכת הטוויטר" (1234). עכשיו רק נותרות שתי שאלות: איך לגרום לכל האנשים שיושבים בבית וצופים באח הגדול לצאת לרחוב ולהחלם על חופש הביטוי שלהם שמתכרסם מיום ליום, וכמה אנשים צריך להוציא כדי שהמדינה תבין שהיא הולכת בדרך הלא נכונה?

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , , , , ,

21 תגובות

  1. איתי :

    אנשים לא יצאו לרחובות ויסכנו את חייהם כל עוד לא נהיה מספיק גרוע.

    בישראל עם כל הביקורת של ארגוני השמאל לא כל כך גרוע כמו במצרים או בסין.

    בשטח שבין הירדן לים ההקבלה למצרים/תוניסיה וכו רלוונטית אך ורק לפלסטינים בשטחים ובמידה פחותה בהרבה לפלסטינים אזרחי ישראל, שמצב זכויות האדם שלהם עדיין משופר לעין ערוך מזה של אזרחי מצרים וסין. למשל, לא ידוע לנו על עינויים של בלוגרים פלסטינים אזרחי ישראל משום שהביעו דעות אופוזיציה.

    במצב שבו כמעט כל אזרח יהודי בארץ הוא תומך נלהב בעופרת יצוקה או ביירוט בכוח של המשט לעזה, קשה לדבר על סתימת פיות של ההמון כמו שהתרחשה במצרים בעשורים האחרונים. נכון, יש נסיונות חמורים לסתום את הפה לקבוצה של ארגוני זכויות אדם, אבל מאחוריהם לא עומד ציבור גדול מספיק, וגם הציבור שכן עומד מאחוריהם לא יהיה מוכן לשים את נפשו בכפו כפי שעושים המפגינים במצרים ועשו תומכי מוסאוי בטהראן.

    יש לזכור שרוב האנשים שהפגינו בת"א (לא כולל עובדים זרים) הם אנשים שתומכים אידיאולוגית ומוסרית בארגוני זכויות האדם, אך הארגונים הללו לא עובדים בשבילם ישירות אלא עבור אוכלוסיות אחרות.

    כמה שמאלנים מהמעמד הבינוני והבינוני-נמוך יהיו מוכנים לעמוד מול טנק ורובה כדי להילחם את מלחמתו של הפלסטיני/העובד הזר/עובד הקבלן וכן הלאה? לפי לקח בלעין התשובה היא בודדים.

  2. עמית-ה :

    איתי
    המצרים יצאו לרחובות למאבק על זכויות הפה – השאלה היא האם הסיבה העיקרית היא דיבור חופשי או אכילה?

  3. איתי :

    גם בהקשר התזונתי המצב בארץ (עדיין) הרבה יותר טוב.

    זה לא ש"אין באמת עניים כי אני לא רואה אותם ברחוב שלי" (הברקה של נ. שטרסלר) אבל (עדיין) מצב העשירון התחתון בארץ טוב בהרבה ממצב העשירון התחתון בעולם השלישי.

    אני מקבל שמדידה נכונה של עוני צריכה להיות בצורה יחסית ולא בצורה מוחלטת, אבל קשה לי לראות את העשירונים התחתונים בישראל נעמדים מול קני הטנקים של צה"ל על "אין לי כסף לסלולר" או "אין לי כסף לקנות מים מינרליים [או תמי 4]".

    גם מאות האלפים מבני המעמד הבינוני שמתקשים לקנות דירה במחירי הנדלן המטורפים לא יסכנו את חייהם בהפגנה להפלת המשטר הקפיטליסטי הנהוג פה מזה עשרות שנים, בוודאי כל עוד לא השתכנעו שהחלופה הסוציאליסטית מסוגלת לנהל את המדינה ולספק להם דיור לצד בטחון ורווחה.

  4. עדן ב. :

    זו המנטליות ולא שהמצב אינו מספיק גרוע

    אזכיר לכם את ההפגנות ההמוניות במדינות באירופה (שם המצב של העשירונים התחתונים בוודאי טוב יותר מזה שבמצרים).
    הבעיה העיקרית פה היא המנטליות שירשנו מהגולה של סתגלנות גבוהה וכח סבל גדול. זה היה מעין לימוד לקחים מהמרידות שהיו כאן וגרמו לנזק חמור מאוד (המרד הגדול ומרד בר-כוכבא). מייסדי התנועה הציונית כל-כך רצו לשנות את זה, ומתברר שלא כל-כך הצליחו.
    אני מאוד מקווה שאני טועה ויש גבול לכל תעלול כאן.

  5. דקל-דוד עוזר :

    יש פה שילוב של העובדה שהמצב פחות גרוע על פניו וחוסר מודעות ליכולת שינוי.
    בישראל קיימת אמונה תפלה ב"חוקי הטבע של השוק הכלכלי" – אנשים הם כל כך לא מודעים שהם חושבים שמה שקורה כאן במחירי הדיור הוא נורמלי וסביר.
    אין ספק שזוהי בורות לשמה, והפתרון הוא תנועה שמסבירה להמונים שזה לא נכון.

  6. איתי :

    דקל,

    אנשים לא חושבים שמה שקורה עם מחירי הדיור הוא נורמלי וסביר.
    כנל לגבי מחיר המים מחיר הדלק ומחיר האורז.

    הבעיה היא שהם לא רואים באופק אדם או תנועה פוליטית שמציגים פתרון משכנע וכולל לבעיות הללו, בדומה למה שהציע אובמה לאמריקאים ב-2008 (ולא משנה שהוא לא סוציאליסט, ולא משנה שבסוף הוא עשה פחות ממה שהבטיח – העיקר זה שהוא שיכנע שאפשר אחרת).

    הסוציאליזם הלא ציוני הוא מבחינת רוב המצביעים בכלל לא אופציה. הסוציאליזם הציוני הוא מיעוט חלש בתוך מפלגות קפיטליסטיות.

    עדן,

    בשנות ה-70 וה-80 ואפילו ה-90 היו כאן הפגנות סוערות וגדולות על נושאים כלכליים (הפנתרים) ומדיניים (שלום עכשיו, גוש אמונים) וזה לא מסתדר עם התיאוריה.

    לדעתי השבירה הגדולה במעורבות הציבור קשורה לעידן ברק-שרון: ברק "הוכיח" בקמפ דיוויד למאות אלפים שרצו בשלום שבעצם אין פרטנר לשלום, שרון הוכיח למאות אלפים שרצו בא"י השלמה שהוא משתין עליהם בקשת. ובין קמפ דיוויד להתנתקות היו הפיגועים הגדולים, שחיזקו את חוסר האונים ואת הכמיהה למנהיג חזק שידאג להכל. אז יש כאלה שמתגעגעים לרבין ולבן גוריון, ויש כאלה שמתגעגעים לשרון. יש כאלה שרואים בברק תחליף ראוי ויש כאלה שרוצים את ליברמן או את הרב עובדיה. המשותף לכולם הוא הפסיביות – גם במחשבה וגם בפעולה.

  7. מעמד בינוני מתרושש אופוזיציה בחקירה :

    מקור שמוסמך עלי אומר לי:

    "בשנתיים האחרונות היו המון שביתות והפגנות של איגודים במצריים שמחו כנגד השחיקה של השכר והליברליזציה של הכלכלה".

    1. מסתבר שעד גבול מסוים המשטר אפשר הפגנות.
    עד הגבול של שחרור קיטור ולא מעבר לכך.
    2. מסתבר שריפורמות דווקא היו – ליברליזציה של הכללכה.
    3. מסתבר שגם היתה צמיחה שבאופן לא מפתיע התחלקה באופן בלתי שויוני כאשר מצרכים יסודיים מתייקרים.
    4. ליברליזציה של הכלכלה במדינה ענייה ותלותית, תגרור אחריה כמעט ללא יוצא מן הכלל דרישה לליברליזציה של המשטר. בסין זה נבלם. במצרים זה ימשיך להתגלגל עד שיעלה משטר שינתק את עצמו מהגלובליזציה הניאו-ליבראלית. זה כנראה לא יהיה משטר דמוקראטי ס"ד אלא משטר דתי.

    בישראל הדינמיקה שונה. חירויות היסוד (גם של יהודים) נשחקות לאט, אבל רוב הציבור לא רק שלא מרגיש בכך, לפעמים נדמה שהוא מרגיש ש"יש כאן יותר מדי חופש".
    תהליך הליברליזציה בכלכלה מרושש את המעמד הבינוני באופן איטי והדרגתי.
    מי שיוצא לרחובות זה בסופו של דבר המעמד הבינוני לא התשושים והחלשים ביותר.
    איפה תהיה בישראל נקודת המפגש ומתי?

    לפי הצפוי באיזור יגויס הישראלי הממוצע חיש קל לטובת התגוננות מפני הסכנות וזו תהיה עוד חגיגה לניאו-ליברלים (ראו נתניהו באינתיפאדה השנייה). לכן לא נראה שצפוי כאן חילוף שלטון מסודר בזמן הקרוב. בטווח הנראה לעין מה שהיה יהיה רק יותר גרוע. כנראה שצריך להמשיך לעבוד בסבלנות ולחפש כל הזמן איך לעשות את זה יותר ביעילות ויותר בשכל.

  8. מעמד בינוני מתרושש אופוזיציה בחקירה :

    סליחה תגובה 7 שלי.

    חן – מיבשים את החולים

  9. עדן ב. :

    איתי – כדי לענות לך אביא את הציטוט הבא (איני זוכר למי לתת את הקרדיט):
    "הציונות הוציאה את היהודים מהשטייטל למדינה, ההפרטה החזירה אותם לשטייטל".
    בעשורים הקודמים עוד נשאר משהו מ"רוח הלחימה" של הציונות. מה שהתכוונתי (ולא הבהרתי) הוא שהציונות נמצאת בתהליך ארוך טווח של התפוררות וכך אנחנו למעשה "חוזרים" לגלות.

  10. איתי :

    מה שאמרת נכון מאוד ויותר מכך,

    בעולם שלנו נותרו בגדול שתי אופציות – הקפיטליזם והפונדמנטליזם.

    קראתי היום סוציאליסט מושבע אחד המתפלל לשלומו של מבארכ נציג הקפיטליזם, שמא יבוא במקומו הפונדמנטליסט, שיסכן את ישראל.

    אותו הדבר בדיוק עלול לקרות בישראל – ככל שייחלש ויתפורר מעמד הביניים, כך יתחזק הפונדמנטליזם הדתי ותתחזק הלאומנות.

    אני מקווה שלא יגיע יום שאותו סוציאליסט לא יגיד שעלינו לבחור בביבי, משום שהוא לפחות ציוני וחילוני, בניגוד למועמד השני.

  11. איתי :

    עדן

    התשובה היא ד"ר גדי טאוב המצטט "פקיד בכיר"
    http://www.gaditaub.com/hblog/?page_id=103

    הדברים האלה נכונים כמובן אבל אני לא חושב שיש קשר סיבתי בינם ובין הירידה בנכונות לצאת להפגנות.

    צריך לזכור שהציונות אינה מה שמלמדים אותך במערכת החינוך

    ר' כאן http://books.google.com/books?id=RKijREliaWYC&printsec=frontcover&dq=%D7%A7%D7%A5+%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F+%D7%94%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%99%D7%9D&source=bl&ots=iLoPUM8JZ2&sig=G3je17oY44R0oLRnxZCjw08cWL4&hl=iw&ei=CadGTZDsHsqfOsbTvNoB&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=4&ved=0CCQQ6AEwAw#v=onepage&q&f=false

  12. ל רפי :

    קץ הרלוונטיות

    קראתי במאמר ובתגובות כל כך הרבה קיצים לכל כך הרבה מושגים, תובנות ומציאויות פוליטיות, שנדמה לי שהקץ האמיתי היחיד המסתמן מכולם הוא קץ הרלוונטיות. ברוב המרים ההסתכלות של הדוברים היא פנימה במקום החוצה, אל האמונות שאולפו לחשוב על פיהן, במקום לעובדות "האמפיריות".
    התשובה האמפירית לשאלה-אמירה של קלינגר היא:
    א. בישראל אין יוצאים ממש לרחובות משום שאין לכך סיבה אמיתית. (אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר היתה לכך הצדקה, יצאו לרחובות וגם החליפו שלטון ששלט בחברה הישראלית שני דורות ברציפות וביד רמה)
    ב. אין לישראל הפריבילגיה להשתטות ולפרק את המדינה היחידה שיש לעם היהודי, רק מפני שכמה עשרות אלפים של אנשים הזויים אינם מרוצים שרוב הציבור חושב אחרת מהם.
    ג. יציאה לרחובות אינה דמוקרטיה, היא אנרכיה, ובצורתה הקיצונית שואפת לסוף הציוויליזציה, או חזרה למשטר הכוח האלים.
    ד. יציאה לרחובות אינה מבשרת תמיד או מבטאת תמיד אותו מסר חברתי-כלכלי. במצרים (וגם בטוניסיה) היציאה לרחוב אינה נגד המדינה. היא נגד המשטר, משום שלמשטר ולדרכו אין אחיזה אמיתית בציבור. זה אינו המצב בישראל, והבחירות האחרונות הוכיחו זאת.
    ה. הבעיה של מצרים אינה ההפרטות המדאיגות כל כך רבים מהמגיבים כאן. היא מופנית הרבה יותר לשלטון, שבצד היותו מושחת, גם לא השכיל להתאים את המשק המצרי לרצונות ולצרכים של הציבור המצרי, במיוחד הציבור הצעיר. אילו עשה רק חלק ממה שנעשה בישראל, בשם "האמריקניזציה הגואלת", לא היה מתרחש שם המהלך הנוכחי. העם המצרי אינו פחות סבלני מהעם בישראל.
    ו. תפקידה של אל גזירה באירועים הוא של נתב מידע עוקף לרשתות הממלכתיות. אין בישראל צורך באמצעי זה, משום שרוב העובדות ידועות כאן לציבור אפילו לפני שהן ידועות לתקשורת…
    ז. לא הכל בישראל טלית שכולה תכלת, אבל מי ראה מדינה בעולם שבה הדברים אחרים? בארה"ב של אובמה "המתקדם" הכל שפיר? אין רעבים? אין אפליה? אין אבטלה? אין עבריינות? לכולם יש דירה פרטית משלהם?
    ואירופה? אירופה שונה מארה"ב? במה? סקנדינביה עם שיעורי גירושים מהגבוהים בעולם, עם הרס חיי המשפחה, עם מניות של דכאון בחלקים גדולים של האוכלוסיה המובילות להתאבדויות, עם ירידה מתמדת בסטטוס הדמוגרפי, עד כדי כך שללא הגירה (שאין יודעים כיצד להתמודד עימה) לא ניתן לתחזק ולקדם את הכלכלה – זו החזות שאליה אנו רוצים לשאוף? על מה הבכי?
    יש בעיות וצריך לפתור אותן, ובעיות, כפי שיווכחו גם המצרים, אין פותרים ע"י יציאה לרחובות, ובוודאי שלא פותרים ע"י מהפכות. זאת הוכיחו הבולשוויקים טוב מכל אחד אחר עד כה. (סליחה, שכחתי, צ'אבס הוא המודל? ואולי קובה?…)
    ח. תרגעו, חברים. המצב בישראל אינו גרוע, ועם ננהג בתבונה הוא ימשיך להשתפר. להצביענ על ליקויים זה בסדר. לדרוש מהמנהיגות הלאומית לפתור בעיות בזמן סביר ולבי "ברבורי – שכל" זה עוד יותר בסדר. להפגין מפעם לפעם בכדי להדגיש נושאים או לזרז פעולות – עוד יותר בסדר, אבל מצהפכות?! יציאה מסיבית לרחובות?! "רומנטיקה מהפכנית בגרוש?!" – בשביל מי ובשביל מה זה טוב?
    אם הפוליטיקאים לא יקראו את המסרים הקלים יחסית, הם יזכו למסרים קשים יותר, כבר הוכחנו שאנו יכולים ויודעים, אבל אין צורך להפוך כלים "כבדים" אלה למשאת נפש, משום שלשימוש-יתר בהם מחיר קשה ביותר מכל הבחינות; הציבור הישראלי מבין זאת היטב.

  13. עדן ב. :

    איתי: תודה על זיהוי מקור הציטוט.
    ולעניין הציונות: אני רחוק מאוד מלהיצמד להגדרת "מערכת חינוך" לציונות והקישור שהבאת מביא בסה"כ רק דרך מסויימת לתפוס את הציונות ומה שקרה לה במשך השנים. בבלוג הפעילים של התנועה הירוקה (גילוי נאות: אני חבר בתנועה הירוקה) אף הצעתי לחידוש הציונות:
    http://hayeruka.wordpress.com/2010/10/19/ace/

    ולמגיב "ל רפי": לא כל יציאה לרחובות היא אנרכיה. המצב בישראל משתפר בעיקר לשכבה מאוד קטנה של אנשים ואחרים (בעיקר ממעמד הביניים) עדיין מאמינים שהכל טוב גם כשעושקים אותם.
    הנה דעה קצת שונה משלך ולא מאת מהפכן סוציאליסט:
    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=/ibo/repositories/stories/m1_2000/skira20101014_1193364.xml

  14. חן - מיבשים את החולים :

    הנה מחשבה שעולה בדעתי

    אם אכן התרחשו במצרים ריפורמות כלכליות שגרמו בין השאר לשינוי משטר הסובסידיות וליקור מוצרי יסוד ושאיימו על המעמד הבינוני, והחריפו עוד יותר את אי השוויון; ואם התקיימו הפגנות בעניין ואמ"ן לא הסתכל, או הסתכל ולא ראה או ראה ולא הבין –
    המסקנה –
    דרושים שם דחוף הסטוריונים וסוציולגים, וכלכלנים שהם ממש לא מבית המדרש של שטרסלר.

    כי לאנשי מקצוע שאמורים לעקוב אחרי המתרחש אצל השכנים שלנו, מה שקורה עכשיו במצרים לא אמור להיות הפתעה כלל וכלל.

    ההנחה ששליט בן 82 שמבקר תכופות במוסדות רפואיים כאלה ואחרים באירופה, יש באמת שליטה על רמת הרחוב, היא הנחה מפליאה (גם בהנחה שכוחות הביטחון/מוחבראת/
    צבא/משטרה ממשיכים לפעול בנאמנות למשטר, לא הם אלה שמווסתים את חלוקת ההכנסות וההוצאות וכו').

    ואפילו אני מודעת לביטויי אי נחת לפחות שמושמעים במצרים כבר זמן רב נגד הכוונה להעביר את השלטון בירושה.

    אז ממה בדיוק אנחנו מופתעים?

    אני אהיה מופתעת, למען האמת, אם יתבסס במקום מובארכ משהו בסגנון המשטר התורכי הנוכחי. אסלאם רך, יעני.

  15. אריה גל :

    ב"אפקט כנף הפרפר" אנשים כן ייצאו לרחובות.

    סיפור שכתבתי לפני אחת עשרה שנה, על אנשים שכן יוצאים לרחובות, ובתוך שעתיים מבצעים מהפכה. נכון. אנחנו לא עם שיוצא לרחובות. אלא אולי בסוג של אפקט כנף פרפר. בסוג של מיקרה שיתפתח. בסוג של תגובת שרשת בעלת היזון עצמי. כנף פרפר כמו המילים החרישיות והעצובות של איבגי, שתהפוך באחת לטייפון. לסופת הוריקן של עם שלם אשר קם לפתע, ויוצא לרחובות, לשנות.
    והיום, כשאנו מתבוננים בתדהמה נפעמת בנעשה אצל שכנינו, מסתבר שעם שלוו שלפתע מתעורר וקם והופך לטייפון, קיים לא רק בדמיוני שלי הקודח.

    6/1/2000.
    הבסטיליה. שעתיים. סיפור מאת אריה גל.

    כל המסופר להלן הוא אך ורק פרי הדימיון. גם אם שמות, מקומות או מאורעות נראים לכאורה מוכרים, אין להם כל קשר לאנשים, מקומות או מאורעות קיימים.

    תשעה עשר ההרוגים שהיו מוטלים, בתנוחות גרוטסקיות, על המדרכה המפוארת בין הבתים של גרינברג ודורנאי בתוך הדומיה שהושלכה פתאום והכאיבה לאוזניים, היו סופו של פרק אלף. או אולי רק סופו של הפרולוג.
    "הפגנת היוצרים" היתה ההתחלה. מי חשב שככה זה יתגלגל. סך הכל אמנים, כולה. קומץ שחקנים. זמרים. כותבים. דודו דותן התעקש שישיגו רישיון אבל היה ברור שלא יתנו להם. להיות מיטרד ברחוב האצילי ביותר של סביון. קודש הקודשים. מול הטירה של משפחת דנקנר.
    זה היה זעם מצטבר, זה שהם בכלל טרחו לזוז. זעם מצטבר, או אולי ייאוש. העתקת הקלטות והדיסקים שהפכה לספורט הלאומי של ישראל הפכה כמעט בין לילה גם את המוצלחים שבאמנים מאנשים אמידים לעניים ממש. וכאשר גם זכייניות הטלוויזיה החלו לקצץ ברכישת הפקות מקומיות,- כסף, זה היה עכשיו שמו של כל המשחק כולו,- היה זה הקש האחרון, והם התאספו אל דירת השיכון של דודו כמי שיוצאים בלילה, שחוחי גב, אל המילחמה.
    "נעשה את זה בלי רשיון", אמר מישהו, או אמרה. "אז תבוא המשטרה ונחטוף קצת מכות. וקצת נתנגד ואחד, שניים, מתוכינו ייעצרו. לא סימפטי, אבל זה מה שיעשה את הכותרות". היו הנהונים, ואפילו דודו רק משך בכתפיו. no pain no gain" ", אמר מישהו, או אמרה. ומישהו אחר אמר: "טוב למות בעד ארצנו".

    לא בדיוק ברור מה קרה שם. סיכמו על למחרת בערב, וכל אחד חזר הביתה והרים כמה טלפונים, ומי שקיבל הרים גם הוא, ואיכשהו, במין התגנבות יחידים אל תוך השקט החגיגי, אל תוך שלוליות הפנסים הצהובים של סביון, היו פתאום ברחוב נורית כמעט המון של למעלה מארבע מאות איש.
    ללא קול, בינתיים. עמדו ושוחחו חרש זה עם זה, מביטים בהשתאות אל הטירות שלא ייאמנו אשר מסביבם. וספק אם היה נמצא בהם מי שיעז להרים קולו מעל ללחישה, מי שיעז לשבור את הקסם, אלמלא הבחין בהם מישהו מאחת הטירות, אולי שומר, והזמין משטרה.
    נקל היה לדמיין מה נאמר. "מאות אנשים ברחוב שלנו!" "מאות אנשים!" קמה מייד המייה בתחנת המשטרה. "אספסוף זועם!" "ברחוב של שמנה וסולתה!"
    ספק אם עברה דקה. רק דקה מאז ניגש איבגי חרש ונטל את המגאפון הקטן והוריד ווליום כמעט לגמרי ואמר לתוכו כמעט בעצב: "שלום וערב טוב לכם, משפחת גרינברג. אנחנו מצטערים שאנחנו מפריעים לכם ככה, בערב, אצלכם בבית, אבל באנו לכאן בלי שום ברירה. באנו לכאן כי כבר אין לנו,- ממש כך וזו ממש לא אלגוריה,- אין לנו פשוט מה לאכול".
    פרט לקול המגאפון היתה ברחוב המהודר דומייה מוחלטת וכולם עמדו כמעט דום והקשיבו. וספק אם עברה דקה אחת מאז נטל איבגי את המיקרופון ואמר חרש את המלה הראשונה, כשהתפוצץ כל הרחוב ודומה היה שכל הניידות של גוש דן שוטפות אל תוכו כפרשים אינדיאניים מצווחים מכל עבר, באורות כחולים ואדומים מסמאים ובחריקת צמיגים ובקקופוניית צופרי הבס שלהם וביבבת סירנות,- וספק אם התכוונו יותר מאשר להפחיד, אך מי שלא זינק הצידה כאקרובט נפגע ונפל וזעקות כאב התערבבו בזעקות הזעם.

    כל הרחוב היה באחת לקליידוסקופ צורח. שוטרים בעשרות ובמאות היו מכים בעוז בכל פרצוף שצץ מולם, וכנגדם, כעכברים רודפי שלום שנידחקו אל הפינה, היו נשים וגברים שפניהם המוכרות כל כך לכל היו עתה מעוותות ושטופות
    רוק ודמעות ובוץ ודם, זועקים במלא גרון כחיות פרא והיו חובטים ביאוש בחזרה בנעליים, באגרופים, באבני מרצפות, באלות שהצליחו לחטוף מן השוטרים. וכל אותה עת היו עוד ועוד ניידות זורמות אל הרחוב, וזרקורי הטלוויזיה מצלמים וחוטפים ונופלים וקמים ושוב מצלמים, ושומרים גברתנים שיצאו מן החצרות, בגדי השרד שלהם הופכים באחת לסמרטוטים, הגנו בגופם על פתחי החצרות והיו נמעכים שוב ושוב אל השער המפואר של אחוזתו של גרינברג והיו הודפים וחוטפים וצורחים ומכים בזעם בקתות אקדחיהם וכשקרס השער היה זה כנראה אחד מהם שירה, וכמו צרור במופע של זיקוקין די נור התפצפצו מייד מכל עבר אלף יריות נוספות וכשפרצו המפגינים כעדר באפאלו אל תוך הבית, חלקם אוחזים בייאוש בנשק שקרעו מן השוטרים, והשוטרים, במין אינסטינקט או אולי שקיבלו פקודה, לא עברו את קו השער ונשארו ברחוב להתארגן ולנשום לרגע וללקק את פצעיהם,- דמה הרחוב לשדה קטל בסצינה מתוך סרט על מלחמת צרפת-רוסיה.
    וכששבה פתאום הדממה והשתררה, וחובשים משש תחנות מד"א שבסביבה עברו לאיטם, כמי שאינם מאמינים, ולקחו באלונקות כל מי שעוד איכשהו זז, נותרו שם, מוטלות בתנוחות גרוטסקיות על המדרכה, תשע עשרה גוויות.

    וזרקורי הטלוויזיה עברו לאט, כמו משותקות היו הידיים שהפעילו אותם, והתעכבו, אחת אחת, על מסיכות הדם הקפואות. ששה היו שוטרים. ושלושה עשר היו פרצופים מוכרים ככל שרק ייתכן. ואנשים בבית נעצו בזוועה עיניים קמות בטלוויזיה, וזיהו אותם אחד אחד, בשערות סומרות. בזמן אמת.

    שניות לאחר מכן החל המלל. שמות ההרוגים. שמות הפצועים. שמותיהם של המתבצרים בבית. ים של מלל על איך זה התחיל וספקולציות בקול רועד על איך זה ייגמר. ראיון מהשטח עם מפקד המחוז, אף פניו שטופות דם שניסה לקנח בשרוול, שהתיז, כמי שמדבר על הנאצים, שלא יעזור להם שהם אמנים, כולם כאחד יואשמו ברצח שוטרים.
    ומאחוריו היו קריאות ברמקול ענק של ניידת שייצאו מייד בידיים מורמות ויסגירו את עצמם, וכשחדלו להרף עיין היתה תשובה, במגאפון הקטן, שצריך היה להתאמץ מאד כדי לשמוע, בקול שמוכר גם לאחרון הצופים בערוץ הילדים, שלאף אחד בפנים כבר אין כלום מה להפסיד ושארבעה גרינברגים ושני גולדבך והזוג דורנאי נמצאים כאן בבית, וקשורים, ו"בקושי התאפקנו לא לפרק אותם", ושמי שייכנס לחצר יחטוף כדור.

    *

    בביתו, בכפר סבא, נזכר דני שכבר כמעט דקה הוא לא נושם. כורע היה על עקיביו על השטיח, בתנוחה בה תפשה אותו מהדורת החדשות המיוחדת, ששידרה ישירות מן השטח למן הרגע בו החלו הסירנות לקרוע אל תוך דבריו של איבגי, לפני,- לא ייאמן! בסך הכל שש עשרה דקות. מיקי חיימוביץ, פניה כמי שראה רוח, היתה קוראת בקול רועד את רשימת האנשים שמבוצרים בבניין. כולם ידועים. כמעט כולם אהובים. ואז שמע: "איבגי".
    איבגי. איש קטן, מאלה שציפית שיסתובבו בשוק ויצרחו אל תוך פניך "ביבי!",- ובעל תבונה מדהימה ובעל דעות נחרצות ושפויות שלא היסס להגיד אותן וללחום למענן בין אם זה ימצא חן בעיני צופיו ובין אם לאו. איבגי. האנטי גיבור הכי גיבור שיש. הוכחה ניצחת שעוד יכול להיות בארץ הזאת גם אחרת.

    והסתייע בידיו וקם בכבדות כבעל חיים קדמון, איכשהו מתעלם לחלוטין מהכאב הנורא ששילחו בו רגליו שנרדמו, ונטל מן השידה שליד הדלת את הפאוץ', ופתח וחפן את אקדחו ותחב למגירת השולחן, כמו שנהג, מעשה שיגרה, בכל עת שהיה יוצא להפגנה. "לעולם אי אפשר לדעת איך הפגנה תיגמר", נהג לומר. "מוטב
    לא לתת להם אפשרות להאשים אותי בהשד יודע מה". אבל טרם ששב ורכס התבונן לרגע שוב במה שהיה עכשיו בטלוויזיה, ובפנים חתומות שב ומשך את אקדחו מן המגירה, ובדק ללא צורך שהמחסנית מלאה, והחזיר אל הפאוץ' וחגר למתניו ויצא דומם מן הבית.

    השלט "סביון, ששה קילומטר" עוד היה לפניו, כשנטש את האוטו, כמו כולם,- הכביש לפניו דומה היה כולו למיגרש חנייה מלא וענקי ודומם,- ויצא ונעל והצטרף לנהר האדם החרישי שמפלס היה דרך קדימה, ברגל. ששה קילומטר. כמעט שעתיים של הליכה. היתה צינה ושמשות המכוניות הדוממות כבר החלו להתכסות בטל של לילה, ונהר האדם היה צועד בנחישות ובדומיה לצידן, גם נדחק ביניהן, בפיות קפוצים. דומה היה לו ששב אל הדרך לכיכר, אז, ביום השיבעה לרבין. אותו חושך. אתו נהר אדם. אותן פנים שחורות. שתי נערות, אולי בנות שש עשרה, היו פוסעות כתף אל כתף עימו, לחוצות כמוהו בהמון הצועד, פניהן נפוחות מבכי. "למה?" שאל חרש. והקרובה אליו, ספק אם בכלל רואה אותו מבעד לדמעות, אמרה, משתנקת: "ירמי קפלן שם".

    שעה לאחר מכן, כבר כמעט לא אפשר היה להתקדם. הנערות, שתיהן, אבדו מזמן. בנחישות פילס לו דרך, עוד, ועוד. כמעט שעה הדף והשתחל. ולא ידע בכלל היכן הבית עם הנצורים, אבל היה ברחוב, דחוס אדם מפה לפה, ואז פילס דרכו אל תוך חצר, ששעריה נעלמו כלא היו, וההמון היה צפוף גם בחצר, וגם בבית,- כמו מעולם לא היו לו לבית ההוא דלתות,-

    אולי מיליון אנשים היו שם. בשלושה או ארבעה רחובות של סביון. לא רעש. לא ביזה. רק כמו מי שיטפון שוקטים שחדרו מעדנות לכל. ולא היה אף שוטר אחד בכל השטח. או שמא התפשטו ממדיהם, כדי לחיות. "ואיפה הם?" שאל, מחווה סביב ככל שיכול היה, מתכוון לבעלי הבית. "הסתגרו בממ"ד," ענה לו מן דהוא. "חסכו לנו עבודה".
    היה פחות צפוף בחדר האורחים. "חדר", שדירתו שלו כולה יכלה להיכנס בו פעמיים. וטלוויזיה-מקרן, על קיר שלם, היתה פועלת.
    "מספר האזרחים שהגיעו אל רחבת הכנסת נאמד בשמונה מאות אלף", אמר קולה של מיקי חיימוביץ. "ונהרות אדם ממשיכים לזרום לכאן ללא הרף. שום כוחות משטרה אינם נראים בשטח, רכבי המשטרה שישנם כלל אינם מאויישים, אך שערי משכן הכנסת נעולים, ודומה שאיש לא מנסה לפרוץ ולהיכנס." המצלמה היתה חולפת באיטיות רבה על רחבת הכנסת, מראה, לאורם הצהוב של פנסי הרחוב, המון דומם שאין לו סוף. "אינני יודעת למה מתכוונים האנשים." אמרה. "אינני יודעת אם יש מי שמכוון, או מדריך אותם. מכאן נראה שהם פשוט מחכים. נאמר לי שיש קשר טלפוני בין המתבצרים בסביון לבין משכן הכנסת. אינני יודעת. וכל הזמן נוהרים לכאן עוד ועוד אנשים. אינני יודעת". חזרה, ולרגע הראתה המצלמה אותה, לחוצה, אבודה, בתוך ההמון הניצב ללא נוע. המון ממתין. בפנים קפואות.
    ואז יצא מישהו מבניין הכנסת, ופסע אל השערים. כשהתקרב זיהו אחדים, ואחר כך כולם, שזהו ראש הממשלה.
    "לך!" צרח לו מישהו. "אוטיסט!" וכהרף עין היה ההמון כולו צורח במלא גרון: "לך!" "אוטיסט!" "לך!" "אוטיסט!".

    הוא עמד לרגע. מיישיר מבט לקהל. ואז סב ובאותן פסיעות קטנות ואיטיות שלו, שב ופסע פנימה. כמעט בו ברגע יצאו שניים מדלת אחרת, דוחפים לפניהם עגלה ועליה שני רמקולי ענק. כשהגיעו סמוך לשער פרשו כבל, אל מבנה הזקיף, ונכנסו פנימה, וחיברו, ומייד היו שני הרמקולים משמיעים פיצפוצים צורמים של חשמל סטטי. ואז נשמע, ברעם אדיר שהגיע וודאי גם אל בנייני האומה, ובצלילות
    מוחלטת, קולו של חיים רמון שדומה שהיה בדיוק באמצע נאום. "אצילים מטעם עצמם !" אמר, "שאספו לכיסיהם את כל עושרה של המדינה !"
    ספק אם באמת היה באמצע נאום, או שעשה כאילו, לפתוח במילים היחידות שיכלו לגרום לקהל העצום להחריש כבמטה קסם ולהקשיב.

    "היה ברור לנו כל הזמן, שיש גבול לכמה עושר יכולות כמה משפחות,- יכולות כמה עשרות בודדות של אנשים,- לצבור. לצבור על חשבון בעליו הלגיטימיים של העושר,- כלל אזרחי המדינה. אבל עד עכשיו, עד שאתם, האזרחים הנפלאים של המדינה הזאת קמתם לעשות מעשה, לנו,- עם כל הרצון הטוב,- לא היתה לנו שום דרך לשנות."
    "עכשיו, בישיבת הכנסת, שהסתיימה לפני,"- היתה השהייה של חלקיק שניה,- "כשלוש דקות, הוסמכה הממשלה, שאני דובר בשמה, להלאים את רכושם, בארץ ובחו"ל, של עשרים ואחד גופים,- תאגידים או משפחות,- לפי רשימה שתוקרא בהמשך. בני המשפחות הללו,"- שוב לא הזכיר 'גופים',- "ייאסרו ויועמדו לדין באשמת עושק כספי עם ישראל! הכספים שיוחרמו,- כולם, עד הפרוטה האחרונה, – ישמשו לשיפור החינוך, התחבורה, התשתיות,"-
    רעם היה עולה מתוך ההמון, מתעצם לכמעט שאגה, אשר דומה כי נשמעה היטב מאד במקום בו היה רמון מדבר. הוא הפסיק לשנייה, ואז המשיך: "וכן להעלאת שכר המינימום לאלף,- תיקון,- להכפלת שכר המינימום ! – וכן להכפלת כל דרגות השכר עד לתקרה של עשרים אלף שקלים לחודש,- מס של עשרים אחוז יוטל מייד- תיקון, מס זהה לזה שמוטל על עבודה יוטל על כל רווח מהון,- "

    נהם ההמון שכך עכשיו. כולם הקשיבו בשתיקה. "מובן שלמנהיגי המאבק", המשיך, אהבה ודבש בקולו, "האמנים הנפלאים, אהובי העם שהביאו למהפך החשוב הזה מגיעים רק כבוד ויקר ותודה ושבחים,- וודאי שאין איש בממשלת ישראל אשר חולם, חלילה, להעמיד אותם לדין,"-
    לא היה גם אחד בקהל שלא הבין שחיים רמון רוקד בייאוש לפי המנגינה שנפלה עליו כגג בטון, מנסה לעצור את המהפכה בנקודה הזאת. מנסה להציל את כהונתו, את כהונת עמיתיו, ואולי, לך תדע, גם את חייהם. ולדני היה לגמרי ברור שרק יימלכו האנשים בדעתם, ויפנו וישובו איש לביתו, מייד יתחילו שועלים קטנים לכרסם בהבטחות. ההלאמה, חשב, אכן תתבצע. אולי גם משפט ראווה אחד או שניים, שיסתיימו, כיאה למדינה נאורה, בלא יותר מגירוש,- ועוד שנים רבות הפער במשכורות לא יחזור להיות כשהיה, ויהיה מס,- אמיתי,- על רווחי הון,-
    .
    משהו. חשב במשיכת כתפיים. הרבה יותר טוב מכלום. אך אז, לראשונה מאז החל הכל, רגעו לאט פניו, והיה בוהה ניכחו כמעט בחיוך. כי אמנם, ידע, אכן יהיה שינוי. שינוי ענק. היום נקבר קבורת חמור רשמית, מוכרזת, על דעת המקום ועל דעת הקהל, העגל הניבזה של הזהב. כמו אז, בימים הרחוקים של נעוריו, כשהעשירים הרכיבו מנוע שברולט אל תוך ה"סטודיבייקר לארק" הבלוי למראה שלהם, כי התביישו,- או פחדו,- שלא יידע חלילה איש שהם עשירים,- עכשיו, ידע, ישובו הימים. ו"עשיר" תהיה לעד מילה נרדפת ל"נוכל", "רמאי", או לפחות "נצלן". ולעולם לא עוד תהיה "עשיר" מילה נרדפת ל"גיבור".

  16. דקל-דוד עוזר :

    לאיתי - אפשרות ג'

    איתי שלום רב,
    האפשרות הקיימת הנוספת היא שינוי מערך הסיכונים והסיכויים בשוק העבודה, והטלת אחריות חברתית על המעסיקים.
    שלושה אפשרויות חקיקה אפשרויות:
    א.: 10% מהרווח של חברה ציבורית יתחלק שווה בשווה בין כל עובדי החברה במשתכרים פחות משלוש פעמים השכר הממוצע במשק.
    ב.: לא פחות מ- 15% מהרווח של חברה ציבורית ייתרם למטרות שייבחרו על ידה.
    ג. בדירקטוריון של חברה יישבו 25% נציגי עובדים ו15% נציגי נושים מרכזיים.

    כל מה שנאמר פה הוא קפיטליסטי, אך מחזיר אחריות חברתית למי שמקבל את הכח החברתי – בעלי ההון.

    אגב, שאלה שמעסיקה אותי: אם היינו אומרים למישהו: מעכשיו אנחנו נותנים לך כל מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא חזיר, האם הוא היה רוצה את כמות הנכסים שבעלי ההון מחזיקים?

  17. איציק יאפ :

    במצריים כנראה אין "האח הגדול"

    אני מצטרף לדברים של ל. רפי. ליצור פה "הפיכה" זה נשמע לי מוגזם. לפחות לא ברמה של מצריים.
    אילו המונים יבעירו כיכרות ויפרצו למשרדי קשת ברמת החייל?
    מה תהיה המוטיבציה שלהם?
    האם הם יודעים על מה הם ילחמו?

    היום היה דיון חשוב מאין כמותו בכנסת, על ההפרטה, וזה היה דיון ראשון מתוך סדרה ושלי יחימוביץ' כבר הודיעה שהיא מרימה את הכפפה לעשות כנס שלם מטעם הכנסת.

    היא אמרה שם דבר מאוד חכם "אני לא מאמינה במהפיכות, ואני לא מתכוונת לעשות פה מהפיכה. אני מאמינה בשינוי."

    דרך אגב, כל הח"כים שהיו שם אמרו דברים חכמים מאוד, שרובם מסתכמים ב"לעזאזל, סוף סוף מדברים על זה בגלוי".
    אני מאמין שיבוא שינוי, ושהוא יבוא בלי הרבה אלימות.

  18. איציק יאפ :

    אבל אני רוצה להוסיף שאני מה זה תופס מהאזרחים המיצרים עכשיו. כל הכבוד להם!!

  19. מערכת עבודה שחורה :

    איציק – פוסט בבקשה

  20. יונתן :

    איציק-אני לא בטוח שגם ההמונים במצרים יודעים מה הם רוצים,הם רוצים שינוי אבל זה לא יודעים איזה.

    בגלל זה גם התסריט של השתלטות האחים המוסלמים הוא מאוד סביר,לא רק שהם משמעותיים מבחינה אלקטורלית הם גם מאורגנים ומי שמאורגן מכפיל ומשלש את כוחו לעומת האחרים.

  21. חן - מיבשים את החולים :

    דלק, מים וכל החבור אליהם – המחירים עולים.

    המס יורד לעשירים.

    הממשלה ממשיכה ליבש. ליצמן מעלה את המס על הבריאות וסוגר את ביקור חולים, כאילו יש עודף מיטות בירושליים.

    הכנסת עסוקה בחקירת אזרחים.

    הריפורמה בתכנון עובדת לה בשקט.
    שדה בריר מעניין רק את תושבי ערד, על פי העיקרון של הפרד ומשול.

    לא מצליחים למנות רמטכ"ל.

    בצרפת – כבר כל המדינה היתה נעצרת.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.