חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מהומות במצרים – ואצלנו?

נושאים איכות השלטון, דעות, זכויות אדם, זכויות עובדים ותעסוקה, פוליטי ב 1.02.11 5:30

סיפור בדיוני, דמיוני מלפני אחת-עשרה שנה.  מצוקה שמתפרצת לאלימות "מבלי שאף אחד התכוון", האם הבדיון הזה עלול להתממש? לא בטוח שלא
מאת: אריה גל

כתבתי את הסיפור לפני אחת עשרה שנה,  כאשר התחושה  שכל עושרה של המדינה עובר מעשה שיגרה לידיהם של קומץ "אצילים" בעוד העם הפשוט נופל וראשו מטה במידרון חלקלק בדרכו להגיע אל פת לחם, הייתה אף עזה יותר מאשר היום. אבל אנחנו לא עם שיוצא לרחובות. אלא אולי בסוג של אפקט כנף פרפר. בסוג של מיקרה שיתפתח. בסוג של תגובת שרשרת בעלת היזון עצמי. כנף פרפר כמו המילים החרישיות והעצובות של איבגי, שתהפוך באחת לטייפון. לסופת הוריקן של עם שלם אשר קם לפתע, ויוצא לרחובות, לשנות.

והיום, כשאנו מתבוננים בתדהמה נפעמת  בנעשה אצל שכנינו, מסתבר שעם שלוו שלפתע מתעורר וקם והופך לטייפון, קיים לא רק בדמיוני שלי הקודח.
ששה בינואר 2000

הבסטיליה. שעתיים
סיפור מאת אריה גל.

כל המסופר להלן הוא אך ורק פרי הדימיון.  גם אם שמות, מקומות או מאורעות נראים לכאורה מוכרים, אין להם כל קשר לאנשים, מקומות או מאורעות קיימים

תשעה עשר ההרוגים שהיו מוטלים, בתנוחות גרוטסקיות, על המדרכה המפוארת בין הבתים של לבנטל ורוגוזין בתוך הדומיה שהושלכה פתאום והכאיבה לאוזניים, היו סופו של פרק אלף. או אולי רק סופו של הפרולוג.

"הפגנת היוצרים" היתה ההתחלה. מי חשב שככה זה יתגלגל.  סך הכל אמנים, כולה. קומץ שחקנים. זמרים. כותבים.  דודו התעקש שישיגו רישיון אבל היה ברור שלא יתנו להם. להיות מיטרד ברחוב האצילי ביותר של סביון. קודש הקודשים. מול הטירה של משפחת לבנטל.

זה היה זעם מצטבר, זה שהם בכלל טרחו לזוז. זעם מצטבר, או אולי ייאוש.  העתקת הקלטות והדיסקים שהפכה לספורט הלאומי של ישראל הפכה כמעט בן לילה גם את המוצלחים שבאמנים מאנשים אמידים לעניים ממש.  וכאשר גם זכייניות הטלוויזיה החלו לקצץ ברכישת הפקות מקומיות – כסף, זה היה עכשיו שמו של כל המשחק כולו – היה זה הקש האחרון, והם התאספו אל דירת השיכון של דודו כמי שיוצאים בלילה, שחוחי גב, אל המלחמה.

"נעשה את זה בלי רשיון", אמר מישהו, או אמרה. "אז תבוא המשטרה ונחטוף קצת מכות. וקצת נתנגד ואחד, שניים, מתוכינו ייעצרו. לא סימפטי, אבל זה מה שיעשה את הכותרות". היו הנהונים, ואפילו דודו רק משך בכתפיו.  "no pain  no gain",  אמר מישהו, או אמרה. ומישהו אחר אמר: "טוב למות בעד ארצנו".

לא בדיוק ברור מה קרה שם. סיכמו על למחרת בערב, וכל אחד חזר הביתה והרים כמה טלפונים, ומי שקיבל הרים גם הוא, ואיכשהו, במין התגנבות יחידים אל תוך השקט החגיגי, אל תוך שלוליות הפנסים הצהובים של סביון, היו פתאום ברחוב נורית המון של כמעט למעלה מארבע מאות איש.

ללא קול, בינתיים. עמדו ושוחחו חרש זה עם זה, מביטים בהשתאות אל הטירות-שלא-ייאמנו אשר מסביבם. וספק אם היה נמצא בהם מי שיעז להרים קולו מעל ללחישה, מי שיעז לשבור את הקסם, אלמלא הבחין בהם מישהו מאחת הטירות, אולי שומר, והזמין משטרה.

נקל היה לדמיין מה נאמר. "מאות אנשים ברחוב שלנו!"   "מאות אנשים!"   קמה מייד המייה בתחנת המשטרה.   "אספסוף זועם!"     "ברחוב של שמנה וסלתה!"

ספק אם עברה דקה. רק דקה מאז ניגש איבגי חרש ונטל את המגאפון הקטן והוריד ווליום כמעט לגמרי ואמר לתוכו כמעט בעצב: "שלום וערב טוב לכם, משפחת לבנטל. אנחנו מצטערים שאנחנו מפריעים לכם ככה, בערב, אצלכם בבית,  אבל באנו לכאן בלי שום ברירה. באנו לכאן כי כבר אין לנו – ממש כך וזו ממש לא אלגוריה – אין לנו פשוט מה לאכול".

פרט לקול המגאפון היתה ברחוב המהודר דומייה מוחלטת וכולם עמדו כמעט דום והקשיבו. וספק אם עברה דקה אחת מאז נטל איבגי את המיקרופון ואמר חרש את המלה הראשונה, כשהתפוצץ כל הרחוב ודומה היה שכל הניידות של גוש דן שוטפות אל תוכו כפרשים אינדיאניים מצווחים מכל עבר, באורות כחולים ואדומים מסמאים ובחריקת צמיגים ובקקופוניית צופרי הבס  שלהם וביבבת סירנות,-  וספק אם התכוונו יותר מאשר להפחיד, אך מי שלא זינק הצידה כאקרובט נפגע ונפל וזעקות כאב התערבבו בזעקות הזעם.

כל הרחוב היה באחת לקליידוסקופ צורח. שוטרים בעשרות ובמאות היו מכים בעוז בכל פרצוף שצץ מולם, וכנגדם, כעכברים רודפי שלום שנידחקו אל הפינה, היו נשים וגברים שפניהם המוכרות כל כך לכל היו עתה מעוותות ושטופות רוק ודמעות ובוץ ודם, זועקים במלא גרון כחיות פרא והיו חובטים ביאוש בחזרה  בנעליים, באגרופים, באבני מרצפות, באלות שהצליחו לחטוף מן השוטרים. וכל אותה עת היו עוד ועוד ניידות זורמות אל הרחוב, וזרקורי הטלוויזיה מצלמים וחוטפים ונופלים  וקמים ושוב מצלמים, ושומרים גברתנים שיצאו מן החצרות, בגדי השרד שלהם הופכים באחת לסמרטוטים, הגנו בגופם על פתחי החצרות והיו נמעכים שוב ושוב אל השער המפואר של אחוזתו של לבנטל והיו הודפים וחוטפים וצורחים ומכים בזעם בקתות אקדחיהם  וכשקרס השער היה זה כנראה אחד מהם שירה, וכמו צרור במופע של זיקוקין די נור התפצפצו מייד מכל עבר אלף יריות נוספות וכשפרצו המפגינים כעדר באפאלו אל תוך הבית, חלקם אוחזים בייאוש בנשק שקרעו מן השוטרים, והשוטרים, במין אינסטינקט או אולי שקיבלו פקודה, לא עברו את קו השער ונשארו ברחוב להתארגן ולנשום לרגע וללקק את פצעיהם,- דמה הרחוב לשדה קטל בסצינה מתוך סרט על מלחמת צרפת-רוסיה.

וכששבה פתאום הדממה והשתררה, וחובשים משש תחנות מד"א שבסביבה עברו לאיטם, כמי שאינם מאמינים, ולקחו באלונקות כל מי שעוד איכשהו זז, נותרו שם, מוטלות בתנוחות גרוטסקיות על המדרכה, תשע עשרה גוויות.

וזרקורי הטלוויזיה עברו לאט, כמו משותקות היו הידיים שהפעילו אותם, והתעכבו, אחת אחת, על מסיכות הדם הקפואות. ששה היו שוטרים. ושלושה עשר היו פרצופים מוכרים ככל שרק ייתכן. ואנשים בבית נעצו בזוועה עיניים קמות בטלוויזיה, וזיהו אותם אחד אחד, בשערות סומרות. בזמן אמת.

שניות לאחר מכן החל המלל. שמות ההרוגים. שמות הפצועים. שמותיהם של המתבצרים בבית. ים של מלל על איך זה התחיל וספקולציות בקול רועד על איך זה ייגמר. ראיון מהשטח עם מפקד המחוז, אף פניו שטופות דם שניסה לקנח בשרוול, שהתיז, כמי שמדבר על הנאצים, שלא יעזור להם שהם אמנים, כולם כאחד יואשמו ברצח שוטרים.

ומאחוריו היו קריאות ברמקול ענק של ניידת שייצאו מייד בידיים מורמות ויסגירו את עצמם, וכשחדלו להרף עיין היתה תשובה, במגאפון הקטן, שצריך היה להתאמץ מאד כדי לשמוע, בקול שמוכר גם לאחרון הצופים בערוץ הילדים, שלאף אחד בפנים כבר אין כלום מה להפסיד ושארבעה לבנטלים ושלושה רוגוזינים והזוג אלמוגי נמצאים כאן בבית, וקשורים, ו"בקושי התאפקנו לא לפרק אותם", ושמי שייכנס לחצר יחטוף כדור.

*

בביתו, בכפר סבא, נזכר דני שכבר כמעט דקה הוא לא נושם. כורע היה על עקיביו על השטיח, בתנוחה בה תפשה אותו מהדורת החדשות המיוחדת, ששידרה ישירות מן השטח למן הרגע בו החלו הסירנות לקרוע אל תוך דבריו של איבגי, לפני – לא ייאמן! – בסך הכל שש עשרה דקות. מיקי חיימוביץ, פניה כמי שראה רוח, היתה קוראת בקול רועד את רשימת האנשים שמבוצרים בבניין. כולם ידועים. כמעט כולם אהובים. ואז שמע: "איבגי".

איבגי. איש קטן, מאלה שציפית שיסתובבו בשוק ויצרחו אל תוך פניך "ביבי!",- ובעל תבונה מדהימה ובעל דעות נחרצות ושפויות שלא היסס להגיד אותן וללחום למענן בין אם זה ימצא חן בעיני צופיו ובין אם לאו. איבגי. האנטי גיבור הכי גיבור שיש. הוכחה ניצחת שעוד יכול להיות בארץ הזאת גם אחרת.

והסתייע בידיו וקם בכבדות כבעל חיים קדמון, איכשהו מתעלם לחלוטין מהכאב הנורא ששילחו בו רגליו שנרדמו, ונטל מן השידה שליד הדלת את הפאוץ', ופתח וחפן את אקדחו ותחב למגירת השולחן, כמו שנהג, מעשה שיגרה, בכל עת שהיה יוצא להפגנה. "לעולם אי אפשר לדעת איך הפגנה תיגמר", נהג לומר. "מוטב לא לתת להם אפשרות להאשים אותי בהשד יודע מה". אבל טרם ששב ורכס התבונן לרגע שוב במה שהיה עכשיו בטלוויזיה, ובפנים חתומות שב ומשך את אקדחו מן המגירה, ובדק ללא צורך שהמחסנית מלאה, והחזיר אל הפאוץ' וחגר למתניו ויצא דומם מן הבית.

השלט "סביון, ששה קילומטר" עוד היה לפניו, כשנטש את האוטו, כמו כולם,- הכביש לפניו  דומה היה כולו למיגרש חנייה מלא וענקי ודומם – ויצא ונעל והצטרף לנהר האדם החרישי שמפלס היה דרך קדימה, ברגל. ששה קילומטר. כמעט שעתיים של הליכה. היתה צינה ושמשות המכוניות הדוממות כבר החלו להתכסות בטל של לילה, ונהר האדם היה צועד בנחישות ובדומיה לצידן, גם נדחק ביניהן, בפיות קפוצים. דומה היה לו ששב אל הדרך לכיכר, אז, ביום השיבעה לרבין. אותו חושך. אתו נהר אדם. אותן פנים שחורות. שתי נערות, אולי בנות שש עשרה, היו פוסעות כתף אל כתף עימו, לחוצות כמוהו בהמון הצועד, פניהן נפוחות מבכי. "למה?" שאל חרש. והקרובה אליו, ספק אם בכלל רואה אותו מבעד לדמעות, אמרה, משתנקת: "י… …ן שם".

שעה לאחר מכן, כבר כמעט לא אפשר היה להתקדם. הנערות, שתיהן, אבדו מזמן. בנחישות פילס לו דרך, עוד, ועוד. כמעט שעה הדף והשתחל. ולא ידע בכלל היכן הבית עם הנצורים, אבל היה ברחוב, דחוס אדם מפה לפה, ואז פילס דרכו אל תוך חצר, ששעריה נעלמו כלא היו, וההמון היה צפוף גם בחצר, וגם בבית,- כמו מעולם לא היו לו לבית ההוא דלתות – אולי מיליון אנשים היו שם. בשלושה או ארבעה רחובות של סביון. לא רעש. לא ביזה. רק כמו מי שיטפון שוקטים שחדרו מעדנות לכל. ולא היה אף שוטר אחד בכל השטח. או שמא התפשטו ממדיהם, כדי לחיות. "ואיפה הם?" שאל, מחווה סביב ככל שיכול היה, מתכוון לבעלי הבית. "הסתגרו בממ"ד,"  ענה לו מן דהוא. "חסכו לנו עבודה".

היה פחות צפוף בחדר האורחים. "חדר", שדירתו שלו כולה יכלה להיכנס בו פעמיים. וטלוויזיה-מקרן, על קיר שלם, היתה פועלת.

"מספר האזרחים שהגיעו אל רחבת הכנסת נאמד בשמונה מאות אלף", אמר קולה של מיקי חיימוביץ. "ונהרות אדם ממשיכים לזרום לכאן ללא הרף.  שום כוחות משטרה אינם נראים בשטח, רכבי המשטרה שישנם כלל אינם מאויישים, אך שערי משכן הכנסת נעולים, ודומה שאיש  לא מנסה לפרוץ ולהיכנס." המצלמה היתה חולפת באיטיות רבה על רחבת הכנסת, מראה, לאורם הצהוב של פנסי הרחוב, המון דומם שאין לו סוף.  "אינני יודעת למה מתכוונים האנשים." אמרה. "אינני יודעת אם יש מי שמכוון, או מדריך אותם. מכאן נראה שהם פשוט מחכים. נאמר לי שיש קשר טלפוני בין המתבצרים בסביון לבין משכן הכנסת. אינני יודעת. וכל הזמן נוהרים לכאן עוד ועוד אנשים. אינני יודעת". חזרה, ולרגע הראתה המצלמה אותה, לחוצה, אבודה, בתוך ההמון הניצב ללא נוע. המון ממתין. בפנים קפואות.

ואז יצא מישהו מבניין הכנסת, ופסע אל השערים. כשהתקרב זיהו אחדים, ואחר כך כולם, שזהו ראש הממשלה.

"לך!" צרח לו מישהו. "אוטיסט!" וכהרף עין היה ההמון כולו צורח במלא גרון: "לך!"     "אוטיסט!"     "לך!"      "אוטיסט!".

הוא עמד לרגע. מיישיר מבט לקהל. ואז סב ובאותן פסיעות קטנות ואיטיות שלו, שב ופסע פנימה. כמעט בו ברגע יצאו שניים מדלת אחרת, דוחפים לפניהם עגלה ועליה שני רמקולי ענק. כשהגיעו סמוך לשער פרשו כבל, אל מבנה הזקיף, ונכנסו פנימה, וחיברו, ומייד היו שני הרמקולים משמיעים פיצפוצים צורמים של חשמל סטטי. ואז נשמע, ברעם אדיר שהגיע וודאי גם אל בנייני האומה, ובצלילות

מוחלטת, קולו של השר ח' שדומה שהיה בדיוק באמצע נאום. "אצילים מטעם עצמם !"  אמר,  "שאספו לכיסיהם את כל עושרה של המדינה !"

ספק אם באמת היה באמצע נאום, או שעשה כאילו, לפתוח במילים היחידות שיכלו לגרום לקהל העצום להחריש כבמטה קסם ולהקשיב.

"היה ברור לנו כל הזמן, שיש גבול לכמה עושר יכולות כמה משפחות,- יכולות כמה עשרות בודדות של אנשים,-  לצבור.  לצבור על חשבון בעליו הלגיטימיים של העושר,- כלל אזרחי המדינה. אבל עד עכשיו, עד שאתם, האזרחים הנפלאים של המדינה הזאת קמתם לעשות מעשה, לנו – עם כל הרצון הטוב – לא היתה לנו שום דרך לשנות."

"עכשיו, בישיבת הכנסת, שהסתיימה לפני" – היתה השהייה של חלקיק שניה –  "כשלוש דקות, הוסמכה הממשלה, שאני דובר בשמה, להלאים את רכושם, בארץ ובחו"ל, של עשרים ואחד גופים – תאגידים  או משפחות – לפי רשימה שתוקרא בהמשך. בני המשפחות הללו" – שוב לא הזכיר 'גופים' – "ייאסרו ויועמדו לדין באשמת עושק כספי עם ישראל!  הכספים שיוחרמו – כולם, עד הפרוטה האחרונה –  ישמשו לשיפור החינוך, התחבורה, התשתיות" – רעם היה עולה מתוך ההמון, מתעצם לכמעט שאגה, אשר דומה כי נשמעה היטב מאד במקום בו היה ח' מדבר. הוא הפסיק לשנייה, ואז המשיך: "וכן להעלאת שכר המינימום לאלף – תיקון – להכפלת שכר המינימום ! – וכן להכפלת כל דרגות השכר עד לתקרה של עשרים אלף שקלים לחודש – מס של עשרים אחוז יוטל מייד – תיקון, מס זהה לזה שמוטל על עבודה יוטל על כל רווח מהון".

נהם ההמון שכך עכשיו. כולם הקשיבו בשתיקה. "מובן שלמנהיגי המאבק", המשיך, אהבה ודבש בקולו, "האמנים הנפלאים, אהובי העם שהביאו למהפך החשוב הזה מגיעים רק כבוד ויקר ותודה ושבחים – וודאי שאין איש בממשלת ישראל אשר חולם, חלילה,  להעמיד אותם לדין".

לא היה גם אחד בקהל שלא הבין שח' רוקד בייאוש לפי המנגינה שנפלה עליו כגג בטון, מנסה לעצור את המהפכה בנקודה הזאת. מנסה להציל את כהונתו, את כהונת עמיתיו, ואולי, לך תדע,  גם את חייהם. ולדני היה לגמרי ברור שרק יימלכו האנשים בדעתם, ויפנו וישובו איש לביתו, מייד יתחילו שועלים קטנים לכרסם בהבטחות. ההלאמה, חשב, אכן תתבצע. אולי גם משפט ראווה אחד או שניים, שיסתיימו, כיאה למדינה נאורה, בלא יותר מגירוש – ועוד שנים רבות הפער במשכורות לא יחזור להיות כשהיה, ויהיה מס, אמיתי, על רווחי הון, משהו – חשב במשיכת כתפיים. הרבה יותר טוב מכלום. אך אז, לראשונה מאז החל הכל, רגעו לאט פניו, והיה בוהה ניכחו כמעט בחיוך.  כי אמנם, ידע, אכן יהיה שינוי. שינוי ענק. היום נקבר קבורת חמור רשמית, מוכרזת, על דעת המקום ועל דעת הקהל, העגל הניבזה של הזהב. כמו אז, בימים הרחוקים של נעוריו, כשהעשירים הרכיבו מנוע שברולט אל תוך ה"סטודיבייקר לארק" הבלוי למראה שלהם, כי התביישו – או פחדו – שלא יידע חלילה איש שהם עשירים.  עכשיו, ידע, ישובו הימים. ו"עשיר" תהיה לעד מילה נרדפת ל"נוכל", "רמאי", או לפחות "נצלן". ולעולם לא עוד תהיה "עשיר" מילה נרדפת ל"גיבור".

נערך על ידי לקסי
תגיות: , ,

2 תגובות

  1. אדי :

    אם תרצו אין זו אגדה

    הספור קצת הזוי.
    אבל אם נשקיע מאמץ וחכמה בכח פוליטי סו"ד חדש ובארגון עובדים אותנטי (כח לעובדים כמובן)אפשר להגיע רחוק.
    אתמול זכינו לכנס מרשים של המטה הסוציאל דמוקרטי.
    זאת בהחלט יכולה להיות התחלה של שחר חדש, הפעם שחר אמיתי.
    הכל תלוי בנו – במאמץ, בחכמה ובאמונה שנשקיע.

  2. יהודית :

    לו זה לא היה נכתב לפני 11 שנה, הייתי אומרת שזו פרודיה על העיר מעיין הירוקים שבשרון.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.