חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגת העבודה וחמשת המ"מים – פרק א' על שלי יחימוביץ'

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 30.01.11 5:58

רוב הדיונים באתר הזה עוסקים בעניינים של מצע ואידיאולוגיה, אך הסיכויים לשינוי במפלגת העבודה תלויים במידה רבה בהתנהלות של ראשיה. פרק ראשון בסדרת רשומות על האנשים שיכולים לחולל את השינוי ועל אלו שלא

מאת: איתי אשר

סוציאל-דמוקרטיה למדתי "בהתכתבות", וד"ר אודי מנור הוא אחד מהמורים שלי. אודי הוא חבר מפלגת העבודה ועד לאחרונה תומך מובהק של אהוד ברק (עכשיו של יחימוביץ').  לאודי יש בעקבות ניסיון אישי סלידה עזה מגישות המבקשות לשבור מסגרות כדי להקים מסגרות אידיאולוגיות יותר, והוא מחזיק בעקביות בגישת "להשפיע מבפנים". לכן הוא התנגד להצעה של פרופ' דני גוטווין החביבה עלי לשבור את מפלגת העבודה ומרצ ולהקים מפלגה סוציאל-דמוקרטית. הצבעה לרשימות קטנות כמו הירוקה-מימד (כמו שעשיתי אני) נראתה לאודי ממש מזיקה. באחד הטיעונים החזקים שלו, הסביר לנו אודי שכדי להשפיע באמת, זקוקה כל תנועה וזקוק כל פוליטיקאי לחמשת המ"מים – מצע, מנהיגות, מימון, מנגנון ומדיה (דהיינו חשיפה תקשורתית). אני רוצה להיעזר בחמשת המ"מים של אודי כדי לנתח את סיכויי ההחלמה של מפלגת העבודה מן המשבר בו היא מצויה, ולהתמקד במיוחד בשלוש דמויות מפתח – שלי יחימוביץ', עמיר פרץ ויצחק הרצוג. הרשימה הראשונה תעסוק ביחימוביץ', המתלבטת בימים אלה האם לרוץ לראשות העבודה.

מצע

כל מי שעוקב אחרי עבודת החקיקה המרשימה של שלי יחימוביץ' מבין כי המעיין האידיאולוגי שלה הוא באמת סוציאל-דמוקרטי ולא משהו המתחזה לסוציאל-דמוקרטיה בעוד שהאמת שונה לחלוטין.  הדבר הכי קרוב למצע כלכלי חברתי שפרסמה יחימוביץ' הוא המסמך הזה,  הצעה למצע חברתי עבור מפלגת העבודה בבחירות 2009. מצד אחד, מאלף להשוות בין ההצעה של יחימוביץ' ובין המצע הרשמי של המפלגה בראשות ברק-הרצוג-פואד-עיני. לדוגמה, במצע הרשמי "נשמטה" ההצהרה על הפסקת מיקור חוץ בתחום הרווחה, שהרי זה דבר שמפלגת העבודה עושה במרץ (ראו גם פה ופה).  גם שינוי סדר הסעיפים מרתק – שלי מדברת קודם כל על עובדי קבלן, העובדים החלשים במשק, ואילו המצע הרשמי מדבר קודם כל על הגמלאים, ומכוון אל הקהל העצום שברח ב-2006 מעמיר "לא משלנו" פרץ  אל מפלגת הגמלאים וקדימה.

מצד שני, בטיוטה של יחימוביץ' חסרה התייחסות לנושאים כלכליים חשובים שבהם לסוציאל-דמוקרטיה האירופאית המודרנית ישנה אמירה נחרצת: שכר המינימום, מס רווחי הון, מס חברות, מס ערך מוסף ומסים רגרסיביים נוספים, גירעון תקציבי, גודל המגזר הציבורי, סל הבריאות, דיור ציבורי ועוד. לכן מעניין להשוות גם בין המסמך שלה ובין המצע של מפלגת העבודה ב-2006, שנכתב ע"י פרופ' אבישי ברוורמן ועמיר פרץ. הההבדל הבולט ביותר הוא כמובן שכר המינימום, והסיבה שקופה אף היא – בשלהי שנת 2008 היה עופר עיני, בן בריתה הפוליטי של יחימוביץ', בין המתנגדים הבולטים להעלאת שכר מינימום בחקיקה, במתווה שהציע עמיר פרץ.

אין שום ספק כי יחימוביץ' מסוגלת לחבר מצע סוציאל-דמוקרטי כולל ומקיף עם התייחסות לכל הנושאים האלה וגם אחרים. האתגר האמיתי שלה הוא יכולת להכליל בטקסט הזה דברים שלא ינעמו לבעלי ברית פוליטיים ואפילו לחלק ממצביעיה הפוטנציאליים (לדוגמה נטל המס). ככל שיגדל שיתוף הפעולה בין יחימוביץ' לפרץ, או בינה ובין פעילי חוג יסו"ד, נקבל מצע קרוב יותר לסוציאל-דמוקרטיה אמיתית, אך כלל לא ברור שמצע כזה יעלה את סיכוייה להיבחר, אולי דווקא להיפך.

מנהיגות

אם מאמינים לסקרים, שלי יחימוביץ' היא כרגע בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר למשוך מצביעים למפלגת העבודה. אמנם זה כמחצית ממספר המנדטים שהביא עמיר פרץ (שלא נכלל בסקר), ופחות ממה שהביא אהוד ברק, אבל כרגע גם זה משהו. אבל גם אם הסקרים מדייקים, אין הרבה קשר בין זה ובין מנהיגות. אתגר המנהיגות במפלגת העבודה קשור ליכולת להוביל את חברי סיעתה ואת מוסדותיה לדרך חדשה, תוך התמודדות עם ערימות אגו בלתי נדלות (שמתאימות למפלגה עם 60 מנדטים ולא למפלגה קטנה עד בינונית) ועם נורמות של תככנות, סכינאות וחוסר פירגון. מאז רצח רבין, לא הצליח איש לפצח את האתגר הניהולי הזה – לא הגנרלים ברק, בן אליעזר, אילון ומצנע ולא האזרחים פרץ ופרס. לכל אחד מאלה היה סגנון מנהיגות אחר, אבל בסוף כולם עפו אחרי תקופה קצרה. למעשה, במפלגת העבודה נוצרה אנומליה לפיה כדי להחזיק ביותר כוח עדיף דווקא לא להיות יו"ר המפלגה (בן אליעזר  ועיני, ונכון לעכשיו גם עמיר פרץ).

לעומת חבורת הגברים הזו, שהבטיחה להנהיג והכזיבה, יחימוביץ' בחרה בעמדת "השושנה בין החוחים", המשחזרת את מעמדה בערוץ 2 – שם התבלטה כעיתונאית רצינית ולוחמת דווקא על רקע הסביבה המסחרית-קפיטליסטית-בידורית. עמדה זו נתנה ליחימוביץ' נקודות זכות רבות בתקשורת ובציבור אבל גם ערערה מאוד את יחסיה עם חברי סיעה אחרים. כבר ב-2007 סיפרה לי עוזרת פרלמנטרית של ח"כ לשעבר כי יחימוביץ' מסרבת להיכלל בשדולה חברתית חשובה ואפילו לא אומרת לחברי סיעתה שלום במסדרון. אם זה נשמע לכם כמו רכילות מרושעת, אפשר להביט באתר של יחימוביץ' עצמה ולהיווכח שקל לה הרבה יותר לשתף פעולה עם חברים בסיעות אחרות ולפרגן להם (שתי דוגמאות בולטות הן גדעון סער ואריה אלדד), מאשר לשתף פעולה עם חברי סיעתה, מתחרים פוטנציאליים בפריימריס.

לא פחות חשוב, פוזיציית "הצדיקה בסדום" (במיוחד סביב הצבעות חשובות במליאה) היתה מוצלחת ומתוקשרת כל כך, עד שהיא חיזקה את תדמית מפלגת העבודה בתור "סדום", מפלגה מושחתת של רודפי ג'ובים שאין שום קשר בין הבטחותיה ובין מעשיה. ככל שיחימוביץ' צברה עוד ועוד נקודות על אמינות, מפלגת העבודה שקעה בתהומות של חוסר אמינות, גם בגלל התנהגות שריה, אבל גם כי הציבור השווה את ההתנהגות של השרים (הכבולים יותר למשמעת קואליציונית) להתנהגות של יחימוביץ'.

התוצאה? בעוד שהיה מצופה שתוביל את המחנה הסוציאל-דמוקרטי בסיעת העבודה, או לפחות תהיה שותפה להובלתו ביחד עם עמיר פרץ ואפילו ברוורמן, יחימוביץ' היא נכון להיום מחנה של איש אחד. בדידות מזהרת שכזו מקשה מאוד על הסיכוי שלה לנצח בבחירות פנימיות ולהוביל את העבודה להישג בבחירות לכנסת, שני מהלכים שדורשים התגייסות של אלפי פעילי שטח במגזרים שונים ובפריסה ארצית. גם אם תיבחר, בדידות שכזו תהיה לה לרועץ בכל משבר ועלולה להביא אותה בלית ברירה לפרישה מהירה (מצנע) או להתכחשות להבטחות (פרץ ותיק הביטחון, פרץ וקואליציה עם ליברמן).

מימון

שלי יחימוביץ' לא מתגוררת במגדלי אקירוב ואין לה יכולת לתרום לעצמה מאות אלפי שקלים לקמפיין כמו הגברת הזו, אבל היא דווקא מנסה תקופה ארוכה לשכנע את הציבור הרחב לתרום לה סכומים קטנים, בעזרת הסיסמה "לא עובדת בשביל אף טייקון.  אלא שמבט ברשימת התורמים מאכזב מאוד. מה שעבד כל כך יפה אצל ברק אובמה ממש לא עובד אצל יחימוביץ', לפחות בינתיים. בין התורמים ישנו אחוז לא קטן של פעילי מפלגה (כולל פעילים באתר עבודה שחורה ועורך אחד), חברים אישיים ומכרים. אחוז לא קטן מסך התרומות מגיע משלי יחימוביץ' עצמה ומאמה אנה. מאז שהתחיל קמפיין התרומות של יחימוביץ', לא היה חודש אחד שבו איפשר זרם התרומות לשלם לעובד אחד שכר הוגן, גם לא שכר מינימום. אפילו פרישתו של ברק שהביאה (על פי הדיווחים בתקשורת) לגל של מתפקדים, לא הגדילה את זרם התרומות בצורה משמעותית (בהנחה שהדיווח באתר המבקר הוא עדכני, ונראה שזה אכן כך). כל עוד זהו המצב אין ליחימוביץ' שום סיכוי נגד יצחק הרצוג, שהוא גם בעל הון אישי משלו וגם בעל יכולות מעולות בגיוס תרומות (ר' באתר המבקר פה ופה).

לא מן הנמנע שההיסוס של יחימוביץ' בעניין הכרזת מועמדות, למרות הסקרים המחמיאים לה מאוד, קשור בראש ובראשונה לשאלת היכולת הכלכלית שלה לנהל קמפיין. אם אתם קוראים את הטקסט הזה ורוצים לדחוק בשלי יחימוביץ' להכריז כבר על התמודדות, אל תעשו לה "לייק" בפייסבוק, אל תכתבו פה טוקבקים, פשוט לכו לתרום כמה שקלים.

מנגנון

הדרך של עמיר פרץ לראשות העבודה ב-2005 לא עברה דרך כסף גדול. היא לא עברה דרך שינוי מחשבתי בראשם של עשרות אלפי חברי מפלגה, שהשתכנעו כי המצע שלו עדיף על דרכם הכלכלית-חברתית של ברק ופרס. פרץ ניצח בזכות המנגנון המשומן שעמד לרשותו כראש ההסתדרות, ובעזרת קבוצה של פעילים שעזרו לו במפקד ובארגון יום הבחירות. האם אפשר לנצח בלי מנגנון? שאלה קשה.
ציפי לבני הצליחה אך בקושי לגבור על שאול מופז שהוביל עליה בתחום הזה (חוזק המנגנון שלו לא התבטא כלל בסקרים שניבאו ללבני ניצחון סוחף והתבדו), ועמי אילון לא הצליח לגבור על המנגנון של ברק-פואד-עיני. לשלי יחימוביץ' אין כרגע מנגנון כזה, אלא אם כן היא תהיה מועמדת מטעם של מנגנונים אחרים, למשל של ברית עיני-פואד, דבר שיאלץ אותה לרכך מאוד את המצע שלה ויגביל את בחירת שותפיה למסע.

דוגמה לתלות שכזו והשפעותיה ניתן לראות כבר היום – ההתרחקות היחסית בין יחימוביץ' ובין "כוח לעובדים". יחימוביץ' אמנם לא זנחה את העובדים שהתאגדו דרך "כוח לעובדים" (דוגמה כאן), אך שמרה מרחק מפעילי "כוח לעובדים", שכמה מהם היו מקורבים אליה מאוד לפני הברית שכרתה עם עופר עיני.  רמז ראשון להפניית הגב הזו ראינו בדיווח שלה על ההתאגדות בסינמה סיטי, שנתן קרדיט מוצדק להסתדרות אך לא הזכיר במילה את "כוח לעובדים" שאיגדו את העובדים, ובהמשך בכישלונם של אנשי יסו"ד בניסיון לערב את יחימוביץ' במאבקם של עובדי "גן המדע" (כישלון שבלט במיוחד לאור התערבותם של חברי סיעה אחרים, שכלל לא היו מן הזן הסוציאל-דמוקרטי). יכול להיות שבסתר ליבה יחימוביץ' ממשיכה להזדהות עם אנשי "כוח לעובדים" ואולי היא גם שותפה לביקורת שלהם על הדמוקרטיה הפנימית בהסתדרות. אבל מה לעשות, כמות המתפקדים ב"ארגז" שלהם היא אפסית, ולעופר עיני יש הרבה יותר "ארגזים". לכן בסופו של יום יחימוביץ' הולכת עם עיני, פשוט כדי לשרוד ולהתקדם (מי שזה מקומם אותו שיקרא כאן על פוליטיקאים וכוח).

מדיה

המדיה היא התחום שבו יש ליחימוביץ' עליונות ברורה על כל מתחריה. כעיתונאית לשעבר היא מכירה היטב את רזי התקשורת. היא יודעת איך להגיב במהירות במלים שתופסות כותרות. היא יודעת איך לשלב בין חקיקה חשובה אבל "אפורה" (תלוש השכר) ובין חקיקה הרבה פחות חשובה שנותנת לה בולטות בשיח הציבורי (שכר הבכירים). היא גם יודעת איך להשתמש בספין בצורה אפקטיבית (פרשת דב חנין ו"התקווה"). לא פחות חשוב – יש לה קשרים אישיים בתקשורת, למשל עם מיה בנגל מ"מעריב" שמריצה עכשיו את יחימוביץ' כמועמדת מועדפת, בלי לציין שום גילוי נאות. דרך אגב, זו אותה מיה בנגל שטרחה בעבר ללכלך שוב ושוב על עמיר פרץ ובכך הכשירה את שובו של הברק.

היתרון היחסי של יחימוביץ' בתקשורת ניכר בכל סיקור של תהליך חקיקה שהיא מעורבת בו, אפילו בתמונות הנלוות לכתבות. התוצאה – חקיקה שהושגה במאמץ משותף נתפסת בציבור הרחב כהישג אישי של יחימוביץ'. כמה אנשים מתייחסים לחוק שכר הבכירים בתור "החוק של חיים כץ"? כמה אנשים מתייחסים להארכת חופשת הלידה בתור "החוק של גדעון סער" או "החוק של דב חנין"? מכיוון שלכל הפוליטיקאים יש אגו, גם ההצלחה הזו טומנת בחובה סכנה, בייחוד כשמדובר בשיתוף פעולה בתוך הסיעה.

סיכום

נקודות החולשה של שלי יחימוביץ' כרגע הן מחסור במימון, היעדר מנגנון משומן ובעיה ביצירת שותפויות בתוך הסיעה. חולשות אלה הכריחו בעבר את יחימוביץ' לכרות בריתות עם יריבים אידיאולוגיים מובהקים כמו ברק והרצוג, ולהצניע חלק מדעותיה, לא רק בנושאים מדיניים (עניין שנטחן בתקשורת ובאתרי השמאל) אלא גם בנושאים כלכליים מובהקים. נקודות החוזקה שלה הן הבולטות התקשורתית והמשנה האידיאולוגית הסדורה, המהווה חלופה מובהקת למדיניות של הליכוד-קדימה-ברק הדומה למדי לזו של אגף ימין במפלגת העבודה (הרצוג ובן אליעזר).

במצב הנתון (שיכול להשתנות בכל יום), ספק רב אם יש ליחימוביץ' יכולת לתרגם את האהדה הרבה שהציבור רוחש לה לכיבוש תפקיד היו"ר של מפלגת העבודה ולא פחות חשוב – להישרדות ארוכת טווח בעמדה זו. ברית בין יחימוביץ' ובין "הרביעיה" בראשות עמיר פרץ עשויה לשנות לחלוטין את התנאים הללו, אך כרגע היא לא נראית באופק. אם יחימוביץ' תחליט לרוץ, אאחל לה הצלחה מכל הלב כמועמדת ראויה שדעותיה קרובות מאוד לדעותי. אני מקווה שתדע להכיר ולטפל ביעילות בנקודות החולשה שלה, לא רק לטובתה אלא לטובת החברה הישראלית בכלל.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , , , , ,

56 תגובות

  1. דקל-דוד עוזר :

    גם אם הייתי מקבל דברים אחרים, נושא ה"היעדר יכולת ליצור שותפויות" אשר כונה בציניות רבה "שושנה בין החוחים" פשוט אינו נכון.
    בראשות המפלגה שלי תבסס את המנהיגות שלה, ורק אם היא תהיה בראשות המפלגה אתה תראה התחדשות משמעותית ברשימה – דבר שבתורו יתרום ליכולת ההנהגה שלה.

  2. אורי יזהר :

    לאיתי,
    כל הכבוד על הניתוח המפורט והדי מדויק. אבל כל עיסוק עכשיו במי יהיה היו"ר הבא של מפלגת העבודה מהווה נפילה מחדש לתוך המלכודת של הפוליטיקה הפרסונלית שניוונה את מפלגת העבודה במשך שנים רבות.
    את המפלגה יש לבנות עתה מלמטה. לחדש את הסניפים ואת האידאולוגיה. וזה ניתן על-ידי קבוצות של אקטיביסטים, צעירים וותיקים שעדיין לא איבדו את אמונתם בעתיד השמאל. לדוגמה, בחירת אסתי קירמאייר ליו"ר מחוז ירושלים. אם היא תצליח שם, זו הדרך לכולם. ומצדי מיכה חריש יכול להיות יו"ר גם עוד שנתיים, העיקר שינבה אתה מפלגהנ מן היסוד, ולא שכולם יעסקו בגג ובקישוטים שעליו. בסרט הזה כבר היינו כמה פעמים והוא תמיד נגמר בכישלון.

  3. אלי סתוי ציר העבודה :

    על מסקנות הסיכום הנכונות ביותר
    בפוסט ,אפשר להוסיף את החסרונות הנוספים של ח"כ שלי יחימוביץ שיקשו מאוד עליה ועל מפלגתה כמועמדת ליו"ר מפלגת העבודה בעתיד הנראה לעין.

    1, חוסר יכולת לתקשורת ורגישות אישית, עם מרבית מתפקדי העבודה
    ( מנסיון אישי שלי כציר העבודה שתמך בה נמרצות ושנים רבות)
    2 חוסר נסיון פוליטי ובטחוני(אותו החסרון של ח"כ ציפי ליבני) הכרחי ליו"ר מפלגת העבודה שחייב לכוון עדיין הרחק לכיוון מועמדות לראשות ממשלה בישראל , במאבק חסר סיכוי מול שועלי הקרבות נתניהו וברק.
    3 חוסר ידע ונסיון בשימוש באמצעים טקטיים חברתיים כלכליים חכמים, במאבק מוצלח בטייקונים, שכבר הספיקו וסימנו אותה כמטרה, שיש לנטרלה מבחינה פוליטית וכך קרוב לוודאי יעשו בעוצמה, עם מינויה ליו"ר
    ( בדיוק כפי שסימנו ב2006 את היו"ר עמיר פרץ)
    4 , שלי כנראה לא תהיה מסוגלת להביא את הקהלים אותם הצליח להביא היו"ר עמיר פרץ בהצלחה יתרה בבחירות 2006.
    5 , כאסטרטגיה שמה שלי את כל יהבה בפטרונה עופר עיני יור ההסתדרות, הנמצא לצערה כפי שכבר פורסם ,בדרכו החוצה מהפוליטיקה לכיוון המגזר העסקי הפרטי, ואשר השפעתו הפוליטית נחלשה מאוד במפלגה, עם עזיבתם של הח"כים למפלגת עצמאות.
    ועוד… ועוד…. ועוד… ועוד.

  4. אורי אפלבוים :

    פוליטיקה פרסונלית?

    עיסוק בבחירת אסתי קירמאייר הוא לא עיסוק בפוליטיקה פרסונאלית?

  5. איתי :

    אורי,

    אני כבר לא חבר במפלגת העבודה.

    זה לא בגלל שלא סבלתי את ברק, אלא דווקא משום שאיבדתי את האמונה ביכולת לבנות את מפלגת העבודה מלמטה, אמונה שהיתה הבסיס של הקמת האתר הזה ב-2006.

    בירושלים היה "חוג ירושלים" עם אוריינטציה ס"ד (תמי מולד חיו), חיליק בר שהיה אז יור המחוז דאג לסרס אותו ולעשות לתמי את המוות עד שהיא פרשה מהמפלגה. גם חוג רעננה של חברנו יהושע בן משה לא הצליח לשרוד, ונראה שהפעילות בחוג חיפה גם ירדה מאוד.

    בנוסף לכך קיימת התנועה המתמדת של בנייה מלמטה של המשמרת הצעירה, אבל אנחנו רואים שעל כל אסתי נפלאה אחת שמצליחה להתקדם יש עשרות שמתייאשים ויוצאים מהמעגל, והם מוחלפים ע"י אחרים. כל ההתנהלות של מפלגת העבודה ולא רק בעידן ברק היתה ההיפך מהכיוון שהמשמרת משכה אליו, ולכן ברור למה ה"בנייה מלמטה" הזו לא הצליחה לשמר אנשים במערכת. לא לכולם יש עור פיל כמו לפואד.

    הרעיון של לבנות מפלגה מלמטה הוא רעיון יפה מאוד אבל בלתי אפשרי לעשות את זה כל עוד:

    א. המפלגה שמלמעלה מוכרת סניפים כדי לחסל חובות במקום להקים סניפים ולקיים בהם פעילות (הסניף שלי לשעבר – קריית יובל, נמכר לבנק לאומי…)

    ב. יש קושי עצום לשכנע אנשים חדשים להתפקד, וכך רוב עצום של החברים הם כאלה שחברים כבר עשרות שנים.

    במלים אחרות, בנייה מלמטה במפלגת העבודה היא משימה קשה פי מאה מאשר בנייה מלמטה של מפלגה חדשה, שבה הפעילים הרעננים אינם צריכים להתמודד מול חובות עצומים, מול מוסדות לעומתיים. ומול אנשים שלא מוכנים לוותר על עמדות כוח.

    לאנשים עם תמיכה רחבה בציבור כמו שלי יחימוביץ' יש יכולת לשבור את מעגל הקסמים הזה, במידה שיגיעו לעמדות השפעה. אם יחימוביץ' [או פרץ] תכריז על מועמדות ואם זה יגרום להתפקדות של עשרות אלפי חברים חדשים (כמו שעשה עמי אילון בהצלחה) אז יהיה אפשר לדבר על פוטנציאל לשיקום, וגם זה רק בתנאי שהמפלגה בראשותה [בראשותו] תשכיל לשמור על המתפקדים האלה ולהשקיע בפעילות ברמה המקומית.

  6. איתי :

    דקל,

    אני לא אומר שיחימוביץ' לא מסוגלת לשתף פעולה, השאלה היא עם מי. עובדתית ראינו שיותר קל לה לשתף פעולה עם גדעון סער הנץ ועם שלום שמחון המפריט במחשכים מאשר עם עמיר פרץ הס"ד (ועם דב חנין), וחבל.

    הטענה שלי היא שהתסריט היפה שאתה מצייר לא יוכל להתגשם ללא שינוי במערכת היחסים עם חברי הסיעה הנוכחיים.

    אם היחס אליהם הוא (כפי שמשתמע מדבריך) בתור "דור מדבר" שאין טעם בכלל לדבר איתו, ועדיף להחליף אותה בשורה רעננה של "חיילי שלי" צייתנים, ברור שנוצר אנטגוניזם גם מהצד השני.

  7. איתי :

    אלי,

    כמי שמאמין שהסיכוי היחיד כרגע של הסוציאל-דמוקרטיה הוא חבירה בין פרץ ליחימוביץ' (כמחנה בתוך העבודה או כפורשים להקמת מפלגה חדשה), אני לא מוצא הרבה טעם בניסיון של פעילי עמיר פרץ ואוהדיו למנות את כל כשלונותיה ומגרעותיה של שלי יחימוביץ'.

    לאוהדי יחימוביץ' אין שום בעיה לייצר רשימת מגרעות וכשלונות כזו גם על עמיר פרץ והיא תהיה נכונה באותה מידה לפחות. אתה כאוהד וותיק של פרץ אולי עיוור לכך, אבל מבחינת השפעה על "הקולות הצפים" קרב בין פרץ ליחימוביץ' הוא קרב שרק מפסידים יהיו בו, וסביר שפרץ יינזק ממנו יותר.

  8. אלי סתוי ציר העבודה :

    לאיתי
    מתוך הכרות מצויינת עם תוכניותיו ושאיפותיו הפוליטיות ,כלכליות, חברתיות של ח"כ עמיר פרץ,
    כל תוכנית שהיא פחות ,מקידום עיניניה של מפלגת העבודה כמפלגה ס,ד, מרכזית ומובילה ,המנהלת ממשלה בישראל או לחילופין מחשקת אותה בכיוונים הכלכליים ,חברתיים, בטחוניים ודמוקרטיים הרצויים לשאיפותיו הפולייטיות הריאליות מאוד , פרי נסיונו הרב ומבחינתו האסטרטגית של ח"כ עמיר פרץ ובדיוק כפי שהצליח לעשות בממשל אהוד אולמרט. כבר לא מהוות אתגר ממשי לשאיפותיו ולתוכניותיו העתידיות,
    למי שכבר ראה את הארץ אך הטייקונים מנעו ממנו להנהיגה.

  9. דקל-דוד עוזר :

    איתי, בלי להיגרר אומר שצריך שניים לטנגו והמבין יבין.
    ולגבי "החלפה בחיילי שלי" זו בסה"כ אמירה צינית, וממש לא הכוונה.
    אני אסביר את הכוונה:
    לדעתי היחס הנכון ברשימה לכנסת להוציא את מקום 1 ששיך ליו"ר; 2 למזכ"ל; 3 ליו"ר המשמרת הצעירה; 4 ליו"ר גמלאי המפלגה; 5 ליו"ר נשים במפלגה; יתר הרשימה תהיההוא 2 חדשים – 1 ותיק; מתוכם 40% נשים לפחות (כלומר- אחת מתוך שנים אחת מתוך 3) ו-20% בני המיעוט הערבי; כמו כן יש לייצר מנגנון שייבחרו במקומות גבוהים נציגי מגזרי התיישבות על פי אופן יישוב ועל פי ביתם ומרכז חייהם הגיאוגרפי (לא כתובת במשרד הפנים) ; וכ-ו-ל-ם נבחרים באופן ארצי.
    ממש לא אכפת לי שהשמיניייה הקיימת תתפזר במקומות הבאים: 1-5-8-11-14-17-20-23; כדי שהמפלגה תהיה רלוונטית אנשים חדשים צריכים לנהור אליה מתוך המחשבה שיש להם סיכוי לצמוח בתוכה להנהגה ולא להיות בית קברות.
    ככה צריכה להיבנות הרשימה.
    בדרך זו תיווצר בקרב הח"כים הקיימים מריטוקרטיה – רק הטובים ביותר יישארו.
    כמו כן צריך שהבחירות לא יהיה בבחירה של קבוצה שווה וצריך לעשות דירוג – נניח אתה בוחר 5 נציגים – הראשון מקבל 5, השני 4, השלישי 3 הרביעי 2 והחמישי 1.
    דירוג כזה מונע כמעט לחלוטין אפשרות של דילים מסריחים כמו שהיה בקדימה שבה ה-14 הראשונים כולם היו ח"כים קיימים והתחלקו 7 דיל לבני ו-7 דיל מופז; זה היה פשוט בושה וחרפה לראות את זה.

  10. אביתר :

    יש גם ביקרות אידאולוגית על שלי יחימוביץ

    וכמה היא באמת אותנטית מבחינת הסוציאל דימוקרטיה

    http://israelikemalist.wordpress.com/2009/05/26/shelly/

  11. מיכאל לינדנבאום :

    ברית בין של"י וה"רביעיה"

    נראית זאת שתיצור המומנטום להשתלטות על המפלגה ולבניית גוש ס"ד בראשות של"י.

  12. עמית-ה :

    פוסט מצויין, הבעיה היא שחיזוי זה דבר כל כך מורכב והבלתי מנצח את הצפוי.

  13. איתי :

    אביתר,

    המאמר שאליו כיוונת לא טוען אף פעם שיחימוביץ' אינה סוציאל-דמוקרטית בהשקפותיה אלא מדגיש את הביקורת על ההתנהלות הפוליטית שלה, שפגעה בכוח של כלל המחנה הסוציאל-דמוקרטי. אני שותף לביקורת הזו אבל אני גם סבור שליחימוביץ' יש נכסים פוליטיים שאין לאף פוליטיקאי סוציאליסט או ס"ד. המפתח לפתרון הוא חיבור בינה ובין פוליטיקאים שמחפים על הנקודות החלשות שלה.

    מיכאל,

    אני מסכים לחלוטין עם הערכתך ויותר מכך – בלי ברית כזו אין שום סיכוי וחבל על הזמן והכסף שמשקיעים במפקד. אם בסופו של הפרק הנוכחי נקבל את העבודה בראשות בוז'י הבייבי-פייס המפריט, ועוד בתמיכה של יחימוביץ',
    זה לא שונה מהותית מהעבודה בראשות ברק.

    לצערי נראה שאיננו מתקרבים לברית כזו, ונראה לי ששל"י אחראית לכך יותר מהרביעיה.

    עמית,
    לא התיימרתי לחזות מה יקרה. הטענה המרכזית שלי היא שכל הדיבורים היפים על פרישת ברק בתור הזדמנות להפיכת העבודה לאלטרנטיבה "חברתית" (גם היום של פרופ' אבינרי בהארץ) הם פשוט קשקוש מקושקש כל עוד לא מתקיימים כמה תנאים בסיסיים ובראשם שינוי בהתנהלות של יחימוביץ' ופרץ.

  14. עמית-ה :

    איתי
    לא ביקרתי את הנסיון שלך לנתח את המציאות ולנחש את העתיד רק הצטערתי שזה כל כך קשה.

  15. איתי :

    אני מסכים שבלתי אפשרי לחזות את העתיד אבל זו בעיני סיבה לאופטימיות ולא קושי.

    למעשה רוב הציבור בארץ דווקא חושב שהוא יודע טוב מאוד לחזות את העתיד: התחזית היא "מה שהיה הוא שיהיה".

    הן בהקשר המדיני (לנצח נאכל חרב) והן בהקשר הכלכלי (לא משנה מי יהיה בממשלה – העשירים יתעשרו והעניים ייפגעו)

    ולכן אחוזים גדולים לא הולכים להצביע, או מצביעים למפלגות מחאה או מצביעים למפלגות שהם יודעים שדופקות אותם.

    אני מאמין שאפשר לתקן.

  16. 2 - 3 לעבודה :

    שלי ובוזי יכולים להחזיר את העבודה למקומה הטבעי

    נקווה שידעו להפגין שותפות,אני מאמין בהם

  17. אודי מנור :

    עוד מם אחד כתוספת לחמשת הממ"ים

    מעשים.
    כמובן שאני מרגיש 'בעננים' שהתיאוריה שלי משמשת כבסיס לדיון. אבל לצד עניני האגו, לא כדאי לקחת את הבסיס הזה כשורה תחתונה אלא לכל היותר כשורת פתיחה. והתוספת השישית, מם המעשים, היא קריטית בכלל וביחס לדיון הזה בפרט וביחס להעמדת פרץ מול שלי ובוז'י בפרט בריבוע. מספיק להשוות בין יוזמות החקיקה של פרץ ושלי, ולהשוות את העשייה של בוז'י שיתרונו כשר ברור מאליו, כדי להגיע למסקנה, ואם לא למסקנה אז לספק הגדול, באשר לתמיכה בפרץ. לא אזכיר שוב שמות, אבל הוגה דעות חשוב מאד המזוהה היום עם תומכי פרץ, הגדיר אותו במונח 'קולב'. תיזת הקולב פשוטה כמשמעה: פרץ האיש האמיתי, זה שחבר לחיים רמון, זה שהיה חבר בשמיניה, זה שכמעט הצטרף לקדימה אילולא ברק לא הקדים אותו והקים את עצמאות על מנת למנוע את הפלת הממשלה או צרופו של הימין הקיצוני לנתנהו, בקיצור, פרץ האמיתי, פרץ של המעשים, פרץ שכמעט לא הציע אף הצעת חוק בכנסת הנוכחית (לעומת 33 של יחימוביץ ולעומת המיליארדים שהביא בוז'י לרווחה), הפרץ הממשי לא חשוב. מה חשוב? פרץ הקולב. זה שהמחנה הסוציאלדמוקרטי אמור לתלות עליו את בגדי המלך הסוציאלדמוקרטים החדשים. שעל זה אמר אכזופרי, ילדים, היזהרו מעצי הבאובב. מי כמוני יודע… הייתי שם, שנים, עם פרץ, תוך שאני נשען בלי-יודעין על 'תיזת הקולב'.

  18. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    למנור,
    תיזות הקולב למיניהן לא משנות,גם אם הם רלבנטיות, את העוכדה שפרץ הוא בשר מבשרו של מחנה הס"ד ושיש לו תמיכה בקרב חוגים רחבים.

    כמה רחבים?זה נראה בפריימריז.

    לעומת זאת המיליארדים של בוג'י המפריטן הידוע,הלכו בעיקר לנפח את משכורות מנכ"לי העמותות ולהפיכתם של העובדים הסוציאליים לעובדי קבלן.

    בוג'י הוא חלק מחבורת ברק ,ואם זה היה תלוי בו,הוא היה שמח להמשיך לשחק בהפרטות במשרד הרווחה.

  19. אודי מנור :

    הפרטות הפרטות הפרטות

    את דעתי בענין המלים המכושפות כבר אמרתי לא פעם ולא פעמים ולא שלוש. אין חובה להשתכנע ובוודאי שאין חובה לא להקשיב ואפילו לא לחשוב. אם מערכת המושגים היא של 'הפרטה' מול 'ס"ד', ו'מיליארדים' מול 'עיר פיתוח', ו'חבורת ברק' מול 'בשר מבשרה', הרי שאין באמת בסיס משותף לדיון… נותר רק לתהות, מדוע ואיך זה קרה שארבעה ימים לפני 'שחבורת ברק' (מיליארדים, הפרטה, ומה שכחתי?) פרשה ל'עצמאות', כל העיתונים דיברו על מעברו הצפוי של 'בשר מבשרה' לקדימה?

  20. איתי :

    אודי,

    התשובה ששמעתי מ"מחנה פרץ" לעניין זה היא שמדובר בספין שהופץ ע"י אנשי ברק במטרה לייצר מסך עשן לדבר האמיתי שנרקם באותם ימים.

    התשובה שלי כמשקיף מן הצד לעניין זה היא אחרת – מפלגת העבודה היא בעצמה קולב, וקולב די מחורבן בעשורים האחרונים. אם צריך לבחור בין להיות מיעוט במפלגת שלטון קפיטליסטית של 30 מנדטים ובין להיות מיעוט במפלגת לווין קפיטליסטית של הליכוד/קדימה (= העבודה מאז ממשלת שרון הראשונה) אז האופציה הראשונה עדיפה.

    את הטריק הזה הבינו כבר מזמן עשרות אלפי חברים בקדימה מקרב המגזר הקיבוצי, ועדים גדולים ועובדי מדינה, בהובלה שקטה של עופר עיני.

    אם פרץ אמנם היה בדרך להצטרף למגמה הזו, הוא לא המציא שום דבר ולא עשה שום דבר פסול. אם העבודה היא גם לא סוציאלדמוקרטית וגם לא מפלגת שלטון, אין הרבה יתרון לפעולה בתוכה. עדיפה בהרבה פעולה בתוך הליכוד, קדימה או אפילו מרצ שאנשיה פחות נדבקים לכורסות המיניסטר מאלה של העבודה.

  21. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    למנור,
    כפי שכתבתי, הניתוח שלך הוא רלבנטי ואני יכול אפילו להוסיף כמה "צימוקים".

    אבל זה לא לוז העניין.פרץ הרבה יותר ס"ד מאשר המפריטן והניאו ליברל בוג'י וידידו הפורש ברק.

    וכן,מערכת המושגים היא בהחלט הפרטה מול ס"ד,ואם אתה לא אוהב לשמוע על פשעי ההפרטה,אני אשמח לשמוע ממך מה ה-credo הפוליטי שלך.

    לאיתי,
    כדבריך,פרץ " לא המציא שום דבר"
    ,אך עם כל הכבוד ,הייתי מצפה ליותר עקביות פוליטית ולא ללוליינות נוסח פרס שברח לקדימה או נוסח ברק שברח לעצמאות.

  22. עמי וטורי :

    אין טעם במפלגת עבודה לא סוציאל דמוקרטית

    סוציאל דמוקרטיה כרטוריקה בלבד אין בה תועלת רבה. אבל יש דבר גרוע ממנה וזה קידוש הקיים ותחזוקתו תוך כינוי מצב הדברים הנ"ל מדיניות סוציאל-דמוקרטית.

    אפשר להיכנס לוויכוח האם ישראל היתה פעם סוציאל-דמוקרטית (לדעתי מעולם לא, אבל אין לזה חשיבות כרגע), מה שבטוח הוא שהיא לא סוציאל-דמוקרטית כיום. כאשר אני שואל אם ישראל הינה או הייתה סוציאל-דמוקרטית אייני מתכוון לשאול שאלה שהתשובה לה אינה ברת מדידה ובדיקה פשוטה. ניתן למדוד באופן פשוט האם חברה צועדת בכיוון הסוציאל-דמוקרטי.
    למשל לבדוק עד כמה המודל הכלכלי חברתי שלה על כל מרכיביו לרבות מבנה ותפקיד ארגוני העובדים דומה לזה של ארצות סקנדינביה או למצער לזה של מדינות בעלות סוציאל-דמוקרטיה חלקית יותר כמו צרפת וארצות השפלה. התשובה שייתן כל משקיף יסודי תהיה שישראל רחוקה מרחק רב מארצות סקנדינביה ורחוקה למדי גם מהמצב השורר בצרפת או ארצות השפלה. מכאן שמדיניות סוציאל-דמוקרטית היא מדיניות שלוקחת אותנו לכיוון המודל הסקנדניבי או לפחות המודל המערב האירופאי הממוצע. וכאן יש לבדוק לפי קריטריון "המעשים" שמציע אודי מנור מי אכן לוקח אותנו בכיוון.
    הפעילות של "כוח לעובדים" בארגון עובדים לא מאורגנים, הצבת מודל של דמוקרטיה ארגונית והתאגדות אוניברסאלית מהווה באופן מובהק ניסיון לממש משהו מהמסורת והמבנה של ארגוני העובדים בארצות אותן הזכרתי. כוח לעובדים עדיין לא ארגון גדול אך יש לו השגים ולמודל ולאופציות שהוא נותן, יש גם השפעה על ארגונים אחרים, לדוגמא על מאבק העובדים הסוציאליים.
    מפה ברור שדעתי, (גילוי נאות אני חבר הנהגת כוח לעובדים וכיוצא בזה), היא שמי שפועל נגד כוח לעובדים או נגד נסיונות דמוקרטיזציה בארגונים אחרים, עושה מעשה אנטי סוציאל-דמוקרטי.
    מי שמעביר שירותים לעמותות המתנערות בתורן ממחויבות להסכמים קיבוציים, (בוזי הרצוג), עושה מעשה אנטי סוציאל-דמוקטי.
    מי שיושב בממשלת ימין כחלק מסיעה מצומקת בלא יכולת לעשות שום דבר מלבד להיות "עלה תאנה" למדיניות שמעמיקה ומבססת פערים חברתיים ע"י הורדת נטל מס לעשירים ושחיקה ריאלית של תשלומי ההעברה, השירותים הציבוריים ושכר המינימום, עושה מעשה אנטי סוציאל-דמוקרטי.
    מי ששותק מול דיכוי כלכלי של מליון וחצי פלשתינאים בגדה, שלישראל אחריות מוחלטת על מצבם הכלכלי, עושה מעשה אנטי סוציאל-דמוקטי מובהק.
    ומי שלא מבין שאופוזיציה פרלמנטרית היא לפעמים הדבר הנכון ביותר לבניית הכוח בעתיד עושה מעשה שברוב המקרים עלול להתגלות כאנטי- סוציאל דמוקרטי.

  23. דקל-דוד עוזר :

    עמי – מילים כדורבנות.
    כל מילה בסלע.
    משפט אחר שאומר אותו דבר.

  24. איתי :

    דקל,

    לפני המחמאות שים לב שעל פי 5 הקריטריונים של עמי וטורי הרצוג יוצא הכי גרוע, אבל הוא מרמז בפירוש גם ליחימוביץ', למשל בעניין כוח לעובדים ועמדת "עתידנו" במאבק העוסים.

    עמי,

    גם אם מקבלים שהקריטריונים שהצבת הם היחידים הרלוונטיים, לא כ"כ ברור שעמיר פרץ יוצא מהם כל כך טוב או עדיף על שלי יחימוביץ'.

    ראשית,

    פרץ ישב בעצמו כשר בכיר בממשלה של קדימה+ליברמן, שהיתה בגדול ממשלת ימין כלכלי מבחינת רפורמות ניאו"ל במיסוי, קידום תהליכי הפרטה והיחס לשביתות ולאיגודי עובדים (ובפרט יולי תמיר ממחנה פרץ בעניין צווי מניעה לסגל הבכיר באוניב' ובשביתת המורים בתיכונים). באותה תקופה יחימוביץ' לא היתה שרה, והיתה מחויבת פחות ממנו להתיישרות עם עמדות הממשלה והקואליציה.

    שנית, בכהונתו כשר ביטחון נמשכה הפרטת שירותים "בשוליים" מצהל לחברות למטרות רווח, גרוע בדיוק כמו ההפרטות אצל בוז'י או אפילו יותר.

    שלישית, בכהונתו כשר ביטחון אי אפשר לומר שהדיכוי הכלכלי של הפלסטינים שתחת אחריותו (בשטחי הגדה) הוקל באופן דרמטי. הפלסטינים תושבי עזה אכלו ממנו מרורים במצור כלכלי ובמבצע צבאי עתיר הרוגים אחרי חטיפת שליט

    ציטוט מויקיפדיה:

    תוצאות המבצע

    במבצע נהרגו 5 ישראלים (3 חיילים ו-2 אזרחים) ו-394 פלסטינים (270 מהם מחבלים), ונפצעו עוד כ-1000 פלסטינים. בתחילת המבצע נגרם נזק לתשתיות פלסטיניות, ובהן תשתית החשמל, אך ישראל פיצתה על כך בהעברת חשמל לרשות הפלסטינית.

    המבצע הסתיים בהפסקת אש דו-צדדית שבה התחייבו ארגוני הטרור הפלסטינים להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל, בתמורה לנסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. ישראל כשלה בהשגת המטרה העיקרית של המבצע, שחרור החייל החטוף גלעד שליט. בעקבות לחץ משפחות החטוף והתקשורת, נכנס אולמרט למשא ומתן בתיווך אבו מאזן ומצרים על שחרור שליט תמורת שחרור אסירים. המשא ומתן המשיך לאחר חילופי השלטון גם תחת ממשלתו של בנימין נתניהו. נכון לאפריל 2010 לא הושגו תוצאות במשא ומתן זה.

    אחרי הפסקת האש נמשך ירי הרקטות לעבר ישראל, אם כי במינון קטן יותר מאשר טרם המבצע. ראש הממשלה אהוד אולמרט הורה לצה"ל להבליג על ירי הרקטות ולהמשיך לשמור על הפסקת האש.

    בקרב הפלסטינים, המבצע רק החריף את הקרע בין חמאס לפת"ח, ואחרי יציאת צה"ל מהרצועה פרץ גל של עימותים אלימים בין הארגונים, שכלל גם חטיפות, התנקשויות, חילופי אש, הטמנת מטענים, הרוגים ופצועים. עימותים אלה החריפו בחודש יוני והסתיימו בכך שחמאס השתלט על הרצועה.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99_%D7%A7%D7%99%D7%A5

    בין אם הביקורת על יחימוביץ' היא "לא מספיק שמאל מדיני/זכויות אדם" (הנקודה הרביעית שלך) או "לא מספיק שמאל כלכלי" (נקודה ראשונה, שניה ושלישית) אי אפשר לומר שעמיר פרץ הוא מופת לשמאל כפי שאתה ואני תופסים את המונח הזה.

  25. דקל-דוד עוזר :

    איתי- נכון, אז מה? אני חושב שמותר לבקר את נציגינו בכנסת.
    הם נציגנו לא מנהיגנו.
    ואחרי כל שנאמר, אני חושב שהמנהיגה שעונה על הקריטריונים הללו באופן הטוב ביותר היא שלי יחימוביץ.
    כן, היו מקרים שהיא עמדה לצד ההסתדרות הכללית – האם זה כל כך גרוע? אני מדבר ברמה הערכית.
    האם ההסתדרות הכללית היא "האויב" של כח לעובדים? בלי חלילה לפגוע בכח לעובדים, אני לא חושב כך.

    ולגבי המבצע בעזה, שר הביטחון היה אהוד ברק, כך שאין להאשים את עמיר פרץ בתוצאות המבצע הכושל בעזה; בלבנון המבצע נגמר בהסכם בינלאומי מוצלח, בעזה המבצע נגמר בדו"ח גולדסטון.
    כתבתי כבר שפרץ היה שר ביטחון טוב בעשרות מונים מאהוד ברק ואני לא מתכוון לסגת מעובדה זאת בגלל התמודדות.

  26. נדב פרץ :

    איתי: ההשוואה בין ההפרטות בשוליים אצל עמיר לבין ההפרטות אצל בוז'י היא פשוט שקרית ומטעה.
    עמיר הוביל מהלך של עצירת הפרטה – הוא עצר את הפרטת תע"ש, שהייתה כבר באמצע התהליך, ולא איפשר הפרטות אחרות בתחומים מרכזיים.
    אז כן, התהליך של מיקור חוץ לפעילויות צה"ל, שנמשך כבר 20 שנה, המשיך גם, והוא לא הצליח לעצור אותו. אבל להשוות את זה למהלך של בוז'י, שהפך את ההפרטה לאידיאולוגיה המרכזית של המשרד שלו?

  27. אלעד הן :

    מה שנדב אמר.

    איזה הפרטה רבתי בוז'י עצר? זה בכלל קו שלו (שאלה רטורית. ברור שלא. הוא עצמו הצהיר מספר רב של פעמים שהוא מאמין בהפרטת שירותים חברתיים לידי עמותות).

  28. איתי :

    דקל,

    אני לא מדבר על עופרת יצוקה אלא על קבוצת המבצעים "גשמי קיץ" בתקופת כהונתו של פרץ (היכנס לקישור). הסיבה שזה נמחק מתודעתך ומתודעת העולם היא כי כולם התרכזו במה שקרה בלבנון באותם חודשים.

    גם פעילי השמאל בישראל התרכזו בזמן הזה בהפגנות נגד מלחמת לבנון, שבהן כונה פרץ רוצח ילדים,
    בדיוק כמו שרון לפניו וברק אחריו.

    נדב ואלעד,

    אני מסכים לחלוטין שבוז'י גרוע עשרות מונים מעמיר פרץ. הטענה שלי היא שאם תיקחו את הקריטריונים שהציע עמי ותבחנו לפיהם את עמיר לעומת שלי, לא כל כך ברור מה יצא, התוצאה תלויה מאוד בעיני המתבונן (דקל יגיד ששלי יוצאת יותר טוב).

    כמי שהיה שר וראש מפלגה נזקפים לזכותו גם הצלחות וגם כשלונות, שברור שאי אפשר לשים ברשימה של מי שלא היתה שרה ולא היתה ראש מפלגה. אי אפשר לציין רק את ההצלחות ולהמעיט בחשיבות של הכשלונות והאכזבות (כשתומכי שלי עושים את זה אתם מתעצבנים). דווקא ההצלחה (הראויה לשבח) בעניין תעש לעומת העלייה בכמות עובדי הקבלן/כ"א בשירות צהל משתלבת היטב עם ביקורת (שהושמעה בעבר על פרץ ואח"כ על עיני) על שירות האינטרסים של העובדים החזקים יותר, אלה שיכולים לתת את תודתם בצורה מאורגנת בבחירות.

    שני הנעלמים הגדולים הם:

    א. את מי מעריכים יותר מאות אלפי עובדי הקבלן/כ"א בארץ – את יחימוביץ' או פרץ?

    ב. היות שרובם לא נוטים להתפקד למפלגות בד"כ כמו חברי ועדים גדולים, כמה זה יהיה שווה בקלפי?

  29. ק. טוכולסקי :

    כרגע עושה רושם שלמפלגת העבודה יש יותר מתמודדים ליו"ר מאשר מנדטים בכנסת הבאה.

    הצורך בדיאלוג ושת"פ בין פרץ ויחימוביץ אפילו על בסיס של הסכמה לתמיכה הדדית בסיבוב שני צף ועולה, כרגע הסכנה האמיתית היא שהמפסיד מביניהם יחבור ליריב הלא ס"ד כדי לנקום, תכלס זאת התנהגות ששניהם בהחלט מסוגלים לה.

    איתי יש לך כבר עוד איזה 5 פרקים לכתוב בסדרה…

  30. דקל-דוד עוזר :

    ק. באופן אישי לא פוסל גם את מצנע כמועמד ראוי.
    אני בהחלט חושב שמצנע לא מביא בשורה חברתית כמו שלי יחימוביץ ולכן אני אמשיך לתמוך בה, אבל אני לא פוסל אותו כאדם.
    בוז'י – אדם ראוי אבל בעיני לא ראוי לעמוד בראשות העבודה, הזכרתם פה את הטעמים, לטעמי בוז'י הוא פשוט איש של פשרה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פשרן ואחד ש"לא נעים לו" להיות "לא מקובל", כשצריך שינוי אמיתי.

  31. ק. טוכולסקי :

    דקל אנחנו לא בוחרים כאן אדם ראוי כי אז גם אריה אלדד היה מועמד ראוי אנחנו בוחרים כאן מנהיג שאמור להפוך את העובדה למפלגה ס"ד. מצנע טוב בלהביא תורמים כמו בירוחם הוא גם מנהלן מוכשר למרות שבחיפה יש מי שיחלקו על הקביעה, הוא לא ממש ס"ד כמו עמיר או שלי לכן היותו אדם אינה רלבנטית.

  32. אודי מנור :

    לאיתי ולמיכאל

    לאיתי: מפלגה כקולב זה ברור מאליו. איש כקולב זה אבסורד… כי מפלגה היא לא אישיות. אלא אוסף של אישיאויות ולכן השאלה היא איך להבין כל אישיות.
    ואם אתה בעד קדימה, בסדר. יכול להיות שכשלא תהיה לא עבודה ולא מרצ גם אני וגם אתה נהיה חברי הקולב שנקרא קדימה. אבל להפוך את פרץ לצדיק ס"ד (מיכאל, תכף אגיע אליך…סליחה על ההמתנה) ולנאמן קדוש של העבודה זה ממש מגוחך… ברק הרי קוהרנטי לחלוטין. הוא סבור שמדינת ישראל נמצאת במציאות איקס ושהכי טוב לתת לה פתרון וואי. ואם אפשר לעשות את זה דרך הקולב של העבודה, מה טוב. אבל אם יושבים לו 'הרביעיה' על הצוואר, והשרץ הזה, כבל, לא מפסיק להכפיש את ברק והממשלה יותר בחריפות מהנייה ונאסראללה, והם מתכננים לעבור לקדימה או להפיל את ברק וכן הלאה, מה נותר לו לעשות? את מה שהוא עשה ועושה. המצחיק הוא שהיסטורית פרץ פעל בדיוק אותו הדבר, אבל תמיד איך שהוא – עובדה שאנו מנהלים את הדיון הזה!! – הצליח לשמור על הדימוי שלו כס"ד.
    וכאן מיכאל, אומר שוב. המלים הללו ס"ד או נא"ליב הם בעלי תוכן היסטורי עשיר למדי. ברור למדי מה היא מדיניות ס"ד ומה היא יריבתה הנא"ליב. אבל זה רק למתחילים. כלומר מי שלא מבין לא מה זה כלכלה ולא מה זה תיעוש ולא מה זה ארגון עובדים וכן הלאה, לו צריך להסביר את הא-ב, כלומר את הס-ד-נ-ל. אבל בשלב בו אנו נמצאים, ונדמה לי שזה נכון לגבי כל מי שקורא וכותב כאן בעבודה שחורה, לא מספיק הדיון הבסיסי הזה. כי את המחלוקות בשדה הכלכלי והפוליטי אי אפשר לנתק לא מהמישורים האחרים של המציאות המדינית בטחונית, וחשוב יותר, לא מהדיון בחלופות הממשיות. ומבחינה זו, ההיסטוריה של פרץ מלמדת על עקרון קבוע אחד: מיליטנטיות בכל מחיר, כלומר גם במחיר של להשיג כלום. או מעט מאד. ולכן הוא לא ראוי בעיני להנהיג את העבודה. לא בגלל שהוא לא יודע מה זה ס"ד או בגלל שהוא לא מזדהה עם ערכיה (ומבחינה זו הוא לא שונה מאד מברק כלומר להפך, אבל נעזוב את זה כרגע). הוא לא ראוי בגלל שהוא נקט מאז יומו הראשון בפוליטיקה הארצית (1988) קו ברור של מיליטנטיות הרסנית.

  33. אודי מנור :

    ולא פחות חשוב - הטקסט של עמי וטורי

    מופת לס"ד מיליטנטי חסר פשרות, שתפקידו לחזק את השורות ולהשיג כלום. מופת מכל בחינה בהקשר זה: גם ברטוריקה, גם בתכנים (הקטע החזק מכולם הוא הקטע על הפלסטינים המדוכאים כלכלית, כאשר העובדות הן שלהוציא את הודו-סין הגדה המערבית היא האזור הצומח כלכלית ביותר בעולם, עולם של משבר פיננסי אם וטורי לא זוכר או לא קרא עיתונים) וחשוב מכל, במסקנה הפוליטית: נשב לנצח באופוזיציה, רצוי בכלל מחוץ לפרלמנט, כי אנחנו האנרכיסטים יום אחד נתפוס את הפיקוד על ועד עובדי שדות התעופה ונעצור את המדינה ואז נעשה מהפכה. או שטות אחרת מהסוג הזה שאפשר למכור רק למי שמתלהב מסיסמאות מלהיבות, או למי שלא יודע קצת היסטוריה של איגודי עובדים.

  34. אורי יזהר :

    חברה וכלכלה זה לא הכל

    חברים יקרים,
    הוויכוח שכאן מתנהל הוא מעניין מאד, אבל רלוונטי רק במידה מסוימת.
    בנוסף לכל העוולות הכלכליות והחברתיות הקיימות בישראל, שכולנו מכירים אותן ומתעבים אותן ומשתדלים לפעול נגדן, יש בישראל סכנה אמיתית לדמוקרטיה כפשוטה – לחופש הביטוי וההתארגנות הפוליטית ובאופק מאיים עלינו משטר אוטוריטארי נוסח פוטין ברוסיה.
    צריך להסתכל על המערכת הפוליטית במבט רחב יותר מאשר זה המתמקד רק בכלכלה וחברה. אני רוצה לתת כאן דוגמה קשה מאד, כדי להמחיש שהדמוקרטיה כמשטר מדיני וכתרבות פוליטית חשובה לא פחות מאשר תיקון העוולות החברתיות. גרמניה הנאצית בשנות השלושים הייתה מדינה שבה לא הייתה כמעט אבטלה, שררה גאות כלכלית בזכות מדיניות קיינסיאנית של הוצאת כסף על אוטוסטרדות והצטיידות רבתי באמצעי לחימה. העם היה ברובו שמח ואהב את הפיהרר שלו. ההנהגה והפעילים של הסוציאל דמוקרטים והקומוניסטים, או שברחו, או שנכלאו במחנות ריכוז והמוני מצביעיהם הצטרפו לנאצים או שהיו לפאסיביים. ומה עוד היה אז בגרמניה כולנו יודעים: חוקי נירנברג ורדיפת היהודים, חיסול המפלגות האחרות ודיכוי התרבות וחופש הביטוי באמצעות חוק ההסמכה, מחנות ריכוז, גסטאפו, וכו'. ברור שמה שהיה שם לא יחזור כאן, אבל ניצנים של פאשיזציה בעיקר כלפי ערביי ישראל כבר אפשר לראות כאן. אז עם כל הכבוד, לא רק הדיכוי בכלכלי של הפלשתינאים בגדה חשוב, והוא חשוב, אלא גם שלילת זכויותיהם הלאומיות וזכויות האדם שלהם.
    גם אם מפלגת העבודה תהיה ס.ד. למופת, אבל לא תתייחס לשאלת הדמוקרטיה והכיבוש, לא שווה להצביע עבורה. זו הפרספקטיבה הרחבה שלפיה יש גם לבחון את המועמדים השונים.

  35. איתי :

    אודי,

    יש פה בעיה של התאמה לעובדות בשטח.

    כמדומני שמאפריל 2006 ועד שהודח ע"י אהוד ברק (בעזרתה האדיבה של שלי יחימוביץ', יש לציין) פרץ היה בעמדת "המתפשר" ויחימוביץ' היתה במשבצת "המיליטנטית".

    אולמרט אמר "שר אוצר שכח מזה" – פרץ ויתר.

    שלום שמחון רמז בקריצה "חביבי, אני רוצה להיות שר, אל תיתן תיק לכוכבי הנבחרת אילון וברוורמן שהביאו לנו מנדטים [קרובים יותר אידיאולוגית לפרץ]" – הוא ויתר.

    אולמרט אמר "אין 4500 שח שכר מינימום בבת אחת, שכח מזה" – הוא ויתר.

    הירשזון אמר "אין חוק פנסיה כמו שאתה רוצה, אולי נעשה ועדה וניתן לך כבוד לנהל אותה" – הוא ויתר.

    המטכל אמר "8 מיליארד שח קיצוץ בביטחון שהבטחתם במצע היפה שלכם כדי לממן חינוך בריאות ורווחה? תשכחו מזה" – פרץ ויתר.

    אולמרט אמר "הבטחת לפני הבחירות שלא תשב עם ליברמן בקואליציה? נראה אותך גבר". פרץ ויתר.

    ומי נלחם אז מלחמת חורמה בחוק ההסדרים (כשיורם מרציאנו רק מפריע ומסכל)? שלי יחימוביץ'.

    מי תמך במורים שהתנגדו ל*פשרה* מבית מפלגת העבודה ששמה אופק חדש? שלי יחימוביץ'.

    מי אמר "אם ליברמן בפנים אנחנו בחוץ"? שלי יחימוביץ'.

    ומי הריע אז ליחימוביץ' וביקר את ההתקרנפות פרץ? גם סחבק וגם ד"ר אודי מנור.

  36. דקל-דוד עוזר :

    המעלה הגדולה ביותר של שלי יחמוביץ, ואני חושב שאפשר לומר באופן ברור ומובהק שמה שאני הולך לומר היא עובדה, היא יכולה לשנות את השיח ולשנות את הלכי הרוח בציבור.
    לביבי אין את היכולת הזאת ולכן הוא עוסק בהישרדות, לציפי אין את היכולת הזאת, לברק בוודאי שאין את היכולת הזאת, לפרץ אין את היכולת הזאת. למצנע? לא עמד במבחן, אז אתן לו ליהנות מן הספק.

    המנהיג היחיד שהחזיק ביכולת הזאת לפני שלי היה אריק שרון, ואם הוא היה בחיים בשנת 2006, קדימה הייתה מקבלת 50 מנדטים ובכלל לא ברור איך הייתה נראית המפה הפוליטית בישראל 2011

  37. אודי מנור :

    לאיתי - ויתורים

    לא אמרתי שפרץ לא יוותר בשום תנאי. אני בטוח שהוא יוותר לך על מקום בתור לאוטובוס. לא זה הענין. אדרבא, חלק גדול מהויתורים הללו מעיד על מטרותיו. זה הצד השני של הכל או כלום. או הכל (שביתה כללית) או כלום (הרשימה שנתת).
    אין לי ויכוח אתך על המיליטנטיות של יחימוביץ ולא בהכרח אני רואה במיליטנטיות דרך פסולה. השאלה כרגיל היא על מה היא מופעלת. ובמקרה של יחימוביץ, ובזה היא 'סובלת' מביוגרפיה פוליטית שונה מזו של מתחריה (כולל של מצנע כמובן או של בוז'י וכמובן של פרץ), שכמעט כולם (אלו שהזכרתי) היו בתפקידי מפתח (יור מפלגה, שר בטחון, שר בכלל) ואילו היא חכית מהשורה. ובתור שכזו – עוד לפני שנדרשים לסגנון הקצת\די מעצבן שלה לא פעם (שאריות מימי הרדיו?? אולי), ברור שהיא חייבת לנקוט מילטנטיות מהסיבות המכונות 'ניראות', 'מיתוג' וכד'. רשימת הויתורים שהבאת על פרץ, מבורכת לכשעצמה. להבנתי היא מחזקת את הסתייגותי ממנו כמועמד מתאים ליור המפלגה. ולבסוף, אתה תוכל לצטט מדברי כמעט לכל צורך. הסיבה היא שילוב מרתק של כתיבה בכמויות גדולות יחסית על פרק זמן גדול, שלא פעם התבססה על כתיבה תוך כדי (ואפילו לפני) חשיבה (עד הסוף), וכמובן הדבר החשוב והאנושי ביותר: הזכות (יהיו שיגידו: החובה) לטעות.
    במקרה המסויים הזה, כלומר השבח וההלל ליחימוביץ, הגיוניים בשל מה שכתבתי קודם על מיקומה היחסית נמוך בסולם הדרגות הפוליטי. והם כמובן ביטוי לאוטומציה האנטי-ליברמנית, שגם עליה ויתרתי די מזמן. לא כל מה שהוא אומר הם שטויות, ובוודאי – בניגוד להבלים שמשמיעים 'כוחותינו' בשמאל, כולל כאן כמה טוקבקים למעלה – שלא כל מה שהוא אומר זה פשיזם.

  38. עמי וטורי :

    איתי אני הייתי מאוד ברור. דברתי על הדיכוי הכלכלי בגדה. דיכוי הנובע מכך שעובדי הגדה והגדה כולה הם "שוק שבוי". כלומר חלק בלתי נפרד מהמרחב הכלכלי הישראלי ושישראל היא כיום הריבון שם לכל דבר ועניין. ולמרות זאת אף אחד מחוקי העבודה הישראלים לא חל עליהם, אף אחד מהחוקים הסוציאליים הישראלים לא חל עליהם, אין להם חופש תנועה החוצה לשום מקום למעט לאיזורי תעשייה בהתנחלויות שבהם מעסיקים אותם בתת שכר ובתת תנאים ואין להם אפילו חופש תנועה בתחומי הגדה עצמה מה שבהחלט מאפשר ניצול נוסף. זה לא אומר כמובן שאני לא חושב שהחיים שם נפלאים, או שאני סבור בטעות שיש לנו אחריות לזה שזהו מצב. וברור לי גם שמי שזה לא מתאים לו בגדה רצוי שילך לסדנאת יזע בוויטנאם. שם כבר ילמדו אותו להעריך "צמיחה".
    ועדיין הייתי יכול להציב רף גבוה יותר ולהתייחס גם לתנאים בעזה שבה ישראל כבר אינה הריבון באופן שאינו נתון למחלוקת. אך כאמור לא התייחסתי לכך. לגבי מידת הצדק שבפעולות כמו "חומת מגן" ודומותיה, זו שוב סוגיה שלא התייחסתי לה ולכן לא נכון לעשות מדברי סלט. הייתי להבנתי מאוד ברור ואין טעם בהתפלפלות לשם התפלפלות. אישית אני חושב שמה שנעשה ב"חומת מגן" הוא כתם מוסרי על מי שאישר את המבצע ועל מי שניהל את המבצע, (הרי למה כבר אפשר לצפות מ"אנרכיסט חובב שביתות"). אך כאמור לא השתמשתי בזה כמדד למדיניות סוציאל-דמוקרטית.

  39. אודי מנור :

    חומת מגן ככתם מוסרי

    לקרוא ולא להאמין… זו כבר לא בדיחה. אולי יריביו של פרץ יעשו לעצמם רק טוב אם הם ידגישו את הטיעונים הללו מבית המדרש של אילן פפה וגדעון לוי… "אפילו" מנקודת מבט הומניסטית-פלסטינית (שאני מניח שעבור אוהדי הקו של וטורי היא נקודת המבט הלגיטימית היחידה באמצעחותה ניתן למיין סוציאליסטים מלא-סוציאליסטים) חומת מגן הוא ברכה. ברכה בטחונית, ברכה כלכלית, וכפי שניתן ללמוד מדברי אבו מאזן גם ברכה מדינית. אפילו הליצן ג'וליאנו מר, שגם הוא, אולי כמו וטורי, ובכל אופן בדברים שעולים בקנה אחד עם קנה המידה המוסרי שהוא מציג כאן, ידע את זה. לצערו 'חומת מגן' לא היתה מספיק מוצלחת והוא שילם את המחיר היקר מכל. ולא שזה הביא את להקת המעודדות שלו במה שמשום מה מכונה 'שמאל' לחשבון נפש ולהסקת מסקנות. כי האיש היקר הזה, איש התיאטרון, לא קיבל גם הוא את הציונות ואת מדינת ישראל. ומי שלא מקבל את זכות קיומו הלאומי של זולתו, הוא לא הומניסט, אלא בקיצור, מלה אהובה על רבים וטובים (ורעים): פשיסט. וכל מלה נוספת מיותרת.

  40. עמי וטורי :

    אודי טעות שלי. התכוונתי "לעופרת יצוקה". פשוט מכל "החומות" ווהעופרת התבלבלתי. לגבי "חומת מגן" אני אכן מקבל שהיה פה רע הכרחי

  41. איתי :

    למען הסדר הטוב

    חומת מגן = שר הביטחון פואד
    גשמי קיץ = שר הביטחון פרץ
    עופרת יצוקה = שר הביטחון ברק

    [ובלי קשר לשאלה אם המבצעים היו מוצדקים או לא ואם מידת הפגיעה בחפים מפשע היתה מוגזמת או לא, אולי זה מסביר במקצת למה ממערכת בחירות אחת לבאה אחריה הופכים מצביעי אמת הערבים לזן נכחד…]

  42. אודי מנור :

    עופרת יצוקה על אחת כמה וכמה

    כי מי שסוציאליסט הוא קודם כל הומניסט. ומי שהומניסט עומד באופן מוחלט מול החמאס. לפעמים במלים, לפעמים בסיכולים ממוקדים. זאת לעומת פרץ שרוצה להפיל את אבו מאזן כי הוא הצהיר היום בעיתון בערבית 'כל אל ערב', שהוא בעד שחרור כל המחבלים תמורת גלעד שליט ואין מה לעשות עם החמאס. זוהי עמדה ריאקציונרית. ואם למישהו יש עדיין ספק, אז הספק מעיד עליו.

  43. עמי וטורי :

    אודי העמדה שלי אחרת. למבצע צבאי וודאי כזה שנהרגו בו למעלה מ 1500 פלסטינאים רבים מהם אזרחים לא מעורבים, צריך לצאת רק כאשר ברור שאין אופציה פחות אלימה. "חומת מגן" היה רע הכרחי בעייני למרות מאות הרוגים בגדה וההרס רב, מאחר שבמצב שאיליו נקלענו,(לא חשוב למה), לא היתה כנראה שום דרך אחרת לעצור גל טרור שכמותו לא היה פה מעולם. גל טרור שהתחיל לגבות את חייהם של מאות והיה גובה במהלך 2002 ו 2003 אלפי קורבנות בוודאות כמעט מוחלטת אם לא היו בולמים אותו. לעומת זאת להרוג אנשים בשם ספקולציה המניחה שעדיף לחזק משטר פלסטינאי אחד ע"פ משטר אחר, מאחר שהראשון אולי יסכים להסכם שלום מתוך כורח והשני רק למצב אי לוחמה על בסיס ניתוח האינטרסים ויחסי הכוחות, זו כבר קהות מוסרית.

  44. אודי מנור :

    ספקולציה? זו היסטוריה ולא ספקולציה

    בלי קשר לעובדה שמספר ההרוגים קטן מ1500 וכי רובם 'לוחמים' של החמאס. אבל העובדות האלו הרי פוגעות בתיזה. וזה דינה של כל תיזה שאיננה מחבבת עובדות. ושאר ההרוגים שיש להצטער על כל אחד מהם נהרגו כי 'לוחמי החרות' שלהם, מסתתרים בתוכם, וגם את זה אתה הרי יודע. ובמישור הפוליטי, הסיפור הפלסטיני הוא אותו סיפור כבר 77 שנים בערך. צד אחד אלים שעד עתה תמיד ניצח את הצד הלא-אלים או הפחות אלים, כי הטרור המופעל נגד יהודים הוא הערת שוליים ביחס לטרור המופעל על ידי הטרור הפלסטיני כנגד פלסטינים וערבים אחרים, וגם את זה אתה יודע. וזו כאמור לא ספקולציה אלא היסטוריה פוליטית. שלגביה אפשר לעשות כמה דברים: א. לא לדעת אותה. ב. להתאמץ לא לדעת אותה גם כשהדברים מונחים לך על מגש ליד העין והאוזן (והלב?). ג. לדעת אותה ולחשוב שהיא מענינך ושאתה גם כהומניסט וגם כצד בענין יש לך אחריות מסויימת לפחות על המצב (זו עמדתו של ברק וזו היתה עמדתו של רבין וזו עמדה מוסרית לעילא). ד. לדעת אותה ולחשוב שאין היא מענינך (זו עמדת רוב הציבור בישראל שאומר תחת השפם: 'שיהרגו אתד את השני מה זה עניני'). ה. לדעת אותה ובמקום לגנות את החמאס לתת לו מטרייה אוירית בדעת הקהל הבינלאומית. עמיר פרץ נמצא בדיוק באופציה ה'. כנראה שגם אתה אלא אם טעיתי לגביך ואתה פשוט לא מכיר את ההיסטוריה של הפוליטיקה הפלסטינית ואזי אתה נמצא או ב-א או ב-ב.

  45. עמי וטורי :

    ויש גם האופציה שאומרת שאם ישראל תהרוג פלסטינים מזרם פוליטי אחד, (חלקם למשל מהמשטרה כחולה שזה לא בדיוק צד לוחם), זה לא בהכרח ישפיע לכיוון התמתנות, יותר משיפר המצב הכלכלי שיכול יגרום לכל גורם פוליטי שרוצה לשלוט לחשוב פעמיים לפני שהוא מסכן את זה. ומן הסתם זה גם יעלה בפחות חיי אדם. ובכל מיקרה להבדיל ממסע ההרג של החוסיינים במהלך "המרד הערבי" שאיליו מן הסתם אתה מכוון, בעשור האחרון ישראל הרגה יותר פלסטינאים מאשר בכל עימות פנים פלסטיני. וודאי שזה המצב אם נתייחס רק לשנים 2007- 2011.

  46. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    למנור,
    אחרי שאתה מתחמק בתגובה 32 מנושא הההפרטה-ביזה,אתה עובר מייד לנושא הבטחון שכנראה מדבר אליך יותר.
    היכרנו בעבר את נכלולי "שלום עכשיו" שהשתתפה באורגיית ההפרטה של רבין,רמון ושות',ואני חושב שהעבודה צריכה לעסוק קודם כל בנושאי חברה וכלכלה.
    לדון בבטחון בזמן שהחברה מתפוררת,הוא לא נכון פוליטית ,מה עוד שכל מפלגות הימין בארץ מתעסקות אך ורק בזה.
    לא ברור לי מדוע אתה מתגולל דווקא על פרץ ולא על בוג'י,פואד וכל הגרניטורה הימנית-מפריטנית בעבודה.

    לא ברור לי מדוע אתה מדבר על "מיליטנטיות הרסנית" של פרץ,ומדוע הוא מפריע לך כל כך.

    לא ברור מדוע(תגובה 33 )אתה קורא לווטורי ס"ד מיליטנטי חסר פשרות ,שהישיבה באופוזיציה היא משאת נפשו.

    אפשר לחשוב שהשתתפות מפלגת העבודה בכל קואליציות הימין המפריטן מאז כ-30 שנה הביאה ברכה ושגשוג למעמד הבינוני השכיר בארץ.

  47. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    לאורי יזהר (34),
    חברה וכלכלה זה לא הכל ,אבל זה העיקר.
    יש בורגנות שאננה,שטועה לחשוב שדמוקרטייה קודמת לבטחון תעסוקתי ולחיים בכבוד.

    חבל,שוכחים שככל שהפער המעמדי והמצוקה יתרחבו,כן גדלה הסכנה לפשיזם,כפי שזה אכן קרה בדוגמה שהבאת מגרמניה.

    המלחמה בהפרטה,באבטלה,בחיסול מדינת הרווחה,היא הדרך הנכונה להתמודד עם בעיית הדמוקרטייה והכיבוש.

  48. אורי יזהר :

    למיכאל

    אני בעד המלחמה בהפרטה ובאבטלה ובעדמדינת רווחה. אבל הנאצים בגרמניה לא עלו לשלטון רק בגלל המשבר הכלכלי אלא גם בגלל מה שגרמנים רבים חשו כהשפלת חוזה ורסאי וכן בגלל חולשת המערכת הפוליטית הדמוקרטית של רפובליקת ווימאר והמשברים הפוליטיים הבלתי פוסקים בה.
    ולהבדיל, דה גול עלה לשלטון הצרפת ב-1958 לא בגלל משבר כלכלי אלא בגלל אי היציבות הפוליטית של הרפובליקה הרביעית וחוסר יכולתה להמודד עם בעיית המרד האלג'ירי. למזלה של צרפת התברר שדה גול אינו השליט האוטוקרטי שחשבו שיהיה אלא ראש מדינה שנתן בסיס יציב לדמוקרטיה הצרפתית ושיחרר את אלג'יריה.

  49. אלעד הן :

    רק הערה אחת, איתי

    אני לא מאשים את עיני שהוא "משרת את העובדים החזקים". זה שטויות. הוא משרת בעיקר מעסיקים. הוא נתן אור ירוק להפרטת חברת החשמל והפרטת הנמלים, כנגד האינטרסים של "הועדים החזקים". אם הוא היה משרתם של הועדים החזקים היה לי יותר שבחים עבורו.

  50. מיכאל לינדנבאום :

    לאורי,
    נכון היה ורסאי,ושבריריות ויימר,אבל היטלר עלה לשלטון החל מ-33 ולא 23 בגלל האבטלה הנוראה (משבר 1929 באמריקה) שהיכתה בגרמנים .
    הוא הבטיח לחם ועבודה לנואשים הרעבים.

  51. אורי יזהר :

    למיכאל

    בבחירות האחרונות לפני עלייתם לשלטון ירדו הנאצים בשני מיליון קולות לעומת הקודמות להן – מקרוב ל-14 מיליון לקרוב ל-12 מיליון. וזאת במצב כלכלי קשה ביותר.
    הנאצים עלו שלטון כאשר לאחר כמה משברים ממשלתיים הזמין הנשיא הינדנבורג הזקן והעייף את היטלר לקבל את משרת הקנצלר. זה קרה בסוף ינואר 1933. בבחירות של מארס 1933 הם קיבלו כבר 17 מיליון קולות.
    מעניין שבארה"ב באותה תקופה, עם משבר כלכלי נוראי, עלה לשלטון רוזוולט, מנהיג דמוקרטי. מכאן שלא רק מצב כלכלי קובע את אופי השלטון אלא גם התרבות הפוליטית ומידת היציבות של השלטון. הדמוקרטיה האמריקנית המבוססת על החוקה רבת השנים הייתה יציבה.הדמוקרטיה של וויימאר הייתה בלתי יציבה.
    המסקנות לגבי הדמוקרטיה החצי יציבה שלנו צריכות להיות ברורות לכל.
    במאבק על עתידה של ישראל אסור להיות נעולים רק על תזה אחת, למרות שזה קוסם מאד. דרושה ראייה רב צדדית ורב תחומית.

  52. מיכאל לינדנבאום :

    לאורי,
    ב-30 שנות ההפרטה ,העברת את כל הכח הכלכלי והפוליטי לידי אוליגרכיה,מה שהיה מהלך אנטי דמוקרטי פאר-אקסלנס.
    עכשיו אתה מדבר על דמוקרטייה אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה?

  53. איתי :

    אורי, אם מניחים בצד את הדיון ההסטורי, נחזור למה שכתבת "גם אם מפלגת העבודה תהיה ס.ד. למופת, אבל לא תתייחס לשאלת הדמוקרטיה והכיבוש, לא שווה להצביע עבורה. זו הפרספקטיבה הרחבה שלפיה יש גם לבחון את המועמדים השונים."

    נראה לי כי הציפיה שלך היא שהעבודה תשבור חזק שמאלה ביחס למיקומה בעשורים האחרונים גם בציר הכלכלי (קפיטליזם-סוציאליזם), גם בציר המדיני (נץ-יונה), וגם בציר שמרנות-ליברליזם.

    במלים אחרות אתה רוצה עבודה שתהיה הרבה יותר דומה לחד"ש, אבל ציונית. מין מפ"ם שכזו.

    בהינתן היחס של רוב מצביעי הימין והמרכז (בייחוד דתיים ומסורתיים) לסוגיות היסוד בשני הצירים הנוספים, יכול להיות שיש פה בעיית "תפסת מרובה – לא תפסת".

    בעיה זו משפיעה מאוד על מרצ – הליברלים שאינם "יונים" ברחו ממנה לשינוי ולקדימה, היונים שנמאס להם מהקרבות המתוקשרים בחרדים ברחו ממנה לחד"ש, ובוודאי שכל פעילות החקיקה החברתית המוערכת שלה (רן כהן, גילאון, הורוביץ) לא ממש מצליחה לגרוע מצביעים מן הליכוד וימינה.

    אני חושב שמי שמחפש ממילא את ה"מוצר" שאתה רוצה צריך להתלבט בין מרצ (ציונית אבל לא מספיק סוציאליסטית) לחד"ש (סוציאליסטית אבל לא ציונית).

    מי שנרתע ממוצר שכזה (רוב הציבור היהודי ורוב הציבור הערבי) לא יצביע עבורו גם אם יקראו לו העבודה או מס"ד או בכל שם שהוא.

  54. אורי יזהר :

    למיכאל
    התפיסה שלך את הדמוקרטיה היא פשטנית. ברור שיש קשר בין דמוקרטיה כלכלית-חברתית לדמוקרטיה פוליטית, אבל הן אינן זהות. ברור שלבעלי ההון יש כוח פוליטי עדיף ברוב מדינות המערב, אבל יש בהן גם אפשרויות למאבק נגד, אחרת לא הייתה נוצרת מדינת רווחה. היום אנחנו בתקופת ריאקציה למדינת הרווחה, אבל זה לא אומר שהמאבק אבוד. כאשר יהיה בישראל משטר שיגביל או יבטל את חופש הביטוי וההתארגנות, יהיה הרבה יותר קשה ורע לכולנו. לכן גם המאבק על הדמוקרטיה חשוב.
    לאיתי
    בהחלט דרושה מפלגה שהיא גם יונית וגם סוציאל דמוקרטית. זה עדיף על שתי מפלגות נכות, אחת צולעת על רגל ימין והשנייה צולעת על רגל שמאל, כפי שיש לנו עכשיו בשמאל הציוני.
    בניגוד לך, אינני כל כך פסימי לגבי האפשרות להגיע אל ציבורים שעד כה התרחקו מהשמאל. זה תלוי בדרך בה פונים אל הציבורים האלה ובאיכות ההנהגה שתצמח. פירטתי את הניתוח שלי לגבי הסוגיות האלה במספר לא קטן של מאמרים, גם בעבודה שחורה, ולא אחזור על זה כאן. אומר רק שמפגישותי בעת האחרונה עם אנשים מציבורים שונים אני חש שיש לכך רקע וצריך לדעת כיצד לפעול בתוכו.
    הפגישה הקרובה של המטה הסוציאל דמוקרטי בתחילת יוני תוקדש לדיון בפרובלמטיקה הזא.
    הזמנה מפורטת תישלח בזמן גם לעבודה שחורה בתקווה שרבים יבואו.

  55. עמית-ה :

    לכולם
    הויכוח על נושאי "ישראל פלשתין …שני עמים"
    מיותר לא בגלל שאין צורך בדעה בנושא, כי אם מפני שהוא עקר, הוא לא מוביל לשום שינוי.
    יש להתרכז בנושא החברתי כלכלי כי זה נושא שלא דנים בו מספיק ויכול ליצור שינוי חיובי במזרח התיכון.
    ניצים כמו אודי ויונים כמו עמי יכולים להסכים עם קיינס ששפע כלכלי מקטין עימותים בין מדינות וחברות.

  56. איתי :

    אורי,

    כדי לייצר מפלגה שהיא גם יונית-ליברלית וגם סוציאל-דמוקרטית כל מה שצריך זה לערוך מפקד רציני למרצ, כי זו משימה הרבה יותר קלה מלקחת את העבודה שמאלה בשלושה צירים שונים בבת אחת או מלהקים מפלגה חדשה שתתחרה קודם כל על קולותיהם של מצביעי מרצ חד"ש והעבודה.

    מכיוון שמספר המתפקדים של מרצ קטן בהרבה משל העבודה, צריך הרבה פחות אנשים כדי לעשות את המהפך בהשוואה למספר הנדרש במסגרת העבודה או למספר הנדרש כדי שמפלגה חדשה ואנונימית בציבור תהיה בת קיימא.

    מי שחושב שהמתכון הרצוי הוא מפלגה יונית ס"ד צריך להתפקד אתמול למרצ ולפקוד אליה במקום לארגן עוד ועוד ימי עיון ולדון בצורה מעמיקה ב"חומרת המצב" (המצב הכלכלי, מצב הדמוקרטיה, וכו).

    הסיבה שאני לא עושה את זה בעצמי היא שאני לא חושב שלמתכון הזה יש שום סיכוי להוציא מצביעים מהמגזר שמהליכוד וימינה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.