חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פרישת ברק: הזדמנות ליצירת שמאל חברתי-כלכלי

נושאים דעות, פוליטי ב 27.01.11 6:04

נסיון להבין את המפה הפוליטית החדשה, בעקבות פרישתו של אהוד ברק ממפלגת העבודה, ואת מקומה של מפלגת העבודה על מפה זו, על בסיס החלוקה המסורתית המדינית לא יצלח. מפלגת העבודה חייבת למקם את עצמה בשמאלו של הציר החברתי-כלכלי.

מאת: יובל אדמון

"המפץ הפוליטי" של ברק וביבי השאיר רבים המומים, ביניהם גם אותי, אבל לאחר שהתפזר האבק, ונפלו כל חתיכות הפאזל במקומן, אפשר כעת לומר בפה מלא- צריך להודות לזוג השותפים לציר אקירוב-קיסריה, כי הם בסך הכל עשו לנו סדר.

בנאום נטישת מפלגת העבודה דיבר ברק על כך שהמפלגה הלכה שמאלה ממנו, ואין ספק שהוא צדק. אבל הוא התבלבל בצירים. לא צריך להאשים אותו, כי גם אנחנו מבולבלים מזה זמן רב. אין זמן מתאים יותר מעכשיו על מנת לרענן את תפיסת המציאות שלנו בכלל, ואת הציר הכל כך מרכזי בפוליטיקה הישראלית, ציר ה"ימין-שמאל", בפרט.

רבים במפלגת העבודה דיברו ועודם מדברים על כך שהמפלגה היא מפלגת מרכז-משאל. יש שהפליגו ותיארו אותה ב"מפלגת מרכז, כפי שהייתה מפא"י", ולי אפילו יצא לשמוע כמה מבולבלים מדברים על אוריינטציה ימינית. אולי הם חוששים שיקוטלגו יחד עם מפגיני שייח' ג'ראח, אולי הם מפחדים מ"ועדת החקירה" הבאה של ליברמן, אינני יודע. אבל הם טועים. מפלגת העבודה הייתה ותהיה מפלגת השמאל הציוני של מדינת ישראל. החתונה הקתולית של ברק וגרורותיו עם הימין מחדדת זאת אף יותר.

הרי מה זה "שמאל"? ברוב העולם, איפה שאין בעיה של שטחים ושל עם אחר הנמצא תחת כיבוש, שמאל הוא תפיסת עולם חברתית-כלכלית השואפת לצמצום פערים חברתיים וסולידאריות חברתית, תוך חיזוק מדינת הרווחה על כל רבדיה. שמאל מקדם חינוך ציבורי איכותי, מערכת בריאות מקיפה, שירותי רווחה חזקים, שמירה על זכויות עובדים והתנגדות להפרטה חסרת מעצורים. השמאל לא מוכן לראות את המדינה נסוגה מכל אחריותה כלפי אזרחיה, כפי שקורה כיום בישראל.

לרוב, השמאל הוא גם תומך גדול בדמוקרטיה חזקה ומשתפת, בחופש הביטוי וההתארגנות, בהגנה על מיעוטים, חופש דת וחופש מדת, וחיזוק מעמד האישה.

זאת, אל מול הימין הקלאסי, הניאו-ליברל כמיטב הרוח הקפיטליסטית, השמרן, ולצערנו הרב גם לעתים הגזענן. למי שמחפש דוגמאות מהעולם, אפשר להעיף מבט מעבר לים לניגודיות שבין ברק אובמה והדמוקרטים לבין שרה פיילין ותנועת "מסיבת התה" בארה"ב. ולא חסרות דוגמאות אחרות למכביר.

אבל אצלנו בישראל כמו תמיד, אנחנו אוהבים להיות מיוחדים. הסכסוך הישראלי-ערבי, והישראלי-פלסטיני בפרט, הצליחו לצייר ציר ימין-שמאל ייחודי במינו, כשבקצהו האחד תומכי ארץ ישראל השלמה, ובקצהו השני המפנטזים על מדינה לא יהודית, מדינת כל אזרחיה. הציר הזה, על אף שהינו כה דומיננטי בשיח הציבורי, כבר זמן רב הולך ונהיה לא רלוונטי. תומכי ארץ ישראל השלמה הם שארית הפליטה של הרוויזיוניסטים המתהדרים בהגות ז'בוטינסקאית שבקושי הייתה רלוונטית לפני 80 שנה, לצד קבוצות בעלות אג'נדה דתית עד כדי משיחית. מולם תומכי מדינת כל אזרחיה הנמנים עם הקצוות הפוסט-ציוניים ולפעמים אנטי-ציוניים של שולי החברה הבורגנית.

הרוב המובהק של אזרחי ישראל מעוניין בצמצום פערים ובחיזוק מדינת הרווחה. זה הוכח עשרות פעמים בסקרים ובמחקרים לאורך שנים רבות, והאבסורד האדיר בכך שרבים מהם מצביעים עבור ביבי הוא המפתח לכל הסיפור. לא סתם ביבי מפחיד את כולנו במלים "איראן, איראן, איראן" בכל מסיבת עיתונאים. לא סתם הוא "נלחם בטרור" ו"מקדם תהליך מדיני" כל שני וחמישי. השיח המשמר את ציר הימין-שמאל המדיני משרת אותו היטב. הוא יודע שברגע שיצביעו בישראל לפי אג'נדה חברתית-כלכלית, הוא, הסמל הפוליטי לקפיטליזם דורסני ופגיעה בחלשים לטובת עוד "צמיחה" המורגשת רק בחלונות הגבוהים, גמור.

ציר ימין-שמאל הישן, המדיני, הופך פחות ופחות רלוונטי מדי יום. ביבי הזכיר לנו זאת שוב בנאום בר-אילן, ולמעשה מאז אפשר להפוך את הציר לעיגול. עיגול שבתוכו המחנה הציוני, הרוב המוחלט של עם ישראל, כ-90-100 ח"כים ושרים, מליברמן ועד מר"צ, אשר כולם מבינים שעתיד הציונות בהיפרדות מהפלסטינים בצורה של שתי מדינות לשני עמים, כשישראל היא מדינת העם היהודי. הרוב הציוני מבין שכל אפשרות אחרת תשאיר אותנו עם מדינה או לא יהודית או לא דמוקרטית. מחוץ לעיגול יש את כצל'ה מצד אחד, ואת דב חנין מצד שני. כאמור, השוליים של השוליים.

במקביל למצווה להמשיך לדחוף את ביבי לעשות סוף סוף את המעשה הציוני שהוא כל כך מפחד ממנו, של היפרדות מהפלסטינים, עלינו לצייר ציר ימין-שמאל ישן-חדש. זה שקיים כבר עשרות שנים רבות בעולם, והולך ומתהווה אצלנו- הציר החברתי-כלכלי. מפלגת העבודה היא כיום המפלגה הציונית היחידה שנמצאת בצד שמאל של ציר זה, וזהו מקור עוצמתה.

לפני כשבועיים טען אביגדור ליברמן, בנאום ה"פיינשמקרים" , שהימין נמצא בשלטון "רק לכאורה" ב-30 השנים האחרונות, ובעצם מי ששולט הוא השמאל. ההיפך הגמור הוא נכון. הימין ועוד איך שלט ועדיין שולט במדינה מזה שנות דור. זהו הימין הכלכלי-חברתי, זה שקיבל ב-77' את מדינת ישראל עם פערים חברתיים מהנמוכים בעולם, והוביל אותה בנחישות מרשימה למקום ה"מכובד" של הראשונה בעולם המערבי כולו בפערים החברתיים העצומים שבתוכה. זהו הימין שהפריט, שקיצץ בתמיכות וקצבאות לחלשים ושנסוג מאחריות המדינה כלפי אזרחיה במישור הביטחון הכלכלי. זהו הימין שמקצץ במס ההכנסה של העשירים בו בזמן שהוא מקבע מע"מ ומסים עקיפים אחרים, שפוגעים בעיקר בחלשים, גבוהים משמעותית מהעולם המערבי. זוהי תולדה של מדיניות מכוונת, שלטון ניאו-ליברלי מובהק, לצערי גם בתקופות השלטון הקצרות של מפלגת העבודה.

עם ישראל משווע לשמאל ציוני, ועלינו לשנות את השיח כך שיובהר לכל בדיוק מה זה "שמאל", ומה זה "ציוני". השמאל רוצה צמצום פערים. הוא רוצה שנחזור להיות עם אחד, ולא מדינת תל אביב העשירה והמנותקת לצד מדינת הפריפריה, אקירוב וקיסריה לצד לוד ודימונה. ציוני רוצה להיפרד מהפלסטינים, עם הסכם או בלי, למעננו ולא למענם, למען מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, ולאפשר לכולנו להתעסק בבניית חברת מופת.

עכשיו, כשהסדר החדש מתחיל להתייצב, ברור יותר מאי פעם שהמחנה הציוני הוא גדול, ואין בו פערים כל כך גדולים כמו שנדמה. צריך רק את האומץ לבצע, ולעשות את המהלך הציוני שביבי כל כך מפחד ממנו. אבל גם ברור, שהגיע הזמן שהשמאל החברתי-כלכלי יזקוף קומה, וידרוש שינוי כיוון מוחלט. כי גם אם נצליח סוף סוף להיפרד מהפלסטינים, אם תהיה כאן אוליגרכיה אכזרית, ללא מעמד ביניים שיישחק עד דק, עם כמה עשרות טייקונים, ים של פועלים זרים ובלי טיפת סולידאריות חברתית, אז איזו מן ציונות זו בכלל?

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , ,

13 תגובות

  1. אלי סתוי ציר העבודה :

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1211867.html

    ממאמר שנכתב בידי עיתונאית החצר של ברק ניתן להצליב הרהורים עם נושא המאמר למעלה ,שכן ברק מעולם כנראה לא ראה בפעילותו הפוליטית,
    כל מטרה אחרת מחוץ לביצור התמחותו בנושא הבטחון בלבד ,וכל נושא אחר שלכאורה אמור היה לעניין את מהות מצע מפלגתו הס,ד,
    פשוט מבחינה אישית קרייריסטית ממש לא עניין אותו כיו"ר המפלגה.

  2. איתי :

    הטקסט שכותבת אורית גלילי פשוט מזעזע בכנותו, משום שלא נכתב מפי פעילי שמאל רדיקלי אלא מתוך החמ"ל הצבאי-פוליטי של ברק:

    "אחרי המבצע הסתבר למגינת לבם של מנהלי מטה הבחירות, שלום קיטל, שלי יחימוביץ' ואופיר פינס, שהמנדטים שקיווה ברק להרוויח מן המבצע לא נפלו בסופו של דבר בחיקה של מפלגת העבודה. התחושה היתה כי מטרות המבצע לא הושגו: ירי הקסאמים לא חדל וגלעד שליט נותר בשביו. תושבי הדרום, שבעיקר למענם נוסחה פקודת המבצע, שחטו בקלפי את מפלגת העבודה."

    במלים אחרות – עשרות ילדים נשים וזקנים נהרגו בעזה כדי שאהוד ברק יגדיל את מספר המנדטים של מפלגת העבודה.

    פשוט ככה.

    האמת – אני מודה לאלוהים שזה לא עבד והעבודה קרסה ב-2009.

    אולי זה יעצור אותו ואת ביבי מלעשות עוד מלחמה מיותרת ומזיקה כלכלית ומדינית לפני הבחירות הבאות.

  3. אוהד רותם :

    יובל ידידי,
    אתה שוב ושוב חוזר על אותה הטעות שעושה המפלגה – במקום להיות מפלגת מרכז סוציאליסטית אנחנו שוב ושוב חוזרים על מנטרת השלום כאילו היא חזות הכל. השלום חשוב, אבל הוא לא העיקר, במהותה תנועת העבודה היא לא שמאל של שטחים אלא שמאל סוציאליסטי. עד שהאסימון הזה לא יפול נמשיך להיות מרצ 2 ולרדת במנדטים.

    ומגיב איתי: כשתלך לשירותים עם סטופר, כשתצטרך לעשות מקלחת עם דלת פתוחה, וכשאף אחד מכל מכריך לא ירצה לבקר אותך אז אולי תהיה לך הלגיטימציה לדבר גם על מסכני עזה שבחרו בבחירות דמוקרטיות את החמאס. ממדינת תל אביב קל מאוד להגיד מה מותר ומה אסור, אני מעולם לא הייתי שייך למחנה ברק במפלגה, ואני מאוד שמח על לכתו, אבל היהירות של אנשים שכמוך שחושבים שלישראל אסור היה להגיב על פגיעה בריבונותה ואזרחיה פשוט מעוררת בי בחילה.

  4. דקל-דוד עוזר :

    מכתב שכתבתי למבקר המדינה

    לאחר התלבטות קשה, הנובעת אך ורק מחשש לרדיפה אישית, אך נוכח העובדה שהאירועים האחרונים רק חיזקו את החשש הקיים ורק הולך ומתעצם בליבי, אני מרגיש צורך כלפי מדינת ישראל לכתוב לכם מכתב זה ולבקש ממך לחקור את העניין שבנדון.

    כפי שידוע לכולם, כשפרש אהוד ברק ל"חייו הפרטיים" עיסוקו לא היה עיסוק פרטי, אלא עיסוק שקשור לחייו הציבוריים – לפי הפרסומים, מר ברק פעל כיועץ לחברות העוסקות בביטחון וחברות הסוחרות באינטרסים של מדינות.

    החל מחזרתו של מר אהוד ברק למדינת ישראל בשנת 2006, כל עיסוקו היה השגת משרת שר הביטחון, וביצורו בתפקיד זה; ידוע לכולם כי הוא לא בחל באמצעים: בתחילה פנה למפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט, בהמשך פנה לקרב מאסף דרך מפלגת העבודה ואגב הפצת הבטחות שווא, שהוא כמובן לא עמד באף אחת מהן, הצליח להשתלט על תפקיד שר הביטחון.

    משום מה, ובניגוד מוחלט לנוהג ולהיגיון הבריא, גם אחרי שמפלגת העבודה קיבלה הישג עלוב לחלוטין בבחירות לכנסת, קיבל אהוד ברק את תפקיד שר הביטחון במסגרת דיל שהיה תפור מראש בין אהוד ברק למר בנימין נתניהו מספר חודשים לפני הבחירות, וכעת הגיע מהלך האימים של אהוד ברק, אשר נתפר מראש במטרה אחת ויחידה: לבצר את משרתו של מר אהוד ברק כשר הביטחון.

    אינני יודע במה עסק, ועם מי עסק מר אהוד ברק בזמן שהותו מחוץ לכנסת ואינני יודע במה עסק בנימין נתניהו כשהיה מחוץ לכנסת, שניהם מסתירים את המידע המדובר מהציבור כאילו אין רלוונטיות לחייהם הפרטים.

    אני גם אינני יודע מה מצבו הכספי של אהוד ברק ומה היקף ההון שהוא צבר, כנ"ל לגבי נתניהו.

    מה שאני כן יודע שמדובר בעשרות ואולי אף מאות מיליונים – סכומים שלא מרוויחים מעבודת כפיים. למעשה, רוב החברות הנסחרות בבורסה בישראל לא נהנות משורת רווח של עשרות ואף מאות מיליונים של שקלים בפחות מ-5 שנים, וודאי שלא אנשים פרטיים.

    עיקרון בסיס בכלכלה הוא שמקום שהיה רווח גדול, היה סיכון גדול; אני מבין את הדברים הללו בהקשר שמר אהוד ברק ומר בנימין נתניהו עסקו בסחר באינטרסים של מדינת ישראל, אולי סודות מודיעיניים, אולי סחר בנשק בקשר לתעשיות ביטחוניות, אולי סחר במחצבים טבעיים – כפי שאמרתי אינני יודע.

    אפשרות אחרת, שאין לשלול היא שוחד מראש: אולי ניתן סכום כסף עצום וחסר פרופורציות (ותרומות חסרות תקדים במטרה לסייע בהשגת תפקיד שר הביטחון) במטרה להבטיח את "הנאמנות" של מר אהוד ברק במסגרת תפקידו כשר ביטחון של מדינת ישראל בעתיד – ובמידה וזה המצב הרי שמדובר באחד המקרים החמורים ביותר של שחיתות מאז ומעולם, שאין לו אח ורע בעולם המערבי.

    אתם יכולים לדעת כי אהוד ברק ובנימין נתניהו עבדו וקשרו את חייהם האישיים עם אליטות ההון השולטות בעולם, אתם יכולים לדעת כי אליטות ההון הללו עוסקים בסחר בנשק, אינטרסים של מדינות וסודות, אתם יכולים גם לדעת אם היו טרנזאקציות כספיות – אני באופן אישי לא יודע שום דבר, כי הדברים אינם שקופים.

    עובדות כאלו, כמו האינטרסים הפרטיים של ראשי המדינה שלנו, שר הביטחון וראש הממשלה, הן עובדות שרק טריוויאלי שהציבור בישראל יידע את כולן ומלואן – אך משום מה שני אלו חושבים שאין לציבור זכות לדעת כלום.

    חשוב לציין: אם תחקרו, אם הדברים היו חשופים והשניים היו מנוקים מכל רבב – מה טוב! אמון הציבור רק יגדל, אבל לא לחקור, להתעלם, לא לדעת – זה לא דברים שמרכיבים משטר דמוקרטי תקין.

    אה, ועוד דבר אנחנו יודעים: שאהוד ברק ובנימין נתניהו, יוצאי סיירת ושניהם שותפי "הסוד הגדול" יודעים לשמור סודות.

    תודה מראש,

    דקל-דוד עוזר

  5. עמרי די-נור :

    להגנתו של המגיב איתי, חברי ורעי, שאיתו יש לי מחלוקות רבות, אך דבר אחד אי אפשר להגיד עליו, וזאת יש לומר להגנתו: הוא איננו צבוע, ולא חושב שלמדינת ישראל אין את הזכות להגן על עצמה. הוא פשוט אומר שתוצאות המלחמה וקורבנותיה לא בהכרח מוצדקות בהשוואה למחיר שנדרש לשלם. וחוץ מזה, איתי גר בירושלים. אז כל מה שאמרת לגבי מדינת תל אביב חסר כל שחר.
    ובעניין אחר, הטעות השנייה שעושים רבות בפוליטיקה הישראלית, במיוחד אלו שקובלים על אלו שעושים את הטעות הראשונה שדיברת עליה, היא לנסות ולהפריד בכוח בין הנושא המדיני לנושא החברתי, רק בשביל להשיג עוד מנדטים. גם זה לא עובד, וגם את זה הציבור לא קונה. במדינת ישראל אין זכות קיום למפלגה ללא אג'נדה מדינית ברורה. גם מפלגות מרכז תמיד היו קודם כל בעלות אג'נדה מדינית, ורק אחרי זה בעלות אג'נדה חברתית. הדרך להתמודד עם זה היא לא לטשטש או לנתק את הנושא המדיני מעל סדר היום, אלא להצניע אותו באופן יחסי, למשל ע"י בחירה של מנהיגה כשלי יחימוביץ'. זו צפרדע שצריך לבלוע, אבל אי אפשר לעשות יותר מזה.

  6. איתי :

    1. אני גר בירושלים (המערבית), לא מדינת ת"א. מהרבה בחינות גם זה סוג של פריפריה, בוודאי אם מודדים מרחק מן הקו הירוק וחשיפה לטרור פלסטיני.

    2. בבקשה אל תייחס לי דברים שלא אמרתי.

    אני ממש לא חושב שישראל צריכה לעבור בשתיקה על הפגזת תושבי שדרות. הדם של הירושלמים אינו שווה יותר מדמם של השדרותים.

    אני פשוט לא חושב שתגובה צבאית, ובוודאי כפי שנעשה בעופרת יצוקה, היא הדרך *היעילה* לטפל באיום על חייכם, ואין לכך שום קשר למוסר.

    אולי זה לא מספיק שמאלני-הומניסטי, אבל בכנות – אכפת לי על ילדי שדרות יותר משאכפת לי על ילדי עזה.

    אלא מה, עשרות שנים עם לבנון ועזה מלמדות אותנו שהתגובות הצבאיות, חזקות ושלוחות רסן ככל שיהיו, משיגות במקרה הטוב תועלת לטווח הקצר אבל תמיד מזיקות לישראל בטווח הארוך.

    בדרך נהרגים יותר מדי אנשים שלא היו צריכים להיהרג, משני הצדדים.

    3. חומר קריאה מומלץ מעוד אחד שאינו שמאל רדיקלי – השערה שברק ואולמרט חיממו במכוון את הגזרה והביאו בכך למטחי קסאמים שעליהם "ישראל היתה חייבת להגיב" http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1051156.html

    אם זה נשמע לך כמו תיאוריית קונספירציה בדיונית, תחזור לימים שלפני מלחמת ששת הימים (בניית תעלת ההטייה). פה זה כבר קונצנזוס בין הסטוריונים כי ממשלת ישראל של אז ביצעה פעולות מכוונות שנועדו לגרור את הסורים לתגובה אלימה, שתצדיק פעולה של צה"ל.

  7. אריה גל :

    חצי המדינה זה עובדים בשכר מינימום.

    חצי מהמדינה הזאת הם עובדים בשכר מינימום. אולי אין להם מחשב ואולי גם לא עברית, אבל יש לכל אחד מהם קול בקלפי. חצי מהעם,- והם לא מצביעים "עבודה" כי ברור להם שהעסקנים העשירים שהרכיבו,- ועדיין מרכיבים,- את רוב צמרת "העבודה" ,- מתעניינים בגורלם בערך כמו שהם מתעניינים באסקימוסים- ולכן כל הזמן הם רק מדברים על "השלום"- כי כנראה שהם פשוט לא לטובת הפועל, אלא גם הם לטובת דנקנר ועופר ותשובה.
    אבל חצי מהעם, תסתכלו טוב ! הם "פועלים". שהיו שמחים להצביע למפלגת העבודה אילו אך סברו שמפלגת העבודה היא המפלגה שאכן תדאג באמת ל"פועל".
    והמשמעות היא שמפלגת העבודה כולה ( כל אחד מהמנהיגים שלה ! ) חייבת להפוך מעכשיו,- מרגע זה,- לשלי יחימוביץ.
    וכשזה יקרה,- ומפלגת העבודה תזוהה עם שלי יחימוביץ, – וחיליק בר עם כושרו הניהולי ודיבורו החד והברור והחותך והסמכותי יהיה לצידה ואולי אפילו עדיף שכרגע יוביל,- יידעו כל אותם חמישים אחוז מהעם אשר אין להם שם אחר אלא: "פועלים" , כי עכשיו יש להם מפלגה. מפלגה שלהם. ומפלגתם, "העבודה",- היא שמאותו רגע תנהיג את המדינה. לטובת כולנו.

  8. מערכת עבודה שחורה :

    אריה,

    רק מעטים מהגולשים באתר מגיעים לטוקבקים.

    אתה מוזמן להרחיב את דבריך למאמר דעה.

  9. עמנואל :

    שמאל בארץ הוא בראש ובראשונה שמאל מדיני

    שלום יובל!

    הרשה לי לחלוק על קביעתך.
    אין לי ספק כי הנושא החברתי הוא נושא אקוטי, וכי על מפלגת שמאל לתקוף אותו במלוא המרץ, אך…

    הציר סביבו נסובה הפוליטיקה הישראלית מזה שנים הוא הציר המדיני. השאלה היא לא מה אנשים חושבים אלא על פי מה אנשים מצביעים. העלית את הדוגמא של מרצ, ולדעתי הנפילה הרצינית של מרצ במספר המנדטים מנדטים החלה דווקא אחרי שניסתה לטשטש את המצע המדיני שלה ולהבליט את העיסוקים החברתיים (קמפיין מרצ מס' 1 בחינוך בשנת 2003 לדוגמא..).

    הסיטואציה אותה אתה מתאר בה כולם (מליברמן ועד מרצ) מכירים בכך שלא יהיה מנוס מהיפרדות לשתי מדינות בסופו של תהליך מדיני היא דווקא הזדמנות אלקטוראלית יוצאת דופן, שכן כל שנשאר לנו הוא להציג מנהיגות אמיצה שתבצע בשעה טובה את המהלך הזה. אני לא מאמין (והציבור לא מאמין) שליברמן-נתניהו-ברק (מחק את המיותר) הולכים לבצע את זה, בטח כאשר הקואליציה שלהם נשענת על שרידי הימין האידיאולוגי אותם אתה מתאר.

    כמו כן תיארת סיטואציה בה הימין הכלכלי נמצא בשלטון בגלל שהציר המפלג את הימין והשמאל בארץ הוא מדיני. אני חושב שאתה צודק, אבל זו המציאות הפוליטית בה אנו חיים, ועד שלא ימצא פתרון מדיני זה הולך להימשך. בעלי האינטרס (הכלכלי ו\או הדתי) יודעים את זה- ולכן לא מעוניינים בהסכם.

    החלוקה של שמאל ימין לא יכולה להתבצע על פי נושא אחד בלבד. שמאל אמנם חייב להציג אלטרנטיבה חברתית, אך לא בודדת בחלל אלא כחלק מתפיסת עולם המעמידה במרכז את ערך חיי האדם. לצערנו, במציאות הפוליטית הישראלית, תפיסה כזו חייבת לעסוק בראש ובראשונה בנושא המדיני.

    מקווה לא לראות את השמאל כולו עושה את אותן טעויות שעלו למרצ בחייה.

    בברכה, עמנואל.

  10. תומר פינס :

    תגובה למאמר ולמגיבים

    מאמר מצויין כרגיל.
    אין לי כל רצון (בשעה מאוחרת זו) לחזור על דברי קודמיי. רק הערה בודדה: העיסוק בהבלטת אג'נדה חברתית כלכלית אל מול מדינית היא חטא קדמון בשיח השמאל הציוני. היא מרכזית בדיון אסטרטגי- שיווקי אך במישור הענייני-רעיוני אין לתפיסתי כל צורך ליישב את הסוגיה מכיוון שכל עמדה פוליטית, בין אם היא עוסקת במישור המדיני, הכלכלי או האזרחי (דת ומדינה, לא ברור לי מקור הכותרת הנהוגה), אמורה להשאב מאותה באר אידיולוגית. אלו המחזיקים בתפיסת עולם סוציאל- דמוקרטית אמורים להחזיק בעמדות דומות לכל הפחות ברמה האידאולוגית בשלל הסוגיות שעל סדר היום.

  11. לתומרחן - מייבשים את החולים :

    1. אם היייתי מערכת עבודה שחורה מן הסתם הייתי מציעה לתומר פינס להרחיב את התגובה שלו למאמר שלם עם דוגמאות.

    2. שנים מספרים לנו שכל העולם סובב סביב השאלה הפלשתינית, והנה מתברר שבמצרים התפתחת הפיכה שכולה על רקע פנימי – אבטלה, פערים, שחיתות באליטות, מחירים מאמירים, וכן – העדר חופש (יש מתאם חיובי בין חלוקת עושר פחות שוויונית לבין חלוקת חופש פחות שוויונית).

    3. והנה אוטוטו נראה איך הציניקנים מוחקים מהשולחן את זכותו של השכיר הקטן להכנסה הוגנת, רק בגלל שמדרום מתפתחת אולי רעה גדולה שמאימת כאילו במידה שווה על השכיר הקטן, שאין לו לאן לברוח ועל העשירון העליון שיש לו לאן לברוח.

    4. לתקשורת לא יהיה זמן להתעסק במצוקות הקטנוניות של האזרח מן השורה, וכנ"ל המערכת הפוליטית. האזרח הקטן יצטרך להתכווץ בבהלה בבביתו הצנוע בלי לדעת ממה לחשוש יותר.
    עם חברה כזו המדינה הזו תתיימר לצאת חוצץ מול הסכנות שמעבר לגבול, למרות שכבר הרבה שנים זה לא באמת עובד. זה לא יעבוד גם הפעם, ולא יעזרו שום וועדות חקירה של ה"שטינקרים".

  12. איציק יאפ :

    אפשר ללכת על פי האסטרטגיה של ביבי:
    הוא משקר לכולם שהוא יפעל ויציל אותנו בנושאים המדיניים, ועל פי זה כולם מצביעים לו, ואח"כ הוא פועל באופן עקבי רק בנושאים הכלכלים, ובכל השאר הוא פועל על פי כיוון הרוח.

    😉

  13. מעמד בינוני מתרושש אופוזיציה בחקירה :

    דמוקרטיה בפעולה:
    http://www.blacklabor.org/?p=26995

    http://www.blacklabor.org/?p=26624

    מתאם בין התרוששות המעמד הבינוני לבין פגיעה בזכויות האדם.

    חן – מיבשים את החולים

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.