מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
יועצי התקשורת של קצב, רמון ובר לב – לכלא
לאחר הרשעתו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב באונס, יש ענין גם בכל האנשים שסביבו. במאמר שלפניכם, דנדו דוד מעלה הצעה לחקור את היועצים של קצב וכן של רמון ובר-לב. ויש שלוש סיבות
המהלך הרגיל של יועצי התקשורת בפרשיות שעסקו בהטרדות ו/או תקיפות על רקע מיני היה מיד לתקוף את המתלוננות ולהציג אותן כ"משוחררות מינית" במקרה הטוב וכ"מופקרת" במקרה הרע.
על מהלך זה לדעתי יש לפתוח בחקירה פלילית כנגד יועצי התקשורת, בשל שלוש סיבות:
א. שרלטנות כלפי הלקוח
ההמלצה להציג את המתלוננת כמופקרת מבוססת על הנחה הבאה:
תיק מין, בשל העובדה שאין עדים נוספים, מבוסס על סוג של מבחן אמינות בין המתלוננת לנאשם ולכן להציג את הנאשמת כמופקרת "יפחית" את האמינות שלה כמי שהתנגדה ויהפוך מיד את הנאשם לאמין יותר, שניסה לעשות מהלך רומנטי.
הנחה זו היא הנחה שאפשר לתאר אותה כהזויה, היא חד ממדית ובאופן אישי אין לי ספק שהיא לא נכונה בעליל ומהווה רשלנות שרק אדם חסר כל כישורים רלוונטיים יכול לספק וזאת מהנימוקים הבאים:
- אדם המפעיל קמפיין נגטיבי מדביק לעצמו שליליות לא פחות גדולה מהקורבן של אותו קמפיין, והשליליות נובעת מתפיסה שקמפיין נגטיבי הוא אגרסיבי וקמפיין כזה מנוהל אך ורק על ידי אנשים שמעריכים כח ומשתמשים בו במהלך היום יום, ומכאן שהירידה של האמינות של המתלוננת דבקה גם בנאשם.
- בהמשך לאמור בסעיף 1 – קיימת הנחה לוגית כי הסבירות שאדם שמשתמש בכח ומאמין בכח נוטה לתקוף ולהטריד מינית היא גבוהה. מכאן שקמפיין נגטיבי מראש מעמיד את הנפגע כ"בעל פוטנציאל להטרדה מינית" ובעמדת נחיתות בהליך המשפטי.
- הטרדה מינית, שהיא המקרה הפשוט היותר של נושא המעשים המיניים, כמו גם כל עבירות המין, נוגעות להערכה של היסוד הנפשי של הנאשם. בשפת העם: השופטים שואלים את עצמם במוחם את השאלה הבאה (אם הם רוצים וגם אם לא): בהנחה שהעובדות הנטענות נכונות, האם הנאשם היה יכול לחשוב שמדובר במעשה שנעשה בהסכמה, או בניסיון לגיטימי לבצע מהלך רומנטי?
בשתי האפשרויות – במידה ובדיעבד התגלתה אי הסכמה, הדבר הצפוי מאדם מכובד שאינו נוטה לתקוף מינית הוא להתנצל ולהסביר מה קרה.
אם כמו במקרה רמון הוא אומר: "היא רצתה את זה", אז השופטים מניחים את הדבר הבא: אם גם אחרי שהגב' התלוננה עליו הוא ממשיך לחשוב ש"היא רצתה את זה" משמע שהנאשם לוקה קשות בהבנת המציאות ולכן ראוי להרשיעו.
- האפשרות השנייה היא הטענה שלא היו דברים מעולם – כשאז אין בכלל משמעות להיותה של המתלוננת "מופקרת" או לא, הדבר החשוב הוא האם מדובר בשקרנית, האם היה לה מניע לשקר ואין שום קשר לחיי המין שלה.
משה קצב הוסיף חטא על פשע וטען "לא היו דברים מעולם ואם היו הם היו בהסכמה" למרות שמדובר במעשה שלא ייעשה: מאחר ומדובר בגרסאות ששוללות זו את זו קיים איסור לטעון טענה ממין זו, הן בשל העובדה שהחוק אוסר את זה והן בשל העובדה שמי שטוען טענה זו ייתפס מיד כשקרן מניה וביה.
ב. ביצוע עבירה של תקיפה, הטרדה ופגיעה בהליכי משפט וחקירה
מהלך של השמצת המתלוננות בכלי התקשורת, מהווה, הלכה למעשה, עבירה של תקיפה, הטרדה ופגיעה בהליכי משפט וחקירה.
המלצה פוזיטיבית וייזום קמפיין שלילי כנגד מתלוננות על ידי יועצי תקשורת, אם לא מהווה את ביצוע העבירה עצמה, הוא מהווה לכל הפחות סיוע לביצוע העבירה (לדעתי מדובר בביצוע העבירה עצמה).
ג. פגיעה בחברה
כאן מדובר בעניין שנתון לאידיאולוגיה, באופן אישי אני סבור שחיי המין של בן אדם אינם רלוונטיים כל עוד מדובר במעשים בהסכמה. בחורה שאוהבת להתנסות ולבלות עם בחורים מממשת זכות מוחלטת על גופה ואם יש בעיה אז היא שלה בפני עצמה בלבד ולאף אחד אין שום זכות לבקר אותה על כך.
הניסיון להציג את חיי המין כעניין רלוונטי רק הופך את נושא המין ל"טאבו" – דבר שיוצר תיסכולים מיניים ובסופו של דבר מעודד מעשי אלימות והתקפות על רקע מיני.
תגיות: הטרדה-מינית, חיים-רמון, משה-קצב, תקשורת
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
17 בינואר, 2011 בשעה 23:08
מסכים אתך דנדו, זה יתן לנו גם רווח נוסף – נקוי המרחב הציבורי מאנשי יח"צ מלאי שחץ.