חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל-דמוקרטים

נושאים זכויות עובדים ותעסוקה ב 5.05.08 6:00

במאמר שיופיע בגיליון חודש מאי של כתב-העת 'חברה', מתאר דני גוטווין את תהליך התפוררותו של המחנה הסוציאל-דמוקרטי בישראל – ואת הדרכים להחזירו למרכז הבמה.

מצב החידלון הפוליטי בו נתונה הסוציאל-דמוקרטיה בישראל בשלושת העשורים האחרונים, הוא אחת ההצלחות הגדולות של משטר ההפרטה. מצב זה משקף את התנוונותו של השמאל הישראלי שהתמכר להגיונו של הניאו-ליברליזם וכך עוקר כחלופה רעיונית וככוח פוליטי. אחד מן הגורמים לחידלון זה הוא התפוררותם של הכוחות הסוציאל-דמוקרטים בין מפלגות השמאל היריבות, פיצול שכופה עליהם מעמד של מיעוט – שלא לומר קישוט – בכל אחת מהן, מחליש אותם ומבטיח שלא יהוו איום על הסדר הניאו-ליברלי. פריצת המלכוד שיוצר המערך המפלגתי הקיים הוא אפוא תנאי הכרחי לבניית כוח סוציאל-דמוקרטי בישראל.

המהפך הסוציאל-דמוקרטי שחולל עמיר פרץ במפלגת העבודה, תוך כדי פריצת מעגלי התמיכה המסורתיים של השמאל, לימדו כי גיבושו של כוח כזה הוא אפשרי. ואולם, הסיכוי שיצרה בחירתו של פרץ לראשות העבודה ב-2005 התגלה כקצר מועד; נצחונו של אהוד ברק בבחירות לראשות המפלגה ב-2007, שהתפרש כקץ 'האג'נדה החברתית', חזר והדגיש את חולשתו המבנית של היסוד הסוציאל-דמוקרטי בשמאל הישראלי כולו.

החידלון הפוליטי של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית בולט דווקא לאור העניין הציבורי המסתמן במסריה ככל שפירוק מדינת הרווחה שוחק חלקים הולכים וגדלים של מעמדות הביניים והופך אותם מתומכיו של משטר ההפרטה לקורבנותיו. עניין זה גבר לאחרונה כשמשבר 'הסאב-פריים', המתואר כמשבר החריף ביותר אליו נקלע הקפיטליזם מאז 1929, מערער את הנחותיו של הניאו-ליברליזם ועושה את 'התערבות המדינה' מאיום על כלכלת השוק לתנאי להישרדותה. ואולם, ככל שגדל העניין בביקורת הסוציאל-דמוקרטית ובפתרונות שהיא מציעה, כן מסתבר כי בישראל לא קיים מנגנון תמסורת מפלגתי שיהפוך ביקורת זו לכוח פוליטי ממשי.

מאמר זה לא ידון בשאלה, מדוע נחוצה בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית – סוגיה זו בוררה בהרחבה, בין השאר גם מעל דפי 'חברה'; עניינו הוא לבחון את מקורותיו החברתיים וגילוייו המפלגתיים של הכשל הסוציאל-דמוקרטי בישראל, כחלק מן הניסיון להתמודד עימו.

 

ב.

נקודת מוצא אפשרית לבירור שורשי הכשל הסוציאל-דמוקרטי העכשווי היא הקמתו של 'המערך' בין מפלגת העבודה למפ"ם בשנת 1969, שאיחד לראשונה את כל מרכיביה של תנועת העבודה במסגרת פוליטית אחת. בעוד שמאבקים בשאלות 'השטחים' ו'השלום' שרטטו את קווי המחלוקת הגלויים בתוך המערך, היו אלו הניגודים בשאלות חברה וכלכלה שהזינו את זרמי העומק שעתידים היו לפלג את המערך ולהביא לקץ ההגמוניה של תנועת העבודה.

המעבר מן המיתון הקשה שלפני מלחמת ששת הימים לתקופת הצמיחה המהירה שלאחריה היה הרקע לתסיסה חברתית, שניזונה בין השאר מאופייה המפולח של מדינת הרווחה הישראלית. מדיניות זו היטיבה מאוד עם מעמדות הביניים והמרכז והייתה נדיבה פחות כלפי המעמדות הנמוכים והפריפריה. מי שהעמיד את המאבק באופי המפולח של מדינת הרווחה במרכז הדיון הציבורי היו 'הפנתרים השחורים', שתבעו להרחיב את שירותיה ל'ישראל השנייה'. למרות שהוגדרו כ"לא נחמדים", ביקורתם של הפנתרים, שאושרה על ידי נתוני העוני של הביטוח הלאומי, חוללה שינוי כיוון מהותי במדיניות הרווחה. שינוי זה שהחל בממשלתה האחרונה של גולדה מאיר והגיע לשיאו בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, כוון לביטול האופי המפולח של מדינת הרווחה הישראלית, ולהרחבתה הן מבחינת השירותים שהציעה, הן מבחינת האוכלוסיות שהקיפה והן מבחינת התקציבים שיועדו לה.

שינוי מגמתה של מדינת הרווחה – ממפולחת למרחיבה – עורר התנגדות בקרב יסודות שונים בקרב מעמדות הביניים, שהיו הבסיס להגמוניה של תנועת העבודה. היו שחששו כי הרחבת השירותים למעמדות הנמוכים תפגע ביתרון היחסי שהעניק האופי המפולח של מדינת הרווחה למעמדות הביניים; והיו שסברו כי הם מיצו את התועלת שניתן היה להפיק ממדינת הרווחה והחלו לערער על הנחותיה. התעצמות ההתנגדות להרחבת גבולות מדינת הרווחה – לא פחות מאשר הוויכוח על גבולות 1967 – הזין ויכוח פנימי בתוך המערך שהוביל לתהליך התנתקות של חלקים מקרב מעמדות הביניים מתנועת העבודה, תהליך שבישר את קץ ההגמוניה שלה.

   הגילוי הראשון של ההתנתקות היה ב-1973, עם הקמת 'התנועה לזכויות האזרח ולשלום' – ר"צ, בראשות שולמית אלוני. הניגוד בין 'האזרח' ל'מדינה' היה מהנחות היסוד של הימין הכלכלי הישראלי, ור"צ יצרה גשר רעיוני שהקל על מעמדות הביניים את המעבר ממדינת הרווחה אל השוק והמשפט. על אופייה המעמדי של התנועה ניתן ללמוד גם מכך, שבו בזמן ש'ישראל השנייה' תבעה את הרחבת מדינת הרווחה, הטיפה ר"צ להקטנת מעורבות המדינה בחברה. מגמת ההתנתקות של מעמדות הביניים מתנועת העבודה התעצמה ב-1977 עם הקמת ד"ש. התמיכה בד"ש ניזונה ממחאה נגד 'השיטה' הכלכלית של המערך לא פחות מאשר מן המחאה כנגד 'המחדל' הביטחוני של יום-הכיפורים, דבר שהקל על חבירתה עם הימין.

  של"י, שנוסדה אף היא ב-1977, הציגה דפוס חדש במגמת הפרישה מתנועת העבודה: אם ר"צ וד"ש, תקפו את המדיניות הכלכלית-חברתית של המערך והציגו לה חלופה, של"י ביטלה את ההבדלים בין ההשקפות הכלכליות והחברתיות של מרכיביה, וכך אפשרה לסוציאליסטים ולמתנגדיהם לחבור יחד. במובן זה, עצבה של"י את דמותו של השמאל הישראלי כפי שהיא מוכרת עד היום, שכן טשטוש הניגוד בין מגמות כלכליות וחברתיות יריבות הוא אחד המאפיינים המרכזיים של השמאל ואחד הגורמים העיקריים לכשל הסוציאל-דמוקרטי המנוון אותו.

מהפך 1977, שהביא לקיצה את ההגמוניה של תנועת העבודה, יצר מתוך שבריה את 'השמאל' הישראלי, שמתחת למעטה 'מחנה השלום', לא היה אלא אופן הסתגלותם של מעמדות הביניים למשטר ההפרטה ולהגמוניה של הימין. הסתגלות זו ניכרה לא רק בתחום הכלכלי-חברתי, אלא גם בתחום המדיני, זאת לאור זיקת הגומלין שהתקיימה בין משטר ההפרטה להמשך הכיבוש.

כיסוד מארגן הציב השמאל את 'השלום', ומיקף – משמע כפף אליו – סדרי יום נוספים: אזרחי, פמיניסטי, מזרחי, סביבתי, הומו-לסבי, ניאו-ליברלי, וכן גם סוציאל-דמוקרטי. מיקופה של הסוציאל-דמוקרטיה היה הגורם המרכזי לעיקורה: מתפיסה פוליטית החותרת לשינוי ועיצוב המציאות החברתית, היא הפכה לגוון רעיוני היכול להשתלב בכל סדר-יום; מבסיס לגיבוש כוח פוליטי היא הפכה לזהות של יחידים בתוך מפלגות וארגונים קיימים. הוויית הקיטוע שיצרו המיקוף הרעיוני והפיצול הפוליטי השתקפה בכך שהסוציאל-דמוקרטים הישראלים חדלו לחשוב על ארגון החברה כולה ופטרו את עצמם מגיבוש סדר יום כולל; הם מחו כנגד תסמיני העוול שמחולל משטר ההפרטה ולא בגורמיהם. ככזו הפכה הסוציאל-דמוקרטיה הממוקפת לעמדה שמקבלת את הסדר הניאו-ליברלי, פועלת בתוכו ובכך מאשררת את תביעתו למעמד של "סדר טבעי", דהינו – עמדה שמרנית.

מיקופה של הסוציאל-דמוקרטיה הלם את הסתגלותם ההדרגתית של מעמדות הביניים למשטר ההפרטה. לאחר שהבינו שאבדן השלטון לימין לא היה "תאונה", הם החלו לראות בצמצום כוחה של המדינה, משמע של שלטון הימין, דרך לשימור ההגמוניה שלהם באמצעות השוק, בו הוסיפו לשמור על יתרונם. מפלגת העבודה מיהרה לאמץ את עמדת תומכיה, וההפרטה הפכה להיות המכנה המשותף החברתי-כלכלי של משטר 'ממשלות האחדות הלאומית'. אחד מצעדיו הראשונים היה 'תכנית הייצוב הכלכלית' ב-1985, שהניחה את הבסיס למשטר ההפרטה בישראל.

הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, הביאה את מפ"ם לפרק את המערך עם העבודה. מפ"ם העצמאית מיצבה, אמנם, את עצמה כמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית, אלא שלאחר שזכתה בשלושה מנדטים בבחירות 1988, היא הקימה ב-1992 מערך חדש, עם ר"צ ו'שינוי', שלבסוף התמזגו למר"צ. את התבטלותה לתוך מר"צ – ובמיוחד את שותפותה עם מפלגה ניאו-ליברלית כ'שינוי' – הסבירה מפ"ם בצורך לקדם את מדיניות השלום, וכך מיקפה גם מפ"ם את הסוציאל-דמוקרטיה ועיקרה אותה.

השלכתיו של הכשל הסוציאל-דמוקרטי בעבודה ובמר"צ באו לידי ביטוי בממשלת רבין השנייה, שהגדילה אמנם את תקציבי השירותים והרווחה, אך גם פעלה להפרטתם. המהפך שחולל חיים רמון בהסתדרות, בתמיכתם של חלקים בעבודה ומר"צ, היה צעד מכריע בפירוק מדינת הרווחה, שהוביל בטווח הארוך להפרטת שוק העבודה והבריאות. בד בבד, כשר חינוך מטעם מר"צ, הוביל אמנון רובינשטיין מדיניות נחושה להפרטת מערכת החינוך בכלל והחינוך הגבוה בפרט. הכשל הסוציאל-דמוקרטי חזר והתגלה גם בממשלתו של אהוד ברק: במערכת הבחירות עשה אמנם ברק שימוש ברעיונות ה'ניו-לייבור' שהובילו את טוני בלייר לניצחון על השמרנים בבריטניה; אך הסוציאל-דמוקרטיה נותרה בגדר סיסמא ריקה, שכן ממשלת ברק, שהתבססה גם היא על העבודה ומר"צ, המשיכה במדיניות ההרחבה וההפרטה. רק סמלי הוא שממשלה זו החלה בהפרטת בתי-הכלא.

  תהליך מיקופה של הסוציאל-דמוקרטיה ואיבוד אופייה הפוליטי, טשטש את ההבדל בינה לבין 'הארגונים החברתיים', שפעלו להתאמתה של המחאה החברתית להנחותיו של משטר ההפרטה. 'המחאה המופרטת' של הארגונים החברתיים לא רק סייעה לסדר הניאו-ליברלי לעטות פנים נאורות, היא בעיקר הבטיחה שהמחאה נגדו לא תלבש אופי פוליטי. ככל שהסוציאל-דמוקרטיה מיקפה את עצמה במסגרת השמאל, כך היא לא רק אימצה את הנחותיו של משטר ההפרטה, אלא גם שרתה אותו.         

                                                                         

ג.

  מתוך ההנחה שקידום פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית הוא חיוני לעתידה של החברה הישראלית, חוזרת ועולה השאלה  – 'מה לעשות?'.

  אם המיקוף הרעיוני והפיצול המפלגתי הם שעומדים בשורש הכשל הסוציאל-דמוקרטי בישראל, הרי שהיציאה ממצב החידלון מחייב מהלך מנוגד: היינו גיבוש מצע סוציאל-דמוקרטי כולל שבמרכזו מדינת הרווחה, ואיחוד של הכוחות הסוציאל-דמוקרטים במסגרת מפלגתית אחת.  ההיגיון הפוליטי של מהלך זה הוא, אפוא, שכדי לאחד את הסוציאל-דמוקרטים יש לפלג את השמאל ומפלגותיו.

  מהלך של פילוג 'השמאל' לשם איחוד הסוציאל-דמוקרטים מעורר קשיים רעיוניים, ארגוניים ופוליטיים כבדי משקל. ואולם, היתכנותו של מהלך זה נעוצה בתמורות שעברו על מעמדות הביניים: אם המיקוף הרעיוני והפיצול המפלגתי היו השתקפות של האשליה החמדנית שהפכה את מעמדות הביניים הישראליים ל'מגש הכסף' של פירוק מדינת הרווחה, הרי דומה שעתה, לאחר שהסדר המופרט שחק אותם, והפך אותם לקורבנותיו, מהווים מעמדות הביניים בסיס חברתי אפשרי לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית, ממש כשם שהיעדרה עתיד להטיל אותם לזרועות הפרוטו-פאשיזם האוליגרכי הישראלי.

על הפער שבין הסיכוי שיוצרת 'הדיאלקטיקה של כשל השוויון' לבין אילוציה של הפוליטיקה המפלגתית הקיימת, יש לגשר באמצעות מהלך הדרגתי, ששואב את השראתו מן המהלך שעשה 'הזרם השיתופי' בתוך התנועה הקיבוצית בתגובה להפרטתה. על הסוציאל-דמוקרטים להחריף את המאבק הרעיוני בכל מסגרות השמאל תוך יצירת דינאמיקה של פילוג; כדי שמהלך זה יהיה משמעותי, יש לכונן במקביל מסגרת סוציאל-דמוקרטית חוצה מפלגות. פעולה כזו תפעל לביטול המיקוף הרעיוני והפיצול הפוליטי המנוונים את הסוציאל-דמוקרטיה, תעניק למסגרת זו תוכן, השפעה וכוח, תחילה בתוך המפלגות ובהמשך כתחליף להן.

כינונו של 'הזרם הסוציאל-דמוקרטי' נראה כמהלך מחויב פוליטי ואפשרי חברתית. על יסו"ד לפתוח את הדיון בשאלה זו.

נערך על ידי יובל רובוביץ'
תגיות: , , , ,

18 תגובות

  1. איתי :

    אני מקווה שרבים ביסו"ד יקבלו את המסקנה האופרטיבית של דברי ד"ר גוטווין:

    ההיצמדות למפלגת העבודה מנוונת אתכם. ההיצמדות לאיש פוליטי אחד (פרץ אצל אחדים, יחימוביץ' אצל אחרים ויש אפילו כמה תומכי ברק) מנוונת אתכם

    יסו"ד יכולה להיות גרעין אידיאולוגי חשוב לתנועה סוציאל דמוקרטית רחבה וחוצת מפלגות. כדי שיהיה לה גם כוח פוליטי עליה לעשות כמה שינויים מהותיים נוספים:

    1. מפקד המוני למפלגות הרלוונטיות
    2. להריץ מועמדים חדשים לכנסת
    3. להתחיל לדבר בשפה הרבה יותר פשוטה ופחות אקדמית מזו שמודגמת כאן

  2. אלעד הן :

    איתי, להבנתי השאלה היתה ועודנה שאלת אירגון הכוח הסוציאל דמוקרטי. ה"היצמדות" לאישים פוליטים כאלה היא _פועל יוצא_ לעובדה שאנחנו (ו_אנחנו_ זה לא יסו"ד, עם כל הכבוד לנו, אלא כל הסוציאל דמוקרטים הישראליים) _לא_ מתמודדים על עניין ההתארגנות הפוליטית העצמאית, ולא הגורם לכך.

    בכל אופן, אני חושב שההתארגנות החדשה צריכה להיעשות על בסיס אחר מהתפקדות אנונימית שלדעתי גילינו את מגבלותיה (היא ברובה אידיאולוגית ולכן מוגבלת מבחינת היקף האנשים אליהם היא פונה). אני חושב שהיא צריכה להתבסס בעיקר על התפקדות של עובדים מארגוני עובדים. אשמח שנעשה חשיבה משותפת (לכלל הסוצאיל דמוקרטים השותפים בעבודה שחורה) איך לקדם את עניין זה (למשל, להמשיר את המהלך שהחל בקרב המורים).

  3. איתי :

    התפקדות בעידוד ארגוני עובדים היא רעיון טוב ואני בעדו אך גם לו יש חסרונות.

    "עם אחד" ועמיר פרץ הוכיחו את "תקרת הזכוכית" של הרעיון הזה ואת העובדה שמאסות מאורגנות של ארגוני עובדים גדולים מבריחות קהל פוטנציאלי אחר.

    מעבר לתרומתה של התקשורת לשם הרע שיצא לארגונים אלה, גם לארגונים
    http://news.walla.co.il/?w=//971540
    וגם לעובדים עצמם יש חלק באשמה (בלוג מורים נדם וגם האתר המוזכר כאן http://www.blogmorim.com/?p=253 ) וכולם צריכים לעשות חשבון נפש.

    התרשמותי היא שהרבה (לא כל) ארגוני העובדים אינם מובלים ע"י מנהיגים אידיאולוגיים אלא ע"י "מאכערים" מהסוג הגרוע ביותר. לדוגמה, רן ארז אולי יותר מיליטנט מווסרמן אך לא הרגשתי שלמישהו מהם יש משהו מעניין להגיד על חינוך, על ערכים ועל מדינת הרווחה, או שהם פועלים בכיוון. דבר זה כמובן אינו נכון לגבי התארגנויות העובדים החדשות כמו אלו שהתאגדו בכוח לעובדים או וועדי המורים מן החוץ כזה שהצטרפתי אליו.

    למרבה הצער אנחנו מפקירים את הטיפול בזכויותינו בידי האנשים הלא נכונים. ומצד שני, לאיזה איש חינוך בעצמותיו יש כוח להתעסק בפוליטיקה ובפוליטיקה הפנימית של ארגון העובדים?

    סליחה שנטפלתי לאנשי החינוך והסגל האקדמי הזוטר, הדברים נכונים כמובן גם לרופאים, אחים, עו"סים, שוטרים כבאים …

  4. אלעד הן :

    חלק מהמהלך צריך להיות גם דמוקרטיזציה של הארגונים האלה. אם אתה חושב שתוכל לגייס כוח אנונימי-אידיאולוגי, אני חושש שאתה טועה.

  5. איתי :

    למה שאתה קורא התפקדות אנונימית יש לקרוא התפקדות מפה לאוזן
    זה באמת בעייתי

    הצעה (לא במקום ועדי עובדים אלא בנוסף) – קמפיין ציבורי רחב בעיתונים וטלויזיה להתפקדות למפלגות (כל מפלגה) כדי להשפיע

    את המימון יש ללקט מארגונים אזרחיים שונים לא בהכרח ס”ד ו/או מבעלי הון כגון קורנפלד גאון והורביץ

  6. עוד דבר :

    במקרה עיני-ברק כולנו ראינו את הבעייתיות בכך שיור ארגון עובדים הוא קבלן קולות.

    במקום לרכוש את אמון הציבור ולשוחח איתו, מספיק לפוליטיקאי לסגור דיל עם יו"ר הארגון, ולעתים גם על חשבונם של חלק מהעובדים, כדי לנצח.

  7. אלעד הן :

    מסכים עם דברי עוד דבר. מצד שני, חייבים להבין שפוליטיקת ההמונים האנונימית שאין בה התארגנויות קונקרטיות של אנשים היא בדיוק הפוליטיקה האידיאלית עבור בעלי ההון. המון של בני אדם בודדים הוא הכי קל להשפעה ומניפולציה.

  8. א :

    "המון של בני אדם בודדים" = דמוקרטיה. אלה כללי המשחק יקירי.

    אם מיליון איש מעדיפים לצפות ביאיר לפיד משדר תוכן שיווקי במסווה של חדשות במקום לקרוא עוד מאמר מסובך של דני גוטוין, זו בעיה שעליך להתמודד איתה ולא לברוח ממנה.

    כדי שסוציאל דמוקרט (ובין אם שמו הוא פרץ או וטורי) יהיה פעם ראש ממשלה (ולא לכל היותר ראש מפלגה בינונית לכמה חודשים) צריך להביא את המשנה הס"ד ישר לתוך המוח של מיליוני אנשים, על אף ולמרות מכונת שטיפת המוח של בעלי ההון.

    איך עושים זאת? לא יודע אך שקוף בעתיד ועבודה שחורה בהווה עדיפים בעיני על הצמד רן ארז-מוטי מורל שמארגן לפי השמועה מפקד מורים למפלגות, או להבדיל אלף אלפי הבדלות מכתב העת "חברה" ואתר העוקץ – במות מצוינות ואיכותיות אך למשוכנעים בלבד, שאחת מהן בכלל דורשת מהאזרח לשלם מכיסו כדי שישמע את (רוב) הנאמר בה

  9. אלעד הן :

    "“המון של בני אדם בודדים” = דמוקרטיה. אלה כללי המשחק יקירי."

    אני מציע להתמודד עם הדמוקרטיה הליברלית בכך שנבנה עליה עוד קומה (אפשר לחשוב שהמצאתי את זה) של דמוקרטיה שתאפשר לאנשים לפעול בצורה מאורגנת. כן, ארגוני עובדים. לכן אני פעיל בכוח לעובדים, ומציע גם לאחרים לעשות זאת. זאת דרך להביא את מליון צופי יאיר לפיד לתפוס עמדה, כי כך תהפוך הפוליטיקה מדבר מופשט לדבר שנוגע לחייהם.

    אני לא בטוח שאני מבין את גישתך, אני מתקשה לקרוא את הטון בהודעה, אבל הוא נדמה לי מעט לעומתי:

    "אם מיליון איש מעדיפים לצפות ביאיר לפיד משדר תוכן שיווקי במסווה של חדשות במקום לקרוא עוד מאמר מסובך של דני גוטוין, זו בעיה שעליך להתמודד איתה ולא לברוח ממנה."

    זאת בעיה ש_עלינו_ להתמודד איתה, לא לברוח ממנה. לא חשבתי שברחתי. אני עוד פה. אני מתמודד. אני מודה שאין לי תשובות מבריקות יותר מאלה שכתבתי עד עכשיו. אולי יהיו לי בעתיד. אני מבטיח להמשיך להתמודד עם זה ומקווה שגם אתה.

    אם להמשיך: שקוף בעתיד, ועבודה שחורה בהווה אינם מתחרים של 'חברה'. אני אישית שותף לשתי הבמות האלה ככל יכולתי, וכך עוד רבים מיסו"ד. אני חושב שעבודה שחורה, יסו"ד, שקוף, כוח לעובדים ומהלכים פוליטיים חדשים רבים הם מהלכים משלימים שצריכים לפעול ביחד.

    מצד שני, אם אתה חושב שאפשר לקיים מהלך סוציאל דמוקרטי בלי שיהיה בו גם צד של קריאה מעמיקה ורצינית של המציאות (דוגמאת המאמר של דני, על אף המורכבות שלו), אני חולק עליך מאד. השאלה מה נכון לעשות אינה כזאת שהייתי עונה עליה בקלות ראש ובלי להקדיש לה מחשבה רצינית ביותר.

    לסיכום, השאלה היא "מה לעשות?" וכן "מה נעשה?".

  10. אלעד הן :

    חשוב להבהיר משהו:
    אני לא קורא להקים מפלגה חדשה. אני קורא להתארגנות סוציאל דמוקרטית. אם תהיה התארגנות (סביב כוח לעובדים, או סביב יסו"ד, עבודה שחורה, או כל דבר אחר) שתפעל בתוך המפלגות הקיימות (אני מודה שאני עדין רואה את מפלגת העבודה בתור הזירה המרכזית), יהיה מקום לשקול הקמה של מפלגה חדשה על הבסיס הזה. אני עדין לא בטוח שכשיהיה כוח כזה זה יהיה המהלך הנכון, אבל לבטח הוא לא יהיה נכון לפני כן.

  11. א :

    אני מתנצל על הטון הלעומתי. מסכים עם כל מה שאמרת ובמיוחד בנושא החשיבות של במה כמו "חברה". בעיית ההסברה להמונים היא של כולנו לא רק של יסו"ד.

  12. שונית :

    צו השעה להקים מפלגה סוציאל דמוקרטית -ע כ ש יו.

  13. שי כהן :

    קראתי בשקיקה (את התגובות, את המאמר של דני כבר זכיתי לראות )אתם כולכם מצויינים, דרך אגב

    חשוב לומר שצריך קודם כל לפעול- יחד ולחוד, בשיטות של ארגוני גראס-רוטס ממשיים (כוח לעובדים) המשפיעים על חיים של אנשים עכשיו, ובכלים שפונים לתודעה כמו חברה עבודה שחורה וגו'

    הפעולות האלו תוך שמירה על שיח פתוח ואינטלגנטי, ועם זאת מזמין גם למצטרפים חדשים- יכולות לבנות כוח, וכפי שאמר אלעד, בניית הכוח חיונית לפני שנוכל להצליח גם בבחירות לכנסת (ולא ממש משנה באיזו מסגרת)

    לשונית ואחרים המשמיעים (ואולי בצדק) את "צו השעה" להקמת מס"ד עכשיו- חשוב לי לחלוק תחושה אישית. כמי שמארגן (לעיתים בהצלחה) עניינים שונים בחוגים שלנו בשנים האחרונות, אני שומע את הצו הזה כבר זמן מה ובעוצמה- ערכתי בירורים מקיפים אודות הפנים המשפטיים הלוגיסטיים והכלכליים של משימה כזו וראיתי שכרגע היא קצת מורכבת בעבורי- אני מאמין שבמהלך צבירת העוצמה שלנו בדרכים שהוצגו כאן פתרונות פשוטים יציגו את עצמם- והמפלגה תקום (או אולי תקום מעפרה?)

    בינתיים אין מנוס אלא לארגן אנשים וכוחות ולהתמודד ולהבחר אל/ או ליצור עמדות מפתח, ועל כך נאמר "סנוב, במועצת העיר/ועד העובדים/סניף המפלגה כבר היית?"

  14. עבודה שחורה » ירושלים כמשל - גורלה של מפלגת העבודה :

    […] האחרונים מתנהל באתר זה דיון סביב הצעדים שעל הכוחות הסוציאל דמוקרטיים  במפלגות […]

  15. עבודה שחורה » לאחד את הסוציאל-דמוקרטים במסגרת מרצ :

    […] למאמרו של פרופ’ דני גוטווין, מציעים שניים מחברי מרצ – אלי […]

  16. יזהר :

    אז בואו נעשה את זה:
    1. להכין רשימה של מנהיגים.
    אני מציע את עמי איילון לעמוד בראש התנועה הסוציאל דמוקראטית.
    וסביבו לשלב בהנהגה את שלי יחימוביץ ואבישי ברוורמן.
    2. אתם מתבקשים להוסיף רשימת אנשים.
    3. להעביר בראשי פרקים נושאים למצע סוציאל דמוקרטי.
    4. להוסיף חברים.
    5. בשלב זה כן לנסות דרך מפלגת העבודה ואולי לשנות את הרכבה.

  17. חיבור חוצה מפלגות למען מדינת רווחה : הירוקה בתנועה :

    […] מאוקטובר 2007 "לפלג את השמאל לאחד את הסוציאל-דמוקרטים" סוקר גוטווין את האירועים ההיסטוריים שהחלישו את הכוח […]

  18. רוני רז :

    ה"שמאל" המדיני הוא הימין החברתי

    שלי יחימוביץ עושה בחוכמה
    בכך שהיא מפרידה בין המאבק החברתי
    הסוציאל דמוקרטי ובין הדיון המדיני.
    כל עוד שה"שמאל" המדיני יהיה מזוהה עם המחאה החברתית, לא תהיה
    לה כל סיכוי להתרומם.
    מספיק לקרוא את הניתוח של אודי מנור -באתר זה- על אמיר פרץ כדי להבין שלא ממנו תיצמח הישועה.
    אני מאוד מכבד את גוטווין ועמדותיו
    ולומד ממנו כל הזמן.חבל כי הוא
    מפנה עורף לקול החברתי הצלול
    ביותר בארץ.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.