חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

תקציב המדינה – עוד ביטוי של "המחשבה האחידה"

נושאים ח"כ אורח, כלכלה ותקציב ב 2.01.11 5:03

בכל העולם נגמלים מ"המחשבה האחידה"  השוללת כל התערבות של הממשלה ב"שוק החופשי". בישראל, לעומת זאת, המחשבה האחידה עדיין שלטת, והיא שהכתיבה את עקרונות  התקציב לשנתיים הקרובות. מתוך נאום במליאת הכנסת של ח"כ ניצן הורוביץ

אדוני היו"ר, חברי הכנסת, אולי לא שמעתם על "המחשבה האחידה", אך היא שולטת בבית הזה ללא עוררין כמעט. "המחשבה האחידה", מונח מפתח בהתפתחות התפיסות הפוליטיות בדור האחרון בעולם, היא הגישה שעומדת בבסיס התקציב הזה ומעצבת את דמותו. אני רוצה לנצל את הדיון החשוב הזה כדי להרחיב את היריעה ולהבין מול מה אנחנו עומדים.

בתקציב הזה של מדינת ישראל בולטת מאוד גישה שכמוה אנחנו כבר כמעט לא רואים במדינות המפותחות: גישה שאומנם היתה מאוד חזקה בשנות ה-90' ובתחילת שנות ה-2000, אבל שבמרבית המדינות פינתה את מקומה לגישה הרבה יותר מאוזנת, ברוח מדינת הרווחה. הגישה החדה הזו, שמאפיינת את תקציב ממשלת נתניהו, מאופיינת "במחשבה האחידה" של תחילת שנות ה-90: אותה מונוליטיות רעיונית שהיתה מאוד חזקה בעולם בעקבות השינויים הגלובליים – נפילת חומת ברלין, וקריסת הגוש הסובייטי. השינויים הדרמטיים הללו  הוצגו אז על-ידי הכוחות המרכזיים במערב כהוכחה לכך שהגישה של התערבות, רגולציה, איזונים במשק, וכל התפיסה של מדינת רווחה, קרסה, כשלה סופית, ומפנה את מקומה לגישה שונה לחלוטין, שבה השוק, התחרותיות, ועקרון הרווח הם העקרונות השולטים – בכל התחומים כולם. הכל "כלכלי". הכל נמדד בתועלת "לכלכלה".

"המחשבה האחידה" של שנות ה-90 מתחה קו משווה בין קריסת הגוש הסובייטי לבין הסוציאל-דמוקרטיה ומדינת הרווחה, והתאימה היטב לגישת "קץ ההיסטוריה" של אותם ימים: כאילו עבר מן העולם, לעד, העימות בין שתי התפיסות הפוליטיות-חברתיות-כלכליות הגדולות, והוכח באופן סופי ומוחלט, באופן "מדעי", כי רק גישה אחת היא הגישה הנכונה. התפיסה הזו שלטה בעולם ללא מצרים בשנות ה-90', והשפיעה על שורה ארוכה של מדינות, על יבשות שלמות, שעברו תהליכי בזק מטלטלים של הפרטה, בגל אדיר ששטף את העולם עם הגלובליזציה. כל מי שבאותה תקופה ניסה לערער על הדברים ולטעון שמדינת הרווחה מספקת הגנות ועקרונות חשובים שהשוק לבדו אינו יכול לספק, זכה לקיתונות של בוז. "מעורבות ממשלתית? – אתה בוודאי רוצה להחזיר אותנו לגולאגים של סיביר…"

לצערי, הגישה הזאת קנתה לה אחיזה עמוקה ביותר בחוגים נרחבים באקדמיה ובתקשורת ובמינהל הממשלתי, תוך מעורבות ומימון מאסיביים של חברות ענק – ואני לא מדבר רק על ישראל. הדברים הוצגו, נלמדו, ושוננו, כמישנה מדעית לכל דבר: מה שטוב הוא עוד ועוד הפרטה, תחרותיות ("מצויינות"), עידוד משקיעים זרים, ופחות פחות מיסוי, פיקוח ומעורבות מדינה, וחוקי עבודה. פיטורי עובדים ושבירת איגודים הוצגו כ"הבראה". כל גורם שטען כנגד – הוצג כ"מעכב צמיחה".

לאחר כעשור שבו שלטה הגישה הזו כמעט ללא מבקרים הגיע העולם למצב,  בשנים  2003-2004, שבו התל"ג לנפש ב-80 מדינות היה נמוך מכפי שהיה לפני עשור. לעומת זאת, 200 האנשים העשירים ביותר בעולם הכפילו את הכנסתם מאז תחילת המילניום.

הכוכבים הגדולים אז היו שני אמריקאים – ביל גייטס וורן באפט,  והודי אחד, תושב לונדון, לאקשמי מיטאל. אלה היו שלושת האנשים העשירים בתבל, שהחזיקו  יחדיו  115 מיליארד דולר – מה שהיה אז יותר מהתל"ג המשותף של כל המדינות העניות ביותר, ביחד – מדינות שבהן חיים 700 מיליון איש. שלושה מול 700 מיליון.

.אלא מה? כשעברו השנים, וניסו את הדברים במשך שנים ארוכות, בעולם ראו שאותה גישה לא מספקת את הפתרון שרבים כל כך חשבו שהיא מספקת.

200 האנשים העשירים בעולם מחזיקים היום בהרבה יותר מטריליון דולר, ו-200 האנשים העניים בעולם לא הצליחו כנראה לשרוד אפילו את זמן הנאום הזה. 16,000 איש נדבקים מדי יום באיידס – 95 אחוז מהם במדינות העניות.

במשך שנים הושמצה "הממשלה" כממשלה. נטען שלממשלה אין מקום במסגרת השוק הדינמי, שהממשלה היא כוח מעכב, היא כוח שלילי, היא מקל שתקוע בגלגליו של השוק. הממשלה כממשלה נתפסה כדבר מיושן, ארכאי, "סובייטי" – כדבר שאין לו מקום בשיקולים "כלכליים". לעומת "הממשלה", קם ועלה "המשק" ויחד אתו "ראשי המשק". אגב, "ראשי המשק" הם אף פעם לא אנשים מארגוני החברה האזרחית, הם לא חוקרים, הם לא עובדים, והם גם לא נציגי או נבחרי ציבור. ראשי המשק הם ראשי החברות הפרטיות הגדולות, או במילים פשוטות – האנשים העשירים ביותר. אגב, כשאנחנו מסתכלים על "ראשי המשק" – בישראל, אבל גם במדינות אחרות – ואנחנו רואים איך אותם ראשי משק הגיעו למעמדם הכל-כך בכיר, אנחנו מגלים את תופעת המינוף. אותם ראשי משק, באמצעות הלוואות – והתהליך הזה בלט מאוד גם בארץ – הלוואות בחלקן מופקרות, הגיעו למעמד שאליו הגיעו, ובסופו של דבר, כאשר הבועה הזאת פקעה, עמדו אותם ראשי משק בתור לקבלת סיוע ממשלתי.

בשנים האחרונות בעולם הוכחה הקריסה המוחלטת של התפיסה הזאת, שרואה בשוק ובעקרון התחרותיות והרווח עיקרון יחיד, אמת מוחלטת. בעולם היא קרסה. רק בישראל, ובמדינות בודדות, עדיין היא הגישה השלטת, וכשאנחנו רואים את התקציב הזה, זה בולט בצורה מאוד חזקה.

המולך הזה, שנקרא "השוק", שלא כולל את העובדים, לא כולל את רוב האוכלוסייה, אלא רק את "המשק" ו"ראשי המשק", זכה לשליטה ללא עוררין בחברה שלנו ובכלכלה שלנו, והתפיסה הלקויה הזאת שולטת בכל תחומי התקציב, ואתן כאן כמה דוגמאות.

קודם כול, הנושא שהוא בעל החשיבות החברתית הרבה ביותר: החינוך. אם בעבר בישראל, מאז קום המדינה וב-40 השנה הראשונות, החינוך בעיקרו היה חינוך ממלכתי, כאשר הייתה שוויוניות רבה יחסית במערכת החינוך – להזכירכם, מדובר בחוק חינוך חובה חינם, ואכן היקף התשלומים של גורמים אחרים, כגון הורים, בתוך מערכת החינוך היה מועט – הרי בשנים האחרונות ראינו כרסום מאוד גדול בעניין הזה. העלייה, מצד אחד, של זרמי חינוך סקטוריאליים חרדיים, ומהצד השני של בתי-ספר פרטיים, כאשר חלקה של המדינה וחלקו של החינוך הממלכתי, השוויוני, האיכותי, שנגיש לכולם, הולך ומצטמצם. ברגע שהמדינה מקטינה את המעורבות שלה במערכת החינוך ונותנת לזרמים סקטוריאליים ולחינוך פרטי לעלות, אי-השוויון והפערים בחינוך הולכים ומתגברים.

תופעה דומה אנחנו רואים בתחום השני שהוא בעל החשיבות החברתית הרבה ביותר, שהוא תחום הבריאות. יש מגמה מאוד ברורה בישראל בשנים האחרונות, של הגדלת ההוצאה הפרטית של הישראלי על בריאות. יש לנו כבר סטטיסטיקות בארץ לגבי הפער שקיים עכשיו בישראל ברמת הבריאות בין אנשים שגרים באזורים מבוססים לבין אנשים שגרים בפריפריה.

גם זו לא תופעה שמתרחשת מעצמה. הקטנת ההוצאה הממשלתית  על הבריאות, ומנגד הגדלת ההוצאה הפרטית, יוצרות את המצב הזה. זה קורה כי במשרד האוצר ובממשלה יושבים אנשים, והם מחזיקים בהגה השלטון, שחושבים שמעורבות ציבורית וממשלתית בשירותים חברתיים היא דבר פסול, ונכון לתת ל"כוחות השוק" לנהל את העניינים, גם כשמדובר במערכות חברתיות רגישות כמו חינוך ובריאות. וכשיש לחברות ביטוח פרטיות דריסת רגל הולכת וגוברת בתחום הבריאות והן מציעות לציבור פוליסות בתשלומים נוספים שמבטיחים בריאות יוצאת מן הכלל, הרי יש "לכוחות השוק" אינטרס מאוד ברור שהתופעה הזאת תלך בכיוון מאוד מסוים. רמז: לא לטובת החולים.

אותו דבר קרה בתחום הדיור, וחשוב לראות את התמונה הכוללת, כי הדברים האלה הם חריפים מאוד ומגיעים עכשיו לבירור מאוד נוקב אצלנו בארץ. בתחום הדיור מדינת ישראל, מזה כ-10 שנים לפחות, משכה ידה מכל מה שנקרא דיור ציבורי ומעורבות בשוק הדיור. אמרו: השוק ינהל את עצמו באמצעות ביקוש והיצע; ברגע שיהיה ביקוש, הקבלנים יבנו ויהיו דירות וכו'. מה קרה בפועל? ראינו שהקבלנים והרשויות השונות מעדיפים שייבנו דירות מאוד גדולות, כדי שלא יבואו "אוכלוסיות חלשות". היום דירות חדשות שנבנות בישראל הן בגודל של 180 מטר מרובע, ולכן הן גם מאוד יקרות. מחיר של דירה ממוצעת בישראל הוא מיליון שקל. זו רמת מחירים שיש לנו בפריס ובניו-יורק בשכונות מסוימות. זה אומר שעבור רוב האוכלוסייה החלום הזה, שהוא הדבר הכי בסיסי למשפחה, של דירה בהישג יד, או לפחות בהישג של 10 או 15 שנה משכנתא, הולך ומתרחק.

דיברתי על החינוך, דיברתי על הבריאות, דיברתי על הדיור. אלה תחומים שהממשלה באופן מופגן, הצהרתי, מתוך מדיניות כלכלית ופוליטית ברורה, משכה את ידה מטיפול בהם, והתוצאה מאוד קשה. אותו סיפור ברווחה: מערכת חברתית רגישה, שבה נדרשת מעורבות ציבורית והכוונה ממשלתית, ושבה הממשלה העדיפה לקחת צעד אחורה, ושוב, זו לא רק הממשלה הזאת, אני מדגיש. גם ממשלת "קדימה" שהיתה לפניה, עם שר האוצר רוני בר-און, נהגה כך.  מה קרה בתחום הרווחה? היתה גישה, ששירותי רווחה מסוימים לא צריכים להיות חלק מהמערכת הממשלתית. למשל, מורות שיקומיות לעיוורים. הן בעבר היו עובדות המדינה. אמרו חסידי "השוק": נקים עמותה, העמותה תעסיק את המורות השיקומיות וזה לא יהיה באחריות המדינה. אלא שכמובן תיקצבו את העמותות האלה בחסר, למשל את אותה עמותת "מגדל אור", שמעסיקה את המורות השיקומיות. העמותה קורסת, ואז, כשבאים למשרד הרווחה ואומרים לו: מה עם השירות הזה לעיוור? אז אומרים: לא, סליחה, זה לא ממשלתי, זו עמותה פרטית, תנהלו את ענייניכם בבית-המשפט. המדיניות הזאת קורסת. המדיניות הזאת מביאה לתוצאה חברתית קשה ביותר.

אני רוצה להדגיש: אני לא נגד שוק חופשי ואני לא נגד תחרותיות ואני לא נגד מצוינות. אני בהחלט חושב שלשוק הפרטי יש מקום עצום, וחשוב מאוד לאפשר לו לפעול ולהתפתח, אבל אי-אפשר לבסס מערכת חברתית וכלכלה אך ורק על כוחות השוק. כוחות השוק הם לא דבר שמאזן את עצמו, ויודע גם אפילו כל קפיטליסט – וזה מעקרונות הבסיס של המחשבה הקפיטליסטית – שקפיטליזם טוב דורש רגולציה טובה.

אני רוצה לתת לכם עוד דוגמה מתחום התחבורה. מדינת ישראל החליטה שהיא בפרויקטים גדולים של תשתיות ותחבורה לא רוצה להתעסק בעצמה, ומוציאה את זה למה שנקרא BOT, שיטה של זכיין. בדרך הזו לקחו את פרויקט התשתיות, כמעט הגדול ביותר מאז קום המדינה, הרכבת הקלה בתל-אביב, והוציאו אותו לזכיין. מה קרה? בתום שלוש שנים שבהן הושקעו מאות מיליוני שקלים בתכנון ובהסדרה, הפרויקט קרס, חד וחלק. שבק חיים. המדינה נאלצה לקחת לידיה את הזיכיון בחזרה. ועכשיו אומרים במשרד התחבורה: הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו, שהזכיין הטיל על המדינה עול בלתי נסבל, שהוא לא עמד במטלות שלו, שהוא לא קיים את מחוייבותיותיו, ואנחנו חושבים שכמדינה יכולים לעשות את הפרויקט הזה טוב יותר. ואכן הממשלה הזאת, קיבלה לפני שבועיים את ההחלטה לעשות את זה בעצמה.

עכשיו תבינו, לא מדובר באיזשהו עניין נקודתי, מדובר כאן בשיטה שקרסה. יש דברים שבהם השוק כשלעצמו, חברה פרטית או איל הון, לא יכולים להתמודד אתם, ולא צריכים להתמודד אתם, כי בסופו של דבר את הנזק שהוא גורם לא הוא משלם, לא מכיסו זה יוצא, אלא מהכיס של כולנו, כי הוא בא אלינו שנחלץ אותו.

הכנסת הזאת, כחלק מהשיטה הזאת של התרחקות ממעורבות ציבורית, ביטלה גוף שנקרא נציבות הדורות הבאים, שסיפק תובנות מאוד חשובות על המסלולים שחברה אזרחית צועדת בהם. נציבות הדורות הבאים עשתה בדיוק את מה שאני ניסיתי להסביר כאן: להראות איך תצעד החברה ומה יהיו פניה אם נלך בדרך מסוימת לעומת דרך אחרת. לו הייתה נציבות הדורות הבאים ממשיכה לפעול והיינו מביאים אליה את הסוגיות האלה שפירטתי כאן, למשל מדיניות הבריאות הציבורית, למשל פרויקטים של תשתיות, הייתם רואים – גם בהתחשב בניסיון העולמי – שלמעורבות הציבורית אין תחליף.

אנחנו רואים עכשיו ניצנים של שינוי, אפילו בארץ. למשל בפסק-הדין של בית-המשפט העליון שקבע שבית-סוהר פרטי זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת. לא בית-סוהר פרטי, לא משטרה פרטית, ואני רוצה להוסיף לסיום, אדוני היושב-ראש: גם חינוך פרטי וגם בית-חולים פרטי וגם שירות משמר או משטרה פרטית וגם שירותי רווחה פרטיים. אין ולא יכול להיות  "שירות רווחה פרטי". זה תרתי דסתרי – סתירה מובנית. במערכות חברתיות נדרשת מעורבות ציבורית, רגישות, הכוונה – ולצערי התקציב הזה יוצר בדיוק את ההיפך.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , ,

3 תגובות

  1. א. קוריאל :

    רק תסבירו לי איך נאום ס"ד כל-כך נלהב מוביל את ח"כ הורוביץ לפזול למפלגת הבורגנות הפתטית העונה לשם "קדימה"?

  2. איציק יאפ :

    כח פוליטי.

    מאותה סיבה ששלי יחימוביץ' נשארת בעבודה.

    כדי להשפיע, עדיף להיות מלח חרוץ בספינות גדולות, מאשר אידאל גדול בסירות גומי.

    שלי והורוביץ עושים עבודה נהדרת, לא רק בפעילות הפרלמנטרית שלהם, אלא המון בזכות הבאה לידיעת הציבור על הדרך האלטרנטיבית שהם מייצגים.
    והרבה מהציבור (לא מספיק) מתחיל "לעשות חושבים".
    מספר הלייקים של שניהם בפייסבוק עולה באופן יומיומי, הכתבות שלהם בערוצי התקשורת נהיות יותר ויותר "משפיעות", אפילו העיתונאים שמראיינים אותם אומרים בבירור שהדרך שלהם עדיפה.

    הם עשוים את הדבר הנכון, לפי דעתי.

    כל הכבוד!

  3. איציק יאפ :

    ואו, אני לא מאמין איך מאמר כזה חשוב לא זכה להרבה תגובות ודיון.
    הרי המאמר הזה מסכם באופן די מפורש את האג'נדה של באי אתר הזה, והוא אפילו נכתב על ידי ח"כ, ולא… טוכולסקי. ויותר מזה: הוא נאם את זה בכנסת, באופן ציבורי.
    לפי דעתי אנחנו צריכים לעודד כמה שיותר התבטאויות מהסוג הזה, אפילו אם אלו הרבה פעמים רק אמירות, ולא תמיד יש מאחוריהם מעשים.

    דעת קהל, זו המלחמה הכי חשובה! לא?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.