מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
משפט קצב – קריאה פמיניסטית בהכרעת הדין
כשבית המשפט אומר עבירת מין – למה הוא מתכוון? פסק הדין במשפט קצב מסמל את הטמעתה של ההשקפה הפמיניסטית בבית-המשפט. לאידאולוגיה הפמיניסטית צפויה להיות השפעה רבה גם במשפטים עתידיים
מאת: תמר זנדברג
האירוע הפוליטי המשמעותי של שנת 2010 התרחש ביום האחרון שלה: הנשיא לשעבר קצב הורשע בשורה של עבירות מין, ביניהן אונס. הכרעת הדין שהוקראה ע"י שופט בית המשפט המחוזי שרטטה תמונה מזוויעה, כמעט חולנית, של עבריין מין סדרתי ושל מעשי הכחש וההסתרה שסביבם, ושמה קץ באחת לשנים של ספינים, ספקולציות וכמובן סבל ממשי של המתלוננות, שעתה כבר ניתן לכנותן קורבנות, נפגעות, ונאנסות.
להרשעה היסטורית זו אבות רבים, ביניהם טעויות מביכות של קצב וצוותו. לא ייפקד גם מקומם של הארגונים הפמיניסטיים שליוו את המתלוננות מהרגע הראשון, לא משו מבית המשפט לאורך כל התנהלותו, ולא הפקירו את הזירה הציבורית וההסברתית.
אולם יותר מכל, כפי שציינה אילנה דיין בראיונות בתקשורת, הכרעת הדין היא ניצחון מוחץ וחותמת כשרות לאו-בת-ערעור לדוקטרינה משפטית פמיניסטית, שהטמיעה לתוכה שנים ארוכות של נסיון מחקרי, טיפולי, חקיקתי, פסיקתי וציבורי של עיסוק בעבירות מין ובנפגעותיהן.
זאת כבר בשלב בניית כתב האישום, כאשר התובעת עו"ד רונית עמיאל נפגשה עם פסיכולוגית נפגעות מין, על מנת להתכונן לקראת גביית עדותן. אין ספק שליחס פמיניסטי זה, הנותן מקום מרכזי למצבן הנפשי של נפגעות מין – שיש לו השפעה מכרעת גם על עדותן – היה חלק נכבד בדמותו של כתב האישום וביחסו של בית המשפט אליו.
מקריאת הכרעת הדין עצמה, עולה כי סנגוריו של קצב לא הפנימו כלל את השינוי שחל בעולם המשפטי לגבי עבירות מין ונפגעותיו. הם נדמו לאותם חזירים שוביניסטים שרואים בנשים צעירות כלי משחק, וכילדים שהצעצוע נקלח מהם, עומדים נדהמים ומסרבים להבין מי שינה את הכללים כשלא שמו לב.
כך, לגבי סוגיית ה"עדות הכבושה" של המתלוננת הראשית, א' ממשרד התיירות. הסנגורים סברו כי עדותה של א' תקרוס, ואמינותה תעורער, בשל העובדה שעדותה לא ניתנה בצורה סדורה וקוהרנטית מיד בהתחלה. אולם הכרעת הדין היא הכרעה חד משמעית לטובת ההבנה – פרי עבודתו של המשפט הפמיניסטי – כי עדות של מתלוננת מין היא עדות מתפתחת, החושפת טפח אחר טפח ואינה נגלית במלואה מיד בהתחלה. בית המשפט אף מציין במפורש, כי בעוד בעבירות אחרות הוא נוטה לייחס משקל רב לגרסאות הראשונות של העדים, ידוע לו כי בעבירות מין הגרסה הראשונה היא לרוב לקונית, "חושפת טפח ומסתירה טפחיים", כדברי השופט קרא, וכי האמת מתגלה עם התפתחותה של העדות, בהדרגה, לאחר כבישה ממושכת.
זאת ועוד, הכרעת הדין מתייחסת לגילויי אי ההסכמה של א' בשני מקרי אונס שבוצעו בה. ההגנה סברה כי תוכל להסתמך על העובדה שהמתלוננת לא בעטה ולא היכתה את הנאשם בכל כוחה, ולא נסה מהמקום על רגליה כל עוד נפשה בה. אולם, בית המשפט פסק במפורש, כי: "ביטויי אי ההסכמה של א' לא היו בוטים כי אם מינוריים ועדינים, אך איננו רואים כל פסול בכך, לאור חוסר השוויון המובנה ביחסים ששררו בינה לבין הנאשם". זהו ניצחון נוסף לדוקטרינה הפמיניסטית שהחדירה לשיח המשפטי את יחסי המרות כסוג של כוח המופעל על קורבן עבירת מין, אף שאינו כוח פיזי.
בנוסף: לאחר שהכחישו את נוכחתו של קצב במקום בו התרחש האונס, ואז הכחישו מגע פיזי בינו ובין קורבנו, פנו אביגדור פלדמן, ציון אמיר והצוות המשפטי של קצב לנסות ולטעון ליחסי מין בהסכמה. כמו בוגרים של קורס אמנות הפיתוי ניסו השניים לגייס אותות ומופתים כדי להראות יחסי חיבה או קרבה בין א' ובין קצב, סימנים שהופרכו לא רק ראייתית אלא גם נורמטיבית, כאשר השופט קרא אמר במילים פשוטות אך חדות: "אישה האומרת לא – מבטאת אי הסכמה, וכל מילה נוספת מיותרת".
אם כן, לארגונים ולמשפטניות פמיניסטים יש סיבה כפולה לשמוח היום: לא זו בלבד שעבודתן נעשתה בהצלחה כלפי עבריין המין קצב, אלא שתפיסת עולמן הכללית הוטמעה בבית המשפט. לפסק הדין הזה, כמו גם למסר הציבורי העולה ממנו, יהיה שימוש במשפטים נוספים בעתיד; תהיה לו השפעה על מידת הביטחון שבה רכזות תלונות בארגונים יוכלו להבטיח למתלוננות כי צדק ייעשה; יהיה לו ביטוי בקורסי משפט פלילי, וקולו יישמע מעל דפי העיתונות ובשיח הציבורי.
תגיות: בית משפט, משה-קצב, נשים, עבירות-מין, פמיניזם
קישור קבוע
8 תגובות
Email This Post
2 בינואר, 2011 בשעה 8:33
יש רק בעיה ×חת ×›×ן
בעבירות מין, לא נדרש סיוע לעדות המתלוננת, אלא רק "דבר מה נוסף". למעשה, המדובר ב"גרסה מול גרסה" – עדות של מתלוננת מול עדותו של הנאשם.
אם מה שאת מתארת כאן הוא אכן נכון (ולא קראתי עדיין את פסק הדין במלואו, אז אינני יודע אם אלו אמירות מפורשות בפסק הדין או רק פרשנות שלך), אז יש בעיה קשה לנאשמים בעבירות מין – הם הפכו למי שצריך שלהוכיח מעל לכל ספק שהם לא עברו את העבירה, כאשר אין להם שום כלי לעשות כן.
במשפטים בהם המדובר בגרסה מול גרסה, הכלי החזק ביותר שבידי ההגנה הוא בחינת מהימנות העדות. לדבריך, הכלי הזה כלל אינו נמצא עוד בידי ההגנה. פגמים במהימנות, ואפילו עדות כבושה, כבר אינם מערערים את עדותה של המתלוננת. כיצד ניתן, אם כן, להפריך אותה? גם כך היום העמדה של בתי המשפט נוטים מאוד להניח (ובצדק, אגב), שמתלוננות לא מגישות תלונות שווא, מאחר ואחוז תלונות השווא בענייני מין הוא נמוך מאוד. ובכל זאת, איך יוכל אדם אשר באמת הוגשה כנגדו תלונה כוזבת, להתמודד מולה, אם כל הכלים העיקריים של דיני הראיות אשר משרתים אותו בכל מקרה אחר, אינם קיימים כאן?
המטוטלת הלכה קצת רחוק מדי, במקרה זה.
2 בינואר, 2011 בשעה 8:47
×§×¨× ×ת הכרעת הדין
אני בחרתי להתמקד באספקט הנורמטיבי-פמיניסטי, אולם ההכרעה היא ברורה מאוד מבחינת הראיות
2 בינואר, 2011 בשעה 8:51
על ×”×¤×¨×©× ×•×ª
בימים הקרובים אנחנו הולכים לראות כמה וכמה פרשנויות לפסק הדין בנושא קצב; אחת המקובלות תהא זו שהציגה כעת תמי.
יש אפשרות לא קטנה שערעור יוגש על בסיס תגובתו של דרור.
לגבי הניתוח עצמו – מלבד אזכור המרכז לאומנות הפיתוי בצורה לא הוגנת (אבל מצחיקה…)הכל נכון.
חשוב לציין כי השופטים מתרשמים מתמונה מלאה כדי להגיע למסקנות אמינות, ובן אדם כבן אדם לוקח את הכרעת האמינות לכל רוחב היריעה ותשובתי לדרור היא שנאשם מין צריך לתת תמונה של אדם שלא יבצע עבירת מין ולכן אסור לו לתקוף את הקורבנות, עליו להיות שרמנטי, רומנטי, מבוייש, מרגיש מבוזה מול האישה שצריכה לשדר אותות שקר (הפגנת רגשות מופרזת בד"כ) – בדיוק ההפך ממה שקצב עשה בהמלצת יועצי התקשורת הרשלנים עד בושה שלו. וכן: יש יתרון למראה "אשכנזי טוב".
ברור שזה לא מדע מדוייק, אבל עולם המשפט אינו מדע מדוייק.
הטענה "לא היו דברים מעולם" היא הפוכה עובדתית מהטענה "ואם היו אז הם היו בהסכמה" – השופטים ישר הבינו את זה וזה שקר נוסף ומראה על חובבנות מוחלטת של עורכי הדין, אשר אם ידעו על השקרים והקלטות הערוכות והשקריות, צריכים לעמוד בפני דין משמעתיואולי לאבד את רשיונם.
אגב, תמי: אם אישה אומרת לא, ואח"כ אומרת כן ומתכוונת כן לא כמו מקרה התיירות, אז זה כן או לא?
2 בינואר, 2011 בשעה 12:09
אני מקווה שבקרוב מאוד לא יאמר על מקרה כזה קריאה פמיניסטית של פסק דין כי אם קריאה הומניסטית.
עד כמה שידוע לי ממחקרים שקראתי ובניגוד לתדמית, אונס הוא אקט של אלימות של אדנות של הוכחת שליטה, מין בכפיה זאת אלימות לא מין.
2 בינואר, 2011 בשעה 15:34
1. ההערה של עמית חשובה ביותר, כי לא רק נשים הן נפגעות של עבירות מיניות.
2. באשר לקצב – שמו יצא למרחוק בכל הנוגע ליחסו השובניסטי המכוער והמוזר כלפי נשים. זה היה צריך להספיק גם בלי אונס, כדי לא לבחור בו לנשיא, ושאף אחד לא יתמם.
התיחסות סלחנית להתנהגות כזו, עלולה לדחוק באנשים מסוימים להרחיק לכת, בבחינת אין דין ואין דיין.
2 בינואר, 2011 בשעה 17:47
הערות לעמית
אני מבינה שהמילה "פמיניזם" עושה לך מאד לא נעים ועדיין, גם לנוכח אי הנעימות לא נוכל לבטל את המציאות- הפרקטיקות המשפטיות המדוברות על פגיעה מינית כאקט של שליטה מגדרית (כי גם כשגברים נפגעים מינית הפגיעה עצמה משולה לביטול גבריותם והפיכתם לנשים= מה זה אם לא ביטוי להיררכיה המגדרית?). נשות הטיפול שמובילות את שיח הפגיעה המינית בישראל עושות זאת מתוך פרקטיקה ואידיאולגיה פמיניסטית, ומי שמובילות את מאבקן של נפגעות (וגם נפגעי) תקיפה מינית הן הפמיניסטיות. ואין בי שום רצון לשכנע את עמית או אף אחד אחר להצטרף אלינו אם זה כל כך לא נעים. בעיני הפמיניזם הוא מועדון מאד אקסקלוסיבי, ואין אני רוצה בו כל אחד. בטח שלא מי שמתעקש להתעלם ממה שנשקף מכל עבר, ולהמשיך להרגיש חלק ממה שהוא מסרב להיות- שינוי חברתי ממשי, ביטול של דיכוי ואלימות מגדרית. אז אל תחשוש- אנחנו לא רוצות אותך גם ככה
2 בינואר, 2011 בשעה 22:48
"נשות הטיפול שמובילות את שיח הפגיעה המינית בישראל עושות זאת מתוך פרקטיקה ואידיאולגיה פמיניסטית"
אידיאולגיה..
ומה בדבר העניין הפשוט של חקר האמת ?
אין צורך באידיאולוגיה בשביל העניין הזה. ישנו עניין אחר בו צריך להתחשב במשפט שנקרא ראיות.
ואם על סמך אידיאולוגיה נקבע דינו של קצב, כולנו בצרות.
2 בינואר, 2011 בשעה 23:23
אפרת ובמידה מסויימת חן.
לא הסברתי את עצמי כראוי, השיח והמעשה הפמיניסטי הביאו שינוי עצום לחברה האנושית.
כשאני מנסה למצוא אילו דברים חיוביים התפתחו בישראל (מטעמי אופטימיזם בלתי ניתן לשחיקה) ההתקדמות לשיוויון מגדרי נמצאת בראש הרשימה.
ומכאן ההערה שלי, הפמיניזם והשיוויון יגיעו למיצוי ביום שבו מאבק כזה לא יהיה מאבק מודגש מגדר כי לא יהיה צורך להדגיש את זה.
היום שבו מאבק למען נפגעים יהיה מאבק הומני ללא הגדרות מין, מוצא, דת וכו' הוא יהיה היום בו הגענו לשיוויון.