חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מצעד זכויות האדם: יש מקום לאופטימיות

נושאים דעות, זכויות אדם, פוליטי, פוליטישוק ב 12.12.10 4:00

האלפים שצעדו בתל אביב ביום ששי הם הגרעין שממנו תצמח האלטרנטיבה הפוליטית לזרם הגזענות והחושך

מאת: תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית ת"א (מרצ)

מצעד זכויות האדם: אין ממש סיבות לחגוג

מצעד זכויות האדם המחיש יותר מכל את חולשתו של השמאל בארץ. מחד, מספר הצועדים והשתייכותם הבליט את  הניתוק בין הפעילים והמסגרות ובין רוב הציבור שעבורו הם נאבקים. מאידך, בלט מאוד הפיצול המיותר לעשרות ארגונים זעירים מאת: ק. טוכולסקי

לקריאה נוספת

זו השנה השניה, התכנסה בסוף השבוע תנועת זכויות האדם והדמוקרטיה הישראלית למצעד שבשתי שנותיו הקצרות כבר הספיק להפוך למסורת. הקהל היה רב ומגוון, וכמו בימים היפים והנושנים של השמאל הוא כלל צעירים וילדים, מבוגרים ודתיים, פלסטינים וגם קהל עצום של אפריקאים שבאו להצהיר ולהילחם על זכויותיהם.

כפי שציינו רבים מן הדוברים על הבמה, השנה האחרונה היתה שנה קשה לשוחרי זכויות אדם ולמחנה הפוליטי המייצג אותם. ההתקפה באה כמעט מכל כיוון – אם תרצו נגד החופש האקדמי, חברי כנסת – כולל ממפלגות מרכז – חותרים במו ידיהם נגד עקרונות הדמוקרטיה, ולאחרונה גם מנהיגי דת החליטו לצאת למסע שיסוי גזעני מפורש ומוצהר.

הסיבות לייאוש הן רבות, אבל יש גם סיבה טובה שלא להתייאש: המשבר הגזעני-פשיסטי ששוטף את ישראל הוא במידה רבה אם לא בלעדית משבר מנהיגות – משבר שנוצר ומלובה ע"י פוליטיקאים ומנהיגי קהילה ודת, ואינו משבר שצומח מלמטה, מן הציבור עצמו.

משבר הגזענות כולל הצעות חוק, קריאות הסתה של רבנים, פעילויות מוזרות ועילגות שעולות מן הכנסת, ואפילו התנועות המתחזות ל"ציבוריות" כגון "אם תרצו", הן לא יותר מאשר שילוב של ספין פרסומאי והרבה כסף, כפי שאיפיין באופן מדויק שלום בוגוסלבסקי.

אין ספק כי לפעילויות אלה יש אפקט בחברה הישראלית, והציבור עוד צפוי להיסחף אחר הטרנד המסוכן אם זה יימשך ויגבר. אולם יש לשים לב כי גל הגזענות בשלב זה נותר עדיין גל מנהיגות מובהק, ואינו מאופיין בהתפשטות ציבורית משמעותית.

מצעד זכויות האדם השני, 10 בדצמבר בתל אביב. צילום: רלוקה גנאה

הציבור הרחב צופה במתרחש באדישות, אולי בחוסר מודעות. יתכן מאוד שלא ירחק היום והוא יצטרף לגל, או למצער לא ישים אליו לב, ונמצא עצמנו עמוק בתהום השוכנת בתחתיתו של המדרון החלקלק במורדו מגלגלים אותנו מנהיגים גזעניים וציניים.

אולם הציבור הוכיח מספר פעמים בעבר שהוא גמיש וקשוב. גם היום, הוא יכול בקלות יחסית להשתכנע באמיתות פוליטיות אחרות, אלה אם יוצגו לו בצורה פשוטה וכנה. בישראל מיליוני בני אדם המשוועים לחיי שלווה וחופש, ואינם מוכרחים לשעות להפחדות המוגשות לפתחם חדשות לבקרים.

נכון לעכשיו הציבור הזה יושב בבית. הוא עדיין לא השתכנע לא בסכנה הרובצת לפתחו ולא ביכולתו להשפיע על הרכב הכנסת ולבצע בה את השינוי הפוליטי שיוביל את החברה הישראלית לכיוון שונה. אבל הגרעין הקשה הפוליטי ממנו תצמח המנהיגות שתבצע את השינוי הזה, הוא כבר קיים. הוא זה שצעד בצהרי שישי במרכז תל אביב.

לבלוג של תמי

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , ,

23 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    טוב, את יותר אופטימית ממני, ואת יכולה לקרוא על זה במאמר שלי. אני מקווה שאת צודקת אני פשוט לא רואה את זה קורה.

  2. איתי :

    העובדה שמתוך הפגנת שמאל (וזה מה שזה, למרות שהארגון בידי עמותה) לא גדולה, חלק משמעותי אינם אזרחים רק מעידה על העובדה שכוחו של השמאל בציבור הישראלי והיהודי בפרט מדולדל ביותר, עד כדי כך שהוא נזקק לגייסות של לא אזרחים כדי לנפח את ההפגנה.

    חוויתי את זה בעבר בהפגנה בנושא הסדר קבע מול בית ראה"מ (שרון?) בירושלים, שהיתה אמורה להתקיים במקביל להפגנה של הפתח בצד הפלסטיני. התאכזבתי לראות כי הגוש הכי מאורגן של מפגינים בצד שלנו היה בכלל של פלסטינים ממזרח ירושלים, שהגיעו באוטובוסים וחיפו במקצת על דלות ההשתתפות של שמאלני מערב ירושלים והארץ בכלל (ההפגנה פורסמה בכל כלי התקשורת הארציים ואורגנו הסעות מכל הארץ).

    האסוציאציה שלי אז והיום היתה הדבר הזה:
    http://www.haaretz.co.il/captain/pages/ShArtCaptain.jhtml?contrassID=11&subContrassID=0&sbSubContrassID=0&itemNo=824797

    נכון שפה המפגינים (פליטים / עובדים זרים) מפגינים למען הזכויות שלהם ולא בתשלום, אך הדבר הזה היה לעניין רק אם ביחד עם אלו היו המארגנים מצליחים להביא עשרות אלפי אזרחים ישראלים, יהודים וערבים, שזכויות האדם שלהם מופרות.

    למשל – אלפי נפגעי ויסקונסין, אלפי עובדי קבלן, אלפי בני משפחה של חולים שהטיפול בהם לא בסל התרופות, אלפי קרובים של ניצולי שואה שהאוצר מתעמר בהם, אלפי עובדי מגזר ציבורי בשכר מחפיר (ובפנטזיה – אלפי מפוני התנתקות שתקועים בקראוילות ואלפי מופגזי קסאם שהמדינה מתמהמהת במיגונם).

    בפועל יוצא שהפגנה שזהו הרכבה רק מחזקת את הסטיגמה שלשמאלנים לא באמת אכפת מהאזרחים היהודים במדינה.

  3. תמי זנדברג :

    ק. – גם אני עדיין לא רואה את זה קורה, אבל אני בטוחה לחלוטין שזה יקרה, והניתוח שלי מראה שזה אפשרי, רק תלוי במנהיגות.

    איתי – לא ברור לי מנין האכזבה, לא באופן מהותי ולא הצהרתי. מבין עשרת אלפים משתתפים המצעד היו כאלפיים אפריקאים, בעיני זו היתה הברקה ציבורית ואירוע מרגש אישית. אבל – התחושה בהפגנה לא היתה שהיא אינה ישראלית כלל וכלל – להפך.

    ובכלל, עיקר הניתוח שלי נוגע לעבודה שזה לא כל כך משנה אם הציבור בהמוניו הגיע להפגנה זו או לא. יש לנו ציבור פוטנציאלי, כרגע אין לו מנהיגות, אבל מצעדים כגון זה – לשיטתי – מצמיחים או יצמיחו אותה

  4. ק. טוכולסקי :

    תמי גם עיתונאים אוהדים לא ראו עשרת אלפים איש במצעד או בכיכר, וגם אני ברוך השם, סופר כבר למעלה מ-22 שנות הפגנות ופעילות לא ראיתי כל כך הרבה אנשים, היו בערך 5000, 6000 במקרה הטוב, מתוכם 4,000 היו ישראלים, 103 ארגונים,תנועות, מפלגות,
    עצוב עלוב ומגוחך, הימין יכול להמשיך לשלוט בשקט

  5. איתי :

    תמי, אני שותף לתקוותך שיש סיכוי לשינוי.

    לא בטוח שאירועים ססגוניים וחולפים הם הדרך, אני מעדיף עבודה שחורה ויומיומית כמו שנעשה באגודות הסטודנטים ובאיגודי העובדים וגם קצת פה.

    אבל –

    2000 אפריקאים כמנוף לגיוס תמיכה בשמאל זו לא "הברקה ציבורית" אלא חרב פיפיות.

    כי בעיני התלאביבי ההומניסט זה נורא מרגש, בעיני המובטלת מסכנין או עובד הקבלן ממצפה רמון זהו סמל של"סמול" לא אכפת ממנו.

    2000 יהודים וערבים נפגעי ויסקונסין שיצעדו שיגידו תודה לרבנים לזכויות אדם, לסנגור קהילתי, לאגודה לזכויות האזרח, והכי חשוב לחיים כץ שלי יחימוביץ' ומוחמד ברכה.

    זו היתה יכולה להיות הברקה ציבורית אמיתית שתאפשר להפוך מצעד למנוף לבניית כוח.

    אנשי הימין המדיני והכלכלי ממשיכים כל הזמן לשפוך שמן על מדורת "הסמול מנותק מן העם" (כולל לחישת ביבי לרב כדורי).

    התעמולה חילחלה אפילו למניפסט השמאל הלאומי, שביקש לבדל עצמו מ"הסמול" הזה על מנת לצבור תמיכה ציבורית (והצליח! – יש לו יותר תמיכה מלפעילי שיח גראח).

    "ההברקה" משרתת את התעמולה הזו.

  6. תמי זנדברג :

    יקיריי, אני לא מסכימה עם שניכם. כריאליסטית (ויש היאמרו פסימיסטית) ידועה אני לא נוטה לשגות באשליות, אבל לתפיסתי לרפיון הידיים הספציפי של שניכם אין בסיס ואין סיבה:

    ואיתי – הארגונים שאתה מציין צעדו גם צעדו, בצד האפריקאים. בדר"כ אני שותפה לאפיל הפוליטי והציבורי שלך, הפעם אני לא ממש מבינה מדוע נתפסת דווקא לנקודה הזאת. לא שמעתי את הביקורת הזאת מאף אחד, גם לא ממבקרנו הקבועים, לכן לא ברור לי למה דווקא אנו נדרשים לכך

  7. מיכאל לינדנבאום :

    כמה נכון איתי!

    "2000 יהודים וערבים נפגעי ויסקונסין שיצעדו שיגידו תודה לרבנים לזכויות אדם, לסנגור קהילתי, לאגודה לזכויות האזרח, והכי חשוב לחיים כץ שלי יחימוביץ' ומוחמד ברכה."
    ובאמת,למה לעזאזל זה לא קורה?!

  8. לוני :

    הייתי שם. לא היו "10,000 מפגינים" ולא נעליים.

    בקושי חצי מהמספר המוזכר, אשר מתוכם להערכתי שליש בכלל לא אזרחים ישראלים ועוד מספר לא מבוטל אזרחים ישראלים לא יהודים (ולא שזה משנה כמובן, אבל זה כן מציג באופן מביך את מעמדנו בציבור הרחב).
    אני בטוח שכוונת מחברת המאמר טובות אבל, כמו שכתב במאמר נפרד ק., לא מובן מהיכן ה"אופטימיות" מגיעה. הייתי אומר שפסימיות זה תיאור נכון יותר.

  9. חן :

    תמי יקרה, אין לי מושג על מה את מדברת.

    לפי התיאורים העובדתיים המתוארים כאן וע"י ט. – ספק אם הגיע אפילו כל ה"גרעין הקשה".

    ט. תאר בצורה מדויקת למדי את מצבו הצנטריפוגלי של הגרעין ה"קשה".

    "קשה" במרכאות, כי יש איזה פיקציה בסיפור. אם צריך לטמון בארון את העמדות המדיניות, למשל, כדי לגייס אנשים למאבק חברתי, אם הגרעין ה"קשה" עדיין לא מצא דרך לחבר את הנקודות, אז על איזה גרעין מדובר?

    במצב הזה אין לי אלא להעריך את האופטימיות שלך, כי פסימיות היא לא תכנית עבודה.

    השאלה היא אם אופטימיות לבדה היא תכנית טובה יותר.

  10. תמי זנדברג :

    מגיבים יקרים, הפוסט לא עסק במספר המפגינים וממילא לא ניסה לטעון שמספרם הוא סיבה אופטימיות.

    טענתי שמשבר הגזענות והפשיזם הוא משבר מנהיגות ולא מאפיין של החברה, ולכן – לטענתי – בעל פוטנציאל להשתנות בקלות ובמהירות יתרה לכשתפציע המנהיגות הנכונה. אשמח להעמיק את הדיון בסוגיה זו אם מישהו מעוניין.

  11. בככר מול השמש - זו המנהיגות, טיפש :

    […] מצעד זכויות האדם בסוף השבוע בתל אביב הוא עוד הזדמנות להיווכח, שהמשבר שעובר על החברה הישראית הוא במידה רבה משבר מנהיגות. הטור הפוליטי מעבודה שחורה […]

  12. חן :

    איך אנחנו יודעים מה מאפיין את החברה?
    ומנין לנו שלא פועל כאן הכלל ההלכתי "אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה"?

    כמה רבנים ילכו עם פסק הלכה שגודע מקור פרנסה למשכירי הדירות? כמה מהם ילכו עם פסק הלכה שהציבור שלהם לא יישמע לו?

    הדברים כאן לא אמורים לטעון שהשטח "גזעני" ללא תקנה ושהרבנים נוהים באופן חד סטרי אחרי הציבור שלהם. אדרבא, התמונה היא מורכבת ולא כל כך פשוט לעשות הבחנות דיכוטומיות בין השטח למנהיגות.

    אם התכוונת להנהגה בשמאל, בזה אולי את צודקת. השמאל בהחלט סובל ממשבר מנהיגות, מה שמוביל אותנו שוב לניתוח של ט.

  13. תמי זנדברג :

    חברות רבות בעולם עברו משברים גזעניים כתוצאה מהתנגשות בין אוכלוסיות, כתוצאה מהגירה, משינויים לאומיים, כלכליים או גלובליים. בישראל ניתן לראות באופן מובהק שמי שמניע ומלבה את העניין הם מנהיגים. הציבור אדיש או נסחף מעט, אבל גלגלי הגזענות אינם מתגלגלים על גבו. אגב, זה לא שהציבור קדוש או פלורליסטי, הרי ממילא ההפרדה האתנית והחברתית בישראל היא גבוהה. בוודאי שהתכוונתי למנהיגות בשמאל (או למצער שמאל-מרכז) שאינה מציעה שם אלטרנטיבה סבירה ושפויה שהציבור יכול לעכל. לדעתי, ברגע שזה יקרה, השיח הציבורי ישתנה וכל אותם רבנים ורונן שובלים יהיו מוקצים, או לפחות לא רלוונטים, או שיפנימו את השיח החדש ויתביישו לצאת בגלוי עם רוב מה שקרה פה בשנה האחרונה.

  14. איתי :

    תמי,

    מוזר שאני לא מצליח להסביר את עצמי כיאות, כי בעיני זה ברור כשמש.

    1. את מציינת בצדק כי הארגונים שמטפלים באזרחים ישראלים נפגעי הימין הכלכלי צעדו, אך יש הבדל של שמיים וארץ בין "עשרות עובדים / מתנדבים מהארגונים שנלחמו בויסקונסין צעדו" ובין "אלפי נפגעי ויסקונסין צעדו". כאשר הפעילים צועדים אבל האנשים שעבורם הם נלחמים (בשכר או בהתנדבות) לא באים, זה אומר דרשני.

    2. זה אומר ש"מעמד הפועלים" או "השכבות המוחלשות" או איך שתקראי לזה, מנותקים לא רק מיוסי ביילין ואברום בורג שמכירים את רחובות ז'נווה יותר טוב מאת רחובות שדרות, אלא גם מאילן גילאון ומדב חנין ומוחמד ברכה ומכל השמאל הכלכלי חברתי כמעט.

    3. כאשר מוסיפים לתבשיל המצעד עוד 2000 אזרחים של מדינות זרות, שצועדים לצד ארגוני סיוע לפליטים ולעובדים זרים, זה רק מבליט את הקונטרסט בין הנוכחות המרשימה של ארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח והיעדרות האזרחים החלשים שעליהם היא מגינה.

    4. אילו היו אומרים לי שניסו מאוד להביא להפגנה 2000 עובדי קבלן / נפגעי ויסקונסין יהודים וערבים (כפי שנעשה גיוס בקרב אזרחים זרים) אבל הם לא היו מעוניינים לבוא – זה נושא לחשבון נפש רציני ביותר: איפה טעינו?

    אילו היו אומרים לי שבכלל לא ניסו להביא אותם, אבל כן ניסו להביא זרים – זה נושא לחשבון נפש עוד יותר חמור.

    5. לבסוף – אני לא חושב שאת הדברים שכתבתי צריך לקחת כפסימיות וכהוצאת הרוח מהמפרשים אלא כביקורת בונה. הכשל מס' 1 של השמאל הכלכלי-חברתי בארץ הוא בלהגיע ללב של האנשים שלמענם הוא פועל (8 העשירונים התחתונים). בלי הגעה ללב לא תהיה התגייסות בקלפי ולא יהיה עתיד למפלגות שמאל – לא קטנות ואידיאולוגיות כמו חד"ש ולא מפלגות שלטון כמו שהיתה פעם העבודה. יש למארגני המצעד שנה שלמה לשבור את הראש איך להביא אליו בפעם הבאה 5000 אזרחים שממש אינם פעילי שמאל / מצביעי שמאל אך הם מרגישים נדרסים עי מדיניות הליכוד-קדימה. אם זה יצליח – אז באמת נדע שאנחנו בדרך לפתרון.

  15. חן :

    מנהיגות זה לא דבר ש"קורה" אלא נבנה או נהרס.

    הנהגת השמאל היא זו שבחרה כאן במשך שנים לטעון בעד שתי מדינות בנימוק ש"אחרת" הערבים יהפכו כאן לרוב,
    במקום לטעון שזכותנו להגדרה עצמית מתקיימת רק כשאיננו פוסלים אותה אצל השכן.
    כן טיעון מהסוג השני מחייב קצת יותר השקעה, אבל זו השקעה לטווח ארוך שגם עובדת אם מנסים אותה ואם מנסים אותה תוך כדי גיבוי מההנהגה. וזה לא דבר מובן מאליו, הגיבוי הזה. ממש לא. (קל יותר להשיג לשם כך כסף מתורמים בחו"ל….).

    מנהיגות השמאל היא זו ש"מסתדרת" עם הגדרת ישראל כמדינה יהודית -דמוקרטית, כאילו שמדובר בשני אלמנטים משלימים מאותה קבוצה (כסא ושולחן), ולא היא.

    מנהיגות השמאל היא זו שבמקרה הטוב החשתה כאשר התמסמס סעיף חשוב במגילת העצמאות
    " זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" (ולא הרבנית. היהדות הרבנית יכולה להתקיים בכל מקום שבו היא יכולה לקיים את ביה"כ משלה. לא כך היהדות הריבונית).

    ושימו לב להבדל בין "זו ארצנו" (הפייגלינים שלדידם תם עידן הציונות אבל הם מקפידים ביותר על פרקטיקה דמוקראטית. למרות שבינתים שיטת הארגזים שלהם לא ממש עובדת). לעומת "אם תרצו" הציונים, שהפרקטיקה הדמוקרטית היא לא בהכרח נר לרגליהם בכל מצב ובכל תנאי…

    בקיצור, הידד לאופטימיות.

  16. ק. טוכולסקי :

    העובדה שמנהיגות מזינה גזענות לא הפריעה להתרחשות השואה, או להשמדות של עמים בתקופה הקולוניאלית או לשנאת האחר באופן כללי, אם כל המשקל שיש להסתה של המנהיגות היא פורטת על מיתר מסוים בציבור. יש בישראל גזענות עמוקה הרבה יותר מסתם תעמולה של מנהיגות כל שהיא.

    אני לא שותף להרגשתך, הציבור בישראל נגוע בגזענות עמוקה, והקומץ המפולג, שחלקים ניכרים בו סובלים מצדקנות וטהרנות שהגיע אתמול למצעד לא נמצא במצב של הצבת אלטרנטיבה או ישועה.

    ההתעלמות הבוטה של השמאל המפוצל לעייפה מהניסוי המוצלח של קמפוס לכולנו בירושלים, חיפה וספיר, מוכיח שבמקום לייצר אלטרנטיבה משמעותית, השיח של השמאל הוא שיח של בואו נקים עוד ארגון, נמצא תורמים באירופה ואחרינו המבול.
    אנחנו צריכים אחדות שורות, מפלגה אחת, עיתון אחד, מנהיגות קטנה והמון ופעילי שטח, לא 130 מנכלים, דוברים, מרכזי פעילות ורכזי תרומות, לא 5 פלגים שונים של קומוניסטים טהרנים שחולמים על מהפכה שהם יתברגנו עד אחרון חבריהם לפני שהם ישיגו אותה, לא תורמים באירופה שקשובים לחלום שכך הם יחנכו את הברברים מעבר לים.

  17. חן לאיתי :

    רק הערה – להגיע לראש, לא פחות חשוב.
    להגיע לראש, גם אפשרי.
    להגיע לראש, גם מכובד וגם מתחבר ללב.
    (אפרופו הרעיון הנורא מופשט "זכותנו להגדרה עצמית מתקיימת רק כשאיננו פוסלים אותה אצל השכן").
    אנשים לא בהכרח רוצים שיתייחסו אליהם כאל חסרי הבנה. יחס כזה לא בהכרח מחמם את ליבם.

    עקביות, אומץ, יושרה, וכו', הם לא פחות חשובים כשמדובר בהנהגה.
    ובכלל, התנשאות יכולה להיות עיסק די חמקמק.

  18. יש פה ירושלמים? :

    מישהו ירק עלי או שזה גשם?

  19. איתי :

    צודקת לחלוטין שצריך לכוון לרגש ולהיגיון במקביל.

    סטטיסטית, בשיח שמייצר השמאל (בהכללה גסה) יש לדעתי משקל יתר לפניה להיגיון על פני הפנייה לרגש, וזה מזיק. התחושה היא של אינטלקטואלים מנוכרים שלא באמת חיים את השטח. גם אני סופג פה ביקורת כזו.

    לא בכדי היתה פה מגיבה שדיברה על הצורך להציף זעם וכאב כשמדברים על נושאים אפורים לכאורה כמו הפרטה.

    כאשר תעמולת הימין עובדת בעיקר על הרגש, אי אפשר לנצח את זה עם עוד ניתוח שכלתני מבריק של גוז'נסקי גוטווין או ספורטא על ההפרטה הזוחלת.

    לעומת זאת משפט אחד של עמיר פרץ "אולמרט וביבי זה אותו הסיגר" וגם הפופוליזם של שלי יחימוביץ' בעניין שכר הבכירים, שווה יותר מאלף חוברות של "חברה" מלאות בפניני חכמה.

    לדבר לשכל אנחנו יודעים, בלדבר ללב יש לנו המון מה ללמוד – מביבי, בגין, דרעי, מראובן אדלר ולהבדיל – מפרץ ומהפנתרים. ללמוד לדבר לרגש זה ממש לא "לרדת אל העם" אלא לעלות, כי זה דורש מידת קבלת האחר שאיננה נפוצה בקרבנו כפי שהיינו חושבים.

  20. יש פה ירושלמים? :

    הרצינות – אולי היא הורגת אותנו?
    אתה לא יכול להגיד – יורד גשם בירושלים או לא?

    1. בקשר לרגש / לב – אף אחד לא יכול לחשב את זה.
    יש סוגים שונים של פניה לשכל ולרגש, קשה לכמת את זה.

    הרבה פעמים תמצא בשמאל התבטאויות רגשיות חזקות מאוד שמאשימות את הימין בגזענות, שמאשימות את ישראל בכל רעה חולה במזרח התיכון.
    התבטאויות כאלה, בלתי ביקורתיות לעיתים, דוגמטיות וגורפות, אינן באות בהכרח מהראש…. והן יכולות לעלות היטב על העצבים, לא רק של ימניים.
    2. ישנו גם מימד התקשורת – המתווך – שמושך לפינות לא רצויות. לכן הקשר לא יכול לעבור רק דרך המימד הזה (וזה נכון גם לגבי הרשת). בכל הכבוד, קשרים אישיים אין להם תחליף.

  21. איתי :

    1. לירושלמים אני ממליץ על אתר ירושמיים.

    2. לדבר מהבטן (בלי לחשוב על הנזק שבדברים) זה לא לדבר אל הבטן.

    לתפור קמפיין בחירות שלם על זה שליברמן הוא פאשיסט או ששס זה איראן זה טמטום טוטאלי אם מטרתך היא להביא לשמאל מצביעים שאינם מ"השבט" שלך.

    לדבר אל הבטן זה להביא את נפגעי השיטה השלטת לזהות מי דופק אותם ולהתעצבן כל כך על המפלגות שמובילות אותה עד שלא יצביעו להן, ולא משנה כמה ינופפו להם באיום האירני או בחמסטאן.
    את זה הצליח לעשות בשנים האחרונות רק עמיר פרץ, אבל לא מספיק, ולא לכל קהלי היעד (אצל הרוסים למשל הוא היה כישלון טוטלי).

    3. נכון, לקשרים אישיים אין תחליף. כאשר השמאל מסוגר בבועתו (גם דמוגרפית + מקומות עבודה) ומדבר למשוכנעים בשפה של המשוכנעים הוא לא מצליח להעביר את המסר.

    פעיל בארגון למען עובדים זרים או פליטים יכול לשכנע אותם לבוא לצעוד איתו, אבל אין להם זכות הצבעה. פעיל בארגון שנלחם נגד ויסקונסין לא יכול להטיף לאנשים להצביע חד"ש, כי יפטרו אותו.

    ומי שגר בנווה יעקב או בעיר גנים וזקוק לעזרת פעיל מפלגה ימצא שם את האיש של ליברמן או את האיש של שס, אבל לא את הסניף של מפלגת השמאל כי אין כזה. את השמאלנים הוא לא פוגש במכולת אלא בטלויזיה, ושם זה בד"כ עם תויות שליליות.

  22. ירושמיים :

    במילואים.

  23. עמי וטורי :

    יש פה הרבה דכדוך שאינו במקומו.
    א – המצעד עד לפני שנתיים לא התקיים בכלל.
    ב – המצעד כן מעיד על כוח ארגוני. בכל זאת להוציא 3000 אזרחים ישראלים,(לפי הערכות הממעיטות ביותר) לפעולת שטח ללא הכנה של חודשים מראש זה הרבה יותר ממה שמסוגלות לעשות כיום מפלגות ההון המובהק קדימה והליכוד או ממה שיכולה לעשות מפלגת העבודה. זה גם הרבה יותר ממה שהצליח השמאל הלאומי להביא להפגנה שקיים בירושלים בהשקעה לא קטנה.
    ג – לא כל הארגונים נתנו את כל מה שיש להם. לדוגמה כוח לעובדים כארגון שטח בעל אי אלו יכולות ברך על עצם קיום המצעד ותמך בו ברמה העקרונית. אולם מסיבות של סדרי עדיפויות לא השקענו במצעד יותר ממה שאנו משקיעים בפעילות השטח הכי יום יומית שלנו. כאשר יש פעולה שבה יש לנו לדעתנו ערך מוסף אנו בדרך כלל מוצאים קצת יותר אנשים… כמו למשל בצעדת האחד במאי האחרונה שבה הוציא כוח לעובדים למעלה מ 800 חברות וחברים ברחבי הארץ. או כ 800 מפגינות ומפגינים שהשתתפו בהפגנה אחת בירושלים במסגרת מאבק המשפחתונים בקיץ, כמו גם כ 200 מפגינות ומפגינים שהשתתפו לפני כשבועיים במאבק עובדות הניקיון בבאר שבע, או מאות פעילים מקרב העובדים ומקרב סניפים אחרים שעסקו באכיפת השביתה באו"פ וכיוצא בזה.
    יתכן כאמור שזה המצב גם עם כמה ארגונים נוספים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.