מאבקים סביבתיים – לקרוא לאויב הניאוליברלי בשמו

כדי שמאבקים סביבתיים יהיו אפקטיביים, הם חייבים להפסיק להיות "לא-פוליטיים". עליהם לחשוף את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית של הממשלה המשרתת את בעלי ההון.

מאת: א. קוריאל

ברוכים הבאים למאה ה- 19

מגבעות עדולם ועד עמק ססגון, דרך שדה בריר – מדינת ישראל מחלקת את אוצרות הטבע שלה לגורמים פרטיים תוך רמיסת התושבים, וללא התחשבות בשום שיקול מלבד שיקולי הרווח הכספי ו"הפיתוח הכלכלי". אי-אז במאה ה-19 נהגו שליטים לתת ליזמים זכויות כלכליות נרחבות על חשבונם של תושבים מקומיים. כאשר אלה גילו התנגדות – נהגו לדכא אותם ביד ברזל. ממשלת ישראל ומדיניותה הניאו-ליברלית הקיצונית מחזירה אותנו 150 שנה אחורה לאותה תקופה אפלה.

חבל עדולם הוא חלק משטח נרחב בן 238 קילומטרים רבועים שאותו קיבלה חברה פרטית בשם IEI (Israel Energy Initiatives) כזיכיון להפיק בו נפט. הנפט אמור להיות מופק משכבת פצלי שמן (סלעים בעלי תכולה גבוהה של חומר אורגני) שהאזור עשיר בה. שיטת ההפקה שנבחרה היא חימום שכבה תת קרקעית בעומק של כ- 300 מטר על-ידי החדרת גופי חימום חשמליים אל מתחת לפני הקרקע. החימום גורם לפצלי השמן להגיר מתוכם נפט וגז טבעי, שיישאבו אל פני הקרקע. את הנפט יימכר לבתי הזיקוק, והגז ינוצל להפקת אנרגיה לחימום שכבות פצלים נוספות. למעט מקרה בודד, מעולם לא נעשה שימוש בטכנולוגיה זו להפקה מסחרית, על-אף הניסויים הרבים שנעשים בה בארה"ב.

המדינה, אשר נתנה ל- IEI את הזיכיון ראתה לנגד עיניה רק את האפשרות להפיק כמויות גדולות של נפט. לפרויקט בסדר גודל כזה תהיינה השלכות עצומות הנובעות משימוש בכמויות ניכרות של חשמל לחימום הפצלים והעלאת פליטות גזי החממה בישראל; פרישת תשתיות אדירות להובלת הנפט ולסילוק העפר שיוצא מהקידוחים; ועוד ועוד. כמובן לא נשקלו ההשלכות על חבל עדולם, שיהפוך מאזור תיירות, ארכיאולוגיה ויצור יין לאזור שישמש את תעשיית הנפט. יותר מכך, תושבי החבל, שנזעקו למאבק נגד הפרויקט והשלכותיו נאלצים להתמודד עם האשמות כאילו הם מעדיפים את "הווילות שלהם" על האינטרס הלאומי.

בשדה בריר קיבלה חברת "רותם אמפרט" מקבוצת החברה לישראל זיכיון לכרות פוספטים במכרה פתוח. השדה נמצא 3.5 ק"מ בלבד מהעיר ערד ומהעיירה כסייפה, ו- 600 מ' מהיישוב הבדואי אל-פורעה, שעומד בפני קבלת הכרה. כריית פוספטים במקום תיצור מפגע קשה של זיהום אוויר, חלקיקים נשימים, אבק המכיל חומרים מסרטנים, רעש, פגיעה בנוף, הרס אתרי ארכיאולוגיה ועוד. כל זאת ישפיע על אוכלוסייה של לפחות 45,000 איש. ההשלכות על העיר ערד צפויות להיות הקשות ביותר: העיר, שמתמודדת עם בעייה קשה של זרים תתקשה למשוך אליה אוכלוסיה חזקה ולעמוד על רגליה מבחינה כלכלית, כאשר היא תהיה מכוסה יומם ולילה באבק פוספטים רעיל.

גם כאן ממשלת ישראל נראית אדישה למדי. לא זו בלבד שהיא אוטמת את אזניה לקריאות להעלות את שיעורי התמלוגים על כריית הפוספטים (אוצר הטבע הבודד שעמד לרשות המדינה במשך עשרות שנים) כדי שתוכל לספק שירותים טובים יותר לאוכלוסייה, אלא שאיכות חייהם של תושבי הנגב היא כנראה עניין משני, לעומת הרווחים הכספיים האדירים שיכולים ליפול בידי "רותם אמפרט". המדינה מעדיפה ליהנות מפרורי מס ההכנסה ומס החברות שתקבל על מיזם שדה בריר, מאשר להשקיע מחשבה בפיתוח בר-קיימא לטובתם של כל תושבי הנגב, יהודים וערבים, ותיקים ועולים כאחד.

עמק ססגון שוכן בחלקה הצפוני של בקעת תמנע. חלקה הדרומי של הבקעה נוצל בעבר לפעילות תעשייתית, ונותרו בו מצבורי אשפה תעשייתית וקרקעות מזוהמות. חלקה המרכזי של הבקעה תפוס על-ידי פארק אטרקציות שהכניסה אליו בתשלום, שגם בו ניכרות שאריות לפעילות כרייה. אל החלק הצפוני עוד לא הגיעה הפעילות ההרסנית, וכך נותר עמק ססגון כאזור ייחודי וטבעי שהכניסה אליו חופשית, משמש לטיולים ובו עובר גם שביל ישראל. דווקא את חלקת האלהים הזו חמדה קבוצת "איגרא", בעלת מלון הרודס באילת, להקים בו מיזם תיירותי שאפתני. המיזם ישתרע על 300 דונם ובו ארבעה בתי מלון נפרדים, שני פארקי אטרקציות ולנחל של מי קולחין מטוהרים במקום נחל אכזב טבעי. בחוסר בושה אופייני משוויצה קבוצת איגרא בכך שהבניה במקום תהיה "אקולוגית".

המיזם עוכב רק תודות להחלטת בית המשפט, שהורה לוועדה המחוזית לבדוק אותו שוב. גם במקרה זה ניצבים תושבי האזור כמעט לבדם מול מכונה משומנת של אינטרסים כלכליים המגובים בפקידי ממשלה שכל עניינם ב"פיתוח". כמות חדרי המלון הזמינים באילת, כמו גם אתרים אחרים בערבה ובנגב שבהם אפשר להקים בתי מלון הם כנראה שיקולים משניים מול היכולת לתת ליזם פרטי ובעל ממון בוננזה קטנה בדמות עמק מדברי יפהפה ובתולי.

לאזרחים אין ברירה, אלא לצאת למאבק חסר פשרות נגד מיזמים אלה (ואחרים), המאיימים להפקיע מידינו את הארץ. כדי להצליח, אסור להשאיר את המאבק כ"ירוק" וא-פוליטי, אלא לחשוף את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית של הממשלה שעושה את דברם של בעלי החברות העשירים. מנהיגים פוליטיים מקומיים, ראשי מועצות וערים, חייבים לדעת שחבריהם ממפלגות כמו מפלגת העבודה וישראל ביתנו שיושבים בממשלה הם אחראים ישירים להרס שעומד להתרגש על בתיהם.

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

23 Responses to “מאבקים סביבתיים – לקרוא לאויב הניאוליברלי בשמו”

  1. ×§. טוכולסקי הגיב:

    צודק א. קוריאל, לצערי קריאתו כמו קריאות של רבים וטובים צפויה להשאר כקצף על פני המים. השמאל משותק ומפולג, בין יחימוביץ המאוהבת בתפקיד הילדה הרעה בעבודה המתכלה, מרצ המתבוננת בעצמה נעלמת בפליאה , הירוקה מימד המפוצלת בין פלג קטן אחד לשברירים אחרים וחדש הצודקת ושוכננת בדד, כלום לא משתנה, אפילו השריפה הגדולה לא תביא לאיחוד השמאל שלא לדבר על תושבי ערד המסכנים או נופי הדרום.

  2. איציק יאפ הגיב:

    ק. יש פה נקודת אור אחת, שהיא בעיני חשובה.

    לראשונה אני שומע על מישהו שמקשר בין המאבק שלו לבין השיטה הניאו ליברלית, ולא בין המאבק שלו לבין איזה שר או ח"כ או ראש ממשלה מזדמן. אולי זה מסמן סוג של מגמה? אולי כל המאבקים מעכשיו יבינו שהם נלחמים נגד השיטה ולא נגד הבובות?

  3. איציק יאפ הגיב:

    ותיקון של עצמי: מה שהופך את זה לא ל"מאבק שלו" אלא לחלק מהמאבק שלנו, חלק מהמאבק הכוללני.

  4. ראשית עלי לציין שאני מסכים שהמאבקים הירוקים הם פוליטיים מאין כמוהם. לדעתי הם חייבים להיות גם מפלגתיים. כמו שכבר כתבתי לפני, יחד עם מאבקים חברתיים הם צריכים להיות הרבה יותר מפלגתיים ופוליטיים מאשר הנושא המדיני.
    אבל, אל לנו לשכוח, שסוציאליזם קלאסי אינו דואגת לסביבה יותר מניאו ליברליזם. שתי הגישות מניחות בבסיסן שיש לנצל את המשאבים הטבעיים בצורה מאקסימלית רק שהן נבדלות בינהן בדרך חלוקת השלל.

    ההבדל בינהן לבין אידאולוגיה ירוקה אמיתית היא שהירוק קורא לשויון בין דורי (ואפילו למידה מסוייימת של שויון כלל אורגני) ומבין שההתחשבות בדורות הבאים חייבת לכלול מידה מסויימת של ויתור מהדור הנוכחי. מובן שהקריאה הזו לשויון, חזקה עליה שתהיה פוליטית. מובן גם שהבסיס הערכי של ס"ד קרוב יותר לתפיסה הירוקה שכן שניהם מחייבים תכנון מאסיבי בכלכלה. אבל, יש לזכור שלאורך ההיסטוריה אין בכלל התאמה בין שלטון סוציאליסטי לשלטון שומר סביבה.

    אדגים:

    1. מדינת ישראל בשיא תפקודה כמדינת רווחה ביצעה עוולות סביבתיים בלתי רגילים. היא יבשה את ביצת החולה. יש לציין ×›×™ כבר אז היו רבים שהבינו את המשמעות האקולוגית הנוראה של התהליך ×”×–×”. אותם אנשים קיבלו פרס ניחומים בדמות שמורת הטבע הראשונה בישראל – היא שמורת החולה. בין הירדן לים עוברת חצי מיליארד ציפורים בשנה (המקום השני בצפיפותו בעולם). הפגיעה במגוון המינים הייתה אנושה. למי שעדיין לא ברורה לו חשיבותו של מגון מינים מלא ככל הניתן, כדאי לו לדעת שיערות שבהם ישנם עדרים בריאים של אוכלי עשב (כמו שהיו לפנים בכרמל) אינם נשרפים כמעט לעולם.

    2. גם היום, המאבק של פעולה אזרחית לחלוקת רווחי הגז לדוגמא, מתייחס לדורות הבאים רק כמס שפתיים ולא מביא בחשבון את הנזקים הקשים של הפקה מהירה ובלתי מרוסנת של המשאב המידלדל. (שלא יובן לא נכון, אני בעד העברה של הרווחים למדינה). מחשבה ירוקה אמיתית בנושא מחייבת ריסון הפקה ולא רק הקמת קרן פיננסית לדורות הבאים. בנורווגיה הס"ד שכולם מתהדרים בהפקת הנפט והגז שלה, מופקים המשאבים הללו בקצב מסחרר (אחד הגבוהים בעולם), בעוד שנים לא רבות הם יגמרו ובנתיים המחיר בשוק יורד, מונע התייעלות אנרגטית והשקעה בפיתוח אנרגיות מתחדשות ומחזק את צריכת האנרגיה המופקרת. נכון, הרווחים שם הולכים למדינה ונשמרים גם לדורות הבאים אבל זה לא בהכרח עוזר לסביבה.

    3. גם היום וגם לאורך ההיסטוריה קל לראות שפעמים רבות משטרים של כלכלות ריכוזיות פוגעים בסביבה לעיתים יותר ממשטרים ליברליים. מובן שבריה"מ פגעה הרבה יותר בארצה מאשר ארה"ב. רבים גם יטענו שלמדינה יש יכולת טובה יותר להגן על הסביבה כרגולטור מאשר כבעל ענין ישיר. אם המדינה מרויחה ישירות ממשאב מסוים יהיה לה קשה יותר לרסן את הפקתו לעומת ריסון של בעל הון. נכון כולם כאן יקפצו ויגידו שבישראל זה לא קורה. אני מסכים, זה לא קורה. זה גם לא בדיוק קרה כאשר המדינה היתה אחראית ישירה על המשאבים. (אני עדין מאמין שבנושא משאבים עדיפה בעלות ישירה וממשל עם מודעות)

    4. שני האלמנטים החשובים ביותר בהסתכלות ירוקה הם הרגלי הצריכה והרגלי הילודה. בענין הצריכה קל לירוק ולאדום לשתף פעולה. לירוק הקטנת הצריכה היא יעד מרכזי ולאדום הקטנת הצריכה היא תוצר מידי של יעדים אחרים. לגבי תכנון הילודה, אני לא כל כך בטוח שזה מתאים. אם מדיניות אדומה מסויימת מעודדת ילודה המתקרבת ל3 ילדים או יותר לאישה, היא ממש לא ירוקה.

    לסיכום ירוק וגם אדום, שניהם בעד כלכלה מתוכננת בניגוד לליברליזם. זה עדיין לא אומר שהם אחידים. אני חושב שהאדום צריך עוד לעבור שינויים רבים בכדי להיות ירוק יותר והירוק מוכרח לשים לב שבסיסו הוא גם אדום.

    הלוואי וזה יקרה.
    אדגיש שוב את הסכמתי למרכז הרעיון שלך – הירוק הוא פוליטי. הוא חייב להתפס ×›×›×–×” ולהיות מוצג ×›×›×–×”. בישראל יש גם הכרח גדול לשילוב כוחות בינהם.

  5. א. קוריאל הגיב:

    אני שמח על ההסכמה ועל ההערות הבונות.
    חייבים לדעת שהתפיסה הסביבתית התפתחה מאוד בשנים האחרונות, ולכן קשה להפיל על שלטון מפא"י ועל השלטון הקומוניסטי עוולות סביבתיות, שנעשו בתקופה שכמעט לא היתה מודעות לנושאים האלה.
    היום במדינת ישראל הגורמים המזהמים ביותר הם חברות בשליטה של בעלי הון פרטיים. חברות אלה שולחות את שליחיהן לפוליטיקאים כדי שייעשו להן עוד ועוד הנחות במחוייבויות הסביבתיות שלהן. הממשלה שמלאה בבובות של בעלי החברות בדרך כלל נוטה לצדם.
    זה המאבק ובו צריך להתרכז.

  6. דליה הגיב:

    האם החברה שקיבלה את הזיכיון בעדולם היא חברה מוכרת? מי הם בעליה?
    מה משמעות המשפט" קיבלה זיכיון…"? השאלה היא מי נתן את הזיכיון? חשוב להצביע על המשרד הממשלתי, השר הממונה, היוזמים את המכרזים הללו. על האצבע המאשימה להיות מופנית אל אותם גורמים בממשלה המפקירים את נכסי הציבור לטובת בעלי ההון.

  7. באדיבות משרד התשתיות.

  8. א. קוריאל הגיב:

    לדליה.
    הזיכיון ניתן לחברה על-פי חוק הנפט. מי שמעניק את הזיכיון הוא הממונה על הנפט במשרד התשתיות הלאומיות, ד"ר יעקב מימרן. משרד התשתיות נשלט כידוע על-ידי מפלגת ישראל ביתנו.
    זהות החברה ובעליה פחות חשובים. אין פה טענה של שחיתות, חלילה, מצד ד"ר מימרן, או השר לנדאו.
    הבעיה היא כידוע בשיטה, ולא במקרה ספציפי זה או אחר.

  9. כתבת – "חייבים לדעת שהתפיסה הסביבתית התפתחה מאוד בשנים האחרונות, ולכן קשה להפיל על שלטון מפא"×™ ועל השלטון הקומוניסטי עוולות סביבתיות, שנעשו בתקופה שכמעט לא היתה מודעות לנושאים האלה."

    אנא קרא שוב את תגובתי ושים לב שמה שכתבת לא רלבנטי לדוגמאות שנתתי.

    לגבי החולה (ועוד רבים אחרים) ציינתי שהיו אז מי שחשבו אחרת כלומר החשיבה הסביבתית הייתה ידועה וברורה.
    לגבי הקומוניזם, השוותי בין היחס לסביבה של שני משטרים באותה תקופת זמן כך שהתירוץ של חשיבה סביבתית הוא לא רלבנטי.
    הדוגמא השלישית של פורום "פעולה אזרחית" ומדיניות נורווגיה בניהול משאבי הגז קורות שתיהן היום.

    לסיכום, אני מסכים שהיום צריך להיות מאבק משותף בשלטון הפירמידות אבל אתה מוכרח להודות שהדוגמאות שהבאתי, וגם ההגיון הבריא, מראה שיש פער בין הירוק לאדום. בשלושת הדוגמאות לעיל, שימוש היתר במשאבים נובע מרצון להיטיב עם כלל הציבור. יש ניגוד מבני בין הרצון הזה לבין הרצון לדאוג לדורות הבאים ולכלל הביוספירה.

  10. דליה הגיב:

    לא. קוריאל
    אם מדובר בשיטה שיש בה בעייה, עלינו להצביע על כך. לנתח את השיטה ולחשוף את ליקוייה.

  11. א. קוריאל הגיב:

    לאורי. אני שמח שאנחנו מסכימים על כך שצריך לאחד כוחות במאבק נגד שלטון האוליגרכיה של ההון ועושי דבריה בממשלה ובכנסת.
    אין ספק שיש נקודות מחלוקת בין הירוק לאדום, אבל ביסודו של דבר תפיסת העולם היא קרובה, ושואפת לאותם דברים. למשל, האדומים חותרים לשוויון והירוקים חותרים להגדלת המרחב הציבורי ופתיחתו לכולם. המרחב הציבורי הפתוח מקדם את ערך השיוויון ×›×™ אין בו מקום לפערים בין עשירים לעניים ובין עדות או דתות. שני הצדדים מבקשים לקדם תחבורה ציבורית, אם כשירות לעובדים (אדום), ואם כאמצעים לחיסכון בדלק ולהפחתת פליטות של ×’×–×™ חממה (ירוק). שני הצדדים שותפים למאבק לתקני בטיחות במפעלים – ×›×”×’× ×” על העובדים וכהגנה על הסביבה. בעניין ×”×–×” יש יתרון לאדום, משום שהדרך הטובה ביותר להבטיח ×”×’× ×” על עובדים היא בהתארגנותם. ויש עוד דוגמאות רבות.
    בקיצור, יש הבדלים בין אדום לירוק, אך המשותף גובר בהרבה על המפריד. היחידים שמרוויחים מהמחלוקות חסרות הטעם בין ירוקים לאדומים הם החזירים הקפיטליסטים ועושי דברם.
    לכן, הגיע הזמן שרסיסי האדום והירוק בצד שמאל של המפה יתאחדו, ויפסיקו לריב על קוצו של יוד בכל דבר ועניין.

  12. עמית- ×” הגיב:

    נכון שישנם הבדלים בין תפיסה ירוקה בלבד לתפיסה אדומה בלבד.
    לכן האינטגרציה של האדום והירוק נותנת תוצאה כל כך משובחת.
    אם מוסיפים לזה לבן (של שלום)יכולות להתקבל שתי תוצאות שונות קיצונית ושתיהן איטליה, דוקטי או ברלוסקוני.

  13. חייבת להיות אינטגרציה אדום ירוק.
    בעניין איחודים בשמאל, הם חשובים מאד אבל הם לא יעזרו מבחינה אלקטוראלית. השמאל חייב להתנתק מתפיסותיו כאילו יוזמת ז'נווה היא הפתרון היחיד המוסרי, הצודק והאפשרי ליישום מיידית.

  14. איתי הגיב:

    קוריאל,

    אכן זה צריך להיות פוליטי, אבל אם יש סיבה אחת שבגללה מאבקים ירוקים מצליחים בארץ הרבה יותר ממאבקים אדומים, זה דווקא בגלל היכולת הטובה שלהם למשוך פוליטיקאים ואישי ציבור שהם בעלי עמדות ניציות וכלל לא אדומות.

    בהפגנה נגד הרפורמה בתכנון מתחת למפלצת הולילנד שבה נכחתי נאמו חכים מהימין הניצי ביותר ועד השמאל, וכן ×”×’'×™× ×’'×™ מהתנועה הניאוליברלית לאיכות השלטון. בלי החיבור ×”×–×” (ובלי כסף שמגיע לעתים מבעלי עניין כספי – כמו בחוק המיחזור, סיפור לפעם אחרת) בעצם בלתי אפשרי להצליח. כנל הפגנות שהשתתפתי בהן בעניין תוכנית ספדי עם חכים מישראל ביתנו (יורי שטרן זל) ועד מרצ, דרך כוכב ההפגנות עמרי שרון ממפלגת ההון שלטון, שבכלל ×”×™×” באותה תקופה פושע מורשע והיה מוזר לראותו מהלך בינינו.

    כשאתה עסוק בלהציל חוף או יער או מדבר, כל בעל ברית אד-הוק (ובלבד שאינו סוס טרויאני) הוא נכס, ואינך מפשפש בדעותיו בעניין הכיבוש או גבולות ההלאמה/הפרטה, אחרת תגמור עם שניים וחצי פעילי חד"ש ונוער בנק"י שלא ממש יועילו לך בהצלת הסביבה מהאיום.

  15. קוריאל, אפלבוים (תגובה 4) ואיתי (מעלי) – מסכים עם שלושתכם. שלושת הטענות נכונות:
    א. הניאו ליברליזם מקדש רווחים של תאגידים, תוך התעלמות מצרכי האדם, הסביבה והדורות הבאים (קוריאל).
    ב. ס"ד היא פתרון מועדף ("אם כבר הורסים את הטבע, אז בואו לפחות נחלק את השלל באופן הוגן"), ×›×™ היא נותנת יותר כוח לציבור – אך הציבור גם צריך לנצל את הכוח ×”×–×”, ולדרוש מדיניות שמתחשבת יותר בשיקולים סביבתיים ארוכי טווח (אפלבוים).
    ג. עד שיגיע חזון אחרית הימים ויהיה בארץ כוח ס"ד וירוק משמעותי, צריך לשתף פעולה אד הוק במאבקים סביבתיים עם כל מי שאפשר, מאריה אלדד ועד דב חנין (איתי).

  16. עוד משהו: מצד אחד, באופן אינטואיטיבי, מבלי להכיר לעומק את הפרטים, המאבק למען חבל עדולם אכן מעורר הזדהות. ממה שידוע לי זה אכן הרס סביבתי כבד ומיותר, שטומן בחובו גם סכנות בריאותיות.
    מאידך, יש כאן בעייה טיפוסית: מי שגר בבית צמוד קרקע בישוב מרוחק אכן צורך הרבה יותר אנרגיה ונפט ממי שגר בעיר. את הנפט הזה אכן צריך להפיק איפשהו.

    לכן, כרגיל במקרים כאלה, תושבי האזור צריכים להסביר – קודם כל לעצמם – האם אין כאן סוג של NIMBY (Not In My BackYard) – כלומר, "אני בעד להמשיך לצרוך הרבה אנרגיה ולנסוע הרבה ברכב הפרטי, אבל בתנאי שאת הנפט ואת החשמל המזהמים והמסוכנים ייצרו בחצרו של מישהו אחר, ולא בחצר שלי".

    התפיסה של קיימות טוענת, שהמטרה המרכזית היא לא להעביר את המטרדים הסביבתיים ממקום למקום, להקטין את טביעת הרגל האקולוגית, כדי להפחית את הצורך במפגעים סביבתיים.

  17. עמית-×” הגיב:

    איתמר
    בנוגע לחבל עדולם.
    ראשית מדובר באזור בעל חשיבות היסטורית שלמרות הבניה המודרנית של מבנים ותשתיות, אפשר לראות איך נראה לפני אלפי שנים.
    שנית מדובר באזור נופש ותיור שלא רבים כמוהו בארצנו הצפופה.
    שלישית נכון שמגדלי אקירוב זאת הבניה הכי ירוקה שאפשר אבל, יש זכות קיום גם לישובים כפריים אינטימיים כל זמן שלא נותנים להם לגדול מעבר לפרופורציות.
    רביעית זאת פעם נוספת בה משאבי הכלל ניתנים למיעוט עשיר כקורח, וכל זאת תוך הימור לגבי התוצאה.

    בנקודה זאת אני מבקש להזכיר את המאבק שהתקיים בין שותפות הגז הצפונית (תמר) לתושבי חוף הכרמל.
    התושבים התנגדו להקמת תשתית סינון והפחתת לחץ על החוף, דבר שהיה גוזל עד 250 דונם מהציבור.
    המאבק דחק את השותפים להקים את המתקן בלב ים.
    ראה זה פלא בניגוד לכל האיומים, היום בניית המתקן מתקדמת מאוד וייתכן שיגמרו אותו עוד לפני שהפקת הגז בקידוח תתחיל.

  18. איתי הגיב:

    איתמר,

    חשוב לזכור ×›×™ בשפלת יהודה גרים גם בורגנים עם וילות מרווחות וארבע-על-ארבע וגם קשי יום צאצאי העליות של שנות החמישים (ואף לפני ×–×” – למשל התימנים ממושב ישעי). לאלה האחרונים אין רכבי שטח חדישים ואין להם רמת הכנסה המאפשרת קניית דירה בעיר כמו מודיעין או אפילו בית שמש.

    העובדה שאין אצלם ולא היתה תחבורה ציבורית נאותה ושבכלל זו "מדינה אחרת" (גם בעידן-טרום הפרטה) אינה אחריות שלהם אלא של המדינה.

    מאנשים שבקושי שורדים אי אפשר לצפות שינהלו מאבקים סביבתיים, כשאין להם כוח אפילו לנהל מאבקים לביטול חברות קבלן או נגד ויסקונסין.

    מאידך, אם תפריד בין בורגנים "טובים" (שנוסעים רק באופניים, גרים רק בבניינים משותפים ולא אוכלים פרות ×›×™ ×–×” פולט ×’×–×™ חממה) ובין בורגנים "רעים" – לא יישארו לך חיילים למאבק (×’"×  – גר בבית משותף, נוסע רוב הזמן באוטובוס, מביא ילדה לגן ברגל, אוהב מאוד בשר, רוב הימים לא אוכל ×›×™ ×–×” יקר).

    במלים אחרות – גם ×”"ירוקים" צריכים להיזהר מאותה טהרנות שאותה קל להם לראות כשהם מתבוננים מהצד בויכוחים בין אדום בהיר ואדום ×›×”×”.

  19. עמית, ראה מה שר האוצר (בשליחות השותפויות) חושב על זה
    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20101128_223120&log=true

    איתמר, אני מסכים עם איתי על ה"טהרנות" הירוקה שצריך להזהר בה. השמירה על השטח היא אינטרס עליון של עירונים בתל אביב, לא פחות משל תושבי החבל. יש מקום חשוב לצורות התיישבות מגוונות. חייב להיות פיצוי כלכלי נאות מצד יושבי הפרברים על חלקם הגדול מדי בחיסול המשאבים. השקעה בערים, ביטול נוהג הרכב הצמוד, השקעה בתחב"צ, שינויים בהרגלי הצריכה, וכן כן, גם עידוד של ילודה הגיונית הם כולם נחוצים מאד, וכולם פוליטיים מאד וישתנו רק בהחלטות אמיצות של ממשלות.

    אין ספק שצמצום הצריכה הוא המטרה הירוקה האמיתית. הבעיה ששר התשתיות שלנו אומר שמי שרוצה לדאוג לעם ידאג קודם כל לחשמל נקי וזול. חשמל זול ,גם אם הוא נקי יותר (למשך 40 שנה בלבד, עד שיגמר הגז) יצור פשוט החרפה של הבעיה ויעביר אותה אל הדורות הבאים בצורה חמורה בהרבה.
    הוא לא עושה זאת בשם הטייקונים הוא באמת חושב שהוא דואג לעם וזה הדבר הכי חמור.

    אפשר לקרוא על דעתי בנושא עוד
    http://hayeruka.wordpress.com/?s=%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9F+%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%94

  20. עמית-×” הגיב:

    אורי
    המתקן הולך ונבנה ברגעים אלו ממש מול חופי אשדוד (אם כי ישנם עזתים שטוענים כי הוא מולם).
    הבניה שלו לא תעכב דבר משום שזמן הבניה שלו ושל כל המתקנים הקשורים אליו קצר מהזמן שלוקח לבנות אסדת הפקה לקידוח תמר.

  21. כמובן. אני חושב בדיוק כמוך. הבעיה היא ששר האוצר חושב אחרת ועל זה הכתבה

  22. עמית-ה,
    הטענה שלך כאילו "מגדלי אקירוב זו הבנייה הכי ירוקה שיש" היא טעות רווחת. הארגונים הסביבתיים לא חותרים להקמת מגדלים רבי קומות, מה גם שמגדלים כאלה יוצרים שלל בעיות חברתיות וסביבתיות.
    הבנייה המועדפת היא של בניינים בגובה 4-8 קומות, וברמת ציפוף סבירה, שמאפשרת גם איכות חיים טובה, וגם טביעת רגל אקולוגית נמוכה.
    מסכים עם מה שציינת – בוודאי שיש מקום לישובים כפריים אינטימיים. הבעייה היא, שלא רק שמאפשרים להם לגדול מעבר לכל פרופורציות – אלא אף מעודדים את ×–×” במרץ, למשל: מסעות פרסום ממשלתיים למען בנייה צמודת קרקע; חלוקת ארנונה מפלה מאוד בין ערים בפריפריה (ערד, דימונה, ירוחם) לבין מועצות אזוריות סביבן (מ.א. תמר), ועוד.

    איתי,
    יש בעייה עקרונית עם מאבקים סביבתיים רבים בארץ. החברה להגנת הטבע נאבקה בשנים האחרונות נגד התוואי של מסילת הרכבת המהירה לי-ם, נגד תחנת כוח סולארית בדרום ונגד טורבינות רוח בצפון. זאת, בנוסף לאינספור מאבקים נגד תכניות בנייה.
    יותר מדי פעמים נדמה, שהמאבקים בסך הכל מעבירים את לחצי הפיתוח ממקום למקום – שהוא לעתים קרובות פשוט חצרו של מי שהכי עני וחלש, ואין לו כוח להתנגד.
    זאת הבעייה, שהתכוונתי להצביע עליה.
    מכל מקום, תודה על ההערה. יש משהו בדבריך, ואקח זאת לתשומת ליבי.

  23. דקל-דוד עוזר הגיב:

    תכלס בד"כ אני אוהב אבטיח בלי גרעינים, אז אני בעד!

Leave a Reply