בהמשך לדיונים בעד ונגד ראמ"ה ומדיניות המדידה בחינוך, מציע דקל דוד-עוזר, חבר עבודה שחורה, להתמקד במדדי-עומק ארוכי-טווח ומעמיד לדיון שני מדדים לדוגמא במאמרים רבים קיימת התנגדות למדדים במערכת החינוך, אלא שההתנגדות האמיתית אינה על עצם השימוש במדדים, אלא על המדדים עצמם; אני מציע בזאת מספר מדדים חשובים ובראשם מדד האמון.
במספר רב של מאמרים כאן בעבודה שחורה ובמקומות אחרים, נטען כלפי מדיניות המדידה של משרד החינוך שהיא גורמת למצב שבו "המערכת מודדת את עצמה לדעת", וכי למעשה המדדים הופכים את מערכת החינוך למערכת רעועה, נטולת ערכים, אך ורק מתוך רצון להוכיח שהפתרון היחיד "להציל את המולדת" הוא פיתרון ההפרטה.
במאמר זה אני מציע צעדים חלופיים כנגד מדיניות ה"אנטי-מדידה" שמוגשת כאן; לעמדתי, יש להציע מדדים ארוכי טווח ומדדים ערכיים.
בעולם הניהול העסקי קיים משפט שגורס כי "דבר שאינו נמדד אינו מנוהל"; אמנם צירוף המילים "עולם הניהול העסקי" מעורר חלחלה בקרב חלק מהחברים כאן, אבל לטעמי ניהול הוא ניהול בהתאמות המתחייבות, וניהול מערכות חינוך אינו דורש ביטול עיקרון המדידה – ההפך הגמור הוא הנכון. בוודאי שלא יכולים שונאי ראמ"ה או מתנגדי מדידה להאשים את המדידה בליקויי מערכת החינוך בשנות ה-90, בהן לא הייתה קיימת מדידה. יתר על כן וכפי שאמר איתי : כל מתנגדי המדידה משתמשים במדידות אלטרנטיביות על מנת לבסס את טענותיהם כנגד המדידה.
לטעמי, הדבר הנכון לעשות הוא לחייב מדידה של נתוני עומק, ובעיקר נתוני אישיות וערכים, ואני מבקש להציע כאן מספר מדדים, שאני לאו דווקא בטוח שהם המדדים הנכונים ביותר ולכן לאחר שאציע אותם אשאיר את השטח לתגובות ולהערות לפתיחת דיון בנושא.
מדד א': אמון והפלייה במערכת.
"אמון" הוא ערך בסיסי העומד בבסיסה של כל חברה וקהילה, אך גם בבסיסו של כל מערכת יחסים שמטרתה להשפיע בדרגות עמוקות. באם התלמידים לא לומדים אמון מהו, ואינם מרגישים שבתי הספר, המורים וההנהלות פועלים לטובתם – הרי ששום דבר שייעשה לא יתקבל.
מדדים לאמון קיימים ולמעשה מדובר בעניין קל ופשוט למדידה: יש להעביר סקר סוציומטרי 360 על המורים והתלמידים.
המורים ידרגו את התלמידים והתלמידים ידרגו את המורים בשאלות לדוגמת השאלות הבאות:
האם אתה חושב שהמורה X מעוניין בטובתך, או שהוא רק רוצה להעביר את החומר?
ביחס למורים אחרים, עד כמה המורה X מתאים לתפקידו?
מה היית מציע למורה X לשפר על מנת שיהיה מורה טוב יותר?
באיזה מידה אתה חושב שלתלמיד X יש עתיד כאקדמאי?
באיזה מידה אתה חושב שהתלמיד X מפריע להתנהלות השיעורים?
וכו'
מדד ב': תלמידים שנגררים לעבריינות כוחנית
עבריינות כוחנית היא ביטוי להתפרקות החברה; אכן, הפערים החברתיים ותיסכולים מסויימים יכולים לתת הסברים, אבל בסופו של יום, ילד שדוקר, ילד שמאיים, ילד אלים – לא נותן לנו תקווה ל"עתיד טוב יותר".
הבעיתיות במדד היא שילד מתפתח להיות אלים; מדובר בתופעה חברתית שבית הספר הוא לחלוטין לא האשם העיקרי בה, ולעיתים ההתפרצות של האלימות מגיעה בעתיד, אך לטעמי, ניתן לזהות מגמות בהתאם לבתי ספר, וגם אם יתברר שאי אפשר, לפני שמגיעים למסקנות, יש לנסות ולבחון האם זה אפשרי.
מכאן שעלינו למדוד את כמות הילדים המעורבים במקרי אלימות, הן בתקופה שהם בבית הספר והן במשך שנה-שנתיים לאחר צאתם מבית הספר כמדד להצלחת בית ספר.
Tags: בתי-ספר, הרשות-הארצית-למדידה-והערכה-בחינוך, מדידה והערכה בחינוך, ראמ"ה
סקר סוציומטרי לא יעבור!
ראשית סקר כזה על המורים לא יעבור כי הוא יהיה מוטה על ידי הציונים, במיוחד במערכת הבוחנת את התלמים במהלך כל השנה ולא רק בתום קורס.
סקר סוציומטרי על התלמידים לא יעבור משום שההורים לא יאפשרו זאת ובצדק, מחשש לפגיעה חברתית בילדם.
וזה רק על קצה המזלג.
אין כאן התנגדות עקרונית למדידה ואין מצדדים פה במדיניות של אנטי מדידה. יש ביקורת על ההגזמה במדידה. השאלה היא איזה פרמטרים מודדים ולאילו מטרות. אתה מציג שני מדדים ואינך משייך אותם לקטגוריות. קטגוריות יכולות להיות: מדד הישגי תלמידים, מדד הערכת מורים,
מדד אקלים בית ספרי ועוד. מערכת החינוך בעבר מדדה את עצמה, אך באופן מושכל ולא מוגזם. בעיה נוספת היא שהנטיה למדדים היום מיועדת לצורך תגמול כספי או מניעתו בקרב גורמים במערכת.
שושי צודקת, סוציומטרי זה דבר גרוע.
אם תיתן לתלמידים להיות הבוחנים של המורים זה יהיה קטסטרופה. אצלנו באקדמיה המשובים מתקבלים לפני שהתלמיד רואה את ציונו בקורס (בשונה מבי"ס), ועדיין זה די ברור למורים שהתלמידים המצטיינים שלרוב נהנים בשיעור מפרגנים, ואילו התלמידים החלשים מפתחים אנטי למורה ומאשימים אותנו המורים בכישלונם.
באופן כללי, הדברים שאתה מתייחס אליהם נקראים "אקלים בית ספרי".
http://www.bet-yatziv.ac.il/data/elchanan/concept.htm
מדידתו של האקלים הבית ספרי היא בוודאי מאתגרת יותר ושנויה במחלוקת ממדידת רמת הקריאה או האנגלית של התלמידים.
אין זה אומר שבגלל שקשה למדוד, צריכים לחפש את המטבע מתחת לפנס ולמדוד את מה שקל יותר למדוד (וגם מדידה תקפה ומהימנה של בקיאות בחומר היא לא דבר פשוט).
מאתר ראמ"ה "סקרי האקלים והסביבה הפדגוגית במיצ"ב נועדו לספק לבית הספר תמונה מפורטת אודות האוירה בבית הספר והתהליכים הפדגוגיים המתרחשים בו, כפי שעולה מהשאלונים שהועברו לתלמידים ומהראיונות שנערכו עם המורים. השאלונים מספקים מידע מקיף ורלוונטי על הממדים החשובים בתחום זה, ובהם: רמת המוטיבציה של התלמידים; היחסים בין המורים לתלמידים; אירועי אלימות ותחושת המוגנות של התלמידים; עבודת צוות בקרב סגל ההוראה ועוד. ממדים אלו מבוססים על תובנות ממספר מקורות: קבוצות מיקוד עם מורים ומנהלים, דיונים עם הגורמים הממונים במטה משרד החינוך, היוועצות עם חוקרים מהאקדמיה וסקירה של הספרות העדכנית."
עוד פרטים על איך נמדד אקלים בית ספרי כיום:
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/4573EC84-A936-45E3-B9C6-35772C02DB56/119370/Aklim_Quest.doc
ומה אתם אומרים על אלימות והתנהגות תלמידים מחוץ לבית הספר ומדדים ארוכי טווח (אחוז הגיוס הוא דוגמא), למרות ההטייה הברורה של גורמים זרים?
השאלה היא מה רוצים לגזור מהנתונים האלה?
אחרי שאני מודד כמ תלמידים היו מעורבים בקטטות מחוץ לשעות הלימודים וכמה התגייסו לקרבי (נתון שאותו דווקא צה"ל מקפיד למדוד ולהדליף לתקשורת, באחד המדדים הכי לא מהימנים ונעדרי שקיפות שנתקלתי בהם)? איזה משקל צריך להיות למדידות הללו בתקצוב ביה"ס, תגמול המורים או בהתאמת תכניות לימודים? לדעתי אפס.
בנוסף למה שרביב אמר, המדידות מהסוג שאתה מציע מעוררות תהיות חזקות על קשר בין הגורם המסביר (פרמטרים של ביה"ס) לגורם המוסבר (אלימות אחרי בי"ס, גיוס לצבא).
חשוב לציין כי תהיות כאלה קיימות גם לגבי המדדים ה"רגילים", משום שאיננו עורכים ניסוי במעבדה.
לדוגמה, העובדה שבבי"ס א' ההישגים בפיז"ה מדעים יותר טובים מבבי"ס ב' אין משמעה בהכרח שבביה"ס הזה מלמדים יותר טוב מדעים. יש לא מעט גורמים אפשריים אחרים, שיכולים להסביר הבדל גם בהיעדר שוני באיכות ההוראה.
חלק מהגורמים אפשר לנסות לבדוק אמפירית אבל לא תמיד זה פשוט (האם יש הבדל בפרמטרים דמוגרפיים כמו מעמד סוציואקונומי או השכלת ההורים, האם יש הבדל בסלקטיביות בקבלת תלמידים, האם יש הבדל במדיניות הנשרה).
אם בלתי אפשרי להוכיח קשר בין סיבה ומסובב כשמדובר במשתנים בתוך בית הספר, קל וחומר שזה נכון לגבי משתנים שנמדדים מחוץ לבית הספר.
אני מקווה שזה לא יישמע מתנשא (זה בטח כן) אבל אני מרגיש שאתה קצת מנסה להמציא את הגלגל בזירה שיש בה כבר המון ידע – אקדמיה, מורים וותיקים, מנהלים, משרד החינוך.
הידע הזה הוא כמובן לא קונצנזוס של קול אחד (מצב שהיה מצדיק את תפקידך בתור החושב מחוץ לקופסה או "הנער הקטן שמצביע על כך שהמלך עירום"). יש ויכוחים אדירים בעניין מדידה חינוכית טובה (כולל התחום הספציפי של אקלים בית ספרי וחינוך לערכים) בין חוקרים שונים ובין חוקרים מסויימים לבין ה"שטח". לדעתי התפקיד של "האזרח הקטן" במקרה הזה הוא קודם כל להקשיב לכמה שיותר דעות מומחים ולקרוא את הנתונים, ורק אח"כ לחוות דעה.
אחת הביקורות של מורים בעלי ההון דברת ולאוטמן הוא שהם לא באמת מבינים בחינוך, ושעצם הטלת המשימה לתכנן רפורמה בחינוך על אדם שאינו איש חינוך אלא איש עסקים מלמדת משהו על היחס של המדינה לחינוך. בחינוך כל אחד שהיה פעם בבי"ס או שלח ילד לבי"ס חושב שהוא מומחה (אבל אף אחד לא שולח מורה לעמוד בראש ועדה על רפורמה בבנקים). כנ"ל חביבתך עינת וילף שהדוקטורט שלה לא בחינוך אבל יש לה אמא מורה אז היא כתבה איתה ספר על איך לפתור את כל בעיות החינוך בלי להוציא שקל נוסף מהתקציב. המלצתי – אל תיפול למלכודת הזו.
אמרתי וכתבתי בעבר שחינוך הוא מקצוע למקצוענים וגם אל הפוסט הזה הגעתי בזהירות ובענווה.
אינני מומחה לחינוך ולכן אינני נכנס לתוך סד מסוכן.
עם זאת, בנושא של ניהול אני מבין, בוודאי בעקרונות ולכן אני שואל שאלת תם ומבקש לעורר דיון בנושא מדדים ערכיים ומדד אמון.
אחת הטענות של מומחים היא שצריך למדוד אמון וכי הצלחה של מערכת חינוך היא ארוכת שנים – אז בוא ננסה למדוד את זה.
אני לא אומר שזה מדע מדוייק, אבל אם ננסה אולי נגלה שיש מתאם ונוכל לנסות לשקול היכן לשפר.
ולגבי המצאת הגלגל אני ממש לא מי שהמציא את המדדים הערכיים וארוכי הטווח, למעשה את הפוסט כתבתי בעקבות טור דעה בידיעות של נמרוד אלוני שרציתי לתת קישור אבל לא מצאתי אותו ברשת…