חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הדרך לשינוי: באמצעות מפלגה חדשה או קיימת?

נושאים שעת חברה ב 1.04.08 6:03

בשבועות האחרונים התקיים ב"עבודה שחורה" דיון בו מתחבטים רבים – האם שינוי בחברה יתאפשר דרך מפלגה קיימת, או שמא המוסדות הקיימים רקובים ואין ברירה אלא להקים מפלגה חדשה? כדי לקבל פקספקטיבה נוספת, מתאר ד"ר אודי מנור בטורו השבועי את הפוליטיקה הארגנטינאית בנוסף לחוויותיו מתנועת "תש"ח". המסקנות בסוף.

מאת: ד"ר אודי מנור

בערך בימים בהם שקדתי עם כמה חברים טובים על הקמת 'תש"ח' [תנועה לשינוי חברתי], התקיימו בארגנטינה בחירות לנשיאות, בהן ניצח קירשנר הפרוניסט את מנם הפרוניסט. חשבתי לעצמי איך זה שמתוך אותה מפלגה עולה נשיא המנהל מדיניות סוציאל-דמוקרטית למדי, ומביס את מי שבמשך יותר מעשור ניהל מדיניות ביבית ניאו-ליברלית קיצונית, שנשענה, אגב 'הראש היהודי ממציא לנו פטנטים', על משנתו של מיכאל ברונו. כך נאמר לי במפורש ובגאווה יהודית, בימים בהם החל מנם את מלאכת הפרטת ארגנטינה ומסירת נכסיה לעשיריה ובעיקר לעשירי אמריקה ואירופה. 'גאווה יהודית', כי זה שאמר לי את זה היה אחד מהעשירונים העליונים המשרתים את הרבביון העליון שהוא הוא הנהנה הגדול מההפרטה.

בחזרה לפוליטיקה.
ובכן, בימים בהם שקדתי עם כמה חברים טובים על הקמת 'תש"ח' כאמור, ניצח פרוניסט סוציאל-דמוקרט פרוניסט ניאו-ליברל. התגובה הראשונה שלי היתה משהו בסגנון של 'נו, מה אתה רוצה, מדינת עולם שלישי'. ואז נזכרתי איפה אני חי, והצטנעתי קצת. ועם הצניעות, באה החכמה ועמה התובנות. 'האין זה כך', שאלתי את עצמי, 'גם באמריקה? כי מה זה המפלגה הדמוקרטית אם לא בליל של כיוונים שונים ומנוגדים?'. טוב, זה לא ממש אותו הדבר, אבל עצם המצב בו מתוך אותה מפלגה צומחות חלופות כה מנוגדות הוא בהחלט לא דבר המאפיין את ארגנטינה בלבד. במקרה של המדינה המרתקת הזו, שאני מכיר אותה קצת יותר טוב ממוצ'ילר ישראלי ממוצע, השורשים של הימין והשמאל הפרוניסטי הם למעשה 'הערת שוליים' היסטורית על המהפכה הצרפתית. שהרי כבר בה ניתן למצוא 'ימין' ו'שמאל' המבוססים על אותם אתוסים מהפכניים, שבליבם הרעיון שצרפת שייכת לצרפתים. מהאתוס הזה נגזר סוציאליזם כמובן, כי אם צרפת שייכת לצרפתים הרי שהעושר שמייצרים כל הצרפתים אמור להיות בבעלותם של כל הצרפתים ולהתחלק שווה בין כל הצרפתים. כך אבל להוותנו גם מנקודת מבט של הימין, אמנם לא בתחום הזניח [מבחינת אלו שיש להם] של הכלכלה. הימין המהפכני יגיד 'צרפת לצרפתים' ולכן אין מקום לרעיונות זרים [כמו סוציאליזם] בליבה המהותית של הלאומיות הצרפתית, וצרפתי טוב הוא לא גרמני, לא יהודי והכי חשוב – לא אנגלי. כך גם בארגנטינה של פרון, בהפרש זמנים של מעל ל-150 שנה. כשפרון יצא לדרכו ב-1946, הוא מצד אחד תיעש את ארגנטינה ויצר תמורה דרמטית בחלוקת העושר, אך מהצד השני הוא לחם בכוחות הליברליים ובסופו של דבר הביא עליו את קיצו כאשר יצא כנגד האויב הגדול של הכוחות הליברליים: הכנסיה.
פרדוקסלי?
בוודאי. אך לא יותר מהחיים עצמם. בכל אופן, מהמורשת של פרון, שהלך לעולמו ב-1976, נותרו ימין ושמאל הנושאים את שמו, את שמה של ארגנטינה ואת שמה של עתידה, ונאבקים ביניהם.

בחזרה ל'תש"ח'. כאמור בתחילת שנות האלפיים שקדתי עם כמה חברים על הקמת תנועה חדשה, שמתוך ההגיון הפנימי שלה היתה אמורה להפוך למפלגה. בקיצור אספר כי הקדמת הבחירות הביאה אותנו לצורך להכריע האם ממשיכים להקים או האם קופצים למים הפוליטיים. להכרעה לקפוץ למים התלווה תשלום מחיר, בדמות עזיבתם של כמה חברים מרכזיים, שלא ראו בעין יפה את ההחלטה לחבור ל'עם אחד', המפלגה של עמיר פרץ. יותר מאוחר חבר עמיר פרץ למפלגת העבודה, וכל השאר זו היסטוריה כפי שנהוג לומר.
הנמשל אני מניח ברור, לפחות בחלק אחד של הדברים שרציתי לומר במסגרת מאמר קצר זה. המאבק בנובמבר 2005 בין פרץ לפרס, הוא המקרה הישראלי של המאבק בין קירשנר למנם, או בין סוציאל-דמוקרטיה לניאו-ליברליזם.
באשר למידת סוציאל-דמוקרטיותו של פרץ כבר שיניתי את עמדתי בשנה האחרונה, בלי שום קשר ללבנון, וינוגרד ושאר ירקות בטחוניות. בכל אופן, כן פרץ לא פרץ, המאבק בתוך 'העבודה' ב-2005 היה מאבק מובהק בין 'ימין' ל'שמאל' במסגרת מפלגה אחת.

עד כאן לגבי החלק האחד. החלק השני פחות מובהק ולכן חשוב להצביע עליו ולומר מפורשות: הפרוניזם הוא לא 'רק' סמל ואתוס ומורשת פוליטית [מפוארת יותר או פחות, שנויה במחלוקת יותר או פחות אבל מורשת ללא כל צל של ספק]; הפרוניזם הוא קודם כל תשתית ארגונית בעלת חיים משל עצמה, ולכן גורמים פוליטיים של ממש ירצו לעשות בה שימוש בדרכם להנהיג את מדינתם בדרך נ"ל או ס"ד.
'תש"ח' הוא כמובן סמל. אבל הוא כל כך מופשט, שהדרך לתרגומו לכלל סמל בעל אתוס ומורשת פוליטית היא ארוכה וכמעט בלתי אפשרית. בדיוק של הצד השני של המטבע הפוליטי: התשתית הארגונית בעלת החיים משל עצמה.
'העבודה' או 'מפלגת הצדק' [השם הרשמי של המפלגה הפרוניסטית] – או 'הלייבור' באנגליה או 'הדמוקרטים' בארה"ב או 'הסוציאליסטים' בצרפת – היא מסגרת 'טבעית', כלומר מובנת מאליה לניהול מאבק פוליטי בר סיכוי. והמאבק הפוליטי הזה, בדיוק מכיוון שהוא בר סיכוי, מתנהל על סוגיות הליבה של כל חברה מתועשת נתונה, מאבק שניתן לסכמו בצמד הביטויים 'ימין' ו'שמאל' או ניאו-ליברליזם וסוציאל-דמוקרטיה.

מתוך שלל השאלה הנותרות פתוחות, אתייחס לאחת בלבד: מדוע, אם ככה, הלכת ובזבזת את הזמן על 'תש"ח'? או עוד יותר חד וברור: מדוע ביזבז פרץ את זמנו עם 'עם אחד', כשממילא הוא התכוון מלכתחילה להצטרף ל'עבודה' על פי ההגיון שהוצג עד כאן?
הכי קל לענות 'הייתי תמים' או 'פרץ היה תמים', וכד'. אבל זו לא תשובה מספקת. התשובה המספקת, אם בכלל, נעוצה במימד ההיסטורי. הרי גם 'העבודה' לא היתה קיימת. וכשיצאה לדרכה לפני 90 שנה ויותר [פועלי ציון והפועל הצעיר והבלתי מפלגתיים ואחדות העבודה וכיו"ב] היא היתה בטלה בששים מול 'הציונים הכלליים', שהיתה אז הגורם הפוליטי המשמעותי ביותר, במסגרתו התנהלו העימותית הכבדים בסוגיות הליבה. ובאותה נשימה, פעם לא היה 'לייבור', אלא רק 'ליברלים' ו'שמרנים' או 'וויגים' ו'טורים'. וגם פרון כבר אמרנו החל את דרכו ב-1946 [או 1943]. ו'פרוניזם' הפך למושג רק אחרי שיצא לגלות ב-1955.
כלומר ההיסטוריה מלמדת אותנו שדברים שהפכו גדולים [יחסית] או שהיו פעם קטנים או שפעם פשוט לא היו. ומכאן הנסיון של תש"ח, או של עם אחד, או של ליברמן או ש"ס אם ללכת לצד אחר של המפה, להתחיל בקטן ולסיים בגדול.

אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו גם להביט על התנאים, ולראות מתי כדאי או אפשר לקפוץ למים הקרים של פוליטיקת היש-מאין, ומתי להצטרף לפוליטיקת היש, על מנת להפיק מתוכה את האין. הנסיון של תש"ח מצד אחד, והמהפך הפוליטי בארגנטינה מצד שני, לימדו אותי שבזמן הנראה לעין יש רק דרך סבירה אחת: מפלגה משמעותית קיימת, על נכסיה הפוליטיים הסמליים והחומריים גם יחד.

נערך על ידי טל
תגיות: , , ,

8 תגובות

  1. אזרח ללא פריוולגיות :

    בכנסת-ישראל – מי שלא נחשד, הואשם ו"חלילה" הורשע – לא נחשב ! מה זה חשוב אם הוא ממפלגה קיימת או "מתחדשת" ? –
    הבוקר הורשע חבר-הכנסת בניזרי בעבירות הנחשבות חמורות, בודאי כאשר עובר אותן 'איש-צבור' האמור לשמור אמונים
    ל"הגיינה הצבורית" כמו לצבור האזרחים התלויים בו, בהתנהגותו ובהחלטותיו.
    בדיון קצר שהתקיים ב'ערוץ הכנסת' על ההרשעה, והקלון שעשוי (ולטעמי – חייב) להיות מוטבע בו, שתוצאתו – השעייתו
    של בניזרי מחברותו בכנסת, אמרה פרופסור סוזי נבות, משפטנית מומחית המוזמנת לעיתים קרובות לאמר את דברה בטלביזיה,
    בתשובה לשאלה – האם שורת-המורשעים הארוכה מקרב חברי-הכנסת של ש"ס מאפיינת את המפלגה הזאת ?
    לא, היא איננה רוצה להטביע קלון באופן גורף ומכליל על קבוצה שלימה… ומיד בתשובה לשאלה הבאה אמרה שנכון הוא,
    שכלל חברי-הכנסת "נראים "לא טוב" ובעיני הצבור הם "מוכתמים בכתם לא סימפאטי" (הניסוח הזה הוא שלי).
    את ש"ס היא לא רצתה להכתיר ב'סטיגמה'; את הכנסת – כן ! (למען ההגינות בפרסום: כאופטימית מטבעה לדבריה, היא גם אמרה שעצם העובדה שחבר בית-נבחרים מועמד לדין ומורשע, ועלול להיות מושעה מבית-הנבחרים, ראוי לשבח ורומז על סיכוי "לטהר את האורווה").
    מה צר לי שכמו שאינני מסכים עם ההיסוס הראשון שלה, עם הקביעה השניה שלה אני מסכים מאד !
    תראו כמה חברי-כנסת סרחו ! רק מש"ס ? מה על שר-אוצר לשעבר, שר לשעבר לאיומים אסטרטגיים – – –
    לא אמנה את כל התארים של כל מי שנשאו אותם בגאווה ובהתנשאות עלינו פשוטי-העם, שחרב-החוק ו'נורמות-ההתנהגות הנאותה'
    מחייבות אותנו בלי הנחות.
    רק אסגור את הרשימה בראש-ממשלה ובראש-אופוזיציה מכהנים, ובנשיא לשעבר.
    מן הדוגמאות הפרטיות ניתן לדעתי להקיש על הכלל, כמשתמע (וגם נאמר בעבר) מדברי פרופ' סוזי נבות:
    כחבר-כנסת – עד שלא יצאת זכאי, אתה בחזקת חשוד פוטנציאלי בעבירות אישיות או צבוריות.
    או, אמירה אחרת: בכנסת – מי שלא הוחשד, הואשם ולמזלו יצא זכאי (מחוסר ראיות מספיקות לבית-המשפט, מחמת ה'מידתיות'
    מול חשיבות האיש בעניינים אחרים, וכאן – אפילו אם הורשע; ראו את המשנה לראש-הממשלה שהורשע וכולו מדושן עונג
    מהתפקידים שניתנו לו אחרי-כן), או – רחמנא ליצלן 'תיקו' נסגר בנימוק הנואל המכונה בלשון משפטית צינית: "מחוסר ענין לצבור…"),
    בקרב 120 ה"נבחרים "איש-צבור נקי" כזה לא נחשב חשוב !
    שמעתי פעם אזרח אומר: "לפוליטיקה בכלל ולכנסת בפרט הולך רק מי שסופית איבד את הבושה !"
    אז אחר-כך, בל נתפלא ששעור המסרבים "לשחק את המשחק" ולשאת על מצפונם הכתרה של מושחתים וסורחים,
    ולכן נמנעים להצביע בבחירות – יעלה מ-35% ש'הלכו לים' ביום-הבחירות לכנסת ה-17 לשעור גבוה יות בבחירות הבאות !

  2. אזרח זועם על נבחריו :

    מועתק מ'בלוג' אינטרנטי אחר: 1.4.2008 – התמצית של תאור ישיבת הועדה לביקורת-המדינה הובאה כאן לנוכח הזעם על 'גלגול-העיניים' ו'מס-השפתיים' של מי שבחרנו (כל אחד את נבחריו) לטפל בענין, וזה בכלל לא איכפת לו או לה, ה"נבחר/ת" מעבר לזה שבכותרת-הידיעה העתונאית הבאה שמו/ה יאויית ויובלט "כמו שצריך", או שבצילומי ה'טוק-שואו' הבאה דמותו/ה תראה טוב ובאופן "מרשים", ותקבל מספיק 'שניות-מסך'. זה היה מתסכל עד מעצבן לראות את חברי-הכנסת מגיעים 'במרוצה' לישיבה אחרי (!) שמזכיר הממשלה כמעט גמר את הקראת סיכומו במשך כחצי שעה, וממהרים לבקש רשות-דבור, רק כדי שיירשם בפרוטוקול שאמרו משהו, ושיופיעו בשידור. ועוד דבר באותו הקשר, אם כי הרבה יותר כללי – לגבי האגדה, שחברי-הכנסת אוהבים לטפח, ש"עיקר העבודה נעשית בועדות, שמן הסתם נסתרות מעיני הצבור". מעיון מדי-פעם בכמה וכמה פרוטוקולים של ועדות בכנסת שיש לי ענין בנושאים שעל סדר-יומן, למדתי לדעת: ברבות מהישיבות, אם לא ברובן, משתתפים חברי כנסת מעטים עד בודדים מאד ! לפעמים רק יו"ר הועדה, מול כמה עשרות מוזמנים 'בעלי-ענין', מומחים ופקידי-ממשלה. מביש ! אחד השיאים (או רמות-השפל) היה לפני כמה ימים בועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שבה זה קורה לעיתים די קרובות: על הפרק היתה הצעת-חוק של ח"כ שאיננו חבר-הועדה. נכחו רק יו"ר הועדה והח"כ המציע. בשלב כלשהו יו"ר הועדה היה צריך לצאת, וביקש מהמציע "למלא את מקומו בניהול הישיבה" (ניגוד אינטרסים קלאסי !) בהגינותו הזכיר לו הח"כ המציע שבכלל איננו חבר-הועדה. "לא חשוב", השיב היו"ר, "אני ממנה אותך", והלך. בהמשך נוהלה הישיבה בהצעת-החוק ע"י המציע, שאיננו חבר-הועדה שסטאטוטורית הנושא מסור לסמכותה, וקבע מי ידבר, כמה, וגם השיב (כיו"ר ? כמציע ?). בסוף הישיבה הוא גם סיכם אותה, מה שנרשם בפרוטוקול לזכרון-עולם וכאסמכתא "חוקית" ! להצבעה עצמה על הסיכום, נדמה לי, יו"ר הועדה ההיא חזר, כי ליו"ר המחליף/ממונה לא היתה כנראה זכות-הצבעה ! בקיצור: פארסה של ישיבה בבית- המחוקקים ובית ה"נבחרים" שלנו. ככל הידוע לי זהו בהחלט "חזון" נפוץ ודי מקובל במקום ההוא, על 'גבעת-רם שבמרומי עיר-הבירה. ועוד ידיעה, חמה מהתנור (קרה בכנסת זה עתה !): "חוק לשכת עורכי הדין" הופל היום (יום ג') במליאת-הכנסת בקריאה שלישית
    על ידי האופוזיציה. הצעת החוק היתה אמורה לחייב, בין היתר, את הקמתן של ועדות אתיקה (!) מקצועיות שיגישו קובלנות משמעתיות נגד עורכי דין שיפרו (!) את כללי האתיקה. חברי הכנסת מהאופוזיציה תמכו בהצעה בקריאה שניה, אבל… יצאו מן האולם לפני הקריאה השלישית. מצד שני, המחסור בחברי קואליציה הוביל בסופו של 'תהליך-החקיקה' לביטולה של ההצעה ברוב של 18 מתנגדים מול 15 תומכים. בושה וחרפה !

  3. אזרח מתעניין :

    הידעתם: 3 חברי כנסת, שיאני-החקיקה בכנסת, אחראים לשליש (33.3%!) מכל הצעות-החקיקה שהתקבלו – גלעד ארדן וגדעון סער ('הליכוד') וזבולון אורלב (מפד"ל). בחישוב פשוט נמצא ש-2 השליש האחרים של החוקים "מתחלקים" בממוצע בין 117 ח"כים ! כחצי אחוז (!) מסך-כל החוקים ב'קרדיט' של כל חבר-כנסת אחר, מלבד ה-3 הנ"ל. אמר נכון ח"כ אורלב (הערב בערוץ 10, למוטי קירשנבאום וירון לונדון): "העובדה שלקראת הבחירות לכנסת ה-17 יצאה קריאה מ'מטה מאבק הנכים' להצביע עבור המפד"ל נובעת מכך שבכנסת הקודמת אנחנו (ואני מוסיף – בעצם שאול יהלום מהמפד"ל, שדווקא הוא לא נבחר מחדש לכנסת בגלל 'פוליטיקה פנימית בתוך המפד"ל) הקדשנו הרבה תשומת-לב לחקיקה ולטיפול בענייניהם של הנכים בישראל". אז אם נדבק בגירסה (אלא אם יתברר שהיא מופרכת) ש-2 תפקידיה העיקריים של הכנסת כמוסד ושל חבריה כנבחרים על-ידינו, הם החקיקה, והפיקוח על 'הרשות המבצעת (הממשלה ו'זרועותיה') – הרי לענין החקיקה אולי די בשלושה עד שישה ח"כים, מה שיחסוך הרבה כסף לאוצר המדינה ('נערי-האוצר ישמחו לאמץ את הרעיון)? הרי אמרה שלי יחימוביץ שבדיונים בני 4-8 שעות בלבד בממשלה על תקציב-המדינה, החוק הכי חשוב שהממשלה מגישה לאישור הכנסת, השרים בכלל לא קוראים את 340 הסעיפים שבחוק, אלא רק – בקושי – את מה שנוגע ישירות למשרד עליו הם מופקדים אישית). לענין הפיקוח על הממשלה ושלוחותיהם (הצבא למשל), ראו דברים קודמים שנכתבו כאן על הדיון בועדה לביקורת-המדינה בנושא ישום מסקנות ועדת-וינוגרד. האם "והמשכיל בעת ההיא ידום", או שחובתנו כאזרחים לקראת הבחירות לכנסת ה-18, במקום לקנות בגד-ים חדש ליום-הבחירות, לעשות משהו שיביא תוצאות ? אגב: שמעתי היום גם את תמי מולד-חיו בנושא. היא לבדה . רק היא ואודי מנור ?

  4. נמרוד ברנע :

    רק הערה אחת:
    לאף מפלגה בישראל אין נכסים חומריים חוץ מלקדימה. כל שאר המפלגות ממושכנות לבנקים כי הן טובעות בחובות.

  5. אבי :

    חוץ משלי יחימוביץ ועמיר פרץ, כל הפוליטיקאים במפלגת העבודה הם ניאו-ליברלים. מכיוון שיש להם הרבה משאבים וקשרים אין סיכוי לנצח אותם במסגרת מפלגת העבודה ולכן אנו צריכים מפלגה חברתית חדשה.
    למעשה המצביעים רק מחפשים מפלגה חדשה, כל סקר מראה שיש אכזבה גדולה מהמפלגות הקיימות ומפלגה חדשה יכולה להיכנס לוואקום ולגרוף הרבה מנדטים בבחירות הקרובות.

  6. נדב פרץ :

    אני לא מסכים. ראשית, יש עוד כמה סוציאל דמוקרטים (נדיה חילו, אפרים סנה). שנית, לא כל מי שאינו סוציאל דמוקרט הוא נאו ליברל – יש כאלה בלי סדר יום כלכלי-חברתי (למרות שאני לא בטוח מה מהשניים עדיף).

  7. דני :

    התנהלות מבישה – בלי להכנס כאן לתוכן המחלוקת – של שר-הפנים מאיר שטרית מ'קדימה', ובעיקר של יו"ר הקואליציה (ח"כ אפללו מ'קדימה') כלפי יו"ר ועדת-הפנים ואיכות-הסביבה (מינוי קואליציוני !) אופיר פינס: זה עתה הסתיימו במליאת-הכנסת ההצבעות בקריאה שניה על סעיפי-חוק איגודי-ערים, שהגיש לכנסת על-פי סמכותו יו"ר הועדה הנוגעת לדבר, ועדת-הפנים. לגבי אחד הסעיפים התקבלה ואושרה במליאה הסתייגות, (הצעת חבר-הועדה שלא על דעת רוב חברי-הועדה), שכנראה שר-הפנים אהב אותה. אופיר פינס על פי סמכותו כיו"ר הועדה שהביאה את הצעת-החוק להצבעה סופית על פי הצבעות רוב חברי-הועדה, ביקש לדחות את ההצבעה בקריאה השלישית, כדי לאפשר דיון נוסף בסעיף לגביו התקבלה ההסתייגות במליאה. שר-הפנים דרש הצבעה מיידית, כנראה כדי למנוע את הדיון הנוסף וכדי 'להעביר' את ההסתייגות שאהב, וכאשר נערכה הצבעה 'נוהלית' אם להצביע על החוק סופית (בקריאה שלישית) מייד, או לדחות את ההצבעה, כבקשת יו"ר הועדה, הכריז יו"ר הקואליציה אפללו בקול רם פעמיים ושלוש וארבע – שמא חלילה משהו מחברי-הקואליציה לא שמע, או לא רצה לשמוע, שהרי אופיר פינס הוא איש-קואליציה – "מצביעים נגד (דחיית-ההצבעה)! נגד! נגד! נגד!"
    וכך קרה שרוב מצביעי-הקואליציה גרמו לכך שההצבעה התקיימה מייד, והתקבלה במסגרת החוק שאושר גם ההסתייגות שיו"ר הועדה ביקש לדון בה שוב, כסמכותו ! כאמור: לדעתי זאת התנהלות פרלמנטארית מבישה, גם אם מקובלת אצל פוליטיקאינו, והתנהגות לא קולגיאלית של יו"ר הקואליציה כלפי מי שמכהן מטעמה בראשות ועדה.
    אופיר פינס יצא בזעם מן המליאה, ו'נפנף' מעליו את אפללו שניסה לעצרו סמוך לפתח. כדאי שנרשום לעצמנו.

  8. חושש מאד :

    האם מגמות ההתפצלות וההתארגנות מחדש של המערכת הפוליטית-פרלמנטרית בישראל מתאפיינות בהווצרות 3 ה'גושים' הגדולים הבאים, ועוד "גושצ'יק" : חרדים אשכנזים ופלשתינאים-ישראלים ? 1. גוש הימין (ליכוד, ישראל ביתנו, מפד"ל-האיחוד הלאומי, ש"ס)= כ-45-55% 2. גוש האופורטוניזם-האופנתי ('ירוקים', שרידי הגימלאים, שרידי 'קדימה' וה'עבודה' ופליטיהן, "צדק חברתי" של גאידמק, ואולי קבוצות חדשות)= כ-5-20% 3. גוש ההולכים לים ויושבי בתי-הקפה (הנמנעים מלבחור בחברי-הכנסת הבאה)= 35-40%
    תשאלו: איפה ה'שמאל'- משולי 'העבודה' ועד מרצ ? אה ! בתוך ה'עבודה' כבר מדברים על התרסקות ו"נגמרים" ו"מתאבדים" (כמו שאמר פואד המכיר ויודע), ועל מרצ אומרים הפרשנים (ירון דקל למשל) שאין לה חזון, אין לה 'אג'נדה', אין לה תכנית ואין לה אנשים בעלי שאר-רוח ותכונות של מנהיגות לאומית, שימשכו את לב-הבוחרים להצביע מרצ.
    אז מה אמרנו על ספירת-המלאי לקראת הכנסת הבאה ? – 45-55% ימין, 35-40% על שפת-הים ובבתי-הקפה, 5-20% אופורטוניסטים-אופנתיים לזמן-מה + חרדים אשכנזים וערביי-ישראל – – – וזהו ! אין יותר שמאל חברתי ומתינות מדינית-בטחונית ! פסה !

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.