מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
האם יש צורך באובמה ישראלי?
לפי שיטת הפריימריס בארה"ב אין שום קשר בין ההצלחה במערכת הבחירות לבין יכולתו של המועמד לכהן בתפקיד המדיני החשוב והקשה ביותר בעולם הדמוקרטי. ההשוואה לפוליטיקה הישראלית, השרויה משבר המנהיגות המתמשך, מלמדת שאין פתרונות קסם
מאת: דניאל בלוך
הפריימריס בארצות הברית מעלים על פני השטח את כל מגרעותיה של שיטת הבחירות האמריקנית. השיטה פועלת ברוח של "כוכב נולד". מנצח מי ששורד את המרוץ המתיש, מי שמצליח לגייס יותר כסף ושוכר יועצי תדמית ותקשורת טובים יותר. מנצח מי שמופיע טוב יותר בתקשורת ונואם טוב יותר בהופעות הפומביות. אין שום קשר בין ההצלחה בפריימריס או במערכת הבחירות הכלליות לבין יכולתו של המועמד לכהן בתפקיד המדיני החשוב והקשה ביותר בעולם הדמוקרטי – נשיא ארצות הברית. ניקח לדוגמא את המקרה של ברק אובמה. אין לנו שום אפשרות לדעת כיצד יתפקד כנשיא שכן לא מילא עד היום שום תפקיד ביצועי וניסיונו בסנאט קצר ביותר. יכול להיות שיהיה נשיא נעולה ויכול להיות שיתגלה ככישלון נורא, אך אם יבחר – הוא יכהן ארבע שנים מבלי כל יכולת להיפטר ממנו.
השיטה הפרלמנטרית הבריטית והאירופית פנויה על התקדמות מלמטה למעלה. מי שמועמד לראש הפירמידה נבחן קודם לכן בשורה של תפקידים ביצועיים ופרלמנטריים ורק לאחר שעמד בהם הוא מגיע להתמודדות על התפקיד הבכיר ביותר. המשטרים הללו גם משאירים פתח מילוט למקרה של טעות בבחירה – ניתן בדרך כלל להחליף את העומד בראש גם באמצע קדנציה, על ידי הצבעת אי-אימון או הקדמת הבחירות. בארצות הברית הדבר אינו אפשרי אלא במקרים קיצוניים ביותר.
ההיסטוריה הפוליטית שלנו החלה בדרך הנכונה של בחירת מועמדים בעלי ניסיון ממושך. אך ברגע מסוים התעייפנו והתחלנו לחפש כוכבים צעירים ונוצצים. במיוחד אחרי הניצחון הצבאי המזהיר של מלחמת ששת הימים חשבנו שיש להעביר את השלטון האזרחי לידי אלופים או רבי אלופים במילואים. אבל לאחר האכזבה בקדנציה הראשונה של רבין חזרנו למנהיגים ותיקים ויותר מנוסים – בגין, שמיר, פרס ורבין המאוחר והמנוסה בקדנציה השנייה. ואז שוב חזרנו לכוכבים הנולדים – נתניהו וברק. האכזבה מהם החזירה את המטוטלת אל הוותק – אריק שרון. עקב מחלתו הפתאומית קרתה תאונת אולמרט שהוא תערובת מוזרה ולא מוצלחת של קצת מזה וקצת מזה. ועכשיו ישנו רצון לתת צ'אנס נוסף לאלה שכשלו בפעם הראשונה ואולי למדו לקח – נתניהו או ברק. אז ברק כבר הוכיח שלא השתנה ואם הציבור סבור שנתניהו למד לקח אז נשמות "טובות" מנסות להזכיר לנו ברשעותן את שרה.
האמת היא שאנו נמצאים במשבר מנהיגות. בלא מעט שיחות אני שומע את הדעה שמוטב להישאר עם אולמרט מאשר להביא בחזרה את נתניהו, כאילו לא נותרו מועמדים אחרים. וכאן מופיעה השאלה – איפה אובמה שלנו?
היו לנו כבר כמה אובמים (וגם עב"מים) – נתניהו וברק, מצנע, עמיר פרץ, יצחק מרדכי ובימים רחוקים, כמעט נשכחים, יגאל ידין. היה לנו גם את חיים רמון שהרס את ההסתדרות הישנה ולא בנה במקומה דבר. נשאלת השאלה – האם יש דרך למצוא מועמדים חדשים מבלי להמר על כל הקופה? לכל משרה ציבורית יש היום ועדת חיפוש, איתור או מכרז או ועדה בראשות אישיות משפטית הבוחנת את מידת הכשירות וההתאמה. רק לחברי כנסת, שרים וראשי ממשלה אין שום שיטת מיון וסינון, פרט לדרישות סף פורמאליות.
כאמור, בשיטה הפרלמנטרית יש בחינה של המערכת הפוליטית לאורך שנים ובחירה בגוף מפלגתי מוסמך, רחב או מצומצם, ללא פריימריס. השיטה האמריקאית, לעומת זאת, היא מאד מוזרה: לכל תפקיד בחיר יש שימוע רציני בסנאט, בדיקה של ה – FBI ואפשרות לציבור ולארגונים להעלות השגות. רק לתפקיד הנשיא וסגנו אין כל בדיקה פרט לפריימריס שהוכיחו כי אינם בהכרח המסננת הטובה ביותר. אצלנו אין שום קריטריון לבדיקה ולפעמים הדרך היחידה היא תלונה למשטרה או פניה לבג"צ. והתוצאות מאז רצח רבין הן עגומות ברוב המקרים.
יש הרוצים לחזור לימי הועדות המסדרות. מבחינת הרמה האישית והאינטלקטואלית הניבה השיטה תוצאות טובות למדי אלא שהמחיר היה של פחות אישים עצמאיים. שולמית אלוני נדחקה על-ידי ועדה מסדרת. ריבוי הפיצול המפלגתי כיום נובע בין היתר משיירי הועדה המסדרת ומחוסר היכולת של רבים וטובים לעמוד בדרישות הפריימריס – גיוס כספים, קבלני קולות, קצת זיופים.
אין לי תשובה ברורה. אני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. אבל כדי להבטיח שינוי משמעותי יש צורך לנקוט כמה פעולות:
יש צורך לעגן את הפריימריס בחוק המפלגות. לקבוע אמת מידה אחידה לגבי זכות הבחירה במפלגות – חברות רצופה ותשלום מס חבר אינדיבידואלי במשך תקופה של חצי שנה, לפחות, כדי למנוע זיופים, קנוניות ומניפולציות, וכל זאת תחת פיקוח מבקר המדינה. המועמד עצמו יהיה חייב להיות חבר המפלגה תקופה ממושכת יותר. הייתי שמח אם ניתן היה להעלות דרישות סף לגבי מועמדים לשרים ולח"כים, אך הדבר יפגע בעקרונות דמוקרטיים חיוניים. עם זאת, ראוי לחזור ולשנן לראשי המפלגות והממשלה כי חובתם לבחון היטב מראש כישורים והתאמה לתפקיד, גם מצד מועמדים לשרים, כדי שלא נקבל שרים ברמה נמוכה או הזויה.
ביום שישי הביא "ידיעות אחרונות" שני ראיונות – האחד עם שר המשפטים הנוכחי והשני עם דן מרידור, שר לשעבר. איזה הבדל בין מרידור, אדם שקול, נאור ונבון הבוחן את המציאות ללא קיבעון מחשבתי ואידיאולוגי לבין פרידמן השולף מן המותן והפיל בחנות חרסינה. בשורש ההבדל – התבונה, חכמת החיים והניסיון הציבורי הממושך של מרידור לעומת הניסיון הציבורי המוגבל וצרות האופקים של פרידמן. שר המשפטים הנוכחי רחוק מלהבין את המתרחש ואינו מאתר את הבעיות האמיתיות המעיקות על הציבור, המתעניין יותר בעינוי הדין, בסחבת, בדרכי הפעולה הדורסניות של ההוצאה לפועל ובחוסר יכולתו של האזרח הקטן להיאבק בכוחות החזקים והעשירים במשק.
פרידמן גם אינו מבין מה קורה בעולם הדמוקרטי שהולך יותר ויותר לניתוק המערכת המשפטית מן הרשות המבצעת ומן הגורמים הפוליטיים, בעוד הוא חותר לתהליך הפוך. הוא לא יודע שהמגמה בעולם היא להפריד לחלוטין, גם מנהלית ותקציבית את מערכת המשפט מן הממשלה. בארה"ב, למשל, מינהל בתי המשפט כפוף אך ורק לנשיא בית המשפט העליון. לשר המשפטים אין דריסת רגל שם לא בענייני מינהל ולא בענייני תקציב, וזו רק דוגמא אחת.
ניסיון הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. הנה בא שר מנוסה ושועל פוליטי ותיק כמאיר שיטרית ונכשל בניסיון לאחד רשויות מקומיות. כוונותיו אולי רצויות אך מעשיו היו שגויים. קודם כל, פחות משנה לפני בחירות אין נוקטים במהפכות רציניות. שנית, לא נוקטים מהלך כזה בלא הכנה מוקדמת ודיון עם תושבי הערים עצמם. צריך לבצע שימוע ואולי אף משאל תושבים בעניין האיחוד. ולא לכפות איחוד על ציבור שאינו רוצה בו או אינו מוכן לקראתו.
תגיות: אהוד-אולמרט, אהוד-ברק, אריאל-שרון, בחירות-פנימיות, ביבי-נתניהו, בנימין-נתניהו, בתי-משפט, דניאל-בלוך, דניאל-פרידמן, ההסתדרות-הכללית-החדשה, הון-שלטון, חיים-רמון, יצחק-רבין, מנהיגות, פריימריס, קמפיין-בחירות, שיטת-הממשל, שמעון-פרס
קישור קבוע
20 תגובות
Email This Post
24 בפברואר, 2008 בשעה 11:29
כדאי לציין שדווקא אולמרט הגיע לפסגה ב'שיטה הבריטית' של טיפוס איטי ומפרך מלמטה למעלה. העובדה שהוא היה שם כששרון חלה לא הייתה מקרה – הוא טיפס לשם.
24 בפברואר, 2008 בשעה 11:49
הייתי רוצה להתמקד בפרידמן: אין ספק שהוא אחת הצרות המרכזיות כיום ואחד הנזקים המשמעותיים ביותר של אולמרט. עוזי ברעם אף כתב מאמר ב"ישראל היום" על כך שדי במינוי פרידמן עצמו כדי להדיח את אולמרט.
שר המשפטים סימן את מערכת המשפט כמטרה ופשוט מנסה בכל האמצעים האפשריים לבצע בה סיכול ממוקד.
כל שוחרי הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל חייבים לעמוד כחומה בצורה ולהגן על מערכת המשפט, עצמאותה ואי-תלותה ובראשה בית המשפט העליון ונשיאתו ביניש. זוהי הזדמנות למפלגת העבודה להוכיח כי עוד בגופה זורם להט אידאולוגי כלשהי ולא רק שכיבה על הגדר למען אולמרט (ע"ע בתי הדין הרבניים של בוז'י הרצוג) או הפרטת חברת חשמל בניגוד לכל ההבטחות (ע"ע פואד).
24 בפברואר, 2008 בשעה 13:44
לנדב: הטיפוס האיטי הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. שרון מינה אותו למ"מ כדי שלא ישב בתפקיד מי שמאיים עליו וכדי שאולמרט בו יתמוך בו.כששרון חלה הוא היה שם לא בכוונת מתכוון ואיש לא רצה אז להתמודד מולו. בתנאים רגילים אינני מניח שהיה נבחר לראש ממשלה.
24 בפברואר, 2008 בשעה 19:27
אני חושב שפרידמן הוא יותר כבובה עם חוטים של אולמרט, שכשר משפטים מוליך את הצעדים הלא-מקובלים עבור אולמרט ובכך סופג את כול האש.
אולי ישנה בעיה גם בחברה שלנו – שאנחנו לא מוכנים לקבל שלא יהיה עוד כדוד בן גוריון, כיצחק רבין או כאריאל שרון. דור בא ודור הולך. אולי לא יהיה לנו עוד בעתיד ראש ממשלה כדמות אבהית כפי שהיו האלה, אבל נצטרך למצוא את זה שילהיב ויוליך אותנו בדרך הקשה באמונה, בהתלהבות ובעקשנות.
24 בפברואר, 2008 בשעה 22:57
נמרוד – אני טרם השתכנעתי שפרידמן אכן מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית. בעיקר בגלל שלא הזדמן לי לגבש דעה – כל התגובות ששמעתי מתייחסות לזה שהוא מחריב ומהרס, ועוד לא הזדמן לי לשמוע דיון ענייני ברפורמות שהוא מציע. לך יצא?
דני – לטעמי זה מעיד שהבעיה היא לא בשיטת הבחירה של המנהיגים, ושצריך לחפש אותה במקום אחר.
הראל – אם תבטיח לי שלא יהיה עוד כאריאל שרון, אני אשן הרבה יותר טוב בלילה. וגם בהשוואה של בן גוריון לאשכול, אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה שיוביל אותי 'באמונה, בהתלהבות ובעקשנות', כדבריך.
25 בפברואר, 2008 בשעה 0:55
ברור שאני מעדיף את השיטות האירופיות על השיטה האמריקאית.
בדרך כלל גם כמות הסמכויות באירופה קטנה יותר וזה עוד יתרון.
הייתי רוצה לראות פרימריס ובחירות בהן אסור למועמד לגייס כסף וכל המימון בא מהציבור. בכדי להגשים שיטה כזאת צריך להעביר חוק שיגביל משמעותית את ההוצאה המותרת ויטיל אותה על המדינה/מפלגה.
אני מוכרח לציין שנושא שולי במאמר מציק לי, זה נושא איחוד רשויות. איחוד רשויות הוא חלק מהמגמה הנאו ליברלית שרואה רשות מקומית כאילו הייתה ספק שרותים לצרכנים ולא כפי שהיא באמת, רשות דמוקרטית שבאה לתת ביטוי לאזרחים שבחרו בה.
תאצ'ר ביצעה איחוד רשויות בבריטניה, השר הממונה על הרשויות אמר לאחר מספר שנים (כשהשמרנים עוד היו בשילטון) שהאיחוד עלה מלאירדי שטרלינג יותר, ופגע בייצוג הדמוקרטי. איחודים שנעשו במדינות שונות באירופה במהלך שנות ה80 וה 90 הראו כי הרעיון טוב בתור מודל מתמטי אבל אינו עובד במציאות וגורם להוצאה ציבורית מיותרת.
25 בפברואר, 2008 בשעה 8:10
לנדב – היו הרבה מאמרים ודיונים על הרפורמות שמציע פרידמן. בתמצית הרע בהצעותיו הוא קודם במוטיב השנאה המניע אותן והניסיון להנהיג רפורמות בחופזה בשיטת ה"זבנג וגמרנו". לפני מינויו פרסם פרידמן למעלה מעשרים מאמרי שיטנה נגד בית המשפט העליון ונגד דורית ביניש. יש אומרים שהמניע היה אי-בחירת נילי כהן, לשופטת בבית המשפט העליון.
פרידמן מנסה לשנות במחי יד אחת את המבנה החוקתי שהתפתח במשך 60 שנה ובמיוחד לקצץ בסמכויות נשיא בית המשפט העליון ובסמכויות בית המשפט ולשנות את הרכב ועדת המינויים לשופטים כך שיווצר בה רוב של פוליטיקאים.כדי להשיג רוב לעמדותיו הוא כרת ברית עם ש"ס ועם כל שונאי מערכת המשפט.
ברור שרפורמות הן דבר ראוי וריצוי אך כשהן נערכות ביישוב הדעת ולא בחיפזון. התנהגותו של פרידמן כפיל בחנות חרסינה מעידה על כוונותיו להרס הדימוקרטיה.
25 בפברואר, 2008 בשעה 8:52
ולמה בדיוק רוב לפוליטיקאים בועדה לבחירת שופטים זה דבר רע?
כלומר, אני יודע שכל הפוליטיקאים מושחתים מעצם בריאתם, טיפשים מאוד ובעלי ריח רע מהפה. אבל בכל זאת, אנחנו בחרנו אותם כדי לקבל החלטות בשבילנו.
לטעמי, הקליקה הסגורה שמתקיימת בבית המשפט העליון מהווה בעצמה סכנה – חמורה למדי – לדמוקרטיה הישראלית. נוח לנו לא לראות את זה כל הזמן שהקליקה מחליטה בהתאם לדעותינו, אבל זו לא ממש דמוקרטיה.
25 בפברואר, 2008 בשעה 23:29
נדב – הגזמת. אתה באמת כותב שטויות. ירדת מכל הפסים. רוב לפוליטיקאים בבחירת שופטים זה הדבר הכי גרוע. תקבל רק שחיתות ברמה אדירה. ומה שאתה מדבר על ה"קליקה" – כנראה שהפרידמניזם באמת הצליח לשטוף לך את המוח. אני ממש מתבאס מהתגובה שלך.
26 בפברואר, 2008 בשעה 8:45
מצטער, אבל אני לא מקבל את המשוואה לפיה פוליטיקאים=שחיתות.
ולגבי הקליקה – קודם כל, לא סביר להניח שזה הפרידמניזם, כי זו הדעה שלי הרבה לפני שפרידמן נהיה שר משפטים.
ועניינית: האם אתה יכול להתכחש לטענה לפיה יש אחידות מחשבתית מפתיעה בקרב הרובד העליון של השופטים בישראל? כשאני אומר קליקה, אני לא מתייחס להיבט הנפוטיסטי של העניין, אלא להיבט המחשבתי. אחרי שברק הודה בזה בעצמו, סביב המינוי של גביזון (עניין האג'נדה המפורסם), קשה כבר להכחיש את זה.
26 בפברואר, 2008 בשעה 9:05
אתה באמת רוצה שבניזריודומיו יקבעו מי השופטים בישראל? ומדובר בכל הדרגים משופט תעבורה ועד שופטים עליונים, שבמשא ומתן הקואליציונייחלקו קווטות למינוי שופטים? זו התוצאה היחידה של גישתך וגישת פרידמן. אם אינך מבין זאת – אינך מבין מה זו דמוקרטיה.
26 בפברואר, 2008 בשעה 12:02
אני לא רוצה שבניזרי ודומיו יקבעו מי השופטים בישראל. אני מעדיף שהם גם לא יקבעו את המדיניות של ישראל. אבל מה לעשות, שבשם הדמוקרטיה אני מוכן לסבול את זה. משפט, כמו כל יתר תחומי המנהל הציבורי, הוא לא מלאכה טכנית גרידא, אלא פעולה שמערבת השקפת עולם. וההגמוניה של זרם מסויים על השקפת העולם של השופטים בישראל היא בעייתית מאוד.
ואם אני לא מבין מה זה דמוקרטיה, כדאי שתתחיל במסע הסברה בין לאומי שיסביר את זה, בין השאר, גם בשבדיה, אוסטרליה, קנדה, נורבגיה, אירלנד ועוד עשרות מדינות דמוקרטיות – שבכולן נבחרי ציבור בוחרים את השופטים בדרך זו או אחרת (ראה כאן). לפי ויקיפדיה (לא אימתתי), המצב שלנו – שבו שופטים בוחרים את השופטים האחרים, למעשה – הוא ייחודי בעולם.
26 בפברואר, 2008 בשעה 16:48
הגיע הזמן שתשתלם בהבנת הנקרא. הקטע בוויקיפדיה מצוי באוריינטציה ימנית והמקור שעליו הוא מסתמך הוא מאמר ברבעון "תכלת" של מרכז שלם. נכון, שיש בעולם שיטות שונות לבחירת שופטים, בחלקם מעורבים יותר פוליטיקאים ובחלקם פחות. הן קבועות בחוקה ונטועות במסורת ארוכת ימין. אצלינו אין חוקה אבל יש מסורת מוצלחת והרבה ארצות מקנאות בשיטה שלנו שיש בה איזון מוצלח. כל הגופים שעסקו בארץ בשאלת החוקה – ועדת מגידור והמכון לדמוקרטיה המליצו לשמור בסיסית על השיטה הקיימת. אני מברך אותך על הצטרפותך לימין הלאומני דתי בנושא זה ואינני מתכונן להמשיך להתווכח עם גישותיך ההזויות.
26 בפברואר, 2008 בשעה 22:34
וכאן אתה מוכיח בצורה מופלאה, לצערי, את מה שטענתי לפני כמה תגובות: שאין דיון ענייני על ההצעות של פרידמן, אלא צעקות מתלהמות. חבל שזה הגיע גם לכאן ואליך.
בוא תסביר לי, ולאט כדי שגם טיפש כמוני יבין, למה מי שראוי למנות את השופטים בישראל הם דווקא השופטים, ולא נבחרי הציבור – ולמה אתה לא מקבל את העקרון הזה לגבי שאר עובדי המדינה הבכירים, הממונים על ידי הדרג הפוליטי.
27 בפברואר, 2008 בשעה 8:25
אנסה לשחרר את הסתימה בהבנתך:
קודם כל השופטים הם שליש מהוועדה ואם שני השליש האחרים רוצים הם יכולים להעביר את דעתם בניגוד לדעת השופטים כמו בעניין מינויו של משה גלעד. יש בוועדה בהרכב הנוכחי איזון טוב בין שופטים, פוליטיקאים ונציגי המקצוע. זה עבד טוב למעלה מחמישים שנה ואין שום צורך בתיקון. בחירה על-ידי פוליטיקאים היא השיטה האמריקנית שבה בית משפט שהורכב פוליטית אישר את בוש כנשיא אף שאובייקטיבית אל גור היה אמור להיות הזוכה.
בחירה על-ידי פוליטיקאים אפשרית בחברה כמו הבריטית שבה יש מסורת עתיקה וכללי משחק הוגנים המכובדים על ידי כל הצדדים.
ולגבי עובדי המדינה הבכירים – רובם הגדול אינו ממונה על ידי הדרג הפוליטי אלא בוועדות מכרזים ובחירה שיש בהם נציגי ציבור ומומחים א-פוליטיים.
כנראה שישנת בשיעורי האזרחות ואתה זקוק לקורס רענון ואל תקנה את כל המריחות של תומכי פרידמן האנטי-דימוקרטי.
27 בפברואר, 2008 בשעה 11:05
הסיפור הוא מורכב.
אני מסכים עם נדב בנושא בעייתיות ההגמוניה בעליון (למרות שבמקרים רבים הערכים שלי ושל ההגמוניה דומים). עם דברים אחרים אני ממש לא מסכים.
הבעיה הגדולה של רפורמות פרידמן לפחות מהקצת שאני מבין (אולי) היא שבגדול לא "מחזקים את הפוליטיקאים" אלא מחזקים את ראש הממשלה, שהוא ממילא חזק מאוד בארצנו (למרות כל הדיבורים על סחטנות המפלגות הקטנות). בית המשפט העליון לעומת זאת הוא (למרות הסטיגמה) לא חזק בכלל, וממעט מאוד לכופף את ידי הרשות המבצעת והמחוקקת.
דווקא בגלל מצב זה ההשוואה לעובדי מדינה בכירים הממונים ע"י פוליטיקאים אינה לעניין:
המנכ"ל אמור לעשות את מה שהשרה אומרת לו לעשות, בעוד שהשופטת בעליון אמורה (בין השאר) להשגיח על השר. החשש מבחירת "שופטים נוחים" שלא יפריעו לראש הממשלה ולשרים הוא לא פנטזיה והפחדת סרק. ראינו דברים כאלה במינויים של מבקר מדינה ויועמ"ש, כשהשיא (או השפל) היה בעסקת "בראון-חברון" שלא התממשה.
בעיה מהותית בדיון הציבורי היא שמרוב שבג"צ מותקף ע"י גורמי ימין וחרדים, מעטים מעזים לצאת כנגדו בביקורת מצד שמאל, הן במישור העקרוני ("הגמוניה") והן במקרים ספציפיים כגון גרירת החלטות על גדר ההפרדה, עתירת "קיום בכבוד" וכו'. כמו שהשמאל ברובו מאתרג את אולמרט "למען התהליך המדיני", הוא גם מאתרג את בג"צ, והתוצאה במישור הציבורי והפוליטי בטווח הארוך רעה מאוד.
מעצבן אותי שכל מי שיוצא בשביב ביקורת משמאל על בג"צ נחשד אוטומטית כ"גיס חמישי" או כאידיוט, זה לא מקדם אותנו לשום מקום.
27 בפברואר, 2008 בשעה 16:54
לאיתי – ביקורת על פסיקות בג,צ היא לגיטימית מכל זווית שהיא כל זמן שהיא נעשית בצורה מכובדת. ביקורת שתכליתה להרוס את המוסד או להחליש את כוחו היא ביקורת הראויה לגינוי החריף ביותר.
28 בפברואר, 2008 בשעה 8:14
דני – אתה שוב בורח לארה"ב, שבה שופטים לא ממונים ע"י הממשלה אלא נבחרים, שזה סיפור אחר לגמרי שבכוונה לא נכנסתי אליו.
אבל אני חושב שהמחלוקת הבסיסית בינינו נוגעת לשאלה האם אתה חושב שיש בעיה בהתנהלות הנוכחית של בג"צ. נראה שלטעמך אין בעיה כזו ('זה עבד טוב למעלה מחמישים שנה ואין שום צורך בתיקון'). האם אתה חושב שבג"צ משקף את הערכים של החברה הישראלית? אם לא, האם אתה חושב שהוא צריך לשקף אותם?
28 בפברואר, 2008 בשעה 11:19
אתה ממשיך להתווכח עם מה שלא אמרתי. אני דיברתי על המסגרת ולא על המהות. יש הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות אבל ביישוב הדעת, לא מתוך שנאה המונעת מסיבות לא נכונות. יש ועדת מגידור ויש ועדה במכון לדימוקרטיה והם עשו עבודה טובה. אני בעד המשך הדיונים בסגנון הזה ולא בסגנון פרידמן וחסידיו השוטים ודרכי הסוציאל-דימוקרטים בימי ויימאר כי לפני שהורסים משהו צריך לדעת מה החלופה הנכונה. עדיין סקר שראיתי היום נותן לשופטי בית המשפט העליון את הציון הגבוה ביותר במגזר הציבורי.
קרא גם את דברי השופט אדמונד לוי שאינו מייצג את רחביה בבית המשפט.
29 בפברואר, 2008 בשעה 13:40
נדב ודניאל – קבלו לינק מעניין
http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5915