חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

קו העוני – אין עניים, ולעזאזל העובדות

נושאים זכויות עובדים ותעסוקה, עלו ברשת ב 21.10.10 5:50

גם נדב פרץ, חבר מערכת עבודה שחורה, קרא את הכתבה בדה-מרקר אודות הדו"ח על העוני של המכון למחקרים שיווקיים.  נדב קרא את הדו"ח המלא והשתמש בכלי המחקר שלו (הוא תלמיד לתואר שלישי בעבודה סוציאלית) לניתוח הממצאים שם. לאור הדיון שהתפתח כאן ולהעשרתו, אנו מביאים ציטוטים
מאת: נדב פרץ

המסמך הזה הוא אוסף די מביך של חצאי-אמיתות, הטעיות ושימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקה, שמטרתו להוכיח:
א. שאין עניים,
ו-ב. שמדיניות הממשלה לא עוזרת לעניים.

כבר בפרק ה”רקע”, מסביר לנו ירדן גזית, מחבר המסמך, שיש בעייתיות במדידת העוני הישראלית: היא מדידה יחסית. לטעמו של גזית, “יש לעשות שימוש במדדים אחרים, משמעותיים יותר, למדידת עוני” –  כלומר, במדדי עוני מוחלטים.  בכך מתעלם גזית מהקונצנזוס המקצועי בנושא העוני, בו שוררת כיום הסכמה שמדדי עוני מוחלטים הם, מחד, בלתי ניתנים להגדרה – ומאידך, סותרים את האופן שבו כל אדם מן הישוב תופס את מושג העוני.

….

ראשית, גזית טוען כי “קו העוני של הביטוח הלאומי הועלה ריאלית ב- 10.5”.  כלומר, אם משווים את קו העוני של 2008 לזה של 2002, רואים עלייה נומינלית של 26% ועלייה ריאלית של 10.5%.

הנתון הזה, שנראה במבט ראשון משכנע מאוד, הוא לא רלוונטי לחלוטין.  ראשית, בגלל שהשוואה “ריאלית”, למרות שמה המפתה, אינה רלוונטית למי שחי בעוני: מדד המחירים לצרכן, שעל פיו מחושבת השוואה זו, אינו מותאם להוצאות של משפחה החיה בעוני אלא של משפחה ממוצעת.  סעיפים שונים במדד, כמו טיסה לחו"ל או הוצאה על גנן, אינם רלוונטיים כלל לאנשים החיים בעוני, ובאופן כללי – השקלול של סל המצרכים שצורכת משפחה החיה בעוני צריך להעשות בצורה שונה לחלוטין מאשר עבור “המשפחה הממוצעת”. חישוב כזה נעשה והוא אינו תומך במסקנותיו של גזית.

שנית, טוען גזית, “שיעור העניים ירד ב 18.8%- ב-4 שנים". גזית מסתמך כאן על נתוני בנק ישראל, שאכן מראים (עמ' 298) שבין 2004 ל-2008 הייתה ירידה במדד העוני לפי “קו העוני לפי מדד קבוע”, קרי לפי מדד 1997, בחישוב ריאלי. מעבר לעובדה שהנתון הזה, כמו שטענתי קודם, הוא חסר משמעות, גזית עוסק כאן בליקוט של הנתונים שמתאימים לתיאוריה שלו – הוא לוקח את 2004, שנת השיא של העוני, ומשווה אותה ל-2008. למה 2008 ולא 2009? כי ב-2009 הייתה עלייה בעוני, וזה מקלקל את התיאוריה.

כאן עובר גזית לשורה של נתונים בלתי רלוונטיים לחלוטין – כמו הדיון בחדירת הטלפון הסלולרי, האינטרנט והמחשב לעשירון התחתון בישראל, שאלות שאין להן קשר לשאלת העוני. מכאן הוא עובר למה שנראה כמו בדיחה: 'העניים נחלצים מעוני: 31% מהמוגדרים עניים מפרישים לפנסיה בתוך 5 שנים”.

לקריאת הפוסט השלם

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , ,

17 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    יופי של פוסט, צריך להפיץ אותו ואני אצטרף למלאכה.

  2. ל רפי :

    העובדות הן עובדות; הפרשנות היא הבעיה

    טענות הנגד המובאות לעיל כנגד מאמרו של גזית, לא רק שאינן מבוססות כדבריו של גזית, הן מחזקות את הטענה שהדיון צבנושא העוני בישראל, כבר מזמן אינו רציני.
    עובדות הן לעולם עובדות אם הן מוצגות בצמוד לשיטת המדידה, אינן כוללות פרשנות ואינן השוואתיות.
    עוני, בדומה למושגים רבים אחרים בהם אנו משתמשים מבלי לתת דעתנו על מקורם ומשמעותם, הוא מושג יחסי. ככזה, שימשו בו מחייב הגדרה ברורה וחד-ערכית של המושג ויש יחידות המדידה בהן הוא נמדד. טיעון מהסוג "…מתעלם מהקונצנזוס המקצועי בנושא העוני…" מעורר שתי שאלות מרכזיות: א. מי קבע שהקונצנזוס הקיים הוא הדבר הנכון לעשותו? קונצנזוס קיים עד אשר הוא משתנה, והשינוי אינו חייב לבוא דווקא מתוך הקונצנזוס; אולי החכמה בנושא זה ניתנה הפעם למישהו מחוץ למסגרת הקונצנזוס?! ב. אם יש קונצנזוס ולא תמימות דעים מוחלטת, משמע שיש לבטח גם דעות אחרות, והמיעוט לא תמיד ולא בהכרח טועה.
    כאמור, העובדות הן עובדות והקושי או המחלוקת נוגעים בעיקר לפרשנות הניתנת לעובדות – איזו פרשנות ומי מנסח אותה – מכל התיאוריות הפוסטמודרניות, היחידה שהוכחה לדעתי מעבר לכל ספק היא הרלטיביסטית וחשוב לזכור זאת גם בהקשר לנושא העוני. כשם שמדד המחירים אינו "קדוש", ומדדי הביטוח הלאומי לקביעת זכאויות שונות אינם "קדושים
    ", והשכר הממוצע במשק הוא גודל מוסכם שמייצג רק חלק מזרימת הכספים המתנהלת בין מעסיקים לעובדיהם או מועסקיהם, כך גם מדד העוני. כל נושא שנבנה על יסוד של הסכמה בין בעלי עניין, וקל וחומר אם אינו נובע מהסכמה אלא מתכתיב כזה או אחר, הוא "בערבון מוגבל". רמת הדיוק, רמת המהימנות רמת הייצוג של המציאות (שכל אחד רואה אותה "קצת" אחרת) וכו' – כולם דורשים התיחסות שיש בה יותר משמץ של ספקנות.
    לדידי הבעיה מתחילה ונגמרת בפשטנות יתר של הדיון. לא יתכן שרמת העוני תקבע מספרית, בטרם הוסכם בין הציבור, הממשל והסקטור העסקי מהו עוני, ובטרם נקבע כיצד ימדד ויבוקר לאורך זמן.
    בעקרון רמת העוני (או רמת העושר) חייבים להיות מבוטאים במונחים מורכבים שבהם ניתן ביטוי לפער בין אמצעי התשלום שבידי רבדים שונים של האוכלוסיה ל"סל המוצרים והשרותים הכולל" המהווה דרישת- סף לרמת חיים בסיסית שמתחתיה אסור שיחיו בארץ אזרחי המדינה. כלל זה חייב הליות ברור עוד בטרם ניגשים לשאלה כיצד מודדים זאת וכיצד מוציאים זאת לפועל. כמו בכל נושא ביצוע יסודי אחר, לא ניתן להגיע מנקודה א' לנקודה ב' אם אין קובעים מראש: 1. שנמצאים עתה בנקודה א'; ב. שרוצים להגיע לנקודה ב'. לאחר שברורות נקודתהמוצע ונקודת היעד, ניתן לדבר על דרכי הביצוע או ההתקדמות, ולהשתמש ב"מצפן" המתאים בכדי לבדוק מפעם לפעם שאין סוטים מן הדרך.
    "סל המוצרים והשרותים הכולל", הוא סך האמצעים הדרושים לאזרח בישראל ולמשפחה בישראל בכדי להבטיח להם מגורים הוגנים (השאלה מה הוגן היא שאלה לדיון ערכי-חברתי ורק א"כ שאלה כלכלית, וכך גם בנושאים אחרים, רמת כלכלה הוגנת, רמת חינוך נאותה לילדיהם, רמת שירותי בריאות סבירה, זמיניות נאותה של שירותים סוציאליים, "סל שירותי תרבות סביר" ועוד.
    ככל שתעשה בנושאים אלה עבודה יסודית יותר, הסיכוי שיקטן הפער בין "סף העוני" הפיקטיבי הקיים כיום לבין רמת חיים מינימלית המתאימה למאה ה- 21, אותה צריכה המדינה לחתור לספק לאזרחיה.
    השאלה האמיתית אינה מהו נטל המיסים, אלא מה מקבל האזרח בתמורה למיסים אלה. השאלה אינה מהי ההקצאה בפועל לשרותים חברתיים מתוך תקציב המדינה, אלא מתוך הקצאה זו משרת באופן ישיר את הציבור, ותורם לשיפור רמת חייו ואיכות חייו. אם מדד המחירים בנוי עפ"י סל לא מציאותי ורמת העוני בנויה על פיו, ווחלוקת האושר הלאומי אינה קשורה בשום צורה ואופן לאורח חייהם של כ- 50% מן האוכלוסיה, כל הדיון המלומד שהביא פרץ לעיל, הוא חסר ערך וחסר תכלית.
    נכון, שינוי דיסקט ושינוי גישה וחשיבה ענינית ויישום יעיל והצבת הציבור במוקד קריטריוני הבוחן לשרות שהוא מקבל מהמדינה הם ענינים מורכבים ביותר; אבל זו בוודאי לא סיבה לברוח מהם!
    ועוד שתי הערות בשולי הדברים: המדינה קיימת בכדי לספק צרכים קיומיים יסודיים של אזרחיה. זו הסיבה להקמתה וזו ההצדקה להמשך קיומה. אם לא תעמוד בפרץ, תתמוטט.
    דמוקרטיה, יותר מכל שיטת ממשל אחרת מחייבת ומצדיקה מעורבות של האזרחים באופן התנהלותה של המדינה, ובדרך בה היא פועלת כדי למלא את מחוייבותה להם. על ציפיות האזרחים צריך ללמוד מפיהם ולא מפי קבוצות אליטיסטיות או אינטרסנטיות שמעולם לא ייצגו אותם ולעולם גם לא תייצגנה. בטכנולוגיות הקיימות אין קושי אמיתי לחייב את השלטון לפעול בשת"פ עם העם לעבר המטרות אותן נשלח למלא בשם הציבור.

  3. ק. טוכולסקי :

    עוני רפי הוא מושג מוחלט, מה אתה יכול לרכוש או שלא לרכוש בהכנסה שלך, אוכל, תרופות, חשמל, דיורף ביגוד, כמה אתה מרוויח וכמה אתה יכול להוציא ועל מה.

    כן להיות עני בבנגלדש זה יותר גרוע מישראל, זה לא עוזר לעני בישראל לקנות ירקות.

  4. חנניה :

    קו עוני, לא קו עוני

    אני לא יודע מה הקריטריונים להעביר קו עוני. יש אנשים עם משכורת נמוכה אך יש להם דירה, ויש אנשים מחוסרי דירה, כמו זוגות צעירים שהכנסתם גבוהה יחסית. מי יותר עני? והאם גודל הדירה נלקח בחשבון? ומה לגבי הכסף השחור הזורם בכמויות אדירות בשוק? -אם קו העוני נקבע על פי מה שרשום על הנייר, הוא לא שווה את הנייר עליו רשומה ה"משכורת".

  5. ק. טוכולסקי :

    חנניה עני הוא אדם בודד שמרוויח 2,177 ש"ח ומטה. כלומר, אם אתה מרוויח מינימום אתה כבר לא עני.
    נשמע הגיוני? לי לא. לך כן, שיהיה לך לבריאות.

  6. חירותניק ליברלי :

    טוכולסקי, אפשר להרוויח מינימום ולא להיות עני. יכול להיות שבבעלותך דירה, ואתה אדם בודד. הוצאות התקשורת שלך קטנות, כי אתה לא משתמש הרבה בטלפון סלולרי, ולא מנוי לכבלים כי אתה לא צופה יותר מדי בטלויזיה. אין לך אוטו, אלא אופניים. בתור מישהו שהסתדר בערך חצי שנה על משכורת של פחות מ-3000 ש"ח, ממש לא הרגשתי עני, ולא הייתי זקוק לשום עזרה מאף אחד.

    זה לא אומר שאין עניים שזקוקים לעזרה, או כאלה שמרוויחים יותר מהמינימום אבל יש להם הוצאות כבדות (למשל, טיפול תרופתי יקר). הקביעה של העוני כסכום שרירותי של הכנסה היא, וובכן, שרירותית.

  7. עמית-ה :

    ברור שעוני הוא דבר יחסי וברור שאדם בודד צריך יותר מ-4000 ש"ח בחודש בכדי לחיות באופן סביר.
    העולם המודרני שישראל חלק ממנו יעיל באופן מדהים, מהירות הטוויה (כמדד ליעילות תעשייתית) עלתה מאז תחילת המהפכה התעשייתי פי אלפים רבים.
    ייצור המזון דורש פחות מ-2% מהאוכלוסיה.
    צריך לדעת שמדינת ישראל יכולה בקלי קלות לספק רמת חיים סבירה לכל תושביה, זאת רק שאלה של סדרי עדיפויות.
    צריך להחליט האם לתת לאוליגרכיה שיונקת מעורקינו, עוד או להעדיף את החברה בכללותה.
    מבחינתי התשובה ברורה, מתוך 20 המשפחות העשירות בישראל רק אחת יצרה חלק מהונה בידיה, היתר פשוט מרוויחים על חשבון הציבור.
    אנשים כמו דנקנר, תשובה, וירטהיים וכו' אינם תורמים דבר לחברה הישראלית (מלבד מיליון תרומה מתוקשרת מול מליארד שוד מוכחש).
    לא צריך לקחת מהם כלום, צריך רק להפסיק לתת להם וכשיפלו (אם נפסיק לעזור להם כפי שעזרנו ללבייב זה יקרה מהר מאוד) להלאים את החברות ולהחזיר לציבור.

  8. מיכאל לינדנבאום :

    עמית-אני חותם בשתי ידיים

    צריך להלאים את הביזה ולהחזירה לציבור הנשדד.
    מכל הבחינות יהיה יותר טוב.

  9. חירותניק ליברלי :

    סתירה לוגית

    מצד אחד, יש רצון לספק רמת חיים סבירה לכולם, דהיינו רמה מינימלית שמגיעה לכל אזרח. זהו ביטוי אבסולוטי של העוני. שכן ברגע שרמה מינימלית כזאת תסופק, לא יהיו עניים, נכון?

    אבל מצד שני עולה הטענה שהעוני הוא יחסי. זה אומר ש*תמיד* יהיו עניים, והדרך היחידה להילחם בעוני היא כפיית שוויון *מוחלט*. לא עוד אספקה של קיום מינימלי, אלא אספקה של כל הדרוש לקיום לכולם, דהיינו קומוניזם מוחלט.

    אז החליטו נא, העוני נמדד באופן יחסי או אבסולוטי?

  10. מיכאל לינדנבאום :

    יא ליברל חביב,
    אתה שוב בורח לקומוניזם.תהיה קצת יותר רציני ותתייחס לנכתב.

  11. איציק יאפ :

    רפי (תגובה 2)
    אתה מה זה הצחקת אותי!
    את כל הפסקה הארוכה כל כך שכתבת אפשר לתמצת במשפט: אין עניים, ולעזאזל העובדות.

    תשמע באופן חד משמעי, אדם שחי בעוני הוא אדם שחי בעוני. שרמת ההכנסה שלו אינה מספיקה למחיה שוטפת מינמלית. ובכל סטטיסטיקה שאני נתקל בה, לא רק שהמספר הזה גדל, גם הרבה אנשים שהיו רחוקים מקו הזה של "מחיה שוטפת מינימלית" עכשיו מתקרבים אליו מאוד.

    אם תרצה לבלבל אותי בעוד כל מיני "ואולי המחיה שלי זולה יותר מהמחיה שלך" אז אני אגיד לך שתיקח את המחיה המינימלית היקרה יותר.
    מי שצריך לחשוב 10 פעמים האם הוא קונה כנפי עוף, או שהוא נשאר עם נקניקיות הוא או סטודנט, או עני. מי משרוויח פחות מ4 בחודש וצריך לשלם על קורת גג ותחבורה וביגוד וחשמל ומים וארנונה ואוכל – עושה בסופו של דבר את הבחירה הזו.

    אז כדי לטעון אחרת, אתה באמת צריך להגיד "לעזאזל העובדות"

  12. איציק יאפ :

    עכשיו אני הצחקתי אותי. כנפי עוף או נקניקיות חחח.

    תנסה יותר לחם טרי וקופסאות שימורים

  13. ק. טוכולסקי :

    לחרותניק ליבראל, למה להתחכם, בוא נלך על חמשת הממיפ, אתה הרי לא טוען שזבוטינסקי זצ"ל היה קומוניסט נכון? אז המדינה תספק לכל אזרח מעון ומזון, מלבוש ומרפא וגם מורה. ואחרי שהמדינה תתן לכל אזרח את הדברים האלו ותדאג שיהיו לה הכנסות בשביל לממן לכל אזרח את הדברים האלו, עדיין יכול להיות שיהיו עניים אבל לפחות נדע שהם יכולים לחיות בכבוד ושיש להם את הכלים לצאת מהעוני ושהם לא ימותו כתוצאה מעוני או יהיו נבערים או חולים בגללו.

  14. איציק יאפ :

    ק. אני מאוד אשמח אם תרחיב בנושא הזה.

  15. ק. טוכולסקי :

    איציק להרחיב על מה? חמשת הממים של זבוטינסקי? הנה הציטוט המדויק:
    "אני מצייר לעצמי שהדבר, שאנו מכנים בשם "הצרכים האלמנטרים" של אדם רגיל – אותו הדבר שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות. כולל חמישה דברים: אוכל-דירה-בגדים-האפשרות לחנך את הילדים-והאפשרות להתרפא במקרה מחלה. או כפשוטם, חמשת הממ"ין: מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש.

    לגבי מה שאני חושב, אשרינו שנגיע ליום שלכל אדם יהיה דיור הולם, נגישות לאוכל, רפואה, חינוך וצרכים בסיסיים אחרים שכל אדם יוכל לדעת שמה שלא יהיה יש לו את אלו ושכל אדם עובד ידע שתמיד הוא יכול לשאוף ליותר.

  16. עמית-ה :

    סיכום

    עני טוב לו יותר אם לאבא שלו קוראים אולפסון ולא כהן.

  17. מיכאל לינדנבאום :

    לסיום-סיומת

    רק עני?,
    רוב אנשי מעמד הביניים והמעמד הנמוך נמצאים באותה סירה רעועה של משטר ההפרטה הביביסטי האכזר.
    בסקנדינביה נמצא מעמד הביניים הגדול והמשגשג בעולם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.