חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

חוק חובת מכרזים – דן מרגלית והמכרז בטלביזיה החינוכית

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 21.09.10 6:05

הסערה שקמה בעולם העיתונות סביב דרישת האוצר להפסיק את עבודתו של דן מרגלית בטלביזיה החינוכית מתרכזת במקרה האישי של מרגלית ומחטיאה את הבעיה העיקרית: חוק חובת מכרזים המאפשר הוצאה למכרז של תחומים הקשורים לתכנים חינוכיים

מאת דליה בלומנפלד

בימים האחרונים נרעשים עיתונאים (מרדכי קירשנבאום בערוץ 10 ביום א' וארי שביט בשידור ברשת ב' אצל אריה גולן ביום ב) מדרישת האוצר להעביר את הנחיית תכנית "ערב חדש", המשודרת בטלביזיה החינוכית, הליך של מכרז, ומהתערבותו במועמדותו של מרגלית שניגש למכרז.

הם מגיבים על כתבתו של דן מרגלית ב"ישראל היום" ביום שישי שפרסם (בכתבה במגזין ישראל השבוע "אומרים סליחות", בשם: "סליחה משליט….." בתת פרק: "הנורמות של האוצר" וזכתה לתהודה עיתונאית גם פה) כי החשב הכללי במשרד האוצר החליט להדיח אותו מהגשת התוכנית "ערב חדש", והצטרף למערכה המתנהלת נגדו יחד עם  מספר עיתונאים מ"ידיעות אחרונות" ומ"גלובס". מרגלית מספר כי הוא היחיד שנדרש לעבור הליך של מכרז, ולאחר שקיבל את הדין, והגיש מועמדות למכרז, משרד האוצר ערער על תנאיו, ושיבש בכך את הליכי המכרז. עורך הדין אמנון זכרוני, שמייצג את דן מרגלית, הכין עתירה על כך לבית הדין לעבודה. מבקר המדינה נדרש גם הוא לסוגיה (בעמ' 11).

דן מרגלית פרש את התנהלות החשב הכללי במשרד האוצר כרדיפה אישית נגדו, וחיזק טענתו בכך שכל המנחים האחרים המועסקים בטלביזיה החינוכית אינם עוברים מכרז, ושיטת המכרזים אינה מופעלת בטלביזיה החינוכית.

סביר להניח שהמידע הזה לא היה מגיע לידיעת הציבור לולא תגובתם הנסערת של מרדכי קירשנבאום וארי שביט.

קירשנבאום תהה: מה פתאום משרד האוצר מתערב בענייני עיתונאות?

ארי שביט ציין את הסכנה לדמוקרטיה בניסיון להפעיל אמות מידה כאילו כלכליות על התקשורת הציבורית, השומר האחרון על הדמוקרטיה. ניסיון זה יחנוק את הדמוקרטיה בישראל, לדבריו. הוא פרש את התערבות האוצר כרדיפה אישית אחר דן מרגלית, שהעז לצאת בביקורת נגד ראש ממשלה בישראל, ואישר את שאלת המראיין כי יש פה ניסיון להפוך עיתונאים לפקידים.

ועדת הפטור ממכרז במשרד האוצר הגיבה באותה כתבה של אריה גולן. לדבריה, הטלביזיה החינוכית היא יחידת סמך במשרד החינוך, וכמו כל גוף ממשלתי המבקש להעסיק נותן שירות חיצוני, נדרש הליך של מכרז, שהוא הליך תחרותי, ודרישה כזאת הועלתה כבר מספר שנים קודם לכן.

כל הצדדים צודקים בטענותיהם. רק חבל שההתרגשות היא בעקבות אירוע אישי. דן מרגלית נרעש מאירוע אישי שלו. חבריו, עמיתיו נרעשים ומפיצים בתקשורת את האירוע. אולי היה צריך לשים לב למדיניות הכללית שמנהלות ממשלות ישראל באמצעות משרד האוצר מזה שנים רבות, ומיום ליום הציבור נוכח לדעת בתוצאותיה ההרסניות למדינה.

חוק חובת מכרזים מופעל ביוזמת הממשלה ובאישור הכנסת משנת 1992. מאז, עוברים כל משרדי הממשלה מכבש של שינויים מבניים, המעביר פונקציות ציבוריות רבות להפרטה לחברות נותנות שירותים. שיטת המכרזים מופעלת בכל תחום, במכרז לקבלני בנייה, ובמכרז לבניית תוכניות לימודים. נושאים מהותיים של תוכן שאינם מתאימים להפעלה מסחרית, מופעלים באמצעות מכרזים. חברת מרמנת, שהיא חברה פרטית, קיבלה במכרז הפעלת שירותים ממשלתיים ציבוריים רבים. חברה פרטית הפכה לספקית שירותים ממשלתיים, המתעסקת לא רק בעניינים מסחריים מובהקים, אלא בענייני תוכן מהותיים. ידה של מרמנת מצויה גם בטלביזיה החינוכית. ראו פה.

חוק חובת מכרזים הוא אמצעי של משרד האוצר לשלוט בכל משרדי הממשלה ולהפריט פונקציות ציבוריות. השליטה משמעותה הכוונה לפי זווית ראייה של יעילות כלכלית כספית בלבד. ההפרטה מעבירה את נכסי הציבור לידיים פרטיות. זהו תהליך הרסני לכל תחומי החברה, הרווחה וזכויות העובדים במדינת ישראל.

מכבש המכרזים שהופעל במשרד החינוך פרק אותו לחלקים, והותיר משרד מטה חלש הנכנע ללחצים בשטח. (על תהליכי הפרטה בחינוך ראו פה) המורים שחתמו על הסכמתם לרפורמה הפכו מזמן לפקידים. מקצוע המורה אינו מקצוע עצמאי ברפורמה המבנית של האוצר. המורה הפך פקיד. העיתונאי הופך פקיד כי משרד האוצר שולט בתהליכי ההעסקה בטלביזיה החינוכית. הטלביזיה החינוכית אינה ציבורית. היא שייכת לאוצר ומבטאת אותו.

אם קירשנבאום ושביט רוצים להיאבק, עליהם למחות נגד השיטה "הכול כריז". על החשב הכללי להכיר בעובדה שיש תחומים אשר בהם השיטה הזו אינה ישימה.  שיטת המכרזים – בהנהגת מדיניות האוצר הנוכחית נותנת משקל עיקרי ומכריע לעלות הכספית.  לועדות המכרזים יש קושי במדידת איכויות של מתמודדים שונים.  בחירת אנשים לשרת בתחומים היצירתיים / תרבותיים אינה צריכה להיות כפופה למכרזי-עלות-כספית אלא לועדות ציבוריות.

כיוצא באלה המנחים בטלביזיה החינוכית העובדים בהיתר של ועדת הפטור ממכרז במשרד האוצר. זוהי שיטה עקומה. במקום לבטל חובת מכרזים על תחומי תוכן בחינוך, בעיתונות ועוד, יוצרים פטור ממכרז. מכבש חוק חובת מכרזים הורס את מוסדותיה הציבוריים של הדמוקרטיה הישראלית. ועדת הפטור ממכרז באוצר חורגת מהחוק בפוטרה באופן אישי מועמדים אלה או אחרים ממכרז בשירות הממשלתי, אך אינה דואגת לשמור על מוסדות ממשלתיים לטובת הציבור כולו.

כאמור, יש תחומי תוכן שאסור שיפורקו בהליכי מכרז ויעברו לפסים של התנהלות כלכלית. תהליכים כאלה עלולים להיות הרסניים. זוהי בעיה חמורה במערכת החינוך. החינוך מידרדר ומידרדר גם בשל חובת המכרזים. השערורייה האחרונה הייתה המכרז של המכינות הקדם אקדמיות שהעביר את ניהול המכינות לידי אותה חברת מרמנת שאין לה כל מושג בפדגוגיה. זוהי חברה פרטית מסחרית למיקור חוץ, שעניינה העיקרי הוא רווחי בעלי המניות, ושפדגוגיה רחוקה ממנה והלאה.

שומה על מי שרוצה לשמור על שירות ציבורי איכותי ועל מדינה המקיימת ערכים דמוקרטיים להיאבק נגד חוק חובת מכרזים, ולהוציא כל תחום תוכן מהותי לחינוך, לדמוקרטיה, לשירותים סוציאליים, לשירותי רווחה, ולשירות הציבור ככלל, מידיהן המסחריות של המכרזים. חוק חובת מכרזים מכניס את הראייה הכספית לכל תחום תוכן ציבורי והופך את מדינת ישראל ממדינת רווחה למדינה נחשלת.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , , , , , , , , , ,

52 תגובות

  1. לקסי :

    עורו העיתונאים

    אולי יבינו העיתונאים, מחזיקי השופרות הלאומיים, ש"עכשו זה הם".

    השיטה הפוגענית של המשטר בעובדים מכל צבעי הצוארונים, היא לב הענין.

    השיטה הפוגענית מכוונת נגד (כמעט) כל מי שמשתכר ולטובת (כמעט) כל מי שמרויח.

    השיטה הפוגענית מתחילה בפילוג העובדים, "הפרד ומשול", מסיתים את כולם נגד כולם.
    "כולם נגד": עובדי-נתב"ג, עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים, המורים, החקלאים ומי לא.

    על כולנו להבין "היום הם, מחר אני, מחר אנחנו"

    יבינו העיתונאים ויפנימו ש"היום זה הם".
    יבינו העיתונאים ויתחילו להשתמש בכוחם לטובת עובדים ועבודה ואל ימשיכו להיות שופרם של מרויחים ושל הון.

  2. איתי :

    מאמר חשוב ביותר, אך נראה לי שאין שום סיכוי שהנמענים (אצולת העיתונות בארץ) יקלטו את העניין, שהרי הם בצד המרוויח משיטת ההעסקה בחוזה אישי (גם במגזר הפרטי).

    לעומת זאת יש בכנסת לא מעט נמענים רלוונטיים שאפשר להציע להם הצעת חוק סדורה לתיקון חוק חובת המכרזים, כך שהוא יחול על רכישת מזגנים אבל לא על ניהול מכינות. את הכנת ההצעה כדאי לעשות בשיתוף עם עורכי הדין שפעילים פה, כדי להגדיל את הסיכוי שתקבל יחס רציני.

    כמו כן, אפשר לשלוח את ההצעה לארגוני שינוי חברתי שעוסקים ב"לובי טוב" בכנסת. אין זה משנה מי יקטוף את הקרדיט העיקר שהחוק יתוקן.

  3. מיכאל מירו :

    הצילו

    פקידי האוצר הם אלה שמשמרים את התפישות של שעוני נוכחות, מכרזים ועוד שיטות שהיו אופייניות לשיטות המנהל של שנות החמישים שמתבססות על העיקרון שהעובד הוא שקרן וגנב עד שיוכח אחרת. זו תפישה שלא מצמיחה ארגונים אלא מדכאת אותם והופכת אותם לארגונים בירוקרטים ולא יצירתיים. כל זה כמובן לא מפריע לאבירי איכות השלטון, אנשי האוצר לעבור ממרום משרתם הציבורית לשרת את הגבירים תוך צינון מינימאלי וחסר משמעות וגם הוא ברוב המקרים לא נעשה בטענה שאין ניגוד עניינים. הבעיה היא לא דן מרגלית אלא החדירה הבלתי מרוסנת של פקידי ממשל לכל פינה, שלא לצורך ולעיתים גם בניגוד לדעת מקבלי ההחלטות הפוליטיקאים, שכידוע עומדים לשיפוט הציבור בשונה מהפקידים הממונים. חבל שנושא כזה חשוב עולה רק כשנוגעים בעיתונאי חזק כדן מרגלית ולא כשפקידי האוצר פוגעים בפרנסתם של עיתונאים ידועים פחות שזוכים לאיזכור בתקשורת כמספרים, למשל עיתונאי רשות השידור הוויתיקים. שימו לב אין שם שמות רק מספרים.
    אני מצפה מכל אלה שמזדעקים להגן, ובצדק על דן מרגלית, מפני הפקידים שיגן גם על עיתונאי רשות השידור מפני אלה הקמים לחסלם מבית ומחוץ.

  4. גליה :

    סלחו לי מלומדי אך אני חולקת על התמה המרכזית.
    "יוצאו למכרז המזגנים אך לא יוצא למכרז ניהול מכינות "… תכנים – אמנים/ מחנכים/ טאלנט .
    מאז הוחל חוק החינוך המיוחד (המשובח) מתקיימת בבית ספרי קייטנה לתלמידי ביה"ס ביולי.
    הנקראת בחוק "הארכת שנת הלימודים" אך למעשה מתוקצבת בנפרד. לבית הספר תקציב נתון איתו הוא יוצא ל"מכרזים" – פעילויות תוכן וכן הסעות וחומרים…
    כל אחראית קייטנה מתנהלת לפי שיקול דעתה. התקמצנת בתקצוב ההסעות קבלת שירות גרוע, (איחורים, נהגים עצבניים ואוטובוסים ללא מיזוג). שילמת יותר (שמעת המלצות) קבלת שירות טוב.
    באופן דומה, שירותי התוכן. כאן אנחנו נעזרים לרב בהמלצות ובשקלול מחיר סביר ואפשרי.
    מבלי לפגוע ב"טאלנט'סססס" רבים מהם מוכרים תוכן איום במחירים מופרזים. וכיום לאחר 15 שנות ניסיון וידע מצטבר (בתיק-קייטנה) כל שנה יש לתלמידים קייטנה מ ע ו ל ה .
    וכעת לעצם העניין. שאכן חוזר על עצמו כל פעם. יש לשנות (אולי? צריך לבדוק?!) את חוק המכרזים, לקבוע אמות מידה למכרזים. אך לא לשלול את הרציונאל. רציונאל השינוי, הגיוון ואפשרות הבחירה. שאינו עומד בסתירה לשירות טוב ולהקפדה על זכויות עובדים. ובטח שלא להסחף לאמירות אפוקליפטיות חסרות ביסוס כגון אלו: " חוק חובת מכרזים מכניס את הראייה הכספית לכל תחום תוכן ציבורי והופך את מדינת ישראל ממדינת רווחה למדינה נחשלת."
    מדינות השוק החופשי אינן מדינות נחשלות, ושיקול כספי בתחומי תוכן לגיטימי בהחלט.

  5. מיכאל לינדנבאום :

    צודקת דליה כשהיא אומרת ש"יש תחומי תוכן שאסור שיפורקו בהליכי מכרז ויעברו לפסים של התנהלות כלכלית".

    זה המתכון להפרטת שרותים ממלכתיים(מרמנת),וזה גם המתכון להשתקת עיתונאים "לא נוחים" כדן מרגלית.

    כלי התקשורת הפרטיים משתמשים בטירור התעסוקתי(רפופורט,בכר,גילת ועוד ב"ידיעות")
    ואילו השלטון משתמש בטירור המכרזי נגד "עצמאים מידי",או בפיטורי "ייעול" ברשות השידור .

    נכון גם לכתוב שהיום זה "הם",ומחר זה העיתונאים,ושומה עליהם להשתמש בהשפעתם לטובת עובדים ועבודה.
    אבל זה במידה רבה אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה.
    העיתונאים מפחדים,רועדים מפחד.
    אותו קירשנבאום שנזעק להגן על החופש העיתונאי של דן מרגלית,אינו מוכיח מידה כזאת של חופש בשידוריו(יחד עם לונדון) בערוץ 10.

    כל הזמן שבעולם ידברו שם על "ציד דובים בקמצ'טקה",ומעט מאד על הגיהינום היום -יומי של העובדים,עובדי קבלן,מובטלים,מבוגרים ,קשישים,או של עובדי(למה לא)רשות השידור.
    שלא לדבר על תעלולי 20 משפחות ההון-שלטון.
    והערה לגליה,
    ארה"ב היא אמנם מדינת "שוק חופשי" יחסית,אבל תראי את רמת החינוך הציבור,הרפואה הציבורית ואפילו העיתונות שם.
    משבר 2008 נחת שם,והעיתונאים לא ידעו ולא שמעו.השקר הגדול שימש כ"נימוק" בפלישה לעירק,ןשוב העיתונות היתה בתרדמת.

  6. עמית-ה :

    בבדיקות שנערכו בארה"ב התברר כי איכותם של פרויקטים ציבוריים נפגעה באופן ברור לאחר החלת חובת המכרזים.
    מדובר באיכות ואורך חיים של גשרים, מבני תשתית ועוד.

  7. לקסי :

    לעמית (6),
    הסתירה הפנימית של "חסידי" הממשלה הקטנה והרזה היא שהם אינם מבינים (או, יותר נכון מתעלמים) מהיחס ההפוך בין הקטנת הממשלה והגברת הרגולציה.
    ככל שהממשלה עושה פחות בעצמה חובה עליה לפקח יותר על מי שמוכרים לה כל מה שמוכרים לה.
    זה מה שגרם להתמוטטויות הגשרים בארה"ב:
    http://www.google.co.il/images?rlz=1C1LAVA_enIL379IL379&q=bridge+failures&um=1&ie=UTF-8&source=univ&ei=6QuZTLb0IsaVOJDc2IAM&sa=X&oi=image_result_group&ct=title&resnum=6&ved=0CDYQsAQwBQ

  8. גליה :

    מיכאל,
    ארה"ב היא לא היהלום שבכתר, ויש בה תחלואים רבים!
    אבל – היא לא מדינה נחשלת. אחד המאפיינים של מדינות נחשלות הוא שאין בהן "חובת מכרזים" 🙂

  9. מיכאל לינדנבאום :

    ל (8),
    בנושא נחשלות,ברור שהמצב מורכב.
    עם זאת ,כפי שהזכירו לפני,חובת המכרזים,באין רגולציה, לא נקייה מבעיות רבות ,גם בארה"ב וגם בארץ.

    על אחת כמה וכמה,כמו שדליה ציינה בצדק בפוסט המצויין שלה,כאשר ממשלת ביבי ,באמצעות האוצר,משתמשת בזדון בחובה שיש לה אופי כלכלי-מסחרי ,על מנת להשתיק עיתונאים "לא נוחים".

  10. איתי :

    גליה,

    זה נכון, חובת מכרזים מצמצמת שחיתות והעדפת מקורבים, אך הצד השני של המטבע הוא שזה מונח "ניו ספיק" (אורוול) למיקור חוץ של פעולות שנעשו בעבר ע"י הממשלה ושלוחותיה.

    הסיבה העיקרית לכך אינה דווקא משיחיות של הפרטה אלא שזה סידור ישראבלוף נוח לכל הצדדים (חוץ מלעובדים כמובן) http://www.blacklabor.org/?p=20982

    נדמה לי שמה שלא ברור פה די הצורך הוא החלופה הרצויה בגישה ס"ד: איפה עובר בדיוק הגבול בין עבודה/מוצר שיופקדו בידי עובד מדינה/רשות מקומית/חברה ממשלתית ובין עבודה/מוצר שייעשו ע"י עצמאי/חברה פרטית/מלכ"ר שהממשלה שוכרת (ואם היא שוכרת בוודאי שצריך להיות מכרז). אני מניח שלמרות השבחים שלך לקייטנה לא היית רוצה שכל 5 שנים ייערך מכרז בין חברות שונות על הפעלת ביה"ס שבו את מלמדת, והמורים לחינוך מיוחד יפוטרו בכל החלפת זכיין ו/או ינדדו ממעסיק למעסיק כמו שקורה היום לצערנו בחברות ניקיון ואבטחה.

    לגבי השאלה אם קיום מכרז בהכרח פוגע באיכות (בגלל בחירה בחלופה הזולה ביותר) או דווקא משפר איכות (הקייטנות אצלכם) – זה מאוד תלוי בידי מי הסמכות להחליט ומה הבנתו בסוג העבודה שבנדון. הצרה הגדולה פה היא חוסר האיזון בין פקידי האוצר לפקידות במשרדי הממשלה.

    הטענה פה היא שפקיד האוצר לא מבין בחינוך ובבריאות אבל כן מבין בכסף. לכן אם יביאו לו נתונים שאפשר להעביר את כל הוראת המתמטיקה בתיכונים בארץ לרשת קידום/אנקורי וכו ושיקבלו שם ציונים גבוהים (שהרי מומחיותם היא להעביר אנשים את הבגרות) – הוא יבחר באופציה הזו, בפרט אם היא תהיה זולה יותר מהעסקה ישירה. האם זה נקרא חינוך איכותי? מסופקני

  11. עמית-ה :

    אחד הנושאים שלדעתי צריך לבדוק הוא אפשרות שהמכרז יהיה במחיר שנקבע ע"י המזמין.
    בצורה כזאת אפשר להעביר את הדגש ממחיר לאיכות, מהירות ועוד.

  12. איתי :

    זה לא נראה לי מועיל.

    נניח ששתי חברות מתחרות על שירות תחזוקה למחשבים באוניברסיטה והמחיר קבוע*. התחייבות של חברה א' לטפל בכל בעיה בזמנים קצרים משמעותית משל חברה ב' משמעה בעיקר הרבה יותר עובדים. מכיוון שהמעסיקים רוצים לשמור לעצמם נתח מקסימלי מההכנסות ולוקחים בחשבון הוצאות על ציוד וכו' (נניח שהן זהות) ייצא שהזוכה במכרז תיתן לעובדיה שכר נמוך יותר.

    * אני מקווה שנסכים שהעסקה ישירה של כל טכנאי המחשבים שאוניברסיטה נזקקת להם בימינו היא מצב לא ריאלי.

  13. לקסי :

    לאיתי (12)
    לאו דווקא מסכים להערת הסיום שלך. אם לאוניברסיטה יש הרבה ציוד מסוג מסוים (או קבוצת סוגים) כדאי לה לקיים אגף לתחזוקתו.
    מיקור החוץ הוא אחת האפנות של עולם העסקים "להתעסק בעיסקי הליבה" שבאה בעקבות אפנות אחרות "אינטגרציה רחבית" ו"אינטגרציה אנכית" וכיוצא באלה.
    כיום עיקר טעם הקיום של מיקורי החוץ הוא פגיעה בעובדים.
    ומשהתמכר ימצא הממקר די מהר שרמת הביצוע שלו ב"ליבת העסקים" נפגעה. כי שרות הלקוחות הממוקר חוּצָה אל מוקד טלפוני*, מגרש את הלקוחות שאינם מקבלים תשובות. הרבה פעמים הגילוי הזה בא לממקר מאוחר מדי.

    ________________
    * אלה שיושבים מול צג מחשב ומשיבים כ"שרות לקוחות" ללקוחות חב' סלולר א, ספק אינטרנט ב', חברת מקררים ג' ואולי גם הביטוח הלאומי.

  14. גליה :

    איתי,

    ראשית ניתן לפטר אותי או להעביר אותי לבית ספר אחר בכל שנה. ולהגנתי עומד הסכם קיבוצי וארגון חזק, שאמור להגן עלי מפני פיטורים שרירותיים. 
    שנית מנהל/ת בית הספר נבחר/ת במכרז, ובמכרז לא יושב פקיד אוצר. (אגב היא עשתה שינויים פרסונלים כולל פיטורים !)
    באופק חדש יש חובת מכרז למנהל כל 8 שנים. שזה לא רעיון רע. יש מכרזים לא מוצלחים ויש מכרזים מוצלחים ופתיחת משרות נחשקות למכרז הן אפשרות קידום דמוקרטית שקופה וטובה.
    לכן, אני מפרידה בין הוצאת שירות ציבורי למכרז לבין תנאי המכרז וכוחו של ארגון העובדים – שחייב להיות איתן.
    כאשר אתה מדבר על סוציאל דמוקרטיה צריך להתקיים איזון בין "דמוקרטיה" ל"סוציליזם". המכרזים הם חלק מהשיטה הדמוקרטית וארגוני עובדים חזקים, חקיקה (זכויות עובדים) ורגולציה הצד השני במשוואה. באריאל (כמדומני) העביר ראש העיר את התיכונים לאחריות אורט. אורט מחוייבת להסכם הקיבוצי.
    אז כמובן אפשר לטעון שבישראל אין תרבות של רגולציה וכדו'. נכון ! אז מה ? צריך לשפר את השיטה, השאלה האם קיימת אפשרות דמוקרטית טובה יותר ?

  15. איתי :

    לקסי,

    להגיד שעיקר המטרה של מיקור חוץ זו פגיעה בעובדים זו לדעתי הגזמה (אם כך היה הדבר לא היה מיקור חוץ במקום שאין בו איגוד, ועובדה שיש לא מעט). אני מוכן לקבל את הטענה שהמטרה היא חסכון עלויות, אבל יש גם מטרות נוספות. בפרט, הנושא של התפתחות טכנולוגית מואצת והתמחות הנדרשת לעבוד עם הטכנולוגיות הללו, הופכת את שיטת ההעסקה של פעם לכמעט בלתי אפשרית. פעם אב הבית (או בשמו המכוער "השרת") היה מתקן את כל מה שצריך לתקן בבית הספר, עם מפתח שבדי ופומפה. היום אי אפשר לצפות ממנו לתקן גם ברז דולף, גם לוח אלקטרוני, גם רשת תקשורת וגם את המזגן. אם מנהלת ביה"ס היתה מעסיקה טכנאית לוחות אלקטרוניים במשרה מלאה זה היה בזבוז כסף משווע, כי רוב הזמן היתה בטלה מעבודה (מן הסתם היו חייבים לפחות שתיים כאלה, כדי שיהיה גיבוי למקרה שאחת חולה). גם אם יש הרבה אמת בתופעות שאתה מתאר, לבטל לגמרי את התופעה של מיקור חוץ זה פשוט פתרון לא מעשי.

    כדי לקיים בעניין הזה דיון שאינו סיסמאות אנו חייבים לשתף בו אנשים שעוסקים כיום בניהול ומצליחים בכך. מנהלת צריכה לעשות מה שטוב לארגון, כמובן בכפוף לחוק ולעקרונות מוסר. אם היא בדקה (לא הלכה לפי טרנד) שהעסקה ישירה עדיפה היא מן הסתם תבחר בכך, וכמובן שיש עוד הרבה פרמטרים מלבד עלות ההעסקה, כגון ההשפעה של שביעות רצון ומקצועיות העובדים על התפוקה.

    גליה, יש מכרז ויש מכרז. מכרז לתפקיד מנהלת בי"ס, שהיא עובדת עירייה/מדינה זה דבר אחד, ומכרז לבחירת חברה שתעשה עבודה שבוצעה בעבר עי עובדי מדינה זה דבר אחר. אף אחד פה לא טען שכל מכרז שמפרסמת המדינה הוא דבר רע.

  16. גליה :

    נטען כאן "שיש להאבק נגד חוק חובת מכרזים". ואני טוענת שהבעיה היא לא חובת המכרז אלא המכרז.
    דן מרגלית הוא דוגמא מעולה. אם הוא עובד מדינה ולא עובד על חוזה אישי מדוע אינו יוצא לפנסיה או יצא לשוק הפרטי ומפנה את משרתו הנחשקת לצעיר מוכשר אחר ? הטכנאי X בשונה בדן מרגלית צריך להיות מוגן ע"י חוקי עבודה והסכמים קיבוצים (ואם הוא היה עדיין עובד בגיל 75 היינו מפגינים למענו).
    הזעקה עלתה כאן כאשר חברה שהיה לה מונופול ממשלתי והעסיקה אותך בחוזה משפיל הוצאה למכרז ! השם 'מרמנת' בצדק "מקפיץ את הפיוז". אבל עיקרון המכרז – עניינו לשבור מונופול, ליעל אך בשום אופן לא להשפיל עובדים – זו התוצאה כאשר אין חקיקה ולא מעלים את שכר המינימום. לו אותו מכרז (מכינות) היה כולל תנאי העסקת עובדים על פי כללים מוגדרים ונוקשים אולי מרמנת לא הייתה זוכה ?

    משום שקשה לבנות עיקרון חקיקתי אחיד שיגדיר מה ניתן להוציא למכרז ומה לא. צריך לחזור לעקרונות המוסר והצדק ולחפש את התשובה שם.

    שם נמצאה התשובה להפרטת בתי הסוהר ושם נמצאה התשובה למכרז הפעלת מרכזי מתדון.
    אגב, בג"צ מילר2 – האם תפקידה של המדינה להחליט שכלור הוא החומר האידאלי לטיהור מים או שתפקידה להגדיר מה הם מים נקיים ?

  17. עמית-ה :

    איתי
    אני מסכים עם לקסי, והדוגמא השניה שנתת דווקא מוכיחה את הדברים.
    השרת יכול לתקן את הדברים הנפוצים ומזמינים טכנאי רק במקרים מיוחדים, כאשר יש למשל לתקן לוח אלקטרוני פעם בשבוע.
    היעילות של אנשי שרות מקומיים גדולה מאוד, הם מכירים לא רק את המכשירים אלא גם את מקבלי השירות ודרישותיהם.
    בנוגע למיקור חוץ, הנושא עלה בשרות הציבורי משום שמשרד האוצר סירב לעדכן תקנים עם גידול המשימות והאוכלוסייה.
    מאוחר יותר התפתחה נורמה של "צמצום" זכויות עובדים.
    חברות פרטיות מעדיפות מיקור חוץ בכדי לא להתעסק עם כוח אדם – כמו המעמד העליון באירופה לפני מאתים שנים בנושא ילדים.
    כשהילד היה בוכה או עושה צרכים היו מיד מעבירים את הכרוכיה לידי האומנת.

  18. שאול :

    חוק חובת המכרזים לא קובע שהממשלה צריכה להוציא משהו למיקור חוץ. החוק רק קובע שאם כבר מוציאים משהו למיקור חוץ, או רוכשים משהו, אז צריך לעשות את זה עם מכרז.

    עכשיו, תנו לי להבין. הרי צריך לבחור איכשהו מי יעשה את העבודה או יספק את המוצר. אפשרות א – בצורה לא שקופה, לא מוסדרת בחוק, ובתקווה שהפקיד התורן הוא המלאך גבריאל בטוב ליבו, והמומחה מספר אחד בעולם ביכולתו המקצועית. אפשרות ב – במכרז שקוף, מוסדר בחוק, ושהמפסיד במכרז יוכל לפנות לבית המשפט אם לדעתו נפל פגם במכרז.
    ואתם מעדיפים את אפשרות א?!

    אז סבבה. יש מצבים שבהם מכרז זה הליך יקר מדי, ממושך מדי, או מורכב מדי בשביל לתקן חלון שבור. אבל לא הבנתי בכלל בכלל מה הטענה נגד מכרזים באופן עקרוני? מאיפה באה ההנחה שבחירה במכרז תעשה על ידי האנשים הרעים מהאוצר שחושבים רק על כסף, וללא מכרז הבחירה תעשה על ידי מלאכי השרת? מי אמר שמכרז לא יכול לקבוע תקני איכות מקצועיים או סטנדרטים לתוכן?
    ולמה אתם בדיוק חושבים שפקיד שלא יעשה שימוש במכרז יבחר כל כך נכון כאשר אין עליו שום חובת שקיפות ושום פיקוח?
    למה מכרז לא יכול להיות מבוצע על ידי אנשי מקצוע שיתנו זכיה במכרז בעמידה בסטנדרטים מקוצעיים? והאם ללא מכרז אנחנו חסינים מפני השפעתם של פקידי האוצר?
    אם הממשלה מוציאה משהו למיקור חוץ, שזה יכול להיות רע מאוד או רע הכרחי, אז מישהו יבחר. מה שלא יהיו השיקולים שלו, הוא יוכל לבטא אותם בתנאי המכרז. הדבר היחיד שמכרז עושה זה להפוך את השיקולים האלה לשקופים ומוסדרים בחוק.

    (נ.ב. גליה, אני יודע שבאתר הזה אנשים מעדיפים חוקן על לקבל מחמאה משאול, אבל, לא בפעם הראשונה, נהניתי לקרוא את התגובות שלך.)

  19. מיכאל לינדנבאום :

    לשאול,
    חובת המכרז טובה ורצויה,כאשר היא משמשת למשל לקניית ציוד משרדי בתנאים הטובים ביותר.
    מאמרה של דליה מדבר על השימוש לרעה בחובה זאת.
    1)לצורכי הפרטת המערכת הממשלתית.
    2)לצורך צינזור עיתונאים.
    אפשר להתחסד עד מחר על שקיפות ומעלותיו הטובות של המכרז.
    זה לא משנה העובדה שהשימוש בו זידוני וציני.
    אותו כנ"ל לגליה,
    העניין כלל אינו "מה ניתן להוציא למכרז ומה לא", אלא המניפולציה (הטפלול כפי שמזכיר חברנו לקסי)השלטונית לצרכי הפרטה מחד,והשתקת עיתונאים מאידך.

  20. דליה :

    לשאול
    יש חוק ויש מדיניות. חקיקת חוקים נועדה לממש בפועל את המדיניות. מדיניות הממשלה היום ובשנים האחרונות היא ניאו ליבראלית. עקרון אחד במדיניות זו היא הקטנת המעורבות הממשלתית והמגזר הממשלתי. כדי להקטין את המעורבות הממשלתית מוציאים את העבודה מהשירות הממשלתי לגופים חיצוניים, ומסירים בכך את אחריות הממשלה מפונקציות ציבוריות רבות כמו חינוך, בריאות, רווחה, משטרה. הוצאת העבודה לגופים חיצוניים היא צורה של מיקור חוץ. חוק חובת מכרזים הוא אמצעי ביצועי למימוש המדיניות הניאו ליבראלית. כאשר זכיינית מעסיקה עובדים בשכר לשעה במקום לתת להם זכויות, זוהי צורה נוספת של שימוש במיקור חוץ. שימוש במיקור חוץ זוהי מדיניות. חובת מכרזים הוא חוק. כמו שאמרתי יש מדיניות ויש חוק.
    אבל אתה יודע את הדברים האלה ומחזיק בהשקפה שמיוצגת היום בממשלה. לא כן?

  21. שאול :

    בוודאי. איך לא? "אתה לא מסכים איתי – משמע אתה ניאו ליברל".
    אז לא. אני בכלל לא מחזיק בהשקפה שמיוצגת היום בממשלה, ואני שואל את עצמי למה את חושבת ככה? כי אני חושב שמכרז זה רעיון טוב?
    אני מבין את הטיעון בתגובית שלך. חוק חובת המכרזים הוא חלק מהמעבר הגובר למיקור חוץ של פעולות ממשלה. אני לא כל כך מבין אם המסקנה היא שלא צריך חוק כזה, או שצריך חוק אחר. אבל בכל מקרה, זה לא מה שנאמר בפוסט. הפוסט דיבר על זה שיש תחומים שלא צריכים לעבור מכרז, ולא שיש תחומים שלא צריכים לעבור מיקור חוץ. כתבת שמכרז מכניס שיקולים כספיים ולמקומות שבהם השיקולים צריכים להיות אחרים. וזה טיעון שלא ברור לי. את ההשגות שלי כתבתי בתגובית הקודמת.

    מיקור חוץ יכול להיות טוב, ויכול להיות נורא. בכל מקרה – כל עוד יש מיקור חוץ אפילו במידה זעומה, נראה לי שחוק חובת המכרזים הוא חיוני. רוצים להיאבק במיקור חוץ – סבבה. אני בעד. אבל לא הבנתי בכלל מה הטיעון נגד חוק חובת המכרזים.

  22. עמית-ה :

    שאול
    בכדי להתמקד נאמר שדיברו כאן על שלושה נושאים שנוגעים זה בזה.
    1. האם ישנם נושאים/מקרים שאינם צריכים לעבור מכרז. לדעתי כן.
    2. האם חוק המכרזים טוב או שהוא גורם להתמקדות במחיר ומכאן לפגיעה באיכות. לדעתי כן ולכן צריך לשנות אותו.
    3. האם רצוי שהממשלה תוציא אחריות ועבודות החוצה מהמנגנון הממלכתי. לדעתי לא, להוציא מקרים מיוחדים.

  23. שאול :

    1. איזה, ולמה?

    2. איפה בחוק המכרזים אתה רואה משהו שגורם להתמקדות במחיר? למה אתה חושב שבלי מכרז ההתמקדות תהיה בדברים אחרים? שאלתי, ואני שואל שוב – כאשר אין מכרז, הבחירה נעשית בידי מלאכי השרת? למה מכרז, שנזכיר – מי שכותב אותו ומי שמחליט על הזוכה הוא אותו איש שאחרת היה בוחר בלי מכרז – לא יכול להתמקד בדברים שהם אינם מחיר? לא ראיתי המון מכרזים בחיי, אבל ראיתי כמה. בדרך כלל מדובר בספרים של פרטים ופרטי פרטים. מכרז הוא בשום פנים לא שורה אחת של "הפעלת מרכז למכינות – יאללה מי נותן מחיר הכי זול". מכרזים יכולים, וממעט הניסיון שלי בתחום אכן לוקחים המוווווון דברים בחשבון.

    2.5 שוב להבנתי המוגבלת, חוק המכרזים בעיקר עשה סדר בהצטברות של פסיקות של בג"צ בנושא, ולא חידש המון בעצמו. אני לא בטוח שבג"צ ניסה לקדם אג'נדה ניאו ליברלית של מיקור חוץ. אני חושב שהוא בעיקר ניסה לדאוג להליך שקוף, מבוקר, והוגן.

    3. מסכים.

  24. מיכאל לינדנבאום :

    לשאול,
    לא מדובר בדיון על המידות התרומיות של המכרז.
    אתה מתפרץ לדלת פתוחה וכבר כתבו לך על זה(אני למשל בתגובה 19 ).

    אני מצטט מחדש את דליה:
    " חוק חובת מכרזים מופעל ביוזמת הממשלה ובאישור הכנסת משנת 1992. מאז, עוברים כל משרדי הממשלה מכבש של שינויים מבניים, המעביר פונקציות ציבוריות רבות להפרטה לחברות נותנות שירותים. שיטת המכרזים מופעלת בכל תחום, מקבלני
    בנייה, ועד בניית תוכניות לימודים."

    מאחר שאתה עצמך מסכים שאין מקום למיקור חוץ והפרטת פעילותיות ממשלתיות,אז איפוא פה הבעיה?

  25. עמית-ה :

    שאול
    1. דוגמא: חפירת מנהרות. למה דווקא? משום שבארץ חופרים מעט מנהרות לתחבורה ושימושים אחרים. יש שוק קטן עם משתתפים מקריים, אין התמקצעות, יש בריחה של המתכננים מהאפשרות כתוצאה ממחסור בפתרונות מקומיים.
    לעוסקים במלאכה לא כדאי להשקיע בציוד וידע כי במכרז הבא לא יזכו.
    אני מעדיף במקום מכרז הקמה של חברה ממשלתית/זכיין יחיד לתקופה ארוכה.

    2 + 2.5. החוק אמנם משתדל לכסות את כל האפשרויות *"תמיד נשאר לה סדק דרכו
    היא יכולה פתאום להתגלות".
    מכרזים הם מקום שמבליט הטיות ולכן הם מותקפים לעתים קרובות. 
    הנקודה הכי קלה למדידה היא המחיר, ולכן הוא הכי קובע.
    אצלנו בישוב אנחנו מקיימים מכרזים מיוחדים בהם המחיר ידוע מראש והתחרות היא על מקצועיות, המקצועיות נבחנת ע"י שני בוחנים חיצוניים שמוסרים כל אחד הערכה נפרדת ולא דנים בניהם בהצעות.
    אחרי כל מכרז כזה יש תלונות וטענות.
    היו לי לא מעט דיונים עם מומחים בתחום ובכולם המסקנה היא שאפשרי לבחור לא על פי מחיר אבל זה יחייב הליכה לבימ"ש.
    בוא נניח שפורסם מכרז לקו ביוב (**"אגדה שהייתה באמת") אני יודע שמציע המחיר הכי זול יעשה עבודה גרועה, אבל הלו"ז צפוף.
    אין לי ברירה אני בוחר בגרוע, כי אם אבחר בטוב אצטרך להכיח את צדקתי בבית משפט ובנתיים יש ביוב שצריך לזרום למקום הנכון.
    אז אני "בוחר" את הגרוע שעושה עבודה גרועה, ולאחר שאני מזמין אותו שלוש פעמים לתיקונים אני מחלט את הערבות שהפקיד (25% מהמחיר).
    עכשיו אני מזמין ללא מכרז (כי מדובר בתחזוקה לא בפרוייקט) חברה שתבדוק היכן הקו התמוטט.
    כשהתוצאה בידי אני מקבל אישור ספק יחיד ושוכר (ללא מכרז) את החברה הטובה שתוציא את הקו ותחליף אותו.
    סה"כ הזרמתי כמה אלפי מ"ק ביוב לא מטוהר לטבע (או לכנרת – מוביל – תושבי תל-אביב).
    שילמתי כמעט פעמיים וקיבלתי עבודה טובה אך באיחור.
    ברמת המדינה נעשה מיון שלילי (בגרמנית: סלקציה) חברות טובות נסגרות חברות שמצליחות לתת חרא (תרתי משמע) עבודה ולייאש את המערכת משגשגות.
    3. כשיסכימו איתנו גם במשרד האוצר יהיו פחות מכרזים גם טובים גם כושלים, והבעיה תצטמצם.

    * מאיר אריאל
    ** דני סנדרסון

  26. שאול :

    עמית – תודה. תשובה מעניינת. אני עדיין לא לגמרי מבין למה מכרז לא יכול לדרוש סדנרטים של איכות ומקצועיות (למשל "כל הצעה חייבת באחראי בטיחות שהוא מהנדס מוסמך בעל נדיון של 15 שנה לפחות"), והוא מוגבל לבחור במגיש ההצעה הזולה והגרועה. למה לא לכתוב במכרז מה הסטנדרטים שאתה דורש?

    אבל חשוב מזה – צריך להיות מתודיים. האלטרנטיבה למכרז איננה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתפנה לרגע מעיסוקיו ויעזור בבחירת הגוף שיבצע את העבודה או יספק את המוצר. האלרטנטיבה למכרז היא פקידות שבוחרת ללא מכרז.
    לכן, אם באים לנתח לעומק את חסרונותיה של שיטת המכרזים, צריך להסביר איך היא לעומת אי הסתייעות במכרז, ולא רק מה לא מושלם במכרז. על החסרונות של אי שימוש במכרז אני מאמין שאפשר לכתוב לא רק כמה דוגמאות לא לגמרי ברורות, אלא שפע של דוגמאות ומקרים מהחיים.

    אני לא טוען שמכרז הוא שיטה מושלמת. אני רק טוען שהוא שיטה עדיפה בהרבה על היעדר מכרז.

    וכל מי שטוען שאני מתפרץ לדלת פתוחה, או שיש מדיניות ויש חוק, אומר כך:
    אם הכוונה בפוסט הייתה: "מיקור חוץ הוא בעיה, אבל כל עוד יש מיקור חוץ חוק חובת המכרזים הוא חוק מצוין. כי מכרז הוא אולי לא שיטה מושלמת, אבל בסך הכל שיטה שעדיפה בהרבה על האלטרנטיבה" אז אני מסכים עם כל מילה, אבל כנראה שיש לי בעיות בהבנת הנקרא.

  27. עמית-ה :

    שאול
    הכוונה היא להמעיט במכרזים, כי רוב העבודה נעשית בארגון (הממלכתי).
    כאשר אי אפשר לבצע בתוך הארגון, אבל הנושא הוא בעל חשיבות בתחום האיכות.
    התשובה ברורה, כמו שבוחרים בחברה פרטית (מה שאתה קורא בחירת הפקיד).
    זאת הייתה השיטה המקובלת לפני שיטת המכרזים והיא לא יותר גרועה.

  28. לקסי :

    אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי

    בחירה נכונה של אנשים לתפקידיהם היא הליכה על רכס צר שתהומות משני צדיו.

    בשיטת הבחירה "של פקידים" קיימת הסכנה של העדפת אנשים על-פי קשריהם ולא על-פי כישוריהם.

    בשיטת הבחירה במכרז קיימות סכנות אחדות, אמנה שתים:
    * "מכרז תפור" – שהוא העדפת הקשרים על הכישורים, כנ"ל;
    * בחירת המציע הזול, העדפת הכיס על הכישורים.

    הכל תלוי תרבות.
    בסביבה שתרבותה "הורדת ידים" ושל "תראו איך אני (כל אחד) מעביר כאן את מה שאני רוצה, שיידעו עם מי יש להם עסק"… שום שיטה לא תבטיח בחירות נאותות.

    וכשכבר תופסים את המושחת באים כל "גדולי האומה" ומסבירים לבית-המשפט כמה יקירם חיוני לנו, שחלילה לא תימנע ממנו הגישה אל היכולת לשלוט בחיינו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3954270,00.html.

  29. מיכאל לינדנבאום :

    לשאול,
    אכן בעיה בהבנה.
    לחוק חובת המכרזים יש צדדים חיוביים בהחלט, וגם מספר צדדים שליליים עליהם עומד חברנו עמית.
    הבעיה היא הטפלול הנעשה בו לצרכי הפרטה והשתקה.
    עדיף שחוק ה"חובה" לא היה בא לעולם אם הכוונה האמיתית היתה לקדם הפרטה.

    כלומר,כפי שאמרה דליה,המדיניות
    הניאו-ליברלית שבבסיס החוק.

  30. שאול :

    לבחור זה תהליך קשה. הוא גם תהליך שעלול להיות מושחת. למרות שרוב הפקידים הם ישרים ומוכשרים, יש חשש שהחלטותיהם יהיו מונעות משיקולים בעיתיים. אין לזה פתרון קסם. אבל תהרגו אותי אם אני מבין למה להפוך את התהליך לשקוף ומוגדר היטב פוגע בתהליך. אולי לפעמים לא מתקן – אבל פוגע?
    למה פקיד שיש לגביו חשש שיתפור מכרז, כאשר הוא לא חייב במכרז יהפוך לשיא היושרה? למה פקיד שמכרז יהיה רשלן ויחשוב רק על המחיר, ללא מכרז יהפוך להיות איש המקצועיות והסטנדרטים הגבוהים?

    עמית – שאלה. אתה אומר שבמכרז שהוצאת ידעת שההצעה היקרה יותר היא הטובה יותר, אבל חששת ממשפט. אבל איך ידעת שהיא טובה יותר? אם היה משהו שיכולת לראות שהפך הצעה אחת לטובה יותר, מדוע לא שמת את זה כדרישה במכרז מראש?
    ואם יש ערבות שאתה יכול לחלט, והחברות אחראיות לתקן את מה שהתקלקל, אז חברות גרועות יפסידו כספים ויפסיקו להתקיים, או לפחות יחששו להציע הצעות במכרז, כי בסופו של דבר זה עולה להם יותר כסף ממה שהן מרוויחות. לא?

  31. מיכאל לינדנבאום :

    מישהו יכול להסביר?
    מדוע תאגיד מים עירוני פירושו ייקור של 300% ?
    מה סוד "הקסם"?

  32. מיכאל לינדנבאום :

    טעות בפוסט.

  33. מערכת עבודה שחורה :

    שאול, פוסט תגובה בבקשה.

    אחריו יהיה פוסט התגובה של לקסי / עמית לשלך וכן הלאה, ויהיה מעניין פה.

    את הטוקבקים קוראים רק בודדים.

    איתי

  34. דקל עוזר :

    הפתרון, כמשפטן וכמי שעוקב אחרי החלטות מכרזים, הוא די פשוט, והוא אומר להשאיר את הבחירה לאלוהים.
    מה הכוונה?
    במינויים בכירים, כל הזמן עושים וועדת איתור ומביאים מועמד אחד, או שמביאים שלושה מועמדים לבחירת הדירקטוריון, אבל תופרים את ההחלטה לגבי אחד מהם מאחורי הקלעים.
    שוויון היה מחייב אישור של שלושה מועמדים (נניח) ואז הגרלה בין השלושה מי ייבחר לתפקיד.
    לגבי סוגיות ערכיות – קיימים פטורים ממכרז בחוק המכרזים, לדוגמא תפקיד אמון או ספק יחיד (לדעתי דן מרגלית הוא ספק יחיד).
    לגבי מכרזים לבחירת אנשים ש – אני חושב שצריכה להיות מערכת סינון "כמו במגזר הפרטי", הווה אומר – אאוטסורסינג של הבחירה (מכון בדיקות מקיף).
    לא חייב להיות מכון בבעלות פרטית (אדם מילוא קוראים לזה), מספיק שאת העובדים של עיריית ערד ייבחר פקיד בעיריית חולון ולהפך.

  35. איתי :

    לב חוק חובת המכרזים הוא (מהקישור המובא לעיל):

    (א) המדינה כל תאגיד ממשלתי, תאגיד מקומי, מועצה דתית וקופת חולים לא יתקשרו בחוזה לביצוע עיסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על-פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו.
    (ב) לא יפלה עורך המכרז בין מציעים מחמת מוגבלות, מין, נטיה מינית, מעמד אישי, הורות, גזע, דת, לאומיות, ארץ מוצא, השקפה או חברות במפלגה; בסעיף קטן זה, "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית כמשמעותה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח1998-.

    האם אני בעד זה? כן. כי בלי זה הפרוטקציה למקורבים היתה חוגגת עוד יותר משהיא חוגגת היום.

    ועם זאת, דעתי ממש כדעת עמית בתגובה 22: מיקור חוץ של עבודת המשרדים הוא ככלל דבר מזיק, ואת החוק צריך לתקן גם לגבי פעולות שאינן מיקור חוץ.

    לתקוף את בעיית מיקור החוץ בשירות הציבורי זו משימה חשובה מאין כמותה, אבל להגיד שהפתרון הוא לבטל כליל את חוק חובת המכרזים (להבדיל מלתקן אותו) זו יריה כפולה ברגל.

    ראשית, כצעד פוליטי במאבק זה בעצם לשחק לידי היריבים שיאמרו "הסוציאל-דמוקרטים נגד שקיפות ושוויון הזדמנויות". אלה יזכירו בצדק את האפלייה הברורה לטובת "אנשינו" (מהעבודה או מהליכוד!) בעידן שטרם החוק.

    שנית, והיה אם כנגד כל הסיכויים המאבק הזה יצליח והחוק יבוטל כליל, מי שיקבל עבודות והזמנות רכש מהממשלה הם חברי ליכוד/קדימה/שס/ליברמן/עבודה ובני משפחותיהם.

    * הנה דוגמית: בימים אלה מוצגת אצלנו במתנס תערוכה של אמנית וותיקה, שאני כהדיוט לא מתרשם במיוחד בעבודותיה. כבן של אמן שגדל בבית בו נזרקו יום יום לאוויר שמות של אמנים ישראלים בולטים, השם שלה לא היה מוכר לי. בתקציר קורות חייה נכתב כי היא ביצעה עבודות אמנות רבות בהזמנת משרדי ממשלה וההסתדרות בשנות ה-50-60 וכן כי היא היתה נשואה לבכיר במערכת "דבר". מקרה זה אינו מיקור חוץ (אין לצפות מפקידי ממשלה והסתדרות להיות מומחים בציור פסיפס אמנותי על חזית בניינים, ואין טעם שהממשלה או ההסתדרות יעסיקו עובדים קבועים לצורך זה). היעדר חובת מכרז הגדילה מאוד את סיכוייה של אמנית הנשואה לבכיר ב"דבר" לקבל את העבודה לעומת הסיכוי של אמן ערבי / מזרחי / קומוניסט / חירותניק או אפילו מפ"מניק. כמובן שהדבר הזה אינו עבירה פלילית אך הוא בעייתי עד מאוד מבחינת שוויון הזדמנויות.

    פה בדיוק נמצא הגרעין שמייצר את "התמיכה מלמטה" במדיניות ההפרטה, בקרב אוכלוסיות רחבות שאינן קוראות גלובס ודה-מרקר (יותר סביר שהן קוראות פנאי פלוס או קבלה לעם). אם במדינה שעובדת על פי מכרזים יש לערבים, מזרחים, עולים חדשים (או סתם מי שאינם תומכים של מפלגת השלטון או המפלגה של השר האחראי) סיכויים גדולים יותר מאשר בעידן שלפני החוק (ובוודאי בעידן שלפני 1977) – רוב הציבור יעדיף את השיטה הזו.

  36. דליה :

    דקל עוזר
    כאשר אתה קורא על מכרזים, אתה רואה לנגד עיניך אנשים מועמדים למכרז.
    אבל יש לשים לב לעובדה שמעמידים למכרז פרויקטים. באמצעות חוק חובת מכרזים
    אפשר לקחת פרוייקט שלם ולפרק אותו לחלקים. זה מה שקורה בתחום החינוך.לוקחים פרוייקט ומעבירים למכרז חלק ממנו. למשל, באגף לחינוך מבוגרים יש מסגרות לימוד להשלמת השכלה תיכונית.
    לקחו את הבחינות שלהן, שנקראות תג"ת (תעודת גמר תיכונית) והעבירו אותן במכרז לחברת מרמנת.
    מרמנת דואגת לבדיקת הבחינות. המצב הפדגוגי הוא שבונים תוכנית לימודים, מכינים מורים להורות את התכנית. המבחנים מיועדים לבדוק אם עבודת ההוראה על תוכנית הלימודים בוצעה כראוי, והם משמשים משוב לעבודת המורה. מה עשו? הכניסו את המכרזים, והוציאו את המבחנים לחברה פרטית, שמקבלת תקציב נפרד על המבחנים, מה שלא כך הוא אם המורים הם הבונים את המבחנים ובודקים אותם. הוצאת המבחנים מעבודת המורה מונעת את המשוב לעבודת המורה, ויוצרת שיבוש פדגוגי.

    אותו דבר לגבי האולפנים. לקחו את המבחנים והעבירו אותם במכרז למרמנת. יש גוף שמספק תוכניות לימודים ומורים, אבל גוף אחר אחראי על הבחינות שלהם.
    דוגמא אחרת. תלמידים שנכשלו במבחני הבגרות בבית ספרם מקבלים הזדמנות נוספת. את אותה הזדמנות העבירו למכרז. היא נקראת "מחצית שלישית". אנקורי קיבלה את הזיכיון ללמד אותם תלמידים לבגרות. שיעורי תגבור במקצועות שונים במטרה לשפר את איכות תעודת הבגרות לקראת לימודים אקדמיים ניתנו במכרז לעמותה במכללת יהודה ושומרון. ויש עוד תכנית שנקראת לב"מ (לקראת בגרות מליאה) תכנית זו הועברה במכרז לרשת אורט. הגשה לבחינות. ארגון והפעלת קורסי הכנה לשם הבגרות לחיילים לוחמים ולחיילים מאוכלוסיות ייחודיות במתכונת מרוכזת הועברה במכרז לחברת סייט אנד סאונד.

    בדיקת בחינות הבגרות של בתי ספר אינטרניים הועברה במכרז לחברת מרמנת ולחברת טלדור.
    בארגון והפעלה של מרכז בדיקה לבחינות זכתה במכרז חברת מרטנס הופמן שהיא חברת מרמנת.
    אבל חברת טלדור קיבלה זיכיון במכרז לארגן ולהפעיל את מערך בחינות הבגרות האקסטרניות באמצעות שלוחות מרכזי בחינה הפרוסים ברחבי הארץ.
    התופעה בה מעבירים למכרז כל חלק ופרודה בעבודת המורה יוצרת נזק פדגוגי.
    ואם מדברים על התייעלות, אין פה שום התייעלות ושום חיסכון. פירוק העבודה הפדגוגית לחלקים מייקרת את ההוצאות לחינוך ונותנת הזדמנות לחברות מסחריות, שאין להן שום קשר לחינוך, להרוויח כסף.
    הנה קישור למכרזים של משרד החינוך. יש שם עוד דוגמאות רבות. http://www.education.gov.il/michrazim/michrazim.htm

  37. דליה :

    לא לבטל את חוק חובת מכרזים אלא להכניס בו תיקונים

    חוק חובת מכרזים הוא חוק נחוץ. העניין הוא שעושים בו שימוש לרעה.
    להתנגד לקפיטליזם חזירי אין משמעות הדבר התנגדות לקפיטליזם אלא לחזירות שבו.
    התנגדות בשימוש לרעה בחוק חובת מכרזים אין משמעות הדבר התנגדות לחוק חובת מכרזים.
    ההתנגדות היא לשימוש לרעה בחוק חובת מכרזים.
    מן הראוי להכניס תיקונים בחוק. הבעיה היא שהחוק הוא כלי שרת בידי מדיניות שמטרותיה אינן טובת העניין, אלא תועלת כספית ממנו.

  38. לקסי :

    לשאול,
    1. מקנא בגליה, גם אני רוצה מחמאות (ואני שונא חוקנים) :-).
    2. למרות מה שכמה אנשים כותבים כאן, נראה לי שתשומות הספקנות (מדען?) שלך כאן מועילות מאוד לדיון. ואני מצטרף לבקשה של איתי, כתוב פוסטים, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי.
    3. אשר לסכנה במכרזים. כאן גילוי נאות, השתתפתי כמה וכמה פעמים במכרזים שבהם מציעי עבודות שונות (לרוב עבודות מסובכות בתכנון) הציעו את הצעותיהם.
    לצורך הבחירה, לשם הגעה לסקלר אחד בהצעה מסובכת, קבענו טבלאות שקלול. במכרזים שבהם נציג האוצר השתתף הוא תמיד "סחב" לכוון שיביא בסופו של תהליך, להצעה הזולה ביותר. ראיתי גם (כמשתתף) תהליכי בחירה שבהם לא נעשתה עבודת שקלול מסודרת ואז, כמעט תמיד, הגורם הקובע היה המחיר.
    ראיתי גם מצבים שבהם ועדת המכרזים בחרה בניגוד לדעתו של נציג האוצר, משיקולי טיב המוצר שיתקבל בעבודת צוות ותיק ומעולה לעומת מציעים זולים שלא היה להם מושג במה מדובר. המכרז התקיים הזוכה נתבשר אודות זכייתו והאוצר מצא איך לא לבצע את העבודה (חסכון כפול), לא תכננו ואז גם "חסכו" את הגשמת התכנית שלא תוכננה.

    כמו שכתבתי למעלה, היושרה בבחירה ע"י פקידים ובבחירה בתהליך של מכרז, היא אך ורק תלוית תרבות כללית ואירגונית.

  39. איתי :

    מסכים לחלוטין, אלא שאת בעצמך כותבת למעלה

    "שומה על מי שרוצה לשמור על שירות ציבורי איכותי … להיאבק נגד חוק חובת מכרזים"

    ואת אף מסכמת מדוע החוק הוא רע – "חוק חובת מכרזים מכניס את הראייה הכספית לכל תחום תוכן ציבורי"

    אם את מסכימה שחוק חובת מכרזים הוא דבר מצוין כמשדובר ברכש מזגנים לכיתות אך מזיק כשמדובר בכתיבת תוכניות לימוד, אזי הניסוח שבחרת לסכם איתו את המאמר הוא בדיוק "לשפוך את התינוק עם המים".

    כמי שרוצה לשכנע את ציבור "הקולות הצפים" – ניסוח גורף במקרה זה הוא פשוט בומרנג, המשחק לטובת יריבייך.

  40. לקסי :

    לאיתי,
    כמו כלים אחרים שאודותם דיברנו, כך גם המכרזים.
    במציאות של היום חוק חובת המכרזים הוא מחויב המציאות. (אני מקבל את הניתוח שלך מדוע לנו, ס.ד., אסור, ציבורית להתנגד לו.)
    הפעלתו הנכונה של החוק היא תלוית תרבות, כפי שכתבתי למעלה. התוצאה, בתרבותנו, היא היא תלות ביחסי כוחות פוליטיים, "הורדת ידים" ולא פחות מכך החשבה יתרה של pet projects של בעלי עצמה.
    הייתי שם, ראיתי אותם.

  41. איתי :

    דליה,

    לאחר שטענת בעצמך בטוקבק שלא צריך לבטל את החוק (כפי שמשתמע מהפוסט) אלא לתקן אותו, הייתי שמח לקרוא הצעה קונקרטית לתיקון, דהיינו סעיף הקובע מתי החוק אינו חל ומיקור חוץ הוא פשוט אסור לפי חוק (במכרז או שלא במכרז – שהרי איננו רוצים להחליף איוולת באפליה) .

    מחד, נוסח מחמיר כגון "רכישות טובין יבוצעו במכרז אבל עבודות יבוצעו רק ע"י עובדי הממשלה/עיריה/חב' ממשלתית" הוא בעייתי. לא נראה לי שיש הגיון רב (או סיכוי רב לשכנע) בהצעה שעובדי מדינה יתקינו מזגנים או יבנו אגף חדש לבית הספר.

    מאידך, נוסח המפריד בין "עבודות שהן ליבה" שלא יוצאו למכרז (כגון כתיבת תוכנית לימודים) ו"עבודות שהן מעטפת" שיוצאו למכרז (כגון מתן שירותי אינסטלציה או חשבות שכר) גם הוא בעייתי. זהו הכשר גורף לחברות כ"א כמו מרמנת שעיקר הכנסתן מזיהוי החלקים שניתן לנגוס מסביב לליבה, וזה נוגד את המאבק הסוציאל-דמוקרטי להעסקה ישירה של עובדי ניקיון ואבטחה. בנוסף, כבר נוכחנו בסיפור האולפנים לעברית שמה שנראה לגמרי "ליבה" בעיניו של אחד לא נראה ליבה בעיני אחר.

    ככל שאני מעיין בזה אני משתכנע שהבעיה אולי כלל אינה בנוסח החוק אלא בכוחו המופרז של משרד האוצר. כאשר האוצר מקצץ ומקצץ בתקנים של משרד ולא מאפשר לו לקיים פעילות איכותית מותאמת לגודל האוכלוסיה, לא נותרת לשר, גם אם הוא ס"ד למהדרין, אפשרות לקיים שירות ללא העברת חלקים מהפעילות לשיטה של מיקור חוץ (עם מכרז). הסיבה היא שאז ההוצאה בתקציב המשרד אינה תחת "משכורות" אלא תחת "רכש ושירותים" – ולפתע ברזי האוצר נפתחים והכסף זורם כמים http://www.blacklabor.org/?p=20982

    כך אם אינני טועה, חלק מתהליכי ההפרטה ב"שוליים" של מערכת הביטחון (רפואה בעורף, מטבחים, אבטחת מחסומים, סימולטורים) המשיכו גם בתקופתו של עמיר פרץ, שנאבק כארי על מה שנתפס בעיניו כ"ליבה" – יוזמת האוצר להפרטת התע"ש.

  42. שאול :

    ללקסי - מחמאה מהמקורות

    [תקציר הפרקים הקודמים: רבי שמעון בן לקיש היה השותף ללימוד של רבי יוחנן]

    "נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש, והיה מצטער רבי יוחנן אחריו מאוד.
    אמרו רבנן, את מי נשלח ליישב דעתו?
    ילך אלעזר בן פדת ששמועותיו מחודדות. [שרבה בקיאותו בהלכות]. הלך ישב לפניו. כל דבר שהיה מקשה רבי יוחנן, אמר 'יש הלכה המסייעת לך.'
    אמר: אתה כבן לקיש? בן לקיש, כשהייתי אומר דבר היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות והייתי מפרק לו עשרים וארבעה פירוקים וממילא רווחה ההלכה, ואתה אומר לי 'יש הלכה המסייעת לך.' וכי איני יודע שיפה אמרתי?"

    [אני אנסה לכתוב פוסט יותר מסודר. תודה על ההזמנה]

  43. דליה :

    לאיתי
    להיאבק נגד חוק חובת מכרזים, אין משתמע מכך לבטל אותו. בשום מקום במאמרי לא ציינתי שיש לבטל את החוק. בחוק נעשה שימוש לרעה, ואת זה צריך למנוע. משום מה אתה מכניס למאמר משמעויות שאינן שם. לא כתבתי בשום מקום במאמר שצריך לבטל את החוק. אתה הבנת את מאמרי שלא כראוי. אל תציג אותי כאדם שמזגזג בדעותיו ומשנה אותן. במאמר ובתגובות הצגתי אותן דעות. ושוב, לא כתוב במאמר ולא משתמע ממנו שצריך לבטל את החוק.
    לגבי האוצר, אם תשים לב בחוק, וועדת הפטור היא של האוצר, וזה נותן לו כוח. כלומר, הכוח של האוצר ניתן לו בחוק זה. ובכלל האוצר משתמש בכוחו באופן מופרז ומפעיל מדיניות. המדיניות מגובשת מאוד והאוצר משתמש באמצעים שונים כדי לממש אותה: חוק חובת מכרזים, הלאמה, התניית תוספות שכר ברפורמה מבנית ועוד. המדיניות קובעת את המטרות. האוצר הוא המשרד הראשי המעביר את המדיניות לפסים ביצועיים, גם באמצעות חוק חובת מכרזים.

  44. עמית-ה :

    שאול
    אמרו הכל כבר לפני.
    לשאלתך אני נותן תשובה אחת מכמה אפשריות. גם כשאתה יודע בבטחה שההצעה היא הטובה ביותר ייתכן שתחליט על אלטרנטיבה אחרת (פחות טובה/גרועה) מחשש לעיכוב בביצוע.

  45. איתי :

    דליה, אני לא טוען שאת מזגזגת אלא מציע לך ניסוח אפקטיבי, כזה שאפשר למכור לעיתונאי או ח"כ.

    ככל שהבנתי בעברית משגת, מי שכותב שחור על גבי לבן "יש להיאבק בחוק ההסדרים" (חנין, יחימוביץ' ואחרים) מתכוון שחוק ההסדרים צריך לעבור מן העולם ולא שצריך לצמצם את השימוש בו (רובי ריבלין) או שהשימוש בו לקידום רפורמות הוא מוצדק לחלוטין כשמשרד האוצר "בידינו" (דני גוטווין).

    להבנתי המוגבלת מי שאומר "יש להיאבק באופק חדש" (ענת שניידר) סבור שזו רפורמה רעה ולא "זו רפורמה העדיפה על המצב טרום הרפורמה, עם כמה פגמים מהותיים שיש לתקנם" (מדגם מייצג של מורי ישראל, אליבא דסקר ראמ"ה).

    להבנתי מי שאומר "יש להיאבק בהפרטת הקרקעות" (שלי יחימוביץ') מתכוון שאסור להפריט את הקרקעות ולא "בתנאים מסוימים הפרטת קרקע זה בסדר, ורק צריך לקבוע מהם" (שלום שמחון).

    כנ"ל לגבי הטקסט "יש להיאבק בחוק חובת מכרזים" שהוא (אם אני מבין נכון), טקסט שממש לא אומר את מה שאת מתכוונת לומר.

    חבל שאת לוקחת ניסיון כן לביקורת בונה, שבא מכיוון של אדם השותף בגדול לעמדתך (=שמיקור חוץ של עבודת הממשלה זה רע), תופסת את הניסיון כאיזו מתקפה אישית קטנונית ומיד מתגוננת/מתקיפה בחזרה.

  46. גליה :

    לדליה,
    יש להבחין בין מבחנים חיצוניים (כל הדוגמאות שהבאת) שהם משוב למדינה או ה"סטנדרטים" שעליהם כבר התווכחנו, לבין מבחן פנימי (פדגוגי)אותו עורך המורה כמשוב, יטיב ויערוך את משוביו בטרם המבחן החיצוני (הבגרות, המיצ"ב, תעודת גמר תיכונית… ). ומדוע לא לעשות מיקור חוץ למבחנים חיצוניים הנערכים אחת לשנה ? האם יש להעסיק עובדי מדינה במשרה מלאה לעבודה של 30 יום ?
    ב. הכנה לבגרות מועד ב' ג' וד'… אין שום סיבה שהתיכונים יעשו זאת, משום שהכנסת מועדים נוספים לתוך המערכת מסרבלת אותה (ע"ע הפוסטים של שושי). מאידך סחתיין למדינה שעושה הכל כדי שבוגריה וחילייה יוכלו להמשיך בלימודים אקדמים. (חבל שזה מאוחר מדי ומעט מדי)

    באשר לייעילות. יכול מאוד להיות שזה מייקר – שווה בדיקה. בכל מקרה מי שבודק את המבחנים הם בעלי מקצוע ולא הפקידות של מרמנת. זה לא רע שעוד אנשים עושים כסף בדרך, זה רע אם התוצאה הערכית ירודה – ואת זה צריך להוכיח.

    שוב צריך להפריד בין "חוק חובת המכרזים" שמחייב מכרז לאחר שהוחלט שנושא מסויים עובר למיקור חוץ לבין עצם ההחלטה להוציא שירות למיקור חוץ.

    דוגמאות למיקור חוץ לא מוצלח – מדריכות הטמעת מחשוב, אחיות ב"ס… שפשוט נעלמו מהשטח מאז עברו למיקור חוץ.

  47. דליה :

    מיקור חוץ ומכרזים בחינוך - נזק פדגוגי ונזק לזכויות עובדים

    גליה
    בדיקת מבחני בגרות אקסטרניים אינה מבוצעת על ידי עובד מדינה העובד בשכר חודשי. היא מבוצעת בידי מורים המגישים למבחני בגרות ומקבלים שכר לשעה על עבודה זו. מי ששילם על העבודה היה משרד החינוך. אז מה עשו? העבירו למכרז וחברה מסחרית כלכלית טלדור היא הזכיינית. במקום שאותו מורה הבודק את המבחן האקסטרני יקבל שכרו ממשרד החינוך, הוא מקבל שכר מחברת טלדור. האם המורה יקבל אותו שכר כפי שקיבל ממשרד החינוך? אולי לא. כי חברת טלדור רוצה להרוויח כסף על גב המורים. הרי זו מטרתה בזיכיון. היא אינה דואגת לשיפור החינוך או להצלחת התלמידים.
    בעבר היה מרכז בדיקות ארצי למבחני בגרות שבנה משרד החינוך. הוא נקרא מרב"ד. מורים המלמדים לבגרות במשך שנת הלימודים הם אלה הבודקים את המבחנים. המרב"ד ארגן ימי עיון להנחיה של בדיקת מבחני הבגרות. מורים ישבו במרב"ד, בדקו את המבחנים, ואם היו צצות שאלות, היו מורים אחראים שפסקו, או שעוררו דיון לגופו של עניין. היו חיים לבדיקת המבחנים, והעוסקים בכך יצאו נשכרים מעבודה במרב"ד.
    משרד החינוך הוציא למיקור חוץ את המרב"ד. הזכיין הוא מרטנס הופמן, זרוע של מרמנת. אין לו מושג בפדגוגיה. הוא זה שאמור להעביר למורים את בדיקת המבחנים. הבדיקה נעשית בבית המורה. אין דיונים. אין בעיות. המורה בודק ומחזיר למרב"ד. האם יש פה עבודה פדגוגית רצינית? לא. את המבחנים בודקים אותם מורים בשכר מופחת ובלי נתונים המאפשרים להם להתייעץ או ללמוד משהו מעבודתם.
    כתבת בתגובתך:
    "סחתיין למדינה שעושה הכל כדי שבוגריה וחילייה יוכלו להמשיך בלימודים אקדמים. (חבל שזה מאוחר מדי ומעט מדי)"
    אפשר לחשוב שזה עניין חדש. המדינה דאגה גם בעבר לבוגריה וחייליה. אלא שזה לא נעשה במיקור חוץ לחברות מסחריות, אלא במסגרת בית הספר שבו למדו. מנהל בית הספר היה אחראי, ולבוגרים ולחיילים ניתנה הזדמנות נוספת והם ניגשו למבחנים במסגרת בית הספר שבו למדו.
    אז לומר שזה מאוחר מדי ומעט מדי זה שטויות במיץ. תמיד דאגו להם.
    לגבי מחצית שלישית. הזדמנות שלישית בקיץ הייתה יכולה להתבצע במסגרת בתי הספר עצמם עם צוות המורים באותו בית ספר. לא צריך להוציא למיקור חוץ את ההזדמנות השלישית. רשת עתיד זכתה במכרז לכך. זוהי אותה רשת שהייתה בסכסוך עם חברת המתנ"סים על הזיכיון לטפל בנוער בסיכון. רשת עתיד מתעניינת ברווחים ולאו דווקא בפדגוגיה.
    להוציא למיקור חוץ עבודה פדגוגית זה לפרק את העבודה החינוכית ולהפוך אותה לאפיזודית, במקום לנהל את הפדגוגיה בצורה הוליסטית.
    השיטה מזיקה לפדגוגיה ומזיקה לזכויות העובדים, שהם במקרה זה מורים.
    אני בתור מורה. אם אני רוצה לבדוק מבחני בגרות, עלי להגיש מועמדות לחברה שקיבלה את הזיכיון לנהל מאגר מומחים. אחר כך אני צריכה להגיש מועמדות למרב"ד (לבדוק מבחנים אינטרניים). אחר כך אני צריכה להגיש מועמדות בטלדור (לבדוק מבחנים אקסטרניים). כמה מועמדויות עלי להגיש לחברות הזכייניות השונות כדי לקבל עבודה? ומה יצא בסוף? מרוב תיאומי מס לכל מקום, לא יישאר לי שכר.
    מיקור חוץ ומכרזים בתחומים רבים בחינוך הם נזק פדגוגי ונזק לזכויות העובדים.

  48. דליה :

    מיקור חוץ ומכרזים - אמצעי העברת נכסי ציבור לידיים פרטיות

    ועוד משהו גליה
    כדי להנהיג את מדיניות הסטנדרטים אין צורך לא במיקור חוץ ולא במכרזים. מיקור חוץ ומכרזים הם אמצעי להעביר את הנכסים החינוכיים השייכים לציבור לידי ידיים פרטיות. זוהי הוצאת האחריות של המדינה מהחינוך.
    הגישה הס"ד מתנגדת להעברת נכסי ציבור לידיים פרטיות (שהן כלכליות, מסחריות, מוטות רווח כספי). מי שמסכים להעברה כזו אינו ס"ד. וזה בסדר. רק אין צורך להצטייר ככאלה, בשעה שהאמת היא הפוכה.

  49. איתי :

    1. נושא בדיקת הבגרויות לסוגיהן שווה רשומה בפני עצמה, ורצוי תוך ציטוט (בעילום שם) מחוויותיהם של מורים שעבדו בשתי השיטות.

    2. דווקא בתחום זה ישנו פתרון פשוט מאוד שאינו קשור לחקיקה – איגוד העובדים היציג, דהיינו ארגון המורים (בהנחה שבקרב חברי הסתדרות המורים רק מעטים מלמדים לבגרות).

    אם מורי הארגון יכריזו כאיש אחד (באמצעות הארגון היציג) שהם לא מעוניינים להיות שכירים של מרטנס הופמן/מרמנת, טלדור ושות' אלא רק של משרד החינוך/רשויות מקומיות, השיטה הזו תיגמר תוך יום, כי החברות לא יוכלו להמציא משום מקום בודקים מוסמכים של בחינות בגרות. זהו מקרה נדיר ביותר שבו הכוח באמת מצוי בידי העובדים אם רק יפעלו כגוף אחד ולא יחשבו כל אחד על השלמת ההכנסה האישית.

    אם אכן נכונה הטענה שהחברות המתווכות גוזרות קופון מתוך שכרם המדולדל ממילא של בודקי הבגרויות, התמיכה הציבורית באיום די מובטחת.

  50. מיכאל לינדנבאום :

    כל הכבוד איתי!רעיון מצויין!
    איך לא חשבו על זה בארגון.
    זה אלמנטרי מיסטר ווטסון(רן ארז).

  51. גליה :

    דליה, שוב, בפעם המיליון! את מערבבת בכוונה או שלא בכוונה את המושג מיקור חוץ עם המושג חובת מכרז.

    והמאמר שלך להזכירך, יצא כנגד "חוק חובת מכרזים".

  52. מיכאל לינדנבאום :

    לגליה,
    האם את בתור ס"ד, יכולה לומר שאת חד-משמעית נגד מיקור חוץ והעסקה דרך קבלן?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.