בעוד ח"כים חברתיים נלחמים למען חקיקה שתגן על זכויות עובדים, בתי המשפט מרוקנים את אותה חקיקה מתוכן ויו"ר ההסתדרות משיג פשרות על- חשבון העובדים
מאת ק. טוכולסקי
הנשיאה הנכנסת של בית הדין הארצי לעבודה, הכשירה בפסיקה את פיטורי עובדים בתום תקופה של 9 חודשים רק בשל חוסר רצון מצד המעסיק בפועל לקלוט את העובדים כעובדים מן המניין. פסק הדין רוקן מתוכן את התיקונים בחקיקה שהגבילו את תקופת ההעסקה באמצעות חברות כוח אדם. בית הדין לעבודה בפרשנות שהוא נתן לחוק, בצע פגיעה שאינה מידתית בזכויות עובדים והתייצב באופן בוטה לצידם של מעסיקים פוגעניים.
לא מזמן כתבתי פה על עופר עיני שבמקום להנהיג את העובדים לטובתם התאהב בתפקיד המפשר/בורר/מתווך, גם בית הדין לעבודה נוטה יותר ויותר בשנים האחרונות להתעלם מהחוק היבש, גם באותם מקרים שבהם החוק נוטה בברור לצד העובדים, ולהגיע לפשרות על חשבונם. הפסיקה האחרונה, מוכיחה שוב כי בהעדר כוח פוליטי, בהעדר ייצוג מחויב ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, לא הרשות השופטת, לא ארגוני זכויות אדם, לא ארגוני המגזר השלישי ואפילו לא פורומים של פעולה אזרחית יביאו לשינוי מהותי. כמה פשרות נעשו על גבם של העובדים בשביל לתקן את העוולות בחקיקה?
רק בחוק ההסדרים הקודם הצליחו החברתיים בראשות שלי יחימוביץ בכנסת ועופר עיני כנציג העובדים בשולחן העגול להשיג את התיקונים בחוק, כמה כתרים קשרו לעצמם, כמה כתרים קשרנו להם? כמה שמחה בשביל תיקון שמסתבר שכל כך קל להתעלם ממנו ולמצוא בו פרצות? כמה התקפות מצד העיתונות המאורגנת והמעסיקים ספגו מובילי מהלך שכפי שמסתבר, משמעותו היא בסך הכול טקסית. עובדים שמועסקים אצל מעסיקים באמצעות חברות כוח אדם עדיין מפוטרים מדי 9 חודשים, עדיין לא צוברים זכויות, עדיין חסרים יכולת בסיסית להתאגדות. יש לציין שמצבם של עובדי חברות כוח האדם עוד שפיר לעומת מצבם של המועסקים בחברות הנותנות שירותים וחברות קבלן. כי עליהם לא חלים כל תיקוני החקיקה. בקיצור, העיקר שחוקקו חוק, העיקר שהחברתיים עושים כותרות ונלחמים בעזים, הקרב הדון קישוטי והסיזיפי הוא חשוב מבחינה סמלית, אבל לעובד שמשיך להיות מפוטר, חסר זכויות יסוד, חסר תנאי בסיס זה לא ממש עוזר, לא הכותרות ולא הסיסמאות. במצב הנוכחי, זה לא נותן הרבה שאפשר לומר העיקר שחוקקו חוק.
העובדים בחברות כוח האדם והקבלן, אצל נותני השירותים ושאר המעסיקים הפוגעניים משלמים את מחיר המשחק הפוליטי המקובל. זה נחמד מאוד שיש חברתיים בכל מפלגה בישראל מהימין ועד השמאל אבל החברתיים אינם מסוגלים בשל פיזורם הפוליטי, מבנה מוקדי הכוח ומערכת הלחצים של שלטון ההון להגיע להישגים מהותיים. עד שלא יחוקק חוק שיקבע את הדרך היחידה בה מותר להעסיק אדם בישראל, את חובת הפיקוח על מערכת יחסי העבודה ואת הזכויות של העובד זה לא ישתנה. חיים כץ יבעט בעז אחת, שלי יחימוביץ בחמש, ועדיין ינצלו עובדים בישראל. ההסתדרות ובתי המשפט ישיגו פשרות על חשבון העובדים, שלטון ההון ימשיך להמציא לנו מסגרות חדשות להעסיק באמצעותם עובדים, הרגולטור ימשיך להיות מסורס בידי האוצר.
בזמן שאנחנו בשמאל הסוציאליסטי/ס"ד מתכתשים, כרגיל על איך ולמה מאחדים את השמאל, ובוחרים לנו משלל המסגרות הקיימות עוד רבע מסגרת להשתחל לתוכה ולריב עם כל האחרות, בזמן שהחברתיים מתכוננים למופע הבעיטות השנתי בעיזים של האוצר, בזמן שיו"ר ההסתדרות סוגר עוד פשרות, ובתי המשפט מרוקנים חוקים מתוכנם, מי שבאמת צריך סוציאליזם/ס"ד, ימשיך לעבוד כמו עבד, לפחות 9 חודשים בשנה ואז שלושה חודשים ברחוב ושוב קצת עבודה כל הדרך להבטחת הכנסה.
Tags: בית-הדין-לעבודה, ההסתדרות-הכללית-החדשה, זכויות-עובדים, חוק-ההסדרים, חוק-ההסדרים-2011-2012, חוק-זכויות-עובדי-קבלן, חיים כץ, עופר-עיני
מאמר מצוין.
כמה מכות עוד יינחתו על ראשיהם של העובדים עד שתנועות השמאל יבינו שללא כוח פוליטי מאורגן, מאוחד וחזק אין סיכוי להשיג הישגים אמיתיים ובני-קיימא עבור ציבור העובדים?
שמאלני כל המדינה, התאחדו!!
טוכולסקי, תהיה עקבי.
אי אפשר כל הזמן לתקוע בשופרות "איחוד עכשיו" ומצד שני להקדיש חלק ניכר מהאנרגיה שלך לביקורת מזלזלת בשותפים פונטציאליים, קרי שלי יחימוביץ' וכמה אלפי חברים במפלגת העבודה שהולכים אחריה, ורואים בה בעלת פוטנציאל גדול יותר מלפרץ, ברכה מלכיאור או גילאון להגדיל את כוחו של המחנה הס"ד.
אילו היית במקומם, האם זה היה עושה לך חשק להצטרף למפלגת החלומות של טוכולסקי?
מאמרים כגון זה, גם אם יש בהם גרעין חשוב מאוד של אמת (שחקיקה לבד אינה מספיקה למשל, ושיש הבדל בין חוקים עם שיניים לחוקים בלי שיניים ועם כותרות), עושים את הפעולה ההפוכה לזו שאתה מייחל לה.
לטוכולסקי
תודה רבה על מאמרך החשוב. מאמר זה, כמו כל מאמריך, משקפים הבנה עמוקה של תהליכים פוליטיים במדינה, ויש מה ללמוד מהם.
במאמר זה ציינת את חוסר האפקטיביות במימושן של הצעות חוק הקוראות תיגר על המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל, כמו חוק עובדי חברות כוח-אדם, ואפשר גם להתייחס להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים.
אתה צודק. אבל אין זו סיבה לבקר את יוזמי הצעות החוק. מדובר בנציגי ציבור הרוצים לממש את החוקים שהם מציעים, ונוסף לכך, יש להם מטרות גם כלפי הציבור. אפילו אם הצעות החוק הללו נכשלות, מה שנשאר הוא הרצון הלגיטימי של אותם ח"כים שהציבור יגדיל תמיכתו בהם, רוצים לעורר אווירה התומכת בחוקים שהם מציעים. וכל זה ראוי ומכוון למטרות האידיאולוגיות שלהם. העשייה הזאת תורמת להעלאת הנושאים הללו לסדר היום הציבורי, ויש בכך סיכוי להגדיל את מספר התומכים בהצעות חוק כגון אלה. אז אולי אין אפקטיביות במימוש הצעות החוק, אך יש תהודה ציבורית שהיא חשובה לקדם את הערכים שהח"כים והציבור מאמינים בהם.
לדעתי, אין לציין את חוסר האפקטיביות במימוש החוקים ככישלון. הרי לממשלה יש מדיניות ובתי הדין פועלים כדי לקיים את החוק במסגרת המדיניות הזאת ותוך התחשבות בה.
יש חשיבות להצעות חוק מרעישות כאלה ויש מקום להצעות חוק שאינן מקבלות תהודה ציבורית חזקה, אך יכולות להיות יותר אפקטיביות מבחינת מימושן. אני מאמינה שהח"כים פועלים בשני הכיוונים הללו. תפקידנו כאזרחים לתמוך במי מהח"כים שאנו מאמינים בהם. לגבי הביקורת כלפיהם, אולי כדאי לממש את הכתוב: אל תשפוט את חברך עד שתגיע למקומו.
הי דליה
הביקורת שלי כלפי יוזמי הצעות החוק נובעת מכך שהם לא מטומטמים, הם משחקים את המשחק. הם יודעים שבכל חוק הסדרים הם הודפים עיזים ונותנים לעיקר הרפורמות לעבור, הם יודעים שהפשרות שהם עושים באות על חשבון השגים אמיתיים, הם אפילו יודעים מראש היכן יש פרצות בחוק. אבל הם חלק מהמערכת, לא ממש מי שישנו אותה.
חיים כץ ושלי יחימוביץ, אורלי לוי וליה שמטוב הם מבקרים של המערכת שעושים את עבודתם נאמנה מאז 2006 כנגד תוכנית ויסקונסין לדוגמא. הם גם חברים כולם במפלגות שרוב הזמן יושבות בקואליציה והממשלה שהם תומכים בה מרסקת ביד ברזל את העובדים החלשים ביותר. אם 4 נבחרי ציבור חרוצים אלו היו רוצים לעשות שינוי מהותי בתחום העבודה עימו כל אחד ואחד מהם מזוהה הם היו מתאחדים ומקימים מפלגה למען העובדים בישראל.
אנחנו יכולים להמשיך ולשבח את החברתיים ולהמשיך ולא להבין למה למרות הכותרות המרימות בעיתוני הכלכלה אין שינוי מהותי, או שאנחנו יכולים להבין שלמרות האהדה והמשיכה סוליסטים מוכשרים שבוחרים להיות כוכבי זירות קטנות בתוך מפלגות גדולות שמשרתות את ההון לא יביאו לשינוי.
לא שלי יחימוביץ בתור הסגנית של הרצוג או הציר השלישי בטריוקה הרצוג עיני יחימוביץ, לא ליה שמטוב ואורלי לוי בישראל ביתנו של ליברמן ומריונטות ההון שלו, וגם לא יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית מהליכוד.
תפקידנו כבוחרים וכפעילים פוליטית הוא לבחור לנו מנהיגים ולפעול למענם ולמען הרעיונות שאנו תומכים בהם. מנהיגים אינם חסינים מביקורת גם אם הם נעלבים כמו ילדים ואינם מסוגלים להתמודד עם ביקורת.
תפקידי כבעל טור באתר ס"ד הוא להביע את דעתי, לנתח ולבקר את המציאות כפי שאני רואה אותה. לעודד דיון, לגרום לקוראים לחשוב. לצערי אני לא מוצא סיבות לאופטימיות מהמצב הפוליטי ומפועלם של החברתיים ואנשי השמאל. להערכתי בכנסת הבאה השמאל יהיה קטן יותר ומפוצל יותר ואנחנו נמשיך לדרוך במקום וכל החקיקות של יחימוביץ, לא ישנו, גם לא חוקי העבודה והחברה של אנשי ימין מובהקים כמו חיים כץ ואורלי לוי.
לטוכולסקי,
אם לא החבירה של כץ,אורלי לוי ויחימוביץ,זכייני ויסקונסין היו ממשיכים להתעלל בחלשים תוך גריפת מליונים.
אם אפשר לעזור לאנשים בדרך לשינוי הס"די,אז למה לא?
אתה צודק שזה לא משנה את התמונה הכוללת
בחוק ההסדרים הנוכחי ויסקונסין תחזור. ביחד עם ויסקונסין האוצר המרושע ביטל גם את כל ההטבות שקיבלו מחפשי עבודה דרך ויסקונסין במקום להעביר את ההטבות כמו סיוע בנסיעות וסיוע במימון טיפול לילדים לשירות התעסוקה. הם לא שינו את זה וחבל, מפלגת שלטון ס"ד עם שרי אוצר ותמ"ת ס"ד הייתה יכולה לעשות את זה, פרלמנטרים חברתיים בודדים מכל מפלגה לא.
שימו לב לכמות החברתיים/ס"ד/סןציאליסטים בועדת העבודה והרווחה: עפו אגבריה מחד"ש, אילן גלאון ממר"צ, שלי יחימוביץ ועמיר פרץ מהעבודה, הרב אמסלם מש"ס, אורלי לוי ומוץ מטלון מישראל ביתנו, חיים כץ מהליכוד. וכל אלו יחדיו יכולים רק לבלום יוזמות ממשלתיות.
אם הייתה בכנסת מפלגה אחת ששווה 8 מקומות בוועדת העבודה והרווחה, הייתה לה הרבה יותר השפעה, היא הייתה שווה בערך 70 מנדטים. במקום זה, יש לנו 8 לברתיים מתוך בערך 20 שמפוזרים בכל המפלגות בלי יכולת ממשית להשפיע על דרכה של אף מפלגה חוץ ממרצ וחדש. לא חבל?
טוכולסקי,
דהיינו שחוק ההסדרים עוקף את ועדת העבודה והרווחה?
איזו דמוקרטורה לתפארת יש לנו בארץ "חמדת אבות" כלומר חמדת הברונים השודדים.!!
מיכאל דהיינו שכשלכל אחד מחברי וועדת העבודה והרווחה יש מחויבויות מפלגתיות שאינן עולות בקנה אחד עם התפיסות החברתיות שלו המחויבויות גוברות על התפיסות.
דהיינו שהיחס של החברתיים בוועדה זו אינו משקף עוצמה של מפלגה ס"ד אלא גטו של חברתיים לעומת המצב בוועדות הכלכלה והכספים ובממשלה.
דהיינו שעצם הריבוי של חברתיים בוועדת העבודה והרווחה ומיעוטם בכל במה ממשלתי ופרלמנטרית אחרת מהווה חלק מהמשחק, גורם הרגעה ותנחומים וחלק ממה שמשתק את האפשרות ליצירת שמאל מהותי.
שאלתי על חוק הסדרים,
מה נותן לך לחשוב שאם הח"כים הצביעו פעם אחת בניגוד למפלגותיהם,הם לא יעשו זאת פעם נוספת?
אלא אם כן אתה יודע שהנושא יעבור לועדות הכלכלה והכספים,ששם כאמור,המשחק מכור וידוע מראש.
אגב,כידוע לך אני ועוד איך!!, בעד שמאל מהותי,אבל אי-אפשר להתעלם מה"שבבים הניתזים בדרך".
מדובר על בני-אדם.
מיכאל ועדת הכספים זה הגטו שבו מנהלים את ההצגה החברתית, בסוף היום כשחוק התקציב וההסדרים עובדים המדיניות היא קפיטליזם ניאו ליבראלי והפרטות וכל החברתיים לא מצליחים למנוע את זה.
לכן עם כל הסימפטיה עד שלא תהיה אלטרנטיבה שלטונית כוללת ולא רק קובץ עלי תאנה שכל מפלגה ניאו ליבראלית מכסה בו את ערוותה לפני הבחירות. כבר היה עדיף בלי החלק הזה בהצגה. החברתיים לא משנים את כללי המשחק ולא עוצרים את שלטון ההון, הם חלק מההצגה, כמו טכס העיזים של חוק ההסדרים ובעצם קיומם כפי שהם היום הם מונעים שינוי אמיתי. שלי יחימוביץ הייתה יכולה להיות מנהיגה של מפלגה ס"ד ולהציב אלטרנתיבה לא להיות עלה התאנה החברתי במפלגה של חסידי הון וביטחון. אילן גילאון כמספר 2 שלה היה יכול לעשות סוציאליזם לא רק לדבר על סוציאליזם. ואלו רק דוגמאות בולטות.
לטוכולסקי,
אני יודע ש"החברתיים לא משנים את כללי המשחק ולא עוצרים את שלטון ההון, הם חלק מההצגה".
עם זאת 1)צריך לקחת בחשבון שהציבור לומד להכיר ח"כים איכותיים מעל הרמה המקובלת.
2)לגבי הצלחות חלקיות מסויימות אתה אומר:"
כבר היה עדיף בלי החלק הזה בהצגה".
פוליטית אתה צודק,אבל תשאל את המוטבים של ביטול "ויסקונסין" מה הם חושבים על החיסול(הזמני ,כפי שאתה אומר) של גהינום ויסקונסין.
זה לא אותו דבר אם אתה עצמך בבוץ או לא.
אני מכיר חלקית את הנושא כשניהלתי המסע על "פנסיית הגישור".
אלה שלא התנסו באבטלה כפוייה ,לעולם לא יבינו על מה מדובר.
חוץ מזה ,פוליטית אין שום ויכוח חשוב בינינו,וזה בלשון המעטה.
שלי יחימוביץ' התראיינה שנים לפני כניסתה לפוליטיקה למוסף 7 ימים של אידיוט אחרונות, ושם הסבירה מדוע היא מצביעה לחד"ש (כולל עמדות מדיניות שהיום היא נזהרת מכל משמר מלהביען).
ביום בו החליטה לרוץ לכנסת היא יכלה להתפקד לחד"ש, מפלגת שמאל אמיתית ולא מתפשרת (היחידה שמצעה כולל את נוסחת "להלאים את כל מה שהופרט", שיחימוביץ' ופרץ לא מעלים על דל שפתותיהם) ולנסות להתברג שם בעשיריה השנייה במקרה הטוב (קשה לחד"ש עם נשים ועם יהודים).
[אותו דבר היה יכול לעשות אילן גילאון לאחר שנדפק מהריצה המשותפת של מרצ עם ברונפמן, או מלכיאור אחרי שברק סיים את השותפות עם מימד כדי לשדרג את שמחון ונוקד מהמחוזות שבחרו בו.]
למה היא לא עשתה זאת? כי בדרך הקשה שבחרה יש לה בכל זאת יותר אפשרות השפעה, וכנ"ל לחיים כץ שפועל בתוך המפלגה של ביבי בלי שום יומרה לבצע בה מהפך סוציאלדמוקרטי.
קל להאשים בפיצול בשמאל את האישיות הבעייתית של ח"כ זה או אחר, אבל יש פה בעיות מהותיות שמונעות איחוד ואי אפשר להתעלם מהן, וכך נוצר מצב שלפעמים בפיצול יש גם יתרון.
מפלגה שהיא שמאל אמיתי גם בציר הכלכלי, גם בציר המדיני וגם בציר השמרני-ליברלי (בישראל: דתי חילוני) היא מפלגה שרוב גדול מהציבור בארץ (יהודים כערבים) יירתע מלהצביע לה.
זו מתמטיקה פשוטה: חיתוך קבוצת הסוציאליסטים עם קבוצת היונים ועם קבוצת הליברלים מותיר מס' אנשים שהוא קטן מכ"א מהקבוצות הללו (כי הקבוצות לא מכילות זו את זו).
האופק הפוליטי שלי ברור לי.
עם זאת ,אני ריאליסט לגבי האמצעים,ובזאת אני מצטרף לדעת איתי(עליו אני חולק ביחס למטרות) שיש פה "בעיות מהותיות שמונעות איחוד ואי אפשר להתעלם מהן, וכך נוצר מצב שלפעמים בפיצול יש גם יתרון."
בכל מקרה הפריצה הגדולה תהיה כאשר ההסתדרות תהפוך לאיגוד מקצועי אמיתי ובמקום לייצג את מפלגות השלטון הניאו-ליברליות ,היא ,סוף-סוף תתחיל לייצג את "נתיניה" הנבגדים—כלומר את האינטרסים של העובדים המאורגנים ושל השכירים באשר הם שכירים.
זה בדיוק אותו הדבר
בדיוק כמו שמפלגת העבודה כבר מזמן (עשורים) לא מייצגת את האינטרס של העובדים החלשים,
ההסתדרות לא מייצגת את כלל העובדים (ובייחוד החלשים), היא לא מתנהלת כארגון עובדים דמוקרטי.
אילו עמי וטורי וחבריו התותחים היו מקימים בה סיעה, הם היו נרמסים לעפר. אז איך בדיוק יכול להתחולל השינוי?
איתי לפי ההגיון שלך החזיתות העממיות שהוקמו בבחירות 36 בספרד וצרפת היו צריכות להפסיד ולא לנצח בבחירות בגלל הרתיעה מהחבירה של סוציאליסטים, ס"ד וקומוניסטים, הלינקה הגרמנית הייתה צריכה להביא פחות קולות ב-2005 ו-2009 ולא יותר הגרמניה בגלל החבירה בין קומוניסטים, סוציאליסטים וס"ד וכן הלאה וכן הלאה.
אני מכיר מקרה אחד שבו חיבור הכוחות נגמר במפלה בבחירות האחרונות באיטליה אבל זה היה חיבור בין ירוקים וקומוניסטים בשוליים והוא לא נכשל בגלל הרתיעה אלא בעיקר בגלל הדגש הלא חברתי כלכלי של האיחוד.
שלי יחימוביץ היא פרלמנטרית טובה ומוכשרת שמשמשת כעלה התאנה החברתי כלכלי של מפלגה שמשרתת את האינטרסים של ההון השאלה היא אם זה מספיק. לדעתי לא.
מי שרוצה להסתפק בעשייה החברתית החשובה אך הדלה במשמעותה של עלי התאנה החברתיים של מפלגות קפיטליסטיות, שיבושם לו. אני מחפש שינוי מהותי, שינוי שלא יגיע ממפלגת העבודה או הליכוד או ישראל ביתנו ולא משנה כמה חברתיים ישבו שם. דרך אגב, בישראל ביתנו יש יותר חברתיים מאשר בעבודה: ליה שמטוב, אורלי לוי, משה מוץ מטלון, סופה לנדבר, חאמד עמר, שליש סיעה שמתנהגת באופן מאוד חברתי בוועדות, התנגדה לויסקונסין, תומכת בחקיקת מגן ובעודה מאורגנת, תומכת בהרחבת פעילות מדינת הרווחה. נו , אז מה?
1. לא טענתי שזה הכי טוב שאפשר להגיע אליו. אני פשוט חושב שאילו היה מתרחש הנס וכל החכים הטובים מהאיחוד הלאומי ועד בל"ד היו מתכנסים ברשימה אחת, כמעט כולם היו נותרים מחוץ לכנסת, וזה משום ששיקולי ההצבעה של רוב הציבור קשורים במידה רבה לצירים שאינם סוציאליזם-קפיטליזם, ומשום שהעמדות בנושאי כלכלה אינן מגובשות ונתונות למניפולציה בקלות. בשאלות שנחשבות בעיניך שאלות יסוד (כגון מעמד הקרקעות או גודל המגזר הציבורי) רוב הציבור פשוט אדיש.
2. אני מקווה מאוד שתקום פה מפלגה של שמאל חברתי, שבה יחימוביץ' תהיה מס' 1 או 2 (לא ממש משנה לי)
3. יש פה אנשים הטוענים שאפשר להפוך את מפלגת העבודה (או את מרצ) לכזו. אני התייאשתי אחרי נסיון של כמה שנים. כדי לשכנע אותי אני צריך לראות את מספר המתפקדים בארגז של יחימוביץ' לא כולל מתפקדים מהארגז של עיני, הרצוג וכו'.
מי שהתייאש כמוני וכמוך מייחל להקמתה של מסגרת חדשה, ובוודאי שאינו אמור להסתפק בפירורים הקיימים.
4. כל המחלוקת בינינו היא על גבולות הגזרה של המסגרת החדשה.
אתה טוען שמסגרת שמאל שתחבר בין ציונים ללא ציונים (ואי לכך תהיה רשימה שמספר היהודים בה שווה למספר הערבים, ואולי אפילו תכיל כמה מועמדים חרדים) תייצר שלם הגדול מסכום חלקיו (= מרצ, חד"ש, נקודות אור בעבודה, ורסיסים שלא נכנסו לכנסת).
אני טוען שמסגרת כזו רק תגדיל את הבריחה אל הלאומנות של בל"ד ואל הכלומניקיות של קדימה. לדעתי כדי להגדיל את כוחו של השמאל הכלכלי יש צורך במסגרת של שמאל כלכלי שהיא מסגרת ציונית, לצד חד"ש.
5. מסגרת זו ("השמאל הכלכלי" – שם זמני) תצטרך כדי להיות אטרקטיבית להכיל ייצוג למגוון דעות בציר המדיני-בטחוני ובציר השמרני/דתי-ליברלי-חילוני. אני לא מתכוון לסופרמרקט חסר חוט שדרה, אבל נדרשת פה שונות גדולה בהרבה מזו הקיימת במרצ ובחד"ש. הדוגמה הקרובה ביותר היא "עם אחד" שכללה בנוסף לעמיר פרץ החילוני משלום עכשיו גם את חיים כץ הנץ ואת דוד טל החרדי שהגיע מש"ס. ההיפך מעם אחד זה דב חנין – הוא יכול להיות להיט אלקטורלי בת"א או בקמפוסים מסוימים באקדמיה. בשביל להגיע ללב של אנשים בכל הארץ, יהודים כערבים, הוא ממש לא מספיק ודעותיו המדיניות (שאני די מזדהה איתן) הן אנטי-אלקטורליות.
6. אתה ממשיך להביא לי דוגמאות מן העולם, אלא שלטענתי הן ממש לא רלוונטיות למה שקורה פה, בגלל ששמאל בארץ מוגדר *בפועל* אחרת מאשר הגדרתו באירופה. בישראל נסיונות למזג מפלגות לרשימה אחת בד"כ יצרו שלם הקטן מסכום חלקיו (כמובן שיש יוצאים מן הכלל כמו הקמת מרצ), ובייחוד כאשר הבעיה היתה נסיון מלאכותי לגשר בין גורם פרגמטי יחסית לגורם רדיקלי יחסית (ע"ע החיבורים והפיצולים כל שני וחמישי בימין הדתי – גם שם מתחבטים בבעיית הפיצול עשרות שנים).
אז במקום שנמשיך להתווכח (ויכוח שמרתיע קוראים) אני חוזר על הצעתי – מצא מהי המסגרת הקיימת הכי קרובה להשקפותיך ובנה אותה. כלפי חוץ – פעילות שטח, פלריגים, הדרכה בתנועת הנוער וכו'. כלפי פנים – מפקד חברים שיאפשר לתקן את הטעון תיקון.
ופה באתר – במקום לפרסם עוד ועוד מאמרים וטוקבקים של ביקורת על יחימוביץ', תתחיל לפמפם פה למה כדאי להצביע למפלגה שאתה הצבעת לה, ומה לדעתך צריך לתקן *במפלגה שלך* כדי שתהפוך להיות רלוונטית להרבה יותר בוחרים.
הרשה לי לשמח את לבבך, אין ביננו מחלוקת אפילו על גבולות הגזרה, אני מוכן ללכת לכל איחוד של כוחות שמאל עם חד"ש ובלעדיה ובלבד שהמצע יהיה ס"ד כשר. אני פשוט חוזר ומציע לא להסתפק יותר בפירורים, 6 שנים בעבודה והליכה עיוורת אחרי יחימוביץ בדרך לשום מקום הוכיחו לי על בשרי מה זה אומר להסתפק בעלה תאנה, מכובד ככל שיהיה.
לעניין הדוגמאות מאירופה, הן כן רלבנטיות כי בכל מקום טענו מה שאתה טוען שהאיחוד ירתיע בוחרים, זה לא נכון, הבוחר מסוגל להבין גם את היתרונות. אפילו בארץ, כפי שציינת האיחוד בין שינוי הליבראלית קפיטליסטית, מפם הסוציאליסטית ורצ הס"ד הביא יותר קולות מאשר פחות.
לא צריך לדבר על הכל ולא צריך להסכים על הכל, במפלגה כזו, ראה האיחוד הלאומי, יש מכנים משותפים ויש שונות אני לא מבין למה אתה מחפש הסכמה הכי רחבה על הכל, לא תהיה.
אני לא מחפש הסכמה רחבה על הכל, כי המשמעות היא שמתעסקים בדברים כמו המאבק בשחיתות או בתאונות דרכים (תפנית של עוזי דיין).
דוגמת מרצ (שהיא כאמור היוצא מן הכלל) היא מצב שבו היה מכנה משותף חזק בציר השמרני-ליברלי, סביר בציר המדיני ושום מכנה משותף בציר הכלכלי.
כדי לשחזר את הדוגמה הזו, בעידן שבו ליברמן בעצמו מדבר על פתרון שכולל מדינה פלסטינית, ובהינתן שרבים נפגעי מדיניות הימין הכלכלי הם דתיים/מסורתיים, מזרחים ורוסים נדרשת מסגרת שיש בה מכנה משותף חזק בציר הכלכלי ומכנה משותף סביר בציר המדיני (שמרכז הכובד שלו אינו ממוצע בין מרצ לחד"ש אלא ימינה מזה) ומכנה משותף סביר בציר השמרני-ליברלי.
האמירה "ובלבד שהמצע יהיה כשר" היא חסרת משמעות, כל עוד אין גוף מוסכם שקובע מהי כשרות סוציאל-דמוקרטית בגרסה ישראלית. (דוגמה – יש שיאמרו שמצע שאינו כולל תוכנית להלאמה של כל הבנקים המסחריים אינו כשר, ואם כך אז גם המצע שלך יוצא טרף). המושג כשרות רלוונטי גם לאנשים. לדוגמה, אילו גוף מוסכם "מועצת גדולי הס"ד" היה קובע כי אופק חדש היא טריפה, אזי גם עמיר פרץ היה טריפה (בדיוק כפי שהוא טריפה בעיני מצביעי חד"ש שהפגינו וקראו לו רוצח ילדים).
כל הגישה של חלוקת ציוני כשר וטרף היא גישה שלא מובילה לכלום ולא מעניינת את אף אחד כמעט, פרט לאותם בודדים שנהנים מחלוקת ציונים. אם רוצים לעשות משהו צריך להצטרף למסגרת ולבנות אותה.
זאת אומרת ליברמן יכול להציע מכנה משותף בציר הגזעני ולזכות בתמיכה גורפת של בוחרים מכל ציר וכל מקום על הציר ורק השמאל לא יכול להרים דגל ולרוץ איתו קדימה.
המנעות מחלוקת ציוני כשר וטרף עשויה להביא בסופו של דבר לחיסול המסגרת, אבל אם כל מי שמצטרף למסגרת יצטרף להתחייב לכמה מטרות אז זה באמת לא רלבנטי.
סימון מטרות וכינוס כל מי שמוכן להתחייב למטרות וריצה ועבודה משותפת לא המתנה לבחירות, ואז תזזית בתוך המסגרות ושוב קמפייניםפ עלובים ושוב בזבוז קולות ושוב אין שמאל ואנחנו בביצה, משחקים בין ארגונים ומתנחמים בעלי תאנה חברתיים.