עוד לפני שהסתיים המאבק סביב העלאת תמלוגי הגז, ניתן לשאוב אופטימיות מהתארגנות הגורמים הנוטלים בו חלק ומהדיון הציבורי שנוצר סביבו
מאת תמר זנדברג
עו"ד אברהם פורז עמד בשבוע שעבר על במת הנואמים באוניברסיטת תל אביב שפוף ומובס. נראה היה כי ויתר מראש על כל נסיון לשכנע את קהל משתתפי הכנס בנושא חלוקה מחדש של תמלוגי הגז – כנס שארגנו שתי"ל, האגודה לצדק חלוקתי וביה"ס לממשל ומדיניות. "אין לשנות את גובה התמלוגים רטרואקטיבית" היה הטיעון היחיד שהצליח פורז לגרד, אולם למאות באי הכנס, ולציבור כולו, כבר ברור כי ועדת ששינסקי לא תוכל שלא להמליץ על העלאת התמלוגים והגדלת חלקו של בעליו החוקיים של המשאב הציבורי.
התובנה הזו היא רגע שאין לזלזל בו. אחרי שנים של ויכוחים סוערים בנושא שטחים וביטחון, בחודשים האחרונים אנו עדים לדיון ציבורי נרחב ומשמעותי – אולי לראשונה בישראל – בנושא כלכלי חברתי מובהק. אין זה נושא פיקנטי ואזוטרי כשעון החורף, ואפילו לא עמלות הבנקים או תעריפי הסלולר, המצויים בכל כיס. הטענה הרווחת כאילו הציבור אינו מתעניין או אינו מבין בסוגיות כלכליות קורסת לנגד עינינו.
הציבור מנהל כעת דיון כלכלי מורכב, הכולל השוואות בינלאומיות לשיעורי התמלוגים במדינות אחרות, הסיכויים למציאת נפט בכל אחד מהשדות הימיים, ושיעור התקבולים הצפוי מן הכריה. באותו זמן, מתנהל דיון ער בין שתי תפיסות עולם – פרו אחריות ציבורית (להלן "סוציאליסטית" או "סוציאל דמוקרטית") לעומת פרו תגמול להון הפרטי ("קפיטליסטית"), והדוברים בשיח אינם מתביישים לנקוט עמדה ולהכריז על מיקומם האידיאולוגי.
מבלי לדעת את שיעור התמלוגים הסופי שייקבע, כבר עתה ברור כי הוא יעלה וחלקו של הציבור יגדל. זוהי הצלחה חסרת תקדים לקומץ יחסית קטן של פעילים וארגונים, שהצליחו בזמן יחסית מועט להוביל דיון ציבורי מוצלח שתוצאה בצידו.
כמו במקרים האחרונים של המאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים והמאבק נגד הבניה בחוף פלמחים, המאבק להעלאת תמלוגי הגז מוכיח כי בניגוד לדעה הרווחת, אפשר בהחלט להתארגן למאבק על מטרה ממוקדת ולהצליח.
פעמים רבות קיימת רוח חיה ספציפית מאחורי המאבק. רותם אילן במאבק ילדי הזרים ועדי לוסטיג במאבק חוף פלמחים, הן דוגמאות מעוררות השראה. במקרה של תמלוגי הגז, מדובר על התארגנות ממוקדת של ארגונים מקומיים, פעילים ואנשי אקדמיה, שנרתמו לנושא והצליחו.
בעוד ההתנדבות והיוזמה המקומית עם הלהט בעיניים חשובה ואף קריטית, ברור כי ללא ארגון מקצועי יותר, וכמובן ללא מימון, לא ניתן לקיים מאבקים כאלה. אולם מעודד לגלות, כי אפשר בהחלט למצוא סיוע בכסף או בשווה כסף שיתן גב למאבקים למען מטרה צודקת. בשנה האחרונה התברר לציבור הרחב מה שהיה ידוע לברנז'ת הארגונים עוד קודם לכן, כי הקרן החדשה לישראל היא שותפה טבעית ובית חם למאבקים כאלה. מערך הליווי והסיוע, ולא פחות מכך, הדוברות והיחצ"נות של הקרן, עומד לרשות התארגנויות בעלות פוטנציאל והוא קריטי להצלחה.
במידה רבה ובאופן פרדוקסלי, דווקא קמפיין השטנה של אם תרצו נגד הקרן החדש שהתנהל השנה, סייע למתג את הקרן ולהציגה לציבור הרחב כבית הטבעי של מאבקים חברתיים ואזרחיים.
קשה ואולי בלתי אפשרי להצביע על נוסחת הקסם המדויקת שהופכת מאבק חברתי למוצלח. אין ספק כי יכולת לגייס מימון, מיקוד במטרה ספציפית, מנהיגות חדה וסוחפת, אפשרות ארגון, יזמות ויצירתיות בצד נחישות, התמדה ואורך רוח, הם מאבני היסוד ההכרחיות. מה שבטוח, שהחל בחוק הדיור הציבורי של רן כהן ועד הצלת פארק השרון עליה התבשרנו בשבוע שעבר, מצטברת לה ספריית הלימוד – הסילבוס, אם תרצו – של מאבקים חברתיים מוצלחים שאפשר ללמוד מהם, לשחזר אותם ולמנף אותם.
המאבק להעלאת תמלוגי הגז מצטרף למדף ומעורר סיבות רבות לאופטימיות. קודם כל בגלל רווחי הגז שעומדים להיכנס לקופה הציבורית ולשרת מטרות ציבוריות במובהק. שנית, בגלל הדיון האידיאולוגי שעורר מאבק זה, והחזיר את המושג אחריות ציבורית ומשאב ציבורי לקדמת הבמה הדיסקורסיבית. ולא פחות חשוב משני אלה, בגלל ההוכחה החד משמעית כי יש עוד עתיד למאבקים ציבוריים פוליטיים. בפתחה של שנה חדשה, זה לא מעט.
Tags: אברהם-פורז, ארגונים-לשינוי-חברתי, הקרן-החדשה-לישראל, ועדת-ששינסקי, מאבק-ציבורי, תמלוגי-הגז
ברוב המדינות היחס הוא 80\20 כששמונים אחוז הולכים כתמלוגים לבעלת המשאב ,המדינה+המיסים המושתים על כולם.
עורך דין משה גביש ,לשעבר נציב מס הכנסה,קרא לבאי הכנס לשים לב להבדל המהותי בין תמלוגים למיסים כדי לא ליפול במלכודת "אז נשלם מס ולא תמלוגים.
מנסיונו בן 20 השנה בנושא מיסוי,הזכיר גביש לכולם עד כמה נושא המס הוא "גמיש".
חברתנו שלי יחימוביץ הדגישה שנושא הריטרואקטיביות הוא גם שקרי וגם מניפולטיבי.
כבר בשנת 2001 טירפד תשובה בועדת הכספים בעזרת נושאי כליו בועדה,את ההצעה לשנות החוק משנת 1952,ועכשיו הוא מתבכיין.
מניפולטיבי,מאחר שמעולם לא קמה צעקה כאשר קיצצו בזכויות הביטוח הלאומי ,אף הן משנות ה-50 .
גם שחיטת זכויות הפנסייה בכ-40% ,עברה אף היא ללא טענות נגד זכותה הריבונית של המדינה .
מדינה מוזרה בה לבעלי הון זכויות עודפות על אלו של המדינה.
מדינת כל עשיריה–כבר אמרנו.
צודקת תמי שהמקרה הזה מלמד על הצלחה של מאבק ציבורי, אני רק רוצה להוסיף כי "מאבק" הציבורי הוא ביטוי מטעה.
מאבק הוא פוליטי ולכן ללא כוחות פוליטיים מתאימים בכנסת המאבק לא היה מצליח.
למזלנו, קיימת חברת כנסת אשר במשך מעל חמש שנים מקיימת מאבקים כלכליים בעלי משמעות ולא רק שכר מינימום (בלי לזלזל כמובן) ולכן היא זוכה למאמרים, כותרות בכל עיתון כלכלי שהיא רוצה.
העובדה שקבוצת חברי כנסת מכל הבית הכוללת בין היתר את שלי יחימוביץ הגישה הצעת חוק אשר מסמן את הכיוון לממשלה הייתה חשובה ביותר במאבק הציבורי אשר שימש במכפיל כח לעמדה המגובשת שהוצגה בכנסת.
מקרה זה מלמד ומוכיח שוב עד כמה יכולתה של שלי להנהיג גבוהה וכמה היא מתאימה לקחת את המושכות במפלגת העבודה.
אינני מפחית חשיבות כמובן מההתארגנויות החוץ פרלמנטריות או מחברי הכנסת השותפים להצעת החוק, אך כאן ברור ששלי הייתה השופר העומד מול הממשלה באומץ לב. אני גם יכול לומר באופן בהיר כי אם לא הייתה שלי יחימוביץ המאבק הזה היה נכשל, כפי שהוא נכשל בגלוגליו הקודמים(שזה גלגול שלישי או רביעי)
מיכאל – תודה, ואתה צודק כמובן. מטרת הפוסט לסמן את המאבק הציבורי ולא את עצם העניין שדובר בו רבות כאן בעבודה שחורה, אבל תודה שוב על התוספת.
דנדו – תודה גם לך, באמת אחד הדברים שחסרים בפוסט הוא הזירה הפוליטית שדווקא אני מרבה לדון בה ולשבח אותה בטורים שלי. אין ספק שהיא קריטית, ולמעשה שם עיקר הדיון, אבל אתה ובטח שלי יחימוביץ' יודעים שמאבק פוליטי הוא מוצלח אך ורק כשיש לו הדים בציבור, וסימון הדים אלה היתה מטרת הפוסט הנוכחי.
תודה, תמי
גם המאבק של אם תרצו הוכתר בהצלחה לאחר שהקרן החדשה הודיעה שמעכשיו לא תממן גופים ששוללים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אני יודע שזה לא הכי פופולרי כאן לציין אותם לשבח אבל הם הצליחו ובנושא חשוב.
הייתי מציע שנחכה לשינוי גובה התמלוגים ולא באופן סימלי בכדי לראות אם המאבק הצליח. הממשלה החלה עוד לפני שהמאבק נפתח בהליך לשינוי, דיברו על שינוי מ-12.5% ל-20%. המאבק הוא למען 80% תמלוגים. אם השינוי יהיה עד 40% המאבק הצליח הצלחה מוגבלת, למעלה מזה זה יהיה חלקי עד סביר, 60% ומעלה זה כבר יהיה מאבק מוצלח למרות תוצאה חלקית וכן הלאה וכן הלאה.
בכל מקרה, הצלחה במאבק וגם זאת נקודה למחשבה תוכיח שוב לאנשי השמאל שאין טעם בפעולה פרלמנטרית בגלל המאבקים הציבוריים המוצלחים, וזה בטווח הארוך יעלה לנו ביוקר רב.
כדאי גם לבחון היכן מאבקים ציבוריים נכשלים ומי לא מצליח במאבקיו, זה יעזור להשלים את הניתוח…
טוכולסקי,
אני מזכיר מה שאמר ד'ר דב חנין בכנס בהקשר זה.
"האויב הגדול של הטוב ,זה הכאילו….".
ההצעה שנשמעה של 20% תמלוגים,ו60% מס חברות,מחטיאה את מטרת ה80% ,אם נזכור את מה שאמר משה גביש ,נציב מס הכנסה לשעבר.
תגובה ליונתן – אם תרצו לא הצליחו במזימתם לסתום פיות ולהפסיק את מימון השמאל.
המחמאות היא לקרן החדשה שהואילה בטובה לבדוק את עצמה ולא דגרה על אגו.
על כך כתבתי מאמר לפרסום, תוכל להגיב למאמר המלא
טוכולסקי: אני לא מסכימה איתך. זהו מאבק פוליטי במובהק, גם במישור המפלגתי, וראה חברי הכנסת שדיברו בכנס, גם במובן של ההחלטה הפוליטית אליה מכוונים, וגם במובן העמוק יותר של שיח אידיאולוגי והנעה לפעולה. אין מאבק פוליטי בלי אפקט ציבורי, ובמקרים כאלה, השילוב בין כל הזירות יוצר את האפקט הטוב ביותר. ו-אתה צודק כמובן שהתוצאה לא סופית, וכמובן שחייבים ללמוד גם מהכשלונות, אבל אני חושבת שזה רגע שראוי לסמן אותו כבר עכשיו
אני חושב שחלק מהסיבות שהמאבק הזה מוצלח הם בגלל שהוא מאוד ברור,הוא לא מאבק בין שני כוחות אלקטורליים כמו בעלי הכנסות ממוצעות לעומת הכנסות נמוכות אלא בין כמה עשירים לשאר עם ישראל,העיתונות לא מתנגדת לו וסה"כ המאבק הזה די קשור למפלגת הליכוד(הרי שטייניץ יזם את בחינת התמלוגים עוד לפני הפעילות הפוליטית).
ממליץ לקרוא ניתוח משלים של אותו עניין אצל יובל רויטמן
http://regulation.co.il/?p=290#comments
לעומת דבריו של גביש אני השתכנעתי מאוד מהעיתונאי המצוין גדעון עשת (שאינו חשוד בשום אופן בניאוליברליזם ר"ל) שהמליץ בדיוק ההיפך – לא לגעת בתמלוגים, להעלות מאוד את המס על רווחים.
לטענתו, מכיוון שלגבי תמלוגים ישנו הסכם חתום ולגבי מיסוי אין הסכמים אף פעם (לשינוי במסים מסוימים שר האוצר אפילו לא צריך אישור הכנסת), הצעה לשנות את התמלוגים תיצור שרשרת של בגצים וצווי ביניים שתימשך שנים על שנים ובינתיים בעלי ההון ישאבו כמה שיותר גז בתנאים נוחים, וידאגו לא לשים את הרווחים בקופה נוחה שהמדינה תוכל לשים עליה יד אם תזכה בבגצ.
טיעון נוסף לטובת מיסוי שאם אינני טועה לא נזכר ע"י עשת, הוא שאם מצליחים להעלות את שיעור המס על רווחי גז, פתוחה הדרך להעלאה דרמטית של שיעור המס על רווחים ממשאבי טבע נוספים – נפט, פוספט, אשלג, חול וחצץ, וגם מים וחשמל (שכבר מופקים פה באופן פרטי).
מסכים עם איתי
לתמי 9, לא אמרתי שהמאבק אינו פוליטי, אני פשוט מערער על ההנחה שהצלחתו המשוערת עדיין והמבורכת ככל שתהיה תביא לשינוי פוליטי. הכלי של מאבק חוץ פרלמנטרי הוא כלי מאוד מוגבל.
בואו נניח שהמאבק מצליח בדיוק כמו שאנחנו רוצים והמדינה גובה 80% תמלוגים.
בלי כוח פוליטי פרלמנטרי וממשלתי מה מונע ממשרד האוצר להוריד עוד את המיסים הפרוגרסיבים ולהשתמש בכסף שמתקבל מהתגמולים בכדי להסתיר את הרחבת אי השיוויון?
אחת הסיבות שהמאבק הזה בדומה למאבק על ילדי הזרים והמאבק על חוף פלמחים זוכים לסיקור והכרה היא העובדה שהמאבק אינו מזוהה עם מפלגות השמאל אלא כמאבק אזרחי שאינו מנסה להביא את הכרת הציבור בפועלה של מפלגה אחת, בטח לא חס וחלילה מרצ או חדש.
אני גאה במאבק, אני שותף למאבק, אני מייחל ופועל להצלחתו. אני לא משלה את עצמי לגבי דבר אחד: השמאל המרוסק התאהב במאבקים חוץ פרלמנטריים שמאפשרים עבודה משותפת בלי הגעה לפשרות שיאפשרו את איחודו הפוליטי, דפוס פעולה זה מעקר כל סיכוי להגעה לשלטון.
לאחר שכתבתי מספר רב של מאמרים על הנושא אני שמח מאוד שיש איזה תחושה של ניצחון, אבל אני חייב להרוס קצת.
המאבק הזה הוא רק מאבק אחד מתוך סדרה של מאבקים שבהם האזרחים יעמדו מול בעלי הון, שינסו למקסם את ההון שלהם, יפעילו פעילי לובי חזקים בכנסת וינסו לכפות עלינו בעיות של איכות סביבה, עוני, פשיעה וכו'
הבעיה היא הרבה יותר מהותית ורחבה ממאבק כזה או אחר שניצחנו בו, כי אנו עדים לתהליך של שבר במידת הרווחה שמובילים איילי ההון בשיתוף פעולה עם פוליטיקאים מושחתים שפועלים לטובתם במקום לייצג את האינטרס הציבורי.
בעלי ההון לא בוחלים באמצעים, מפעילים אנשי לובי, משחדים את מי שצריך ומנצלים את החורים בחוק הישראלי.
המאבק עוד ארוך ורק בנייה של חברה אזרחית עובדת תוכל להבטיח ניצחונות הרבה יותר משמעותיים בעתיד.
טוכולסקי – אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי חשיבות השינוי הפוליטי, אני רק לא בטוחה שזה לא קורה לנגד עינינו בימים אלה ממש. כל המאבקים האלה יש להם כתובת פוליטית, יש להם פה פוליטי, ולא צריכה להיות להם מפלגה אחת כדי שיהיה להם גם ביטוי פוליטי והמשכיות פוליטית.
יתכן מאוד, כפי שאני טוענת פה זה זמן רב, שהמפלגות שציינת פשוט לא רלוונטיות – פוליטית וארגונית. אבל זה לא אומר שהציבור לא פוליטי או שהמאבקים לא פוליטיים. יתכן שהתקופה הזאת היא התקופה שבה השיח השמאלי מגדיר את עצמו מחדש – קודם דרך המאבקים והשפה, ומתוכם תצמח גם המנהיגות והפלטפורמה הארגונית
אולי ואולי לא, מה שברור לי כפי שציינתי במאמר שלי היום באתר זה, שבהעדר מסגרות פוליטיות בעלות משקל פרלמנטרי וממשלתי, נשאר עם היתרונות המעטים והחסרונות הרבים של מאבק חוץ פרלמנטרי, הרחק מהשפעה יום יומית על מה שקורה.
לאיתי(12),
הציטוט שהבאת מגדעון עשת הוא מעניין,במיוחד אופציית "צו ההרחבה" לגבי מיסוי משאבי טבע ותשתית חיוניים.
עם זאת נושא התמלוגים בעולם המערבי הוא בשליטתו המוחלטת של הריבון כלומר המדינה.
לכן בג"צים לא יעזרו לתשובה,עופר וסוכניהם בפוליטיקה.
כאשר פגעו קשות בקיצבאות הביטוח הלאומי או בפנסיונרים שצברו 40 שנה,לא עזרו התחינות של מליוני האנשים שנפגעו.
אז דווקא הרווחים של הברונים השודדים עומדים מעל לחוק?.
נחיה ונראה.
השמאל בעיני הציבור תמיד יהיה "האלו שאוהבים ערבים". אני לא חושב שאפשר לחנך אותם ששמאל זה משהו אחר חוץ מ"לאהוב ערבים".
לפחות בשל העובדה שמעצם טבעו השמאל סובלני הרבה יותר כלפי קבוצות שהן לא הרוב (כלפי כל הקבוצות בעצם… חוץ מכאלו מסויימים).
המאבק הזה הוא חשוב והוא יצליח ומדינת ישראל תקבל את התמלוגים, אבל אני חושש שמעטים מאוד יחשבו לעצמם "אההההה, זו כלכלה שמאלנית! עכשיו אני יודע למה להצביע בפעם הבאה."
ל-19 ,
אני רק יכול לקוות שהתחזית הפסימית שלך לא תתגשם.
מצד שני אנשים מקובעים בדעותיהם,ונכון יותר בתחושות הבטן שלא בהכרח משקפות את המציאות,אבל לצערנו "תורמות" לעיצובה.
"אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית, שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים, אבל שונאת מזרחים" אמרה שלי יחימוביץ' ב-2006 – ועשתה.
גם בחקיקה וגם בתקשורת היא בולטת כמי שאכפת לה מיהודים בדיוק כמו שאכפת לה מערבים, ובוודאי שהיא דואגת לאזרחי ישראל יותר מלאזרחי פלסטין.
אנשי שמאל מדיני+כלכלי ירדו עליה רצח בגלל זה (שהרי את עמדותיה המדיניות היא מצניעה), אך הציבור הרחב מוחא לה כפיים, כפי שלא התלהב מעולם ממחוקקים מצטיינים כמו חנין גוז'נסקי או רן כהן.
הלקח – כדי להגדיל את סך המנדטים של שמאל כלכלי אין מנוס מבנייה של לפחות שתי מסגרות פוליטיות נפרדות – אחת שהיא שמאל אמיתי שהוא גם אדום וגם נגד כיבוש (כלומר חד"ש ונספחים) ואחת שהיא שמאל כלכלי אך לא ממש שמאל מדיני (שתי דוגמאות בכיוון הן עם אחד והעבודה 2006)*.
* במפלגה שהיא שמאל מדיני וימין כלכלי (ביילין ויוסי קוצ'יק=מנפאוור מהתנועה החדשה) אין ממש צורך, בשביל זה יש אגף שמאל בקדימה.
[…] תמי זנדברג, חברת מועצה תל אביבית רבת זכויות, אופטימית כתוצאה משורה של מאבקים חברתיים-סביבתיים מוצלחים: http://www.blacklabor.org/?p=22484 […]