חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

אהוד ברק – נפטרים מדרכו ומצילים את השמאל

נושאים דעות, זכויות עובדים ותעסוקה, פוליטי ב 7.09.10 6:02

על השמאל בישראל למצוא נוסחה שתאפשר למרכיביו להתאחד למחנה גדול אחד. התנהלותו של שר הבטחון, ח"כ אהוד ברק בתחום החברתי ובתחום הפוליטי מונעת איחוד זה
מאת: דניאל גיגי

היוזמות החדשות במחנה השמאל לא מפסיקות להתעורר, כאשר מצד אחד ניתן לזהות התעוררות מסיבית מעודדת במחנה, אך מצד שני ניתן לראות פיצול מדאיג, שמקשה מאוד על יצירת מחנה, שיהיה לו משמעות פוליטית. קבוצות שמאל של מפלגת העבודה, שמאל קדימאי, שמאל מפאיניקי ושמאל לאומי, מתאגדות ופועלות, כשהמטרה שלהן היא לעורר את השטח ולהוביל לשינוי, חברתי ופוליטי. קבוצות אלה נפגשות ביניהן, מדברות האחת עם השנייה, אך עד כה הן לא מצליחות להתאגד, בגלל חוסר הסכמות על דרך ואידיאולוגיה, שמונעות מהמנהיגים שלהם לקבל החלטה, ולהתאחד לגוף פוליטי גדול, שיוכל לעמוד אל מול מחנה הימין הכלכלי והביטחוני, שמוביל ביבי.

התוצאה של חוסר איחוד זה בין תנועות השמאל השונות, היא שביבי נתניהו, ושותפיו לממשלה כדוגמת אביגדור ליברמן, ממשיכים לשלוט במדינה ומובילים אותה לאבדון חברתי, ומדיני. בעוד תנועות השמאל מדשדשות בשאלות אידיאולוגיות, יושבים קברניטי המדינה, מבית מדרשו של ביבי, והורסים לכולנו את החזון הציוני, כשהם עלולים להוביל אותנו לשבר חברתי עמוק, או למלחמה מיותרת שממנה ייקח לנו שוב, שנים רבות להחלים. השמאל הישראלי לכן, למורת אי ההסכמות, חייב למצוא מהר נוסחה, שתאפשר לכל המרכיבים שלו להתאחד שוב לתנועה אחת גדולה, שתוביל מאבק ותעניק אלטרנטיבה, למציאות השלטונית שבה אנחנו חיים היום. הדרך היחידה למצוא את הנוסחה הזאת, היא לדבר היום על המשותף ולא על השונה.

עצוב לומר שהבסיס המשותף החזק ביותר היום לכל מחנה השמאל, היא הטינה כלפי אחד המנהיגים שצמחו ממנה ובגדו בערכיה- אהוד ברק. פעילי השמאל כולם, בין אם הם באים מקדימה, ממפלגת העבודה, מהשמאל החברתי או מהשמאל הלאומי, מסכימים על כך שהדרך שהוביל ברק היא דרך רעה, שהרסה את כל מחנה השמאל. המדיניות של ברק שכללה בעיקר אינטרס אישי, מייצגת גם חשיבה אידיאולוגית חברתית ספציפית מאוד, שההיפוך שלה יכול להיות הבסיס לבניית מחנה שמאל גדול, שיוביל גם להדחה של ברק, אבל חשוב מכך ישרטט קווים כלליים של תנועת שמאל פוליטית חדשה וחזקה. השאלה שהשמאל לכן צריך לשאול, כדי להתאחד, היא מה באהוד ברק כולנו בשמאל כל כך לא אוהבים?

התשובה הראשונה שקופצת לראשי, כשאני שואל את עצמי את השאלה הזאת, היא שכולנו בראש ובראשונה, מעבר למדיניות הספציפית שלו, לא אוהבים את ההתנהלות הפוליטית של ברק. התשובה הזאת נראית ברורה אבל היא עמוקה הרבה יותר ממה שהיא נראית, כי היא מבטאת תפיסה חברתית כוללת של השמאל, שאליה כולנו מתגעגעים כל כך. השמאל היה מאז ומתמיד קודם כל תנועה חברתית, שהמטרות שלה היא לקדם צדק חברתי, ולבנות חברה שבה הפערים החברתיים הם קטנים. קברניטי המדינה בתקופת מפא"י היו נאמנים לאידיאולוגיה הזאת, ולכן שמרו על צניעות מדהימה בניהול המדינה. בניגוד לברק שההתנהלות שלו היא של רודן ששולט על אזרחים, מהחלונות של מגדלי אקירוב, אותם מנהיגים ראו את עצמם בראש ובראשונה כשליחים. המדיניות של מקימי המדינה, גם אם לא תמיד הייתה נכונה, הייתה בהתאם לתפיסתם כשליחים, מדיניות רווחה חברתית, ששאפה להקטין פערים, להיאבק במגמות פיצול והפרטה, ולשפר את מערכת החינוך, הבריאות, והרווחה בארץ. המדיניות של ברק היא כיום שונה, כי במקום אידיאולוגיה חברתית, הוא אימץ לעצמו אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית הפוכה, שבגללה הוא מרשה לעצמו לשבת בממשלה קפיטליסטית קיצונית, שהצדק הוא לא אחד מעקרונות היסוד שמנחים אותה.

תשובה שנייה בחשיבותה לשאלה מדוע כולנו מתנגדים למדיניות של ברק, קשורה לנושא המדיני, כשאנחנו בעיקר כועסים על ברק בגלל שהוא איבד את השאיפה, ואת ההבנה כי חייבים למצוא דרך להיפרד משכינינו הפלסטינים. כולנו בשמאל, כולל בשמאל הלאומי, מבינים שהקמת מדינה פלסטינית שתאפשר הפרדה מהפלסטינים, ושמירה על רוב יהודי בישראל, היא חיונית בראש ובראשונה עבורנו. ברק כבר לא מאמין בתהליך אל מול הפלסטינים, והוא הצהיר על כך כאשר היה ראש ממשלה. לכן ברק הוא שותף היום בממשלה קיצונית, שלמרות ההצהרות שלה עדיין לא הכירה בעובדה שלישראל אין ברירה, והיא חייבת להיפרד מהפלסטינים במהרה.

שתי התשובות הללו משרטטות לנו שתי עקרונות יסוד, שאמורים להיות מספיקים לחבר את השמאל החברתי והמדיני החדש, שיוביל את מדינת ישראל. בניגוד למדיניות של ברק, השמאל החדש צריך להתבסס קודם כל על העיקרון הבסיסי ביותר של השמאל- רדיפה אחר צדק חברתי. צדק חברתי משמעותו סגירת הפערים החברתיים במדינה, דאגה לזכויות עובדים, מאבק כנגד ברוני ההון שהשתלטו על משאבי החברה הישראלית, מאבק בהפליה, מאבק בשחיתות והקצאת משאבים גדולים יותר למוסדות הרווחה, החינוך והבריאות בארץ. במקביל למדיניות החברתית השמאל צריך להיפטר מהפסימיות שהכניס ברק לתהליך השלום ולאמץ מדיניות של רדיפה בלתי מתפשרת אחר פיתרון בר קיימה עם שכנינו הפלסטינים. הסכם שלום, היפרדות חד צדדית או כל פיתרון אחר שיבטיח רוב יהודי במדינת ישראל צריך להילקח בחשבון, וגם אם אין הסכמה על הדרך צריכה להיות הסכמה על התוצאה- הפרדה.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

10 תגובות

  1. א. קוריאל :

    שמאלה

    דניאל יקר, הפרדה היא סיסמה ימנית בתחפושת. באפריקנס קוראים לזה "אפרטהייד", כלומר הפרדה בין גזעים שונים.
    הפיתרון של השמאל הוא שלום ופיוס, והכרה הדדית של כל אחד משני העמים בזכויות של העם השני בארץ הזו. הרעיון מאחורי זה הוא שגם אחרי חלוקת הארץ לשתי מדינות יהיה שיתוף פעולה בין יהודים לערבים בכל ארץ ישראל.
    בעניין הצדק החברתי, אתה צודק. זו הדרך היחידה כיום לגבש את השמאל. המזל הוא שלא צריך להמציא את הגלגל, יש את יזמת "שמאלה" http://efshar.org/ שכדאי לאמץ ולהצטרף אליה.

  2. מיכאל לינדנבאום :

    לקוריאל,
    אני לא חושב שכל הפרדה היא "אפרטהייד".הנושא עולה על הפרק בספרד,בלגיה,צ'כים וסלובקים,קוסוברים וסרבים כמאבק לגיטימי.

  3. דנדו דוד :

    הסיבות שאנחנו שונאים את אהוד ברק

    אכן דייקת – אהוד ברק מייצג את כל מה שרע במדינת ישראל והשמאל יתאחד מאחורי מי שמייצג את ההפך הגמור:

    א. במישור הביתי- אהוד ברק הוא בעל הון המנותק מהציבור.
    אנו רוצים אדם שחי בצניעות אפילו שהוא יכול לחיות ברברבנות.

    ב. במישור הפוליטי – ההתרשמות הטבעית של אזרחי מדינת ישראל היא שאהוד ברק שם את טובתו האישית, הפוליטית והכספית, לפני טובת המדינה.
    אנחנו רוצים מנהיג שמונע מרצון לסייע לכלל ולא לעצמו.

    ג. במישור הבין-אישי – אהוד ברק הוא שונא אדם והוא מבקש להשפיל את כל מי שעומד לידו ובדרכו.
    אנו מחפשים אדם שיודע להיות רך עם אנשים וקשוח בעמדותיו.

    ד. במישור המדיני-בטחוני – אהוד ברק הוא סמרטוט רצפה שלא יודע לשמור על האינטרסים הבטחוניים של ישראל והוא הורס את ההרתעה הישראלית (אולי מתוך אינטרסים מסויימים???).
    אנחנו מחפשים מנהיג שדרכו ברורה וידועה\ הוא יודע לא לאיים כל היום לחינם והוא אינו סמרטוט רצפה.

    ה. במישור האישי – אהוד ברק הוא יהיר שחושב שהוא הכי חכם בעולם, למרות שבפועל הוא אדם די-טיפש, בהנחה שחוכמה נמדדת בתוצאות פעולותיך (מבחן התוצאה).
    אנחנו מחפשים מנהיג שיודע להתייעץ, לחשוב, לשמוע את מתנגדיו ולפעמים לשתף איתם פעולה על מנת לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורנו.

    כמו שאתם יכולים להתרשם, קיים אדם שהוכיח במשך חמש השנים האחרונות שהוא המנהיג שאנחנו מחפשים.

    קוראים לה שלי יחימוביץ.
    http://www.shelly.org.il/
    לתמיכה יש להתפקד למפלגת העבודה.

  4. עמית-ה :

    עד כמה שאני זוכר אהוד ברק התנגד להסכמי אוסלו.
    אחרי שנבחר ב-1999 עשה כל שביכולתו בכדי לפרום ולבטל את ההסכמים.
    הוא השקיע מאמץ עצום בשביל לייאש את הישראלים, לשכנע אותם שאין סיכוי לשלום.
    כאשר החליט ברק לצאת מלבנון הוא עשה זאת במטרה לצרוב את תודעתנו,
    לגרום לכך שלא יהיו נסיגות נוספות, הוא פעל בצורה שהבטיחה בריחה מבוהלת תוך השארת ציוד ובני ברית (אנשי צד"ל) מאחור.
    בכדי להשאיר את אופציית החזרה לשטח פתוחה הוא עשה את כל המהלך ללא כל ניסיון הידברות עם הצד השני.

    לאור הדברים האלו אני מציע לעדכן את מיקומו הפוליטי של ברק –
    מבחינה מדינית ימינה מנתניהו. מבחינה חברתית לצידו של ליברמן משום שכמו ליברמן הוא דואג רק למס'1.

  5. אזרח. :

    מצטרף לעמית-ה.

    http://www.tau.ac.il/institutes/herzog/talking.pdf

  6. ק. טוכולסקי :

    הלוואי והבעיה היחידה של העבודה בדרך לרלבנטיות הייתה אהוד ברק.
    מפלגת העבודה צריכה לעבור טהור עמוק. היא צריכה בהנהגה את יחמוביץ ופרץ עובדים יחדיו. היא צריכה להפטר מפואד, נוקד, שמחון, וילנאי, וילף. היא צריכה להבהיר להרצוג-עיני-ברוורמן שכדאי להם להיות קצת יותר ס"ד וקצת פחות מה שהם בדרך כלל.
    ורק אז אולי למפלגה הזו יהיה סיכוי למשהו…

  7. עמרי די-נור :

    בעיני, התגובות למאמר חשוב זה רק ממחישות עד כמה עמוק המשבר והקרע בשמאל הישראלי. לא לקחתם שניה לנשום, וכבר השחזתם את הסכינים והתחלתם לריב על הירושה ועל ה'פרורים' שישארו אחרי 'חיסולו' של אהוד ברק. אחת הסיבות שאני לא מצטרף לאחת מיוזמות השמאל החדשות, על אף שאני בעד יוזמות שטח, היא שבסופו של יום, אם הדבר יצור רק עוד פיצולים במקום חיבורים, זה רק יקטין את הכוח של השמאל בבחירות הבאות. הגיע הזמן שנפנים את הבעיה החולנית של השמאל לדורותיו להיות יותר מפוצל ממאוגד ולהתכסח על כל קוצו של יוד (למרות שהדבר הפוך באופן מהותי לתפישת העולם שלו) ולעשות את הסוויץ' ההכרחי בשביל לשלב כוחות. השאלה היא לא אלדד יניב, שלי יחימוביץ' או כל אחד אחר, השאלה היא מדינת ישראל בכללה.

  8. דקל-דוד עוזר :

    עמרי די-נור צודק.

    הבעיה של השמאל היא אהוד ברק – אדם העומד בשער (ביחד עם חברו ויצמן שירי) ומונעים אפשרות צמיחה.
    רק ביחד נוכל להעיף אותם לקיבינימט שהם ראוים לו.
    כולם להתפקד למפלגת העבודה.

  9. ק. טוכולסקי :

    ובגלל שהשאלה היא מדינת ישראל, ובגלל שבקמפיין של עמיר פרץ ראינו שלהחליף את היו"ר בלי לטהר את המפלגה זה לא מספיק, הגיע הזמן להבין שאם לעבודה יש סיכוי זה קשור בהשתלטות על המפלגה ולא רק על כס היו"ר, על המפקד והמרכז, על הוועידה והלשכה, על מזכירי הסניפים ועל כל פונקציה אפשרית אחרת. החשיבה שהחלפת ברק באמת תשנה משהו כל עוד עיני-פואד-שמחון-הרצוג ישארו בעמדות מפתח היא די נאיבית.

  10. איתי :

    1. מסכים עם טוכולסקי. ברק הוא הסימפטום ולא המחלה.

    2. עם זאת, המאמר שלמעלה ממש לא טוען שהדחת ברק תביא את הפתרון.

    3. הבעיה במאמר שהוא טוען כי צריך להתאחד סביב האנתיטזה לברק – קרי רדיפה אחר שלום וצדק חברתי.

    אלא שהמושגים הללו מתפרשים בצורה אחרת לחלוטין ע"י גורמים שונים בקרב הבוחרים והפעילים שמשמאל לברק.

    לדוגמה, בין הפרשנות של המושגים האלה לפי מסמך השמאל הלאומי ולפי מצע חד"ש אין הרבה דמיון, בלשון המעטה.

    לכן אין פה רק בעיה של קרבות אגו של אישים/תנועות/מפלגות ונטייה כרונית לפיצולים (בדיוק כפי שהפיצול בימין הדתי, בין חרדים לדתיים לאומיים או בין מפלגות ערביות אינו סתם נטייה לפיצול)
    אלא שאלה קריטית של הגדרת מטרות, סדרי עדיפויות וקווים אדומים.

    אני לא רואה את אנשי השמאל הלאומי, או להבדיל את חיים רמון ובוז'י הרצוג רצים ברשימה משותפת עם חנין וברכה, אעפי שאלה ואלה יסכימו לחתום על סיסמאות כמו חתירה לצדק חברתי ושלום, כל עוד לא מוגדרת המדיניות הנגזרת מכך.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.