חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

בעיה חברתית ולא הסברתית

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 2.09.10 6:08

על רקע הוויכוחים על איכות ההסברה הישראלית, מבקש דניאל גיגי להפנות את תשומת ליבכם לבעיות לשורש הענין

מאת: דניאל גיגי

בעיה חברתית ולא הסברתית

מעמדה של ישראל בעולם ממשיך להתדרדר, בגלל שישנה בהנהגת המדינה תפיסה מוטעית, שהפגיעה בלגיטימיות של ישראל, כולה נובעת מפעילות של גורמי חוץ שמערערים את הלגיטימיות שלנו. התפיסה המוטעית הזאת, גרמה לכך שהמדינה התמקדה שנים רבות רק בשיקום תדמיתה של ישראל מחוץ למדינה, כאשר הזירה הפנימית ההסברתית והמדינית, הוזנחה. היום ניתן לראות שמאמצי ההסברה האלה כלפי חוץ לא נשאו פרי, והביקורת על ישראל בעולם רק הלכה והחריפה עם השנים. ישראל חייבת להסיק מסקנות מהכישלון הזה, ולנסות לבנות אסטרטגיה מדינית והסברתית שתשיג תוצאות טובות יותר. הצעד הראשון בכיוון זה הוא לברר מה הם המקורות האמיתיים לתהליך הדה-לגיטימציה שעובר על ישראל?

בתהליך של בירור שאלה זאת, צריכים מקבלי ההחלטות להפסיק להתעלם מכך שאובדן הלגיטימיות של ישראל בזירה הבינלאומית, מלווה גם בתהליך פנימי דומה של אובדן לגיטימיות ושבר חברתי פנימי. מודלים ומחקרים רבים מתחום היחסים הבינלאומיים, הראו כי ישנו קשר סימביוטי בין המתרחש ברמה הפנימית- בתוך המדינה- לבין מה שמתרחש ברמה הבינלאומית, ולכן ניתן להסיק כי קיים גם קשר הדוק בין בעיית הלגיטימיות של ישראל בעולם, לחוסר שביעות הרצון של אזרחיה, ואובדן הלגיטימיות הפנימית של מוסדות השלטון. תהליכים פוליטיים וחברתיים במערכת הפנים מדינתית, השפיעו על מדיניות החוץ של מדינות רבות לאורך כל ההיסטוריה, ולכן יש ראשית לנסות להבין מה גורם לחוסר הלגיטימציה הפנימית בארץ.

המפתח להבנת חוסר הלגיטימציה הפנימית מצוי בשאלה מה הם התהליכים שגורמים לאזרחי ישראל תחושה של תסכול וחוסר נחת מהמוסדות של המדינה. שאלה זו היא לא פשוטה, אבל נראה שאזרחים רבים בארץ מרגישים שישראל צועדת ללא חזון וללא מטרה, ושהמדינה עושה מעשים שנוגדים לחלוטין את החזון הציוני, שלשמו הוקמה, ושבגללו הם בחרו לחיות בה. התחושה הקשה הזאת של האזרחים כלפי המדינה נובעת משורה של תהליכים חברתיים ופוליטיים פנימיים- שחיתות הולכת וגוברת במערכת הפוליטית, אובדן תחושת הערבות ההדדית, פערים חברתיים הולכים וגדלים, אובדן המנהיגות, והתפוררות הרשת הערכית שחיברה את העם היהודי- שלמרבה הצער הולכים ומתחזקים בחברה הישראלית. החזון הציוני היה חזון חברתי במהותו, וההתרחקות של המדינה מחזון זה גורמת לחוסר נחת בקרב העם. החברה האזרחית לא נשארת אדישה לתחושה זו, ומנסה לפעול בדרכים שונות כדי לתקן ולהחזיר את המדינה לחזון שלשמו הוקמה- חברת מופת שתהיה אור לגויים. המנהיגים מצידם מתעלמים מחוסר הנחת בחברה האזרחית, ואינם נוקטים במדיניות שתפחית את המתיחות הפנימית. התוצאה של חוסר ההקשבה היא שהביקורת החשובה והמוצדקת של האזרחים שמחפשת "אוזן קשבת", רק מקצינה. הביקורת הופכת מביקורת בונה, לביקורת שהיא הרסנית מאוד עבור המדינה. הביקורת הארסית הזאת, בעידן הגלובליזציה, לא נשארת רק בתחומיה של ישראל, כאשר מעדויות עולה שאזרחים ישראלים הם שמובילים את הביקורת החריפה ביותר על ישראל, בפורומים שונים בארץ ובעולם.

האחריות לתהליך הפנימי ההרסני והמסוכן הזה לא מוטלת על האזרחים הישראלים, שהבעת דעתם היא זכותם וחובתם הדמוקרטית. האשמה היא בעיקר של המדינה שהייתה תמיד מאוד רגישה לאמירות חיצוניות, אך לא קשובה מספיק לתחושות ציבור האזרחים שלה. מבלי להיכנס לוויכוח בין ימין לשמאל, ולשאלה האם הביקורת שהאזרחים מביעים כנגד המדינה היא אכן מוצדקת, חשוב לזכור, שכבר שנים רבות ישנה התעלמות מסימנים, שמעידים על שבר עמוק בחברה הישראלית. אזרחים ציונים נורמטיביים מכל הקשת הפוליטית, כבר זמן רב מביעים את חוסר שביעות הרצון שלהם מהחיים במדינה, את חוסר האמון שלהם במוסדות השלטון, וחמור מכך מטילים, בצורה צינית, ספק ביכולתה של המדינה לשרוד בשנים הקרובות. המדינה מבחינתה לא עשתה מספיק כדי להתמודד עם הבעיה, ולרוב ישנה בריחה מההתמודדות עם הבעיה.

הכישלון של המדינה הוא לכן לא הסברתי- בינלאומי, אלא כישלון פנימי חברתי. תהליך הדה-לגיטימציה לישראל הוא תהליך שמתרחש בתוך ישראל וזולג החוצה, כאשר השנאה לישראל בעולם היא רק שיקוף של השנאה והכעס של האזרחים הישראלים על המדינה שלהם. כדאי שנקבל אומץ וננסה להתמודד עם הבעיה האמיתית של ישראל, שהיא חברתית ולא הסברתית.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

5 תגובות

  1. ל רפי :

    המתחיל במצווה, אומרים לו גמור!

    ובכן התחלה נכונה של חשיבה מחוץ לקופסא "הנורמטיבית", אולם אליה וקצים בה:
    א. אין תלות מוחלטת או מרכזית בין מה שחושבים אזרחי ישראל לבין מה שחושבים אויביה מבחוץ, אבל אין ספק שמה שחושבים הישראלים משפיע ובמקרים מסויימים אפילו מסייע ומעודד את האויבים. האמת היא שאלה משפיעים על אלה בשני הכיוונים, וחלק מהמבקרים הישראלים משתמשים ב"סיפורי חו"ל" בכדי להצדיק את בקורתם מבית.
    ב. לא כל המבקרים מבית הם "שיות תמימות" ויש ביניהם מי שהרצון שלהם לפגוע ולהרע – בשם רציונליזציה כזו או אחרת – הוא אצלו מוטיב חזק בהרבה מקשר למציאות, איזון סביר בין עובדות לפרשנות ארסית או מהאמת האוביקטיבית.
    ג. הביקורת מבית אינה הומוגנית וקוהרנטית; יש דברים והיפוכם המלא. סליחה שאני מזכיר כאן שוב "ימין" ו"שמאל", סוציאליסטים-קומוניסטים וקפיטליסטים-מפריטנים, ליברל-דמוקרטים "שרופים" וממלכתיים "אדוקים", דתיים וחילוניים ועוד. במדינות אחרות קיימים פיצולים ושסעים אחרים, לעיתים מזומנות לא פחות חריפים ודי אם נזכיר שהאמריקנים לא השתחררו לחלוטין מהעבדות המפלה שחורים עד עצם היום הזה, ואירופה אינה מקבלת את טורקיה לחיק ה"אימפריה הכלכלית החדשה" שהקימה, בעיקר משום שטורקיה מוסלמית… . הצ'כים נפרדו לא מכבר מהסלובקים, הוולונים עומדים להפרד מהפלמים וסקנדינביה ה"נאורה" משלימה פערים דמוגרפיים מחמירים ע"י ייבוא ידיים עובדות זרות, שעדיין לא נטמעו בחברה המקומית, והאפשרות שיטמעו היא אחד הסיוטים הגדולים של מדינות אלה.
    לכן, כיוון הניתוח של דני גיגי נכון כהתחלה וכנקודת מוצא, אבל יהיה שגוי אם ייעצר בנקודה שבה נעצר מאמרו הנ"ל.
    אין שום הכרח שישראל "תחפוף" בחולשותיה ובבעיותיה (וגם בעוצמותיה) את אירופה או איזו מדינה אחרת בעולם. העובדה שהיא נשפטת לפי סטריאוטיפים מחשבתיים בלתי-רלוונטיים, מעידה על השופטים ועל מקורותיהם הלא טהורים – אנטישמיות, אפליה, עייפות ממשפט ההיסטוריה המאשים, כדאיות כלכלית ופוליטית, וכן, גם אימוץ של הביקורת הארסית של זרמים אנטי-ישראלים ואנטי- ציונים שמקורם בתוכנו – יותר משהיא מעידה על הנשפטת, ישראל.
    אסור שנתבלבל באיבחון וניתוח השווה והשונה בין ישראל לעולם – כל מדינה וקופת השרצים שלה. אילמלא השואה ומוראותיה ורגשות האשם החלקיים והזמניים של "העולם הנאור" על מה שעולל לעצמו ולעם היהודי בפרט – היתה ישראל ניצבת בפני ביקורת כבר לפני שנות דור לפחות, מיד לאחר שהפכה ב"פוקס" מ"דוד" המפתיע ומנצח (שלא הוכה והושמד כמצופה…) ל"גוליית" המדכא; שני הבלים פוסט-מודרניים מאותו בית-מדרש ובאותו סדר גודל של אבסורד.
    ישראל אינה טלית שכולה תכלת ויש מה לתקן ומה לשפר, אבל התכניות של "פינוי-בינוי" שמציעים לנו שקרנים מבית ואויבים מבחוץ אינן פתרון, אלא מרשם לשואה חדשה. להצעות אלה שותפים כל מי שסרחו בעבר והם רבים – לצד גרמניה כמובילה אידיאולוגית ומבצעת אולטימטיבית, ניצבים כל מי שעמדו מנגד, כל מי שסייעו במעשה או במחדל ובעיקר מי שיכלו לעזור וסרבו בתוקף לעשות כן; בראשם של אלה ניצבת בריטניה הגדולה והצבועה למשעי…

  2. לקסי :

    לל רפי:

    הצדקת עוול בעוול שעושה מישהו אחר, אינה פוטרת עושי עוול, אולם היא מפלטם הנוח והחמים של הצדקנים.

    נזכור את הסיפור על הרוסים בברית המועצות שאירחו משלחת של אמריקאים.
    בתחנת הרכבת המרכזית של מוסקווה המארחים הכריזו:
    "מכאן בכל חמש דקות יוצאת רכבת ללנינגראד,
    בכל עשר דקות יוצאת רכבת לסטלינגראד,
    בכל רבע שעה יוצאת רכבת לריגה,
    בכל עשרים דקות יוצאת רכבת לוולאדיווסטוק…".

    אחרי חצי שעה של ביקור העיר אחד האורחים: "אנחנו כאן כבר חצי שעה ועוד לא ראינו אף רכבת יוצאת".
    השיב המארח: "ואצלכם – למרות החוקה – מדכאים את השחורים".

    ועוד משהו, כתבת:
    "אילמלא השואה ומוראותיה …"
    שומה על כולנו לזכור שאילמלא השואה ומוראותיה, מדינת ישראל לא היתה קמה. עוד יותר שומה עלינו לזכור שהשואה היתה הזרז החיוני להקמת מדינת ישראל אבל השואה ומוראותיה איננה ואסור לה גם להידמות להיות טעם הקיום של מדינת ישראל.

    שנה טובה

  3. חנה בירו :

    יש אולי גלישה של חוסר נחת ממה שקורה במדינה, כלפי חוץ. אבל סך הכל אין קשר כל כך מובהק כפי שמשתמע מדבריך בין חוסר הנחת של הישראלים כלפי מה שקורה במדינתם, לבין הביקורת החיצונית.
    יש מדינות שאזרחיהם מאד מאד לא מרוצים ואף אחד לא יוצא להפגנות נגדם ולא דוחף להצבעות היסטריות נגדן באו"ם.
    לא כדאי לערבב את הדברים כי מרוב עצים לא נראה את היער, ולא נטפל בכלום.

  4. מיכאל לינדנבאום :

    כבר 43 שנים יש ויכוח פנימי בארץ על נושא השטחים.

    שירבוב השואה כנימוק במחלוקת זאת,מהווה לצערי זילות השואה.

    המשך השימוש הפוליטי בשואה,מביא גם ל"הברקות" כמו של ז'אן-מארי לה-פן באמירתו שהשואה אינה אלא "פרט" של מכלול אירועי מלחמת העולם השנייה.

  5. דנדו דוד :

    מאמר חכם, צודק ונכון

    חלק ממרכיב האישיות של "הישראלי" הוא ההרגשה לפיה "לא צריך לתת דין וחשבון לתומכים".
    מישהו אי-פעם תמך בך? מעתה ואילך הוא מקביל לכלבך הנאמן שצריך להנהן בראשו לכל מה שתאמר.

    (לק, מיכאל, איתי ולקסי – ראו ערך הסכסוך בין עמיר פרץ לשלי יחימוביץ והמבין יבין).

    תמיכה, היא דבר נזיל, ואסור בשום פנים ואופן להפסיק את המערכה לאמון בצדקת הדרך – מערכה שבה מדינת ישראל במצב בעייתי ביותר (ראו כדוגמא: קיום בהנהגה של חלאה כמו אהוד ברק)

    לפני הביקורת אבהיר כי אין מדובר רק בצורך ב"הסברה פנימית", אלא לעיתים אפילו יישור קו של השלטון והתאמה כאשר אנחנו חורגים.
    מוסר, בראש ובראשונה – הוא בפני האיש שבמראה, ותומכיו מבית.

    אין ספק שהעמימות המוסרית, היעדר המוכנות לקבע אופי למדינה ונקודת ההנחה המוטעית כאילו ישראלי=תומך במדיניות ישראל בעולם פסולים, וכל הכבוד לדניאל שהעלה את הנקודה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.