מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חינוך: הביקורת על מדיניות הסטנדרטים בניו-יורק והקשר לישראל
פקידי שר החינוך גדעון סער שוקדים על קביעת סטנדרטים מדויקים להצלחה בלימודים. בכך מממש השר את מדיניות הסטנדרטים, שהיא רכיב אחד ברפורמות האמריקאיות שהובאו לישראל ביוזמתה של תנועת "הכול חינוך". "הכול חינוך" חותרת לייבא עוד רכיבים מרפורמת ניו-יורק, ומתעלמת מהביקורת הנוקבת נגדה שם
מאת: דליה בלומנפלד
פתח דבר – המדיניות
מדיניות הסטנדרטים, המחייבת הגדרת סטנדרטים והערכת התלמידים בהתקדמות לקראת השגתם באמצעות מדידת הישגים במבחנים לאומיים ובינלאומיים, מופעלת במדינת ניו-יורק במסגרת הרפורמה החינוכית שיזם נציב החינוך שם יואל (Joel) קליין.
פרסום ההישגים המרשימים של תלמידי ניו-יורק במבחנים אלה באמצעי התקשורת הוליך את שמו של מבצע המדיניות למחוזות רחוקים בארצו ומחוצה לה. הוא התפרסם כרפורמיסט מצליח וקובעי מדיניות בחינוך בארה"ב ובעולם שחיפשו רפורמות חינוכיות מצליחות, שיחרו לפתחו כדי ללמוד ממנו.
דיווחי מדינת ניו-יורק הראו שאחוז התלמידים בכיתה ד' שרכשו את מיומנויות הקריאה עלו מ-48% תלמידים בשנת 1999 ל-77% בשנת 2009. בכיתה ח' אחוז התלמידים שרכשו מיומנויות קריאה עלה מ-48% ב-1999 ל-69% ב-2009. תוצאות המעידות על הצלחות מרשימות.
גם ברכישת מיומנות מתמטית דווח על הצלחות מרשימות בניו-יורק. מ-67% תלמידים בכיתה ד' שרכשו את המיומנות המתמטית בשנת 1999 עלה האחוז ל-87%. בכיתה ח' השיפור היה מהצלחה של 38% תלמידים ב-1999 ל-80% ב-2009.
ביקורת על מה שהיה שם
אלא שלא כל הנוצץ זהב ולא כל מה שמתפרסם כמוצלח הוא מוצלח באמת.
העיסוק האינטנסיבי במבחנים ובתוצאות של מבחנים אינו מעיד בהכרח על שיפור מצבם הלימודי של התלמידים. ואכן, המציאות טפחה על פניהם של מובילי מדיניות המבחנים הסטנדרטיים בניו-יורק.
מתברר שלא כצעקתה.
ארה"ב פרסמה את תוצאות המבחן הפדראלי The National Assessment Of Educational Progress שנערך במחצית חודש מרץ 2010. תוצאותיו במדינת ניו-יורק מראות פער גדול בין "תוצאות ניו-יורק" לבין תוצאות ניו-יורק בבדיקה הפדראלית, באשר למבחני הסטנדרטים בהבנת הנקרא ובמתמטיקה.
- בהבנת הנקרא רכשו רק 36% מתלמידי כיתה ד' את המיומנות, ולא 77% כפי שפרסמה מדינת ניו-יורק.
- בניגוד לשיפור משנה לשנה, שעליו דיווחה ניו-יורק, תוצאות המבחן הפדראלי הראו שאין שיפור בהבנת הנקרא בכיתה ד' מאז שנת 2002.
- המבחן הפדראלי מראה גם פערי הישגים עצומים בין סוגי אוכלוסיות התלמידים, בין הלבנים (45% הצליחו), האסיאתים (52%), השחורים (18%), ההיספאנים (22%).
- גם תוצאות המבחן הפדראלי לגבי תלמידים בכיתה ח' בהבנת הנקרא ובמתמטיקה היו שונות מתוצאות המבחנים של ניו-יורק.
- רק 33% מהתלמידים רכשו את מיומנויות הקריאה, ולא 69% כפי שדיווחה ניו-יורק.
- המבחן הפדראלי הראה שאין שיפור בכיתות ח' מאז 1998, בניגוד למה שדיווחה ניו-יורק.
- פערי ההישגים בין סוגי האוכלוסיות נותרו גדולים ביותר בהבנת הנקרא. 44% לבנים רכשו את מיומנות הבנת הנקרא, 49% אסיאתים, 13% שחורים, 16% היספאנים.
- בכיתה ח' מתברר שרק 34% הגיעו למיומנות הנדרשת במתמטיקה לפי המבחן הפדראלי, ולא 80% כפי שדיווחה מדינת ניו-יורק.
- המבחן הפדראלי הראה שלא חל שיפור משמעותי במתמטיקה מאז 2003, שוב בניגוד למה שדיווחה ניו-יורק. היא דיווחה על תהליך שיפור ניכר במשך השנים.
כל הפרטים הללו מופיעים במאמר שכתבה דיאן רביץ, שהשתתפה בעיצוב הרפורמה בחינוך ושנעשתה מבקרת נוקבת של אותה רפורמה – והיא אינה המבקרת היחידה.
בירושלים נוהים כמסונוורים אחרי עגל הזהב שהכזיב
הביקורת הנוקבת על מבחני הסטנדרטים (שדוגמית ממנו מופיעה בכתבה העיתונאית הנ"ל מחודש מרץ 2010) לא מנעה מתנועת "הכול חינוך" ומניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, להזמין לכנס בענייני חינוך שקיימו (בחודש מאי 2010) את אותו מוביל מדיניות חינוכית שכישלונה כבר נודע במקום שממנו הגיע.
מי שהוביל את הרפורמה החינוכית שכשלה בניו-יורק הוא יואל (Joel)קליין, עורך דין ואיש עסקים, נציב החינוך של מדינת ניו-יורק שמונה לתפקידו ב-2002 על ידי מיכאל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק (איש עסקים גם הוא).
הכנס שאליו הוזמן קליין נקרא בשם "זה חייב להיות אחרת" ובו נפגשו אנשי עסקים עם יואל קליין, במטרה ללמוד על הרפורמה שהוביל בניו יורק. הבלון הזה התפוצץ בניו-יורק, אך זה רחוק ולא השפיע בישראל. בישראל התייחסו אל אותו בלון כאילו הוא עדיין נפוח. זאת למרות שבעיתוני ניו-יורק הופיעו כתבות רבות המעידות על כשלון השיטה. ציבור ההורים והתלמידים בניו-יורק, שבמשך שנים, שוכנע על ידי קליין ובלומברג להאמין שמבחני הסטנדרטים אמינים ומשקפים מגמת התקדמות אמיתית, הוכה בתדהמה.
להצהרות ולפרסומים אודות ההישגים המופלאים של תלמידי ניו- יורק, שבהם התפארו קליין ובלומברג ולהצלחה חסרת התקדים בצמצום הפערים בין לבנים, אסיאתים, שחורים והיספאנים, לא היה בסיס עובדתי. השיפור – אם בכלל היה קיים – היה מזערי ולא משמעותי.
יוזמי הכנס בירושלים התעלמו מהביקורת בניו-יורק. הם ממשיכים בשלהם, מעוניינים להמשיך וליישם בישראל רפורמה שנכשלה. יזמי חינוך ישראלים מאמצים רפורמה שנוסתה ושנכשלה במדינה אחרת.
יתר על כן, העניין הוא שהכנס הזה ניסה להציג את הרפורמה המוצגת בכנס כאילו מדובר ברפורמה חדשה. ולא כך הוא. הרפורמה מופעלת כבר בשטח מזה מספר שנים (מאז 2005), הלוא היא התכנית הלאומית לחינוך, (דו"ח דוברת).
לא חידושים ולא נעליים
נושאים ברפורמה הניו-יורקית ובהם מדיניות הסטנדרטים מופיעים ברפורמת דוברת, שמיושמת בפועל בתחום החינוך בישראל ביוזמתה של תנועת "הכול חינוך" מבלי שקיבלה הסכמה ציבורית ליישומה. הראמ"ה במתכונתה החדשה היא יישום של רפורמה זו, מדיניות המבחנים הסטנדרטיים היא יישומה של רפורמה זו, הקמת מכון הכשרה למנהלים "אבני הראשה" היא יישום של רפורמה זו. גם רפורמת "אופק חדש" הוא יישום של רפורמה זו.
רפורמת דוברת מבוססת על שתי רפורמות שהופעלו בארה"ב. האחת היא No Child Left Behind והאחרת היא Education At Risk . הרפורמה של יואל קליין היא Children First. תנועת "הכול חינוך" חותרת ליישומם של מספר נושאים מרפורמה זו כדי להשלים את הרפורמה שהחלה בה בחינוך בישראל. דב לאוטמן מצהיר שצריך ללמוד מרפורמת ניו יורק: "בימים אלה מבקר בארץ יואל קליין, מי שהוביל את רפורמת ניו-יורק לחינוך. עקרונות מרכזיים ברפורמה של קליין יכולים לשמש מקור להשראה. שר החינוך הישראלי, גדעון סער, מגלה פעלתנות ראויה מתוך רצון אמיתי לשיפור מערכת החינוך. מסקנות רפורמת ניו-יורק יכולות לסייע לו בהתוויות מודל ראוי לרפורמה במערכת החינוך הישראלית." והוא מוסיף ואומר: "רפורמה הוליסטית ומקיפה: רפורמת ניו-יורק לא עסקה ברכיב או שניים מתוך מכלול הגורמים המניעים מערכות חינוך לקראת מימוש הפוטנציאל הטמון בהן. היא יצרה תכנית רב שנתית שטיפלה בכל הגורמים המייצרים שינוי עמוק וארוך טווח."
הרפורמה הניו-יורקית אינה מצליחה שם. מדיניות הסטנדרטים, שהיא נושא אחד ברפורמה הניו-יורקית, נכשלה שם, למרות זאת חותרים לייבאה לישראל וליישמה פה. שי פירון מ"הכול חינוך" אומר: מדידה היא מרכיב חשוב בביצוע כל רפורמה, אבל היא לא יכולה להיות הרפורמה, כפי שכנראה מאמינים עכשיו במשרד החינוך".
לשי פירון אין די בעדויות על כשלון מדיניות הסטנדרטים, הוא רוצה לייבא עוד רכיבים מרפורמת ניו-יורק שביקורת נוקבת עליה מתפרסמת באופן מאסיבי בימים אלה בעיתונות האמריקאית.
כמו תמיד אנחנו חוזרים על תכניות שנוסו במדינות המפותחות ואשר כולם מודים בכישלונן בשטח, אבל אנחנו מסרבים ללמוד מניסיונן של מדינות אלה.
לקריאה נוספת:
העוקץ: רפורמות בחינוך ושברן
דה-מארקר: "האיש שהציל את מערכת החינוך בניו יורק: תפטרו את המורים הגרועים"
תגיות: אחריותיות, גדעון-סער, דוח-דברת, הכל-חינוך, הרשות-הארצית-למדידה-והערכה-בחינוך, מדיניות-בחינוך, מערכת החינוך, ניאו ליברליזם, סטנדרטים-בחינוך, ראמ"ה, רפורמה-בחינוך
קישור קבוע
24 תגובות
Email This Post
2 בספטמבר, 2010 בשעה 14:15
זוכרים את שיטת "השפה כמכלול" ואת שיטת הבדידים?
כל מה שעושים באמריקה אנחנו צריכים להעתיק.
מדינת ישראל הצעירה של שנות החמישים והשישים היתה אור לגויים בנושאים רבים כמו אולפנים, טיפות חלב,חקלאות ומה לא והנה היום אנו עוסקים בהעתקה.
אני מתחילה לחשוד שהדבר נובע מאנשים שנוסעים ללימודים מתקדמים בגלות הדוויה של אמריקה ורוצים להצדיק את שהותם שם ואת תאריהם משם.
לנו יש כוחות ומוחות לא פחות טובים , אלא שכיום כולם רצים אחר האנגלית ודובריה.
זו הדרך לאובדנה של העברית ושל מדינת ישראל.
אם לא נהיה מצויינים, פשוט נחדל להתקיים.
2 בספטמבר, 2010 בשעה 16:51
דליה תודה על המידע.
קצת סדר בבלגן: הרפורמה הפדרלית של בוש "No Child Left Behind" נתנה לכל מדינה חופש פעולה בקביעת הסטנדרטים. http://en.wikipedia.org/wiki/No_Child_Left_Behind_Act הטענה (במאמר המצורף) של הממשל הפדרלי שמדינת ניו יורק משקרת לתושביה, כאשר היא קובעת סטנדרטים נמוכים ומתהדרת במערכת חינוך למופת.
ההשוואה לרפורמת דוברת לא מדוייקת (אם כי נכון שהרעיונות יובאו ממדינות אנגלוסקסיות) ראמ"ה, אבני ראשה, מדיניות הסטנדרטים היא ארצית ("פדרלית") ולא מקומית. ולהזכירך במאמרך הקודם התנגדת לראמ"ה עצמאית (אני תומכת). הנה דוגמא לראש עיר (או מדינה) שרוצה לשאת חן בעיני תושביו ע"י קביעת סטנדרטים נמוכים. ומי מושיע את התושבים מההונאה הגדולה ? רשות למדידה והערכה פדרלית עצמאית.
אצלנו (כנראה) הסטנדרטים סבירים, כי תוצאות מבחני המיצ"ב בהתאמה לתוצאות המבחנים הבינלאומיים "לא משהו" לכן הוחלט להחזיר שעות הוראה אבודות (בשונה מניסוח סטנדרטים נמוכים). לו היה נמצא פער גדול בין מבחני המיצ"ב למבחנים בינלאומיים זה היה מעלה חשד לרמאות ואינטרסים.
לכן, חשוב לבודד את מרכיבי דו"ח דוברת ולא להתנגד אליהם כחבילה אחת. יש לבדוק כל המלצה בפני עצמה. ההמלצה שהיו לה מתנגדים רבים היא הביזור והעברת האחריות על החינוך לרשויות המקומיות. הדוגמא של ניו-יורק היא דוגמא מצויינת למה לא מומלץ לעשות זאת.
2 בספטמבר, 2010 בשעה 17:09
צריך להתקד×
מה זה להתקדם?
לחשוב מחדש על נושא הכלים הנדרשים לילדים.
לחשוב מחדש על עולמנו שלא דומה לכלום.
לחשוב מחדש על מה שלא השתנה.
המסקנות יהיו פשוטות. כל מי שמפסיק לזבל בשכל מגיע לאותן מסקנות בריאות והגיוניות שאליהן מגיעה דליה פעם אחר פעם.
צריך לפעמים לשנן.
צריך לדעת להקריא בקול רם ולהבין את סימני הניקוד בגיל צעיר.
צריך לפעמים ללמוד בהתנייה על ידי כתיבה חוזרת של משפטים, אותיות ומספרים.
ולא הכל חייב להיות "כיף ואחלה". לאתגר זה לא פחות מהנה עבור הילדים מאשר הניסיון לתת להם הנאות הדוניסטיות כל הזמן.
2 בספטמבר, 2010 בשעה 17:48
גליה
אני מבקשת ממך להפסיק להשמיץ. אין שום בלגן, ואת בודאי לא עושה סדר בדברים.
לא ערכתי השוואה לרפורמת דוברת. פשוט ציינתי שהרפורמה היא יבוא מארצות נכר. וזאת הבעיה, מדוע לייבא? האם אנו לא יכולים לעצב בעצמנו בישראל רפורמה מותאמת לתנאים הנתונים בישראל?
ולא זו בלבד, מעצבי הרפורמה הנ"ל רצו שאזרחי ישראל יחשבו שהרפורמה היא כן תוצרת מקומית, ולכן הקימו ועדות משנה שיעצבו את חלקי הרפורמה. והנה, כאשר חברי ועדת משנה אחת או יותר התפטרו, מעצבי הרפורמה לא התרגשו כי הרי החלטות היו כבר נתנו מראש לפי העקרונות שהובאו מאותן ארצות נכר.
בניו-יורק ובארה"ב העיתונות מלאה קיתונות של ביקורת נגד הרפורמה הניו יורקית. לא מאמר אחד. הרבה מאוד מאמרים. אך כל זה אינו מונע את "הכול חינוך" להמשיך לספר לנו כמה המצב גרוע בישראל, ולכן צריך לייבא עוד עוד רפורמות מן החוץ.
אתם מדברים על פינלנד שנמצאת במקום ראשון במבחנים הבינלאומיים. בפינלנד לא פועלת מדיניות הסטנדרטים.
2 בספטמבר, 2010 בשעה 22:42
דליה,
מצטערת לא התכוונתי להעליב או "להשמיץ". אלא להביא דברים על דיוקם.
למשל הקביעה הנחרצת שלך "בפינלנד לא פועלת מדיניות הסטנדרטים" על מה היא נסמכת ?
המאמר כאן: https://www.msu.edu/user/frassine/EAD845%20-%20Educational%20Reform%20in%20Finland.pdf
שואל מדוע מערכת החינוך הפינית מצליחה יותר מזו בארה"ב למרות שהיא בנויה על אותם עקרונות (כולל סטנדרטים, בחירה, ביזור…) יתרה מכך גם הם יישמו עקרונות "ניו-יורקים" : "This collaborative system of curriculum reform was similar to Alvarado’s strategy for New York District "
ארה"ב כזכור, אינה ניויורק. רפורמת הסטנדרטים היא פדרלית, כאשר לכל מדינה ניתן החופש לנסח את הסטנדרטים (בפיקוח הממשל הפדרלי).
בטבלה הזו: http://nces.ed.gov/programs/digest/d09/tables/dt09_135.asp
ניתן לראות את ההבדלים הגדולים בהשגים במתמטיקה בין מדינה למדינה.
רפורמת דוברת אכן מיובאת, בעולם גלובלי כולם מיבאים ומיצאים, לא רק סחורות גם מידע. החכמה היא לאמץ רעיונות שנכונים לנו או להתאים עיקרון למציאות הא"י. ושוב נשאלת השאלה מה בהמלצות הדו"ח מתאים ונכון לנו, מה לא ? ולמה ?
3 בספטמבר, 2010 בשעה 0:03
גליה
המודל הפיני: בלי דירוג לפי הישגים
מנכ"ל משרד החינוך בפינלנד, ד"ר סאקארי קאריאלינן, שתלמידי ארצו נמצאים בראש הטבלה במבחני פיז"ה, אמר:…..אין אצלנו מבחנים ארציים או דירוג של בתי הספר לפי הישגים.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1087203.html
3 בספטמבר, 2010 בשעה 0:09
גליה
תוצאות הישגי המבחנים הסטנדרטיים בני-יורק הראו התקדמות ניכרת בהישגי התלמידים. הבדיקה של המבחן הפדראלי הראתה שנתונים אלה אינם נכונים.זה מה שאמרתי במאמרי. לפי מיטב זכרוני מלימודי הגיאוגרפיה בבית הספר היסודי ומביקורי בארה"ב, מדינת ניו יורק היא חלק מהפדרציה של ארה"ב. על מה בדיוק את מתווכחת איתי? לא הבנתי.
3 בספטמבר, 2010 בשעה 0:26
ברקת, דברת וכו' (מבט של מנהלי עסקים על חינוך) – ממש לא כוס התה שלי.
אבל אני חושב שאין להכליל מהביזיון הניו-יורקי המתואר פה למסקנה שיש להתנגד למדיניות סטנדרטים ומבין השורות להתנגדות לרפורמות בחינוך בכלל.
הדבר דומה לכך שפיצוץ הבלון של "ג'וליאני ממגר הפשיעה" (מיתוס נוסף שבישראל נתפס כאמת) ישמש כטיעון נגד הדרישה של סוציאל-דמוקרטים רבים להגדיל בהרבה את התקנים לשוטרים וגורמי אכיפה אחרים בישראל.
גם מצחיק להשתמש במקרה הזה לטובת הטיעון הכללי "אין טעם לייבא דברים מחו"ל" (חלק גדול מאוד מהדעות המובעות באתר הזה ממליצות לייבא רפורמות מאירופה, וגם באמריקה יש כמה דברים טובים שכדאי לייבא).
ראשית, יש רפורמות טובות ויש רפורמות רעות
ומערכת החינוך בישראל זקוקה לרפורמה טובה, זה מעבר להחזרת שעות לימוד שקוצצו, צמצום מס' תלמידים בכיתות והעלאת שכר מורים (דרישות השביתה הגדולה).
עוז לתמורה היא דוגמה לחלק ממה שהייתי רוצה לראות ברפורמה בחינוך.
מרוב התנגדות לרפורמות אנחנו נתפסים כאנשים שמקדשים את המצב הקיים או את המצב שהיה פה לפני כמה עשורים (שהיה טוב לאותם ימים אך לא בהכרח טוב לכולם ולא בהכרח טוב לימינו).
שנית, כדי להבחין אם המצב הנוכחי טוב או רע, ואם רפורמות מועילות או מזיקות, צריך מדידה סטנדרטית ובלתי תלויה. אוי ואבוי לנו אם בעלי עניין היו מטים את תוצאות ההערכה של אופק חדש וקובעים שזו רפורמה מושלמת. הביקורת של ראמ"ה נתנה גושפנקא אמפירית-כמותית לטענות המתנגדים.
לבסוף, מדיניות סטנדרטים (במידה שלא מפריעה למהלך הלימודים התקין אלא משרתת אותו) היא לא גחמה של קפיטליסטים.
ר' ציטוט מהמצע של הסוציאל-דמוקרטים בשבדיה:
No child left behind
No girl or boy must be left behind at school. Children are all different, and there are many ways of learning, but everyone has the same right to knowledge. That’s why it’s important that pupils and parents are provided with clear information on the child’s scholastic progress. Follow-up procedures for keeping track of pupils’ progress at compulsory school will be made more efficient. Since 1st January, 2006, all compulsory school pupils have been entitled to an individual development plan from the start of grade one. Each individual development plan, which is drawn up with the assistance of the pupil and his or her parents, must indicate exactly what is needed for the pupil to attain his or her educational objectives. Individual development plans must be regularly monitored by the school.
To enable teachers to determine in time whether a pupil needs extra support, the National Agency for Education has been instructed to develop diagnostic tests in reading and mathematics.
3 בספטמבר, 2010 בשעה 0:33
גליה, עיינתי בקישור שהבאת. גם שם אין שום עדות למדיניות סטנדרטים. הרפורמה הפינית המושפעת מהניו יורקית היא רפורמה בקוריקולום, בתוכניות הלימוד.Alvarado’s strategy for New York. הקישור שהבאת מחזק את מה שאני אומרת על פינלנד. אין שם מדיניות סטנדרטים.
3 בספטמבר, 2010 בשעה 1:03
ומה מירב ×רלוזורוב רוצה ל×מץ ×ž×¤×™× ×œ× ×“
"זוהי מערכת שבה אין כמעט ניהול מרכזי; אין כמעט מערכת לימודים מחייבת; אין מדידת הישגים בית ספרית (פרט, כמובן, למבחנים הבינלאומיים); אין השוואות בין בתי ספר; ואין תגמול או ענישה לבתי ספר לפי מידת ההצלחה הלימודית שלהם.
…
נראה שהלקח הפיני ישים לישראל לפחות בשתי נקודות מהותיות: האחת, הצורך לבזר את ניהול מערכת החינוך, והעברת הסמכות והאחריות של ניהול בתי הספר לידי המנהלים. אם משרד החינוך לא מצליח לנהל, אולי מנהלי בתי הספר יעשו זאת טוב ממנו – ובתנאי שיינתנו להם הכלים לניהול, לרבות יכולת לקדם או לפטר מורים."
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20100901_1187387
האם את בעד לבזר את סמכויות משרד החינוך כמו בפינלנד או לעשות מוניציפליזציה כמו שמציע יאיר לפיד? אני מניח שממש לא.
העסק הזה הרבה יותר מסובך מ"פינלנד = בלי סטנדרטים = טוב, אמריקה = עם סטנדרטים = רע".
איתי
3 בספטמבר, 2010 בשעה 13:28
דליה,
כדי להבין ולהחליט אם את/ה "בעד סטנדרטים" או "נגד סטנדרטים" צריך קודם להבין מה זה סטנדרטים. וסטנדרטים זה לא רק מבחני מיצ"ב, דירוג בתי ספר ותגמול בהתאם לתוצאות – (זו התוספת ניאו-ליברלית). הסטנדרטים שאני עובדת איתם הם אמות מידה או אבני דרך במקצוע מסויים. למשל: מה מצופה מתלמיד בכיתה ג' בחשבון, קריאה, ידע במחשבים… ניסוח הסטנדרטים הוא תהליך מורכב ומאוד חשוב. הבעיה המוצגת במאמר היא הפער בין הסטנדרטים שנוסחו בניו-יורק לסטנדרטים הפדרלים המצופים. היות והממשל הפדרלי הוא הרגולטור הסטנדרטים הניו-יורקים אמורים להיות מסונכרנים עם הפדרלים – הכשל הוא כשל מערכתי ולא נקודתי.
מה שאני מנסה לחדד כאן, (ולא להתוכח איתך) הוא שרפורמת הסטנדרטים היא פדרלית ומשאירה חופש פעולה לכל מדינה. יש שיישמו אותה בהצלחה ויש שכשלו.
גם הפינים הגדירו סטנדרטים:"These national core curriculum, developed by the National Board of
Education, “includes general educational aims, objectives and contents of different subjects, as well as the principles of student assessment” (National board, 2001, p. 21)
אחרת הם היו מאבדים שליטה על המערכת המבוזרת שלהם.
הסיבה שאני "מציקה" לך היא – שאת טוענת נגד השיטה ומשתמשת באותה שיטה להוכיח את צדקתך. האפשרות שלך (ושל הכתבים ברחבי ניו-יורק) להוכיח שהחינוך בניו-יורק לא השתפר היא המדידה הפדרלית וההשוואה לסטנדרטים נדרשים שנוסחו ברפורמת בוש השני.
לסיום סיפור: תחרות בחינוך תמיד הייתה קיימת ולכן אין צורך לדעתי לאתגר אותה. בחינוך המיוחד מאז ומתמיד היו בתי ספר שנחשבו מוצלחים וכאלו פחות. מה המדד להצלחה של בית ספר לחינוך מיוחד ? הגינון? יופיה של המנהלת? אדיבות הצוות ? או עבודות האמנות של הילדים ? . תמיד חשבתי שלא ניתן למדוד בתי ספר בחינוך המיוחד, ואכן הניסיון הראשון של ראמ"ה לא צלח. אך עדיין חרושת השמועות הייתה שבבית ספר א' כל התלמידים קוראים ובבית ספר ב' משחקים. אלא שאז החליטו למדוד את רמת הקריאה בהשוואה לסטנדרטים נדרשים (בהנחה לפערים צפויים בהתאם להגדרת הלקות) מובן שכעת התמונה המתקבלת הרבה יותר אובייקטיבית ואינה תואמת את השמועות. לפני הסטנדרטים מורה א' הייתה אומרת "הילד קורא" ומורה ב' הייתה אומרת – על אותו הילד "הוא לא קורא"… לכן מאוד חשוב לנסח שפה דיסיפלינרית אחידה.
שבת שלום
4 בספטמבר, 2010 בשעה 1:10
× ×™×¡×•×— ×¡×˜× ×“×¨×˜×™× ×‘×¤×™× ×œ× ×“
לשאול- 🙂
לדליה,
ניסוח סטנדרטים (בחקיקה) בפינלנד:
http://www.oph.fi/english/publications/2009/national_core_curricula_for_basic_education
ניסוח חלקי של סטנדרטים טרום חקיקה בישראל:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Yesodi/standards/StandartimKayamim.htm
4 בספטמבר, 2010 בשעה 2:57
דיון בכוון שגוי
השאלה אם תקני מדידה (סטנדרטים) הם "טובים" או "רעים", היא מיותרת (non issue). כל בחינה היא מונחת תקני מדידה, גם מבחן בנהיגה, קל וחומר במערכת החינוך.
הדיון כאן מאכזב משום שהוא מטפל – בניגוד למה שאנחנו רגילים בע"ש – בפרטים הלא חשובים ונוטה להתעלם מהדברים החשובים.
מכיון שאינני מומחה לחינוך אביא דוגמה של דילמה מהמקצוע שלי, תכנון אזורי. לא אכנס לפרטים, זו רק תגובית.
הדילמה היא: נתון מצב של נגישות לקויה בין גלעין לאומי לספר. שיפור הנגישות נמצא בשלבי הגשמה. מי יפיק תועלת רבה יותר משיפור הנגישות, הגלעין, או הספר?
התשובה היא שהשיפור עצמו "אדיש" לדילמה. התשובה נמצאת במישור מדיניות הממשלה והאתוס החברתי באותה מדינה. בחברה בעלת אתוס שוויוני התועלת הרבה יותר תהיה של הספר. בחברה בעלת אתוס אנטי שוויוני הגלעין יפיק את מירב התועלת.
כיוצא בזה הנמשל. בחברה שלנו האתוס האנטי שוויוני הוא כעת האתוס ההגמוני ומשום כך היישום של תקני מדידה אצל שושני וסער לא יהיה מקדם שוויון במערכת החינוך אלא מקדם פערים.
4 בספטמבר, 2010 בשעה 9:53
כשהתמונה הכוללת היא של ניצול מעמדי,אזי
,ה"רפורמות",ה"עדכונים" וה"חידושים",נועדו לקדם פערים בכל תחום של החיים.
ברור כשמש בצהרי היום.
4 בספטמבר, 2010 בשעה 12:29
× ×›×•×Ÿ, הכיוון שגוי-תקן ×ותו
לקסי,
אם אני מבינה את המשל והנמשל – "הכביש הוא כביש. ואני יודע שבסוף תהיה אגרה גם על החלק הדרומי שלו !"
לאחר ששמנו בצד את הויכוח על נחיצותו של הכביש (כי הוא כבר קיים) נשארה המלחמה על האגרה כולל אפשרות הלאמה או אי חידוש חוזה לאחר (30?) שנה.
את הכביש הקימו ממשלות שמאל וימין. מכאן שאסטרטגיית ההתנגדות הגורפת לא עובדת. לעומת זאת אסטרטגיית ההתנגדות הממוקדת והמנומקת עשוייה להצליח (נדמה לי שהצליחה ולעת עתה אין אגרה בחלקים שנבנו ע"י המדינה)
עכשיו בוא ניקח את התובנות מהמשל שלך לחינוך. מלחמה גורפת על שלל ההצעות של הכל חינוך/דוברת/שושני/ביבי/לבנת/תמיר… לא אפקטיביות כי אינן מנומקות. מלחמות נקודתיות ומנומקות עשויות להיות יעילות. כך למשל שונתה מדיניות הבחירה בת"א. כך למשל בעקבות הכרזתו של השר ומנכ"לו על הכפלת שעות תל"ן יצאו נגד המהלך אנשי "הכל חינוך"!. אפילו המאבק הממוקד ומנומק באופק חדש השיג שיפורים מסויימים בחוזה. בתקווה שניתן יהיה בעתיד (אחרי שוסרמן יזדכה על הכיסא) לבחון אותו ולשפר אותו על בסיס עובדתי.
אם תבדוק את המחאה בתחומים אחרים, תראה שהם ממוקדי מטרה. אף אחד לא אומר: "לא נפתח את הנגב עד אשר תקום ממשלה סוציאל דמוקרטית". אלא מנהלים מאבקים נקודתיים נגד חציבה בקרבת מקום ישוב, חלוקת תמלוגי גז הוגנת וכדו'. אני מבקשת להפעיל את אותה אסטרטגית פעולה בחינוך.
4 בספטמבר, 2010 בשעה 21:40
גליה,
פיקששת, הכוונה אינה בכלל לכביש מסוים בארץ מסוימת. זו דילמה ש"עליתי" עליה תוך לימודי תכנון פיתוח אזורי בכלל בחו"ל ובזמן שכביש שש טרם נהגה.
העניין הוא שהאתוס ההגמוני הוא המכוון.
דוגמה אחרת.
פטיש ביד נגר הוא כלי עבודה, בידי מישהו אחר הוא יכול להיות כלי רצח.
כך גם הסטנדרטים שמדברים בהם כאן.
5 בספטמבר, 2010 בשעה 9:08
לקסי, היא הנותנת.
אם פטיש ביד אחת הוא כלי עבודה וביד השניה הוא כלי רצח, אז בוודאי תסכים איתי שתנועת "די לסחר בפטישים" היא תנועה מטופשת.
מה שאנחנו חלוקים עליו הוא הטענה שמשתמעת (כמדומני) מדבריך פה ובדיונים קודמים, שאתה נגד "הפטיש" ששמו ראמ"ה סטנדרטים כל עוד משרד החינוך בידי הימין, אבל מאוד יכול להיות שהיית בעדה אילו משרד החינוך היה בידי השמאל.
זה מזכיר טענה שהובעה פה ע"י דני גוטווין שאמר למרבה תדהמתי דברים דומים על חוק ההסדרים: לדבריו, הוא היה בעד שימוש בחוק ההסדרים אילו היתה פה ממשלה סוציאל-דמוקרטית [למשל לצורך קידום הלאמה בנתיב עוקף כנסת].
בעיני, חוק ההסדרים הוא כלי אנטי דמוקרטי שחייב לעבור מן העולם, וכפי שאיני מרוצה מהשימוש בו לצורך קידום הפרטות, אני חושב שאין זה יאה שסוציאלדמוקרטים (ביום שבו כוחם יגדל פי 10 בע"ה) ישתמשו בו לצורך קידום הלאמות.
השאלה אם חוק ההסדרים טוב או רע אינה קשורה לציר סוציאליזם-קפיטליזם אלא לציר דמוקרטיה-טוטליטריות.
באותה מידה גם נושא מדידה והערכה סטנדרטית אינו קשור לסוציאליזם-קפיטליזם, בדיוק כפי שהשאלה אם הדרך שבה מלמדים היום את תלמידי ישראל לקרוא היא טובה או לא טובה אינה קשורה לקפיטליזם-סוציאליזם.
אני בעד מדידה והערכה תקפה ומהימנה, שהיא עצמאית מהטיות פוליטיות וגם מהטיות הנובעות מהשקפותיהם המקצועיות לגמרי של פקידות משרד החינוך (ע"ע ביזיון הוראת הקריאה והמתמטיקה).
מנכלית ראמ"ה בעצמה מזהירה שוב ושוב משימוש לרעה בנתונים שהמדידה מספקת או מהכפפת הלימודים לצורך הצלחה במבחנים. למעשה, דווקא הרצון ליצור לראמ"ה עצמאות – באמצעות מעמד סטטוטורי ומועצה ציבורית – נותן לראמ"ה כוח למנוע משרים שמחפשים כותרות והישגים מיידיים, להשתמש ב"פטיש" כדי להרוס את המערכת.
אפילו הציטוט של הרב שי פירון המובא במאמר למעלה בתור עדות לכך שפירון נמצא בצד של הרעים הוא בעצם אמירה שלו שמתייצבת לצידה של דליה, הטוענת ששושני וסער הופכים 2-3 מדדים לחזות הכל.
בקריאת הכתבה מיד רואים שהרב פירון (זה מ"הכל חינוך", בראש ובראשונה איש חינוך) מבקר קשות את המדיניות של סער ושושני (הקישור הנכון http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1087203.html)
זה מתחבר למה שאמרה גליה על הכל חינוך והתל"ן http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1114212.html
5 בספטמבר, 2010 בשעה 16:37
לאיתי (17)
רק להיזהר במכירת פטישים…
5 בספטמבר, 2010 בשעה 22:29
יש עשרות פרמטרים שירימו או יורידו את תוצאות המבחנים הבן לאומיים .
דליה בתגובה 6 מביאה קישור מאמר שבו מתוודה שר החינוך של פינלנד (בענווה רבה )שאין לו הסבר למה פינלנד ממוצבת חזק במקום הראשון .
אם שר החינוך הפיני היה מקבל סרטי וידאו של 3-4 שיעורים אופיניים בישראל .אני מבטיח לכם שאחרי שהיה נוכח במו עיניו שלפחות 50-70% מתבזבזים על שטויות (שאין צורך לפרט את תוכנם) ,אז אותו שר חינוך היה קובע בנחרצות שהכבוד למורה,העדר חוצפה,נימוס ובישנות טבעית פינית היא הגורם המרכזי שיש להם פי 2 או פי 3 שעות לימוד אפקטיבי מאשר בישראל .
אני מודיע לכם : בפינלנד שיעור של 45 דקות ,נמשך 45 דקות אמיתיות .
5 בספטמבר, 2010 בשעה 23:48
אני חושב שיש לקרוא את דבריו של לקסי (13) כך: צריך לעשות רפורמה בראש לא בכביש או במילים אחרות ביד לא בפטיש.
אבל בעיני הרבה יותר מעניינת החשיבה העיסקית של פרנסי ניו-יורק.
כמו שאצלנו יש שגילו שיותר משתלם לא להקים רכבת קלה מאשר להקים אותה.
כך גילו פרנסי ניו-יורק שיותר כלכלי לעשות "רפורמה" בשיטת המדידה מאשר בשיטת הלימוד.
5 בספטמבר, 2010 בשעה 23:53
ארטור, מה שאתה אומר יכול להסביר רק חלק קטן מההבדל בינינו ובין הפינים.
בישראל כבכל מקום יש (בהכללה) יותר כבוד למורה ונימוס של התלמידים בחברות מסורתיות ודתיות. אילו זה היה הגורם העיקרי לשונות בהישגים, היית מוצא שהישגי תלמידים ברשתות החינוך של שס ושל התנועה האסלאמית גבוהים בהרבה מהישגי התיכונים היוקרתיים במגזר היהודי חילוני. המציאות מראה אחרת.
נ"ב: שכחת לציין שיש קשר דו כיווני בין כבוד התלמיד (וההורה!) למורה ובין שכר המורה.
חברה המכבדת את המורים מתגמלת אותם בצורה נאותה, זה מושך למקצוע אנשים איכותיים שנשארים והתגמול משפיע על שימור המוטיבציה לאורך קריירה ארוכה. התוצאה של מוטיבציה וניסיון היא תפקוד מצוין שמרוויח בתמורה יחס של כבוד מהחברה וחוזר חלילה…
9 בספטמבר, 2010 בשעה 1:10
תודה על תגובתך ועל הבנתך שיש קשר גומלין בין מה שהמורים יקבלו למה שהמורים יוכלו לתת .
כתבתי במשפטי הראשון שאני בוחר פרמטר אחד מתוך עשרות פרמטרים המעלים או מורידים את תוצאות המבחנים .
והתכונות שנתתי בילד פיני לעומת ישראלי (אני קצת מרשה לעצמי לאפין ילדים פינים כי יש לי סך מצטבר של כ 15 חודשי שהות בפינלנד) משמעותן קרדינלית ילד פיני לומד פי 2 או פי 3 זמן אפקטיבי מאשר ילד ישראלי .כי ילד ישראלי לומד 15-20 דקות מתוך ה 45 דקות ,ויש הלומדים רק 5-10 דקות !!
יש כמובן תכונות נוספות אך השפעותיהן הינן במושגי אחוזים בודדים או מכסימום כמה עשרות אחוזים .
בגלל הפי 2 או 3 בזמן הלימוד הרשתי לעצמי להתעלם מהיתר .
השוואתך למוסדות התנועה האיסלמית או של ש"ס ממש אינה במקומה מ 2 טעמים עיקריים :
מכיוון שהלומדים בתנועות הללו אינם ממוצע האוכלוסיה ,כך שהשוואתך לוקה ולו בשל עובדה זו ,והידיעה שהלומדים במוסדות אלה באים ממשפחות שהינן לרוב בתחתית הסולם ודרכם מעלה הרבה יותר ארוכה ורחוקה .
עניין שני הוא לימודי דת מוגברים ביותר מה שלא משאיר זמן ללימודים עם ערך שניתן להשוואה במבחני ההשוואה השונים .
25 בפברואר, 2012 בשעה 12:46
נחוצים לנו פחות אחידות — פחות הומוגניות — והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.
בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה. כפי שקורה לעיתים קרובות, הטור נחתם ברמיזה שהפינים יכלו ללמד אותנו דבר או שניים כיצד לתקן את המצב.
אינני חושב שאני היחידי שכבר התעייף מלשמוע כמה שעלינו ללמוד מהפינים בתחום החינוך. ראשית, מעולם לא ראיתי מחקר רציני משווה את הידע האמתי של המבוגר הפיני הממוצע עם זה של המבוגר הישראלי הממוצע. אין לי מושג מה מחקר כזה היה מגלה, כפי שאיש איננו יודע זאת; עובדה זו, לעצמה, היתה צריכה להביא את האנשים לחשוב, בטרם הם מפצירים בנו לגרום לבתי הספר שלנו להידמות לבתי הספר הפינים. שנית, השוואות כאלו תמיד משמיטות את הנקודה העיקרית: לאמור, שלחינוך הפיני יש מטרות מאד שונות ממטרותיו של החינוך הישראלי. המבוגר הפיני האידאלי, כפי שנתפס על ידי חברתם, דומה במעט לאידיאל של המבוגר הישראלי, כפי שמתארים אותו לעצמם רוב האנשים פה. בטרם נעתיק את בתי הספר של מישהו אחר, מוטב שנהיה לגמרי בטוחים שאנחנו רוצים להעתיק את התרבות שלהם בכללותה, ואני מאד מסופק אם לרוב הישראלים היה נוח לחיות כפי שהפינים חיים.
אולם הטיעון העיקרי שלי נוגע עמוק יותר. מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המוניטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחד מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים, בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבאלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.
אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה — למעשה אין סופית — של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה המסוים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כישרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה.
לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בניסיונם — שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד או ביפן!! — לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכולם מסוגלים, למשל, לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.
7 במאי, 2017 בשעה 22:13
[…] בבתי-ספר. גישת המדדים תיאלץ את כל בתי-הספר לפעול לפי מדיניות סטנדרטים שתבלום את החינוך ליצירתיות ולא תשפר את […]