חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – שופטים

נושאים פוליטי, פרשת השבוע ב 13.08.10 6:01

הפרשה עוסקת בחשיבות המשפט, ובדיני המנהיגים בחברה: המלכים והכוהנים. לאור דינים אלה נראה  שמערכת המשפט בישראל היום והממסד הדתי אינם מקיימים את הציווי: "לא תסור מהם ימין ושמאל"

מאת: אופק בן-אבי

לא בכדי נקראת בשם "שֹׁפְטִים" הפרשה המתארת למעשה את כל בעלי התפקידים הציבוריים (שופטים, שוטרים, כהנים, לוויים, מלך ונביא), שהרי תפקידם של השופטים להיות עמוד השדרה של החברה, המוסד האחראי, היציב והמייצב שבה – פעמים רבות כנגד הזעזועים המוטחים כנגדה בידי רשויות וגורמים אחרים. על-כן אין פלא בכך שהפרשה נפתחת בתיאור חשיבות המשפט ועקרונותיו: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז יט-כ). מפתיע דוקא ההמשך, הנראה לחלוטין תלוש: "לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל-עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה אֱלֹהֶיךָ" (טז כא). מה הקשר בין שוחד וצדק לנטיעות?

התורה לא חוסכת בהדגישה את כוחו וסמכותו של השופט בחברה, ובהמשך הפרשה מוסיפה הנחייה לציות מוחלט (תחת עונש מוות) לפסיקות שופטים וכהנים: "וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן… אוֹ אֶל-הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" (יז יא-יב). חז"ל אף פירשו את ההנחייה באופן הגורף ביותר האפשרי: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם". אבל גם כאן, נקטע הרצף הטבעי: בעוד שהמשך הפרשה יכיל דיון בחוקי כהנים ולוויים ובסדרי משפט, דווקא כאן הנושא מופרע לטובת דיני מלוכה.

התורה לא מתארת פוזיטיבית אף סמכות של המלך, אבל כן מונה מגבלות ואיסורים רבים: "לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים" (יז טז), "וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים" (יז יז), "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" (יז יז). לכל המגבלות מפורשות שתי מטרות, שהן אחת: "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (יז כ). בהשוואה למלכי העולם העתיק, ובמיוחד לפרעה מלך מצרים, ברורה הסכנה בניתוק בין השליט לנתיניו; ברור שבעל-סמכות הרואה עצמו כעליון על העם (אחיו), יסטה לכיוון זה או אחר; וברור שמנהיג הסוטה מהקו הציבורי, יאבד את האמון בציבור ויתנשא מעליו. זו טובתם המשותפת של המלך ושל הציבור להמנע מסטיה ומנתק שכאלו – סטיה שתפגע קשות בציבור, ותמאיס עליו את המלך. על-כן חותמת התורה את הדיון במטרה המשותפת: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (יז כ).

הדיון בדיני המלוכה ובדיני השופט אינם דיונים מנותקים. הם שלובים זה בזה ברצף הטקסט בפרשה (מה שנראה בתחילה כהפרעה הדדית), ויותר מכך הם שלובים רעיונית. הביטוי המפורש החוזר לגבי שניהם, האזהרה "לֹא תָסוּר… יָמִין וּשְׂמֹאל", מבהירה שהעקרון המנחה למלך על כס המלכות ולשופט בכס המשפט ומלך הוא אותו העקרון. החיבור בין שניהם מזכיר שכוחו של שופט, עוד יותר מכוחו של מלך, נובע מאמון הציבור. אמון הציבור נקנה בעקביות בשימוש בכוח, למעשה בשמרנות, כלומר מותנה בכך ששופטים לא יסטו ימינה ושמאלה; והוא נקנה גם בצניעות השופט, ב"בלתי רום לבבו", בראייתם את עצמם כאחים בין אחים, מבלי להתנשא מעליהם. זו גם משמעותו של שילוב האיסור "לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה… אֵצֶל מִזְבַּח ה" דווקא בתוך עקרונות המשפט: השופט חשוב לחברה לפחות כמו הכהן, והיכל המשפט קדוש כמזבח. אבל כמו בכל מקום בו יש קדושה, יש סכנה של אמונה-עוורת, של הקדשת-יתר, של הרחבת הקדושה באופן שרירותי לתחומים נוספים. מתוך רצון לפאר את המקדש, עלולים לייפותו בעצים אסורים; מתוך רצון לפאר את המלכות, עלולים להרבות לה כסף וזהב; ומתוך רצון לפאר את השופטים, עלולים להרבות בסמכותם ובשימוש בה. מאחורי כל אלו כביכול רצון טוב ומטרה קדושה, אך הם מובילים, מתוך רוממות-לבב, לסטיה לימין ולשמאל, לסטיה מהמהות ומהעיקר – ל"עבודה זרה".

החברה הישראלית בשנים האחרונות חווה זעזועים רבים ולא-קלים. על מערכת המשפט מוטל היה לשמש גורם מייצב ומפייס, בולם-זעזועים: ממסד שאמון הציבור נתון לו, המסוגל להנחות את הציבור בשקט בין הסערות. מערכת המשפט נכשלה בתפקיד הזה, מכיוון שמלכתחילה גבה לבבה, ובעקבות-כך סטתה (לא חשוב אם ימינה או שמאלה). למעשה, מערכת המשפט הכריזה בגאון על אג'נדה של אקטיביזם שיפוטי, כלומר סטיה מהחוק המפורש לעבר פרשנות עצמאית; ובהתנשאותה על הציבור, בנכסה ביטויים כמו "נאורות" ו"סבירות" לעצמה, היא אף כינתה מפורשות את השינוי "מהפכה החוקתית". בכך בית המשפט הפך עצמו בפועל לעוד שחקן במגרש הפוליטי, ואיבד את מעמדו המיוחס בחברה – אובדן הרסני הן לחברה, הן לבית המשפט עצמו.

כמובן ששאיפות-יתר אינן נחלתו הבלעדית של בית המשפט; והוא לא הממסד החשוב הראשון שהורס את עצמו לטובת הרפתקאות פוליטיות. משך דורות היה תפקידו של הממסד הדתי לגבש את החברה, לספק לה יציבות, להוות בסיס קבוע של אחדות בתקופה של שינויים. בראשיתה, גדולי הציונות הדתית הבינו את חשיבות התפקיד, וחתרו למופת של "ממלכתיות", פיוט והכלה. אולם עם השנים גבה לבבה, וראשיה לא הסתפקו עוד בתפקיד אותו כינו בלעג "משגיחי הכשרות ברכבת הציונית". הם חפצו, קולקטיבית, בתפקיד "הקטר" – ולטובתו אימצו תפקיד של שחקן פוליטי, וסרו לימין. בכך פספסו את תפקידם האמיתי – תפקידם להחזיק את הקרונות מחוברים ביחד. כמו בית-המשפט, הציונות הדתית התעלמה מאזהרות פרשת "שפטים", התעלמה מהאזהרות למנהיגי הציבור – ועל-כן התנתקה ממנו. התוצאה המתבקשת לא איחרה לבוא, וכונתה באירוניה הסטורית – "התנתקות".

הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר המאיימת על חברה ועל מדינה אינה דווקא קיצוניות מצד זה או אחר – חברה בריאה יודעת להתמודד עם תופעות-קצה. באותה מידה, נדיר שפתרונות פוליטיים מוצלחים יובלו בידי קיצוניים או מהפכניים. גורלה של חברה נקבע דווקא במרכז, ובריאותם נקבעת על פי יכולתה לשלב בין שמרנות לקידמה, ולהכיל בתוכה זרמים שונים. תפקידם של המוסדות המרכזיים בחברה לקיים את אמון הציבור, ולתווך בינו לבין רעיונות חדשים. תפקידם אינו להוביל שינוי, אלא לפשר ולאפשר לאחרים להוביל. על-כן העדר מוסדות עקביים ואמינים מותיר את הציבור חלש וחסר-בסיס; בכך הוא נהיה מסוגר לשינויים הדרגתיים, ועם זאת חשוף ללא תיווך לקיצוניות. באותה מידה, מרכז האוטם עצמו לקולות אחרים ומתעלם מסביבותיו סופו להתנתק מ"אחיו", להתנשא מעליהם, ולאבד את הציבור בגבהות-לבבו. האטימות, ההתנשאות, והויתור על תפקיד המרכז המפשר הם חטאים המאפיינים גורמים רבים שאמורים היו לייצב את החברה שלנו: במשפט, בדת, במפלגות. בהעדרם, החברה שלנו בסכנה.

שבת שלום

אופק בן-אבי

נערך על ידי דליה
תגיות: , ,

8 תגובות

  1. דקל-דוד עוזר :

    אני מתנצל, אבל המתקפה על בית המשפט שטחית. עשית לעצמך עבודה קלה.
    אפשר לומר די בקלות שהביקורת הזאת תקפה גם לגבי הציונות הדתית.

  2. אופק בן-אבי :

    אני מעדיף לחשוב על זה כ"ביקורת", לא מתקפה.
    וממילא ה"מטרה" אינה דווקא בית-המשפט (אני לא יודע כמה שופטים עליונים קוראים "עבודה שחורה"), אלא הלך הרוח, שסימפטומטי להרבה יותר מרק ביהמ"ש. אז אפשר להגיב לפרטים ספציפיים (על אף שהם לא העיקר ובכוונה קימצתי בהם), אבל יותר חשוב לדעתי לחשוב על התפיסה.

  3. יואל הנואל :

    להעיף את המאמר הימני-שמרני הזה מהאתר יחד עם כל הטור הזה. בזבוז הזמן של כולנו.

  4. אופק בן-אבי :

    1) קודם כל, אין במאמר הזה שום דבר ימני. לא שיש משהו אינהרנטית רע בימין (או בשמאל), אבל אני ממש לא ימני והמאמר הזה ממש לא ימני.
    2) אני גם לא חושב שהמאמר שמרני. אני בסה"כ טוען שבחברה נורמלית ודמוקרטית ומשתנה, ועל מנת שתשאר בשינוייה נורמלית ודמוקרטית, צריכים להיות גם איזונים ובלמים לשינויים, וצריכים מוסדות שמרניים יותר שלא נסחפים בלהט המהפכה. אני לא אומר שהחברה צריכה להיות שמרנית, או אפילו שהפוליטיקה צריכה להיות שמרנית – רק שיש מקום ותפקיד במערכת גם למהפכנים וגם לרפורמיסטים וגם לשמרנים.
    3) לגבי התאמת המאמר לאתר הזה – למיטב הבנתי זה אתר סוציאל-דמוקרטי, לא אתר של מפלגת המהפכה. כסוציאל דמוקרט אני מאמין שצריך לעבוד עם מוסדות, לשנות מוסדות ולעצב מוסדות – לא להחריב את העולם במלחמת עולם ולקוות שבמקומו יצוץ באורך קסם עולם טוב ממנו. ההסטוריה הוכיחה (לי) שהנפגעים העיקריים מתהפוכות אנטי-שמרניות הם הסוציאל-דמוקרטים, ולמעשה דומני שהחלשות הסוציאל-דמוקרטיה בישראל היא גם ביטוי ותוצאה של אנטי-שמרנות מוגזמת דווקא מצד גורמים שאמורים היו להוות עוגן בחברה שלנו, משמאל ומימין. כך שלדעתי המאמר בהחלט רלוונטי לאתר הזה ולכולנו.
    4) לגבי הטור באופן כללי – על טעם וריח אין מה להתווכח.

  5. דקל-דוד עוזר :

    לא להשתגע, לא צריך להעיף את המאמר, אנא מהמתלהם – בלום פיך.
    יש הרגשה נכונה לפיה בית המשפט סבור שזמנם של בני האדם הפקר הוא.
    יש הרגשה נוספת שבית המשפט חושב שהוא יכול להתערב בכל דבר.
    שתי ההרגשות מבוססות, הראשונה נכונה לחלוטין, השניה מבוססת חלקית, כאשר שני הדברים במהות פסולים.

    לגבי זמן המתדיינים – צריך כאן שידוד מערכות הכולל חשיבה עמוקה מחוץ לקופסה כי המצב בזיוני לחלוטין.
    לגבי הנושא של אקטיביזם וכל הדמגוגיה הזאת – יש בעיה והיא בכלל לא פשוטה, ולכן אני אומר שההתקפה על בית המשפט שטחית.

    אבל מכאן ועד להשתיק ולהעיף המרחק גדול

  6. גיל :

    אופק- מאמר מעניין מאוד, בעיקר בהתחשב בכך שבית המשפט מקבל אליו כל מיני נושאים שהכנסת והממשלה לא רוצים להחליט לגביהם. השאלה היא האם "אסור חדש מהמשפט"? מה המגבלות על השופטים בפירוש (או פסילת) חוקים? למשל בית הכלא הפרטי.

  7. אופק בן-אבי :

    אני לא בטוח שכדאי להכנס לפסיקות ספציפיות, אז באמת יאשימו אותי בימניות/שמרניות (אם כי בית-הכלא הפרטי בוודאי היה מופיע גבוה ברשימה כזו, כמו גם הפסיקה לגבי ההתנתקות ("חוקתי עם תיקונים קוסמטיים"), וגם פסיקות חוק טל לדורותיהן), זה יותר עניין של אופי הפסיקה לאורך זמן. בית המשפט מוצא את עצמו יותר ויותר מרחיב את החזית, כמו המפקד שקורא "אחרי" – ואני ממש לא בטוח ששאר העם קרוב בכלל לגבעה. זה שהממשלה והכנסת מתחמקות מאחריות ומגלגלות בעיות חברתיות ופוליטיות לביהמ"ש זו כמובן גם בעיה – אבל התוצאה היא אותה תוצאה, שביהמ"ש הופך לש"ג, וזו עמדה שמאד מסוכן למקם בה את ביהמ"ש.
    כמובן שגם בעניינים לא חוקתיים (כמו 3 שנות מאסר על זריקת נעל, בזיון בית-המשפט למישהו שהעביר עליו ביקורת, החרמת עורכי דין סביב יוזמת המשובים (בזמן שביהמ"ש חייב פתיחות לביקורת באוניברסיטאות) ועוד) לא בדיוק משדרות את הצניעות שראוי היה לבית המשפט להתקיים לאורה.

    וכמובן, שוב, שביהמ"ש הוא לא הדוגמא היחידה להתנהלות הזו. קשה לי למצוא היום גוף אחד בחברה שבאמת רואה ערך ביציבות ובבלימת זעזועים, פרט לצה"ל – וחברה דמוקרטית בריאה ממש לא יכולה להסתמך על יציבות שמקנה לה הצבא…

  8. צעדת המליון: כך תביאו עוד ועוד אנשים (רשומה מתעדכנת) :

    […] צדק תרדף" (דברים ט"ז 20, פרשת שופטים) הדפסה או שמירה כקובץ נערך על ידי מערכת עבודה שחורה […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.