חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ראמ"ה עצמאית וטובה – אינטרס של כולנו

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 10.08.10 6:04

תגובה אישית (עם גילוי נאות) למאמר ביקורתי על הרשות הארצית למדידה והערכה שפורסם כאן

מאת: איתי אשר

במאמר "ראמ"ה קמה, ראמ"ה לא נמה" מציגה דליה בלומנפלד דעה גורפת נגד הקמתה של רשות ארצית למדידה והערכה במשרד החינוך ונגד התהליכים המתרחשים במערכת החינוך ובחקיקה סביב ראמ"ה מאז הקמתה. לצערי, המאמר הזה, כמו אחרים שקדמו לו, שופך את התינוק עם המים. הביקורת בצבעי שחור-לבן על פקידות מקצועית במשרד החינוך (להבדיל מביקורת על פוליטיקאים) מעמיקה את התהום בין מטה המשרד לעובדי השטח – המורים, ומחזקת את הניכור בין הציבור הרחב ובין עובדי המגזר הציבורי. מכאן קצרה הדרך לתמיכה בצמצום המגזר הציבורי ובהחלשתו. לכן ניסיתי למנות את עיקרי הטענות של דליה ולענות להן אחת לאחת.

לפני שאתחיל, אני מחויב בגילוי נאות – לפני כמה שבועות הגשתי מועמדות במכרז על תפקיד בראמ"ה, והייתי רוצה שעוד קוראים של האתר הזה יגישו מועמדות למשרות בשירות המדינה. לשמחתי, ישנם לא מעט בעלי השכלה אקדמית המבקשים לשלב בין הידע המקצועי שלהם ובין אתגר חברתי ותיקון עולם, אפילו במחיר של ויתור על הכנסות שיכלו לצבור לביתם במגזר הפרטי. לאנשים אלה נפתחות בשנים האחרונות יותר ויותר הזדמנויות תעסוקה בעמותות ובארגונים לשינוי חברתי, אבל ללכת לשם זה במידה מסוימת הפתרון הקל ביחס לניסיון להשפיע על המערכת הציבורית מבפנים. אני מאמין שדווקא בימים קשים אלו, כל מי שמטיף כנגד מגמות ההפרטה הזוחלת (והדוהרת) חייב לנסות ולהשתלב בשירות הציבורי, גם אם יש לו ביקורת על התנהלות השירות או על האידיאולוגיה המניעה את השרים המכהנים. דוגמאות מוצלחות שאני מכיר (רק מהתקשורת) הן המעבר של עו"ד שרון אברהם-וייס מהאגודה לזכויות האזרח אל משרד התמ"ת ושל עמית בן צור מלשכת חה"כ יחימוביץ' למשרד הבריאות. השירות הציבורי צריך דם חדש וצעיר, הוא צריך אנשים טובים, והוא צריך "אנשים משלנו" – כאלה שירצו לחזק אותו ולא למוטט אותו מבפנים.

טענה 1: ועדת דברת המליצה על הקמת ראמ"ה, יולי תמיר יישמה. לכן ראמ"ה זה רע (ולכן יולי תמיר רעה, אולי אפילו גרועה מלימור לבנת, שהרי תמיר "הכניסה את דברת בדלת האחורית")

דעתי: ועדת דברת נולדה בחטא כפול ומכופל – לא היה נכון להציב בראשה איש עסקים הרואה את החינוך במשקפיים של איש עסקים, וכמובן שהיומרה לבנות רפורמה ללא שותפות ארגוני המורים היא פשוט חרפה ומתכון בטוח לכישלון. אבל, זה לא אומר שכל המלצה הכתובה בדו"ח היא המלצה גרועה שמנסה לכפות על החינוך ראייה עסקית-קפיטליסטית ולכן צריך לזרוק אותה לפח. אני מכיר כמה וכמה פוליטיקאים הרחוקים ממני מאוד בדעותיהם המדיניות והכלכליות, אני משתדל מאוד (וזה קשה) שלא להתנגד אוטומטית לכל מהלך שהם מבצעים או מתכננים לבצע. אותו דבר אני ממליץ לכולנו בעניין דו"ח דברת. בתקופת לימור לבנת ומאבקה האגרסיבי בארגוני המורים, היה הגיון רב בהפשטה של הדיון הציבורי (או שאתה בעד דברת או שאתה נגד דברת) ובהבלטת הסעיפים המסוכנים בדו"ח, שתוצאתם הצפויה היתה החלשת הארגונים והרחבת פערים. כמה שנים אחרי שארגוני המורים הצליחו למנוע יישום של הדו"ח כבלוק אחד, הגיע הזמן לבנות לו אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית כוללת ש"עוז לתמורה" היא פרק חשוב ממנה. אלטרנטיבה כזו בהחלט יכולה לאמץ את ההמלצות הטובות מדו"ח דברת. למשל, אני הייתי ממליץ על שריון שעות משרה להוראה פרטנית – המלצה שנמצאת גם ב"עוז לתמורה" ומקורה כמדומני במערכת החינוך המצטיינת של פינלנד. הטענה שראמ"ה מופיעה בדו"ח דברת ולכן היא יוזמה רעה אינה טענה עניינית. השאלה החשובה היא אם ההמלצה להקמת ראמ"ה היא המלצה טובה או המלצה רעה.

טענה 2: הקמת ראמ"ה מנוגדת לדעת מומחים שישבו בוועדת משנה של דברת והתפטרו, לכן ראמ"ה רעה.


דעתי: כאמור, איני יכול ואיני מעוניין לסנגר על התנהלות קלוקלת בוועדת דברת וטענות לכאורה על הכתבת מסקנות לחבריה. עם זאת, הנושא הספציפי של מדידה והערכה בחינוך הוא תחום שמתווכחים עליו עשרות שנים ואין בו קונצנזוס אלא זרמים וגישות שונות, עם תנודות מטוטלת בין אופנות של יותר מדידה ופחות מדידה. מקריאה בלבד, אני מתרשם כי הגישה של מנכ"ל ראמ"ה פרופ' מיכל בלר (ר' במצגת משנת 2008) אינה קיצונית לכאן או לכאן, והיא מקפידה לחפש דרך ביניים תוך מודעות גבוהה לבעייתיות בשימוש יתר ובשימוש לא נכון במכשירי מדידה. בכתבה על התפטרות המומחים מוזכרת כחלופה עריכת מבחנים במדגם מייצג של בתי ספר, במקום מבחנים ארציים. אין ספק ששיטה כזו תפגע פחות ברצף ההוראה, אך ישנן שאלות שפשוט אי אפשר לענות עליהן באמצעות דגימה "מדוללת", למשל שאלת תפקוד המנהלים בבתי הספר.

טענה 3: ראמ"ה מחליפה את אגף ההערכה והמדידה שכבר היה קיים במשרד החינוך ועשה עבודתו נאמנה, לכן ראמ"ה זה רע.

דעתי: שינויים ארגוניים יכולים להיות דבר מבורך ויכולים להיות הרסניים, בייחוד אם הם תכופים מדי, אבל אין שום דבר קדוש במבנה קיים. כדי לדון בצורה עניינית בשאלה האם שינוי ארגוני מסוים הוא טוב או רע עלינו לקבל נתונים על אופן תפקודו של הארגון לפני השינוי, ואם התפקוד אינו משביע רצון, לשאול מה גרם לכך – בעיה מבנית שיש לתקן, בעיה תקציבית ("ייבוש" מכוון, כמו במקרה של תקצוב האוניברסיטאות), וכן הלאה. נתונים אלה לא הובאו במאמר של דליה, וחבל. על דבר אחד אני מאמין שרבים יסכימו – קיומן של פונקציות מדידה והערכה במשרד החינוך לא הצליח למנוע את השתרשותן של תוכניות לימודים שהן שנויות במחלוקת במקרה הטוב וכושלות ומזיקות ממש במקרה הרע (קריאה, מתמטיקה). קיומו של אגף הערכה ומדידה גם לא הצליח לצלצל מספיק חזק בפעמוני האזעקה בנוגע לפערים היציבים בין יהודים לערבים, אשכנזים ומזרחים, מרכז ופריפריה – פערים שהיו כאן עוד הרבה לפני שחלינו במגיפת "ההפרטה מלמעלה" (משרד האוצר), ומהווים עד היום קרקע פוריה לנביטה של "הפרטה מלמטה" ("אל המעיין", בתי"ס של התנועה האסלאמית). מנכ"לית ראמ"ה לעומת זאת מציינת כי הדו"חות של הרשות על מצבם ה"לא מזהיר" של תלמידינו כבר הובילו לתוספת שעות במתמטיקה, מדעים ועברית בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים בשנה"ל תש"ע (ואולי נכון יותר לומר – החזרת חלק מהשעות שקוצצו בימי ביבי-לבנת). כדי לבדוק האם התוספת הזו באמת מביאה לשינוי המיוחל יש צורך, שוב, במדידה והערכה.

במקרים רבים אני מקבל את הטענה שליקויים חמורים בתפקודו של שירות ציבורי נובעים בראש ובראשונה ממחסור כרוני בתקנים (דוגמה קלאסית – העומס על העובדים בלשכות הרווחה), אך נראה לי שזה לא המקרה כאן.למיטב הבנתי, המבנה הארגוני שהיה קיים לפני הקמת ראמ"ה ומן הסתם גם הרבה שנים לפני הקמת אגף ההערכה והמדידה (1989), לא איפשר לאמונים על הנושא לקיים חקירה עצמאית וספקנית שעשויה להציג את ביצועי המשרד באור שלילי. במיוחד בימים שבהם עובדי משרד החינוך נבדקים בפוליגרף בעקבות דליפת ממצאים מביכים, קשה מאוד לצפות מעובד מדינה לייצר דו"ח רשמי שמבקר מדיניות של השר או מעיד על כישלון של תוכנית לימודים שהושקעו בה תקציבים גדולים. בנורמות הקיימות אצלנו, לרמטכ"ל או לראש שב"כ מותר להתנגד בפומבי לעמדה של שר או ראש ממשלה, אבל ראש אגף במשרד ממשלתי מחוייב להיות לויאלי אם הוא רוצה לשמור על הכיסא, וקל וחומר לגבי פקידים זוטרים יותר. מן הסיבה הזו, הפונקצייה של ביקורת המדינה אינה כפופה למשרד ראש הממשלה, וראש הממשלה אינו ממנה את המבקר. הכפפת גוף המדידה וההערכה ישירות לשר החינוך אמורה להפוך את הרשות לעצמאית יותר ולאפשר לראש ראמ"ה להגיד דברים קשים. אולי אפילו היה עדיף שינוי ארגוני קיצוני יותר כגון הכפפה למשרד מבקר המדינה או ללמ"ס (הסבר מטעם ראמ"ה למה זה כבר קיצוני מדי פה).

דוגמה להכרח בהערכה עצמאית היה ניתן לראות בדו"ח ראמ"ה על רפורמת "אופק חדש". לצד ממצאים על תמיכה של 88% מהמורים שנדגמו בהמשך הרפורמה (שנתקלו בספקנות רבה מצד המתנגדים), נחשפה גם העובדה שעדיין לא נצפה כמעט שיפור משמעותי בהישגי התלמידים, כך שגם מנקודת מבט "כלכלית צרה" לא ברור אם העלות התקציבית הגדולה של הרפורמה מצדיקה את עצמה, וייתכן שכדאי לעכב את הרחבתה עד שהנושא יתברר. יתרה מכך, הדו"ח הניח על שולחנו של שר החינוך החדש גדעון סער ביקורת קשה (קובץ מצגת) שעלתה מן השטח אודות העומס הרב המוטל על המורים ופוגע בעבודתם, היעדר תשתיות מתאימות בביה"ס (פינת עבודה שקטה לבדיקת עבודות, חדרים להוראה פרטנית) וחוסר יעילות בניהול ההוראה הפרטנית במקביל לשיעורים הרגילים. ממצאים אלה מאוששים חלק גדול מטענותיהם של מתנגדי האופק, ובראשם ענת שניידר מאתר "התעוררות". תיקון אמיתי של הרפורמה לאור הממצאים של ראמ"ה ידרוש תקציבים גדולים ויהפוך אותה לדומה הרבה יותר ל"עוז לתמורה". כלומר – דווקא מי שרוצה "עוז לתמורה" צריך לרצות רשות מדידה חזקה, שלא משמיעה לשרים את הזמירות שהם רוצים לשמוע. אפשר אפילו לצטט פה את רן ארז שאמר אחרי פרסום ממצאי מיצ"ב (2008) "יש להפקיע מערכת זו [מערכת החינוך] מידי אלה שהביאו אותה למקום בו היא נמצאת, ולתת אותה בידי אנשי מקצוע נטולי מחויבויות ואינטרסים פוליטיים, אשר בגיבוי המדינה יידעו להוציא את העגלה מהבוץ ולתת לה תנופה לצעידה קדימה." 

טענה 4: הקמת ראמ"ה מעבירה עוד עבודה למיקור חוץ ופרילאנס, לכן ראמ"ה רעה.

דעתי: אני מתנגד בחריפות למגמה של שימוש יתר במיקור חוץ ופרילאנס בשירות המדינה, השאלה אם הקמת ראמ"ה היא באמת חלק מן המגמה הזו, או אולי להיפך, וגם – האם זו בכלל סוגייה שבה לראש ראמ"ה יש איזושהיא השפעה, או שמדובר בתנאים שמוכתבים מלמעלה, ממשרד האוצר.

ברמה התיאורטית, יש פה דיון מעניין על השאלה מה עושים כל עוד משרד האוצר לא בידינו. נדמיין לדוגמה מצב שבו דליה, חברת כנסת סוציאל-דמוקרטית, מתמנית לשרת התמ"ת ומבקשת לשלש את מספר הפקחים שיאכפו את חוקי העבודה. שר האוצר של קדימה/הליכוד אומר: בסדר, אבל לא כעובדי מדינה מן המניין. מה עדיף? להשאיר את מספר הפקחים הזעום על כנו או לקחת את מה שאפשר בתנאים הקיימים ולנסות לקלוט את העובדים טיפין טיפין? זו דילמה לא פשוטה (ראו דיון עם אורית נוקד).

ברמה הקונקרטית, אני מבין כי ראמ"ה דווקא מגדילה את מספר המשרות בשירות המדינה לנושא מדידה והערכה בחינוך, משום שהמטה שלה כבר מבוסס על עובדי מדינה ובהצעת החוק נכתב במפורש "עובדי הרשות יהיו עובדי המדינה" (פרק ב'). מה היה לפני הקמת ראמ"ה ניתן לראות במשפט מדהים באתר הלא מעודכן של אגף ההערכה והמדידה (עודכן לאחרונה ב-2005): "באגף תקן אחד (מנהל) והפעילות מבוצעת ע"י outsourcing". את המשפט הזה אפשר להשוות למספר בעלי התפקידים בראמ"ה (לדוגמה כאן, נכון לסוף 2008). לעומת זאת, העדות על בניית "מאגרי מומחים" פרילאנסרים כתחליף לעובדי מדינה נראית לי כאזעקת שווא. מעצם טבעו של המחקר המדעי, קיימים באקדמיה מומחים לתחומים ספציפיים מאוד, שאין שום סיבה להעסקתם כפקידים במשרד החינוך, אך מתאים מאוד לגייס אותם למשימות נקודתיות ומוגדרות בזמן (למשל, שעתיים בחודש למשך חצי שנה). אם יש צורך להעריך תוכנית לימודים ניסיונית בהיסטוריה של ימי בית שני, משרד החינוך צריך לפנות להיסטוריונים שמומחים בהיסטוריה של בית שני, ואם יש צורך לבחון תוכנית לשוויון מגדרי, יש לפנות לחוקרים שזו התמחותם. מפה ועד הזעקות (הנכונות בד"כ) על ריסוק המגזר הציבורי הדרך רחוקה.

טענה 5: הקמת ראמ"ה, מבחני המיצ"ב והמבחנים הבינ"ל (טימס, פיזה) יוצרים טירוף במערכת שמפריע ללמידה (בנוסף להפרעה הנגרמת בגלל בחינות הבגרות) במיוחד בשל יומרה "למדוד תפוקות" בעזרת מספר מצומצם של מדדים: דירוג בינלאומי, דירוג ביה"ס במיצ"ב, אחוזי זכאות, אחוזי נשירה.

דעתי: זוהי הנקודה החשובה ביותר במאמר של דליה, ואולי הסיבה העיקרית להתנגדות של מורים ומנהלים רבים לשיטת הסטנדרטים, לא רק בצורתה הרדיקלית (בריטניה וארה"ב) אלא גם לגרסה המתונה המיושמת באירופה (הדוגמה בקישור היא משוודיה, אם אתם חובבי יאיר לפיד שווה לקרוא). האם יש לנו באמת תחליף טוב לסטנדרטים? מעצבן מאוד, אבל כנראה שלא (ד"ר דן גבתון, חבר וועדת דברת, מסביר זאת בראיון אצלנו כאן). בלי למדוד בצורה תקפה ומקיפה לא נוכל להשתפר.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? הרבה מאוד.

ראשית, אפשר להעלות לדיון ציבורי את הצורך בניסוח מדדים כמותיים עשירים יותר מאחוזי זכאות, ממוצעי בגרות ואחוזי הגיוס לצבא. בית ספר הוא לא רק בית חרושת להישגי ידע (או מכונה לייצור חיילים), אלא מקום של חינוך לערכים וטיפוח של חשיבה ורגש. נכון, הרבה יותר קל למדוד שליטה בתחביר או בגיאומטריה מאשר למדוד כישורי חשיבה, יצירתיות או סולידריות חברתית. קל יותר למדוד את אחוז ההיעדרויות של מורים מאשר את הברק שלהם בעיניים במפגש עם הכיתה. אבל אם חשוב לנו לצאת מהעולם הצר של אחוזי הזכאות, אנחנו חייבים לפתח כלי מדידה תקפים למשתנים נוספים.

שנית, אפשר לתבוע מדיניות שתצמצם למינימום את הפגיעה בהוראה השוטפת הנלווית למדידה. לדוגמה, ניתן להגביל מאוד את משך השעות המוקדשות להכנת תלמידים למבחנים ארציים ובינלאומיים, ומצד שני לאסור פגיעה לא מידתית במקצועות שאינם נבדקים במבחנים אלה (כגון אמנות ומדעי הרוח).

לבסוף, הדרך הטובה ביותר לתיקון הפגיעה של "קדחת המדידות" המורגשת בבתי הספר עוברת דרך שיחה בין המורים לראמ"ה (באמצעות ארגוני המורים או באופן ישיר כמו שמנסים לפתח כאן) ולא דרך הפניית גב או רמיזות קונספירציה ללא ביסוס על "בעלי עניין" שאינם מעוניינים כלל בחינוך אלא בעסקים.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

9 תגובות

  1. דקל-דוד עוזר :

    מאמר מצוין. אני מסכים בעיקר עם המסקנות.
    חייבים להתחיל למדוד מדדים מורכבים וזה המאבק האמיתי בנושא זה.
    צריך גם להקים לשכה סטטוטורית לעוסקים בהוראה, אפילו לקואצ'ינג הייתה הצעת חוק…

  2. יונתן :

    אני חושב שבמאמר איתי עלה על הנקודה החשובה,אין שום דרך לשיפור ללא מודעות עצמית וראמ"ה זאת דרך נוספת לשיפור המודעות העצמית של מערכת החינוך.

  3. ועוד אחת :

    בהחלט מקיף, אבל שתי נקודות ממשיכות להטריד:

    1. איך יחידת הערכה שכפופה לשר החינוך יכולה להיות עצמאית? הרי היא כמעט תמיד תתמוך במהלכים של השר הממנה את ראש הרשות. לקחו פה פונקציה מקצועית והפכו אותה לפונקציה פוליטית.

    2. אין פה מענה אמיתי לתחומים שאינם נמדדים. הגבלת שעות ואיסור על פגיעה צריך לאכוף ולא ברור אם ואיך זה יעשה. אז במערכת יהיה כתוב שיעור מוזיקה ובפועל זה יהיה שיעור מתמטיקה.

    מכיוון שעצמאות הרשות וחשיבות המדדים הן שתי הטענות הענייניות המרכזיות (אם לא היחידות) שלך, ראוי היה להתייחס אליהן ביתר פירוט והרחבה.

    לא לפסול מראש ועדיף להשפיע מבפנים אלו טענות שאפשר לטעון לכל צד.

  4. מיכל :

    אכן מאמר מקיף המאיר את הנושא מזווית אחרת.

  5. יונתן :

    מס' 3,בראש כל משרד ממשלתי מקצועי עומד שר שהוא איש פוליטי,את אותה טענה(1) אפשר להפנות לכל שיטת הממשל שלנו,בד"כ זה הפוך,היחידה המקצועית היא זאת שמנהלת את השר.

  6. דקל-דוד עוזר :

    למס. 3- כל הרעיון של רשות עצמאית היא העדר כפיפות. גם מערכת בתי המשפט "כפופה" למשרד המשפטים אל אינה מחוייבת לדין וחשבון. הכפיפות לשר מסמלת עצמאות מוחלטת ואי-כפיפות למנכ"ל ושאר המשרד ולא מחוייבות פוליטית, המינוי אינו פוליטי.
    לגבי "תחומים שאינם נמדדים" יש להבין בין טענה לתחומים שאינם ניתנים למדידה – שאין דבר כזה (אני מבין שיש אנשים שיחלקו עליי, אני חולק עליכם בחלוקה) ולבין תחומים שאינם נמדדים אשר ראויים להימדד וזה כבר ויכוח אחר לחלוטין.

  7. לאנונימית (וחבל) ממס' 3 :

    העלית שאלות טובות מאוד, אבל אני לא האדם שמסוגל לענות עליהן.

    משום שאיני מבין מספיק שמתי במאמר מספר קישורים לדיונים האינטרנטיים בין מנכ"ל ראמ"ה ובין ציבור הגולשים, בתקווה שתלכו לשאול ותקבלו תשובות. שאלי שם וספרי לנו אם התשובות סיפקו אותך.

    בנוסף, אם אצליח לראיין את פרופ' בלר לאתר, תוכלי לעזור בניסוח השאלות.

    לדוגמה, בעניין נקודה מס' 1 שלך הנטייה הטבעית שלי היתה לחשוב שצריך להכפיף את ראמ"ה למבקר המדינה, אך אז גיליתי את עמדת ראמ"ה שגם בה יש היגיון רב (ר' טענה 3 פסקה 2). זה נושא שדורש ליבון ודיון ציבורי.

    עוד לעניין זה – אני לא מבין בקריאת הצעות חוק, אבל לא מוזכר שם משך הכהונה של המנכ"ל אלא רק תנאים לסיום כהונתו טרם זמנה. נדמה לי שזה אומר בפועל מינוי עד הפנסיה (כמו שופט בביהמ"ש העליון).

    לסוג כזה של מינוי יש יתרון וחיסרון. מצד אחד – מתבטלת כמעט לגמרי התלות בפוליטיקאים, שהם "העובדים הזמניים" במשרד (איפה בלר ואיפה תמיר שמינתה אותה…).

    מצד שני, אם המנהל מקדם אידיאולוגיה הרסנית או סתם לא מבצע את עבודתו נאמנה, הציבור (בעזרת שליחיו הפוליטיקאים) לא יכול להחליפו.

    הטענה המרכזית במאמר שלי היתה שצריך לחזק את נושא המדידה וההערכה, ביחס למצב שהיה קיים במערכת לפני השינוי. כפיפות, מיסוד בחקיקה, משך כהונה של המנהל וכו' – כל אלה אמצעים לחיזוק, והשאלה אם הם לא הופכים את ראמ"ה לחזקה מדי היא שאלה שראויה לדיון ציבורי מעמיק

    איתי

  8. יהונתן קלינגר | על הצביעות המדעית של משרד החינוך ‏ :: Intellect or Insanity‏ :

    […] וכן הצמדות לגישה של מדדים, תפוקות ותשומות (וראו את הביקורת העניינית מאוד של איתי אשר); יחד עם שימוש באמצעים של מדידה וכימות של יכולות […]

  9. בהזדמנות זו :

    אולי אני טועה\ אבל נדמה לי שאני מזהה פה בלבול מסוים בין שאלות של אינסטלציה (השיפוע הנכון, הקוטר הרצוי וכד') לבין שאלות פוליטיות. (למשל מה באמת רוצה המשרד הנוכחי לעשות עם הצינור הזה, גם אם יותקן בשיפוע הכי נכון ובקוטר הכי נבון וכו').

    גם בלבול מסוים בין ביקורת אישית לביקורת עניינית, בולט כאן מאוד ואינו מוסיף לדיון אלא גורע ממנו, (כולל ניסוח טענותיו של בר הפלוגתא באופן מוקצן ולא הכי מדויק, שיהיה).

    נו, אחרי זמן רב מאוד, אין חדש תחת השמש.

    שנה טובה
    חן

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.