מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
השמאל הישראלי אינו יוצר סדר-יום לאומי
הרִיק (ואקום) האידיאולוגי בשמאל הישראלי מצמיח גידולי סרק בדמות השמאל הלאומי. דרושה התחדשות אידיאולוגית שתשלב ערכים חברתיים-סוציאליסטיים עם ערכים יהודיים
מאת: דניאל גיגי
השמאל בישראל אינו מצליח להירפא מהווירוס שתקף אותו בשנים האחרונות, חוסר היכולת לגבש סדר-יום אידיאולוגי שינחה ושיוביל את העם. לכן, במקום להוביל את העם, השמאל בוחר בדרך פופוליסטית הכוללת מסע שיסוי כלפי כל מי שאינו מוכן ללכת אחרי הנהגה שאיבדה את דרכה. חוסר הנחת בחוגי השמאל הולך וגובר ככל שהם מתרחקים מהאידיאולוגיה. התארגנויות פופוליסטיות במחנה השמאל, שאין להן דרך אמיתית, רק מגבירות את חוסר הנחת וגורמות לפיצול וניכור בתוך המחנה. השמאל הלאומי הוא דוגמה קלאסית לכך, כאשר ניתן לראות שלתנועה זו אין דרך אמיתית או מסלול אידיאולוגי ברור. במקום זה יש גיבוב של אמירות שנועדו, כביכול, לאחד מחנה שמאל "לאומי" גדול אך בפועל מפוררות גם את מה שנשאר ממחנה השמאל.
מחנה השמאל חייב להיבנות מחדש על בסיס אידיאולוגי. האידיאולוגיה צריכה לשלב ערכים חברתיים סוציאליסטים עם ערכים יהודיים ישראליים. האידיאולוגיה שהובילה את השמאל במשך השנים הראשונות להקמת המדינה היא האידיאולוגיה החברתית-סוציאליסטית, ששמה את הצדק החברתי בראש סולם העדיפויות וגזרה מאידיאולוגיה זו מדיניות כללית שהיתה מבוססת על הרצון לבנות חברה טובה וצודקת יותר. האידיאולוגיה הסוציאליסטית הזאת התחברה באותם שנים בצורה מדהימה גם לערך העליון של היהדות – השאיפה להיות אור לגויים, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון ישעיהו – ויצרה לכן קואליציה חברתית אידיאולוגית, ישראלית יהודית, שהייתה חזקה מאוד והצליחה להוביל להישגים המרשימים שאליהם הגיעה אז מדינת ישראל. הקמת ארגוני עובדים, הקנייה ופיתוח ערכים של עבודה וצדק חברתי, יחס שוויוני כלפי האוכלוסייה הערבית, עזרה לאוכלוסיה החלשה, ערבות הדדית וערכים חברתיים אחרים חשובים. אלה היו ערכים סוציאליסטיים אך גם ערכים יהודיים, שהובילו את הציונות בראשית דרכה. לכן לא במקרה נבחרה המנורה להיות סמל המדינה, כי מצד אחד היא אמורה לסמל את גאולת העם היהודי בארצו, אך חשוב מכך גם את השאיפה להקים מדינה מופתית שתפיץ אור לגויים.
האידיאולוגיה הזאת לא עברה לדורות הבאים, ולכן נוצר פער עצום בין השמאל שקיים היום, לשמאל שאימצו מקימי המדינה. הנהגת השמאל כיום שכחה לגמרי הן את הערכים החברתיים והן את הערכים היהודיים שעליהם התבססה המדינה (ותנועת השמאל) בשנים הראשונות להקמתה. לכן גם איבדה ההנהגה הזו את הדרך להובלת העם. ההתמקדות כיום של השמאל כולו בנושא הביטחוני מדיני פוגעת פגיעה קשה לא רק במחנה עצמו, אלא במדינה כולה, שעליונותה על אויביה נבעה בעבר מעליונותה המוסרית ולא מהכוח הפיזי או הכלכלי שלה. ההתנהלות הפנימית של ישראל כיום, הן כלפי המיעוטים החיים בה והן כלפי אזרחי המדינה, היא התנהגות חזירית שיוצרת אנטגוניזם ולחץ בינלאומי מבחוץ והתפוררות חברתית מבפנים. לכן היא פוגעת גם במצבה הביטחוני של ישראל ומערערת את המרקם החברתי שלנו. דוגמה עכשווית לכך היא הגירוש של ילדי הפליטים, שלא רק שאינו מוסרי בעינינו יפי הנפש הישראלים מהשמאל, אלא שגם אינו מוסרי בעיני ידידינו יפי הנפש באירופה, הגירוש פוגע ביחסי החברות שלנו איתם ובביטחון של המדינה. בן גוריון היה מודע לכך שחברה צודקת בישראל היא הערובה היחידה לקיומה, ולכן הדגיש מספר פעמים שכוחה של ישראל נובע מהעליונות המוסרית שלה, ולא מכוחה הפיזי:
"ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים."
בשמאל של היום אין מפלגה שמייצגת ערכים אלה, כי מנהיגי מפלגות שמאל כמו אהוד ברק ומנהיגי תנועות שמאל כמו השמאל הלאומי, בוחרים להתעלם מהאג'נדה החברתית ופוחדים לאמץ אידיאולוגיה סוציאליסטית חברתית. מנהיגים אלה מונעים אך ורק ממניעים אינטרסנטיים, להיבחר, ולכן הדרך המדינית שלהם היא גיבוב של סמלים ואמירות פופוליסטיות של יועצי תקשורת. אמירה חברתית אידיאולוגית אמיתית דורשת אומץ ומנהיגות, במיוחד כאשר היא לא אופנתית באקלים הקפיטליסטי הניצי, שנוצר כיום בארץ. ההבדל בין המנהיגות של העבר למנהיגות כיום נובע מכך שמנהיגי השמאל בעבר רצו להנהיג את העם, ולהוביל לבנייה של חברה טובה ובטוחה יותר, לעומת המנהיגים של היום שעסוקים בהצגת עמדות, שאמורות להוביל אותם לשלטון, ולכן מונהגים על ידי העם. גישה זו נכשלה פעם אחר פעם, כאשר ניתן לראות שמפלגת העבודה בראשות ברק הולכת ומתמוטטת, ככל שהיא מתרחקת מהאידיאולוגיה שלה, ומאמצת עמדות כלכליות וביטחוניות פופוליסטיות. לצערי כך גם צפוי להיות העתיד של התארגנויות פוליטיות כמו השמאל הלאומי שמסרב לקבל על עצמו קו אידיאולוגי חברתי, ומסתפק באימוץ סיסמאות שנאה, שרק מפצלות את השמאל ופוגעות יותר במרקם של החברה הישראלית.
מנהיגות אמיתית היא מנהיגות שמובילה את העם ולא כזו שמובלת על ידו.
אולי כדאי שמנהיגי השמאל יאמצו את דבריו של בן גוריון: "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך".
תגיות: אידיאולוגיה, דוד-בן-גוריון, השמאל-הלאומי, יהדות, מנהיגות, מפלגות, מפלגת-העבודה, פופוליזם, ציונות, שמאל ציוני
קישור קבוע
11 תגובות
Email This Post
5 באוגוסט, 2010 בשעה 9:12
דרכו של בן גוריון
5 באוגוסט, 2010 בשעה 10:08
מסכימה מאד עם התפישה הכללית שלך: הצורך להקדים סדר יום אידיאולוגי להתארגנות פוליטית חדשה בשמאל הסוציאל-דמוקרטי.
מסכימה גם עם הטענה שבראש סדר היום הזה צריך לעמוד מצע כלכלי-חברתי.
5 באוגוסט, 2010 בשעה 10:47
בראש סדר היום צריך להיות ביטול ההפרטות-כולן- והחזרת הרכוש השדוד לבעליו+הציבור.
מצבנו רע כי תוך 25 שנה,כל מה שהיה טוב נשדד על ידי פושעי ההפרטה.
צריך סדר יום ברור= הלאמה.
אז יהיה פי אלף יותר טוב מאשר היום.
5 באוגוסט, 2010 בשעה 11:27
דניאל גיגי – אתה צודק בכל מילה. מנהיגי השמאל צריכים לעוף הביתה.
אך אין זה נכון שאף אחד בשמאל לא הניח דברים על סדר היום.
עמיר פרץ בהחלט העמיד את נושא שכר המינימום וזכויות התאגדות על סדר היום.
שלי יחימוביץ עומדת כמגדלאור מזה שנים ומעמידה ענייני עובדים ושוק הון על סדר היום. הצעות החקיקה שלה הן מהמתקדמות בעולם, וכך גם החוקים שהיא חוקקה.
לדעתי מבחינה טקטית וגם מתוך הגינות בסיסית של תומכי השמאל בישראל, עלינו לעמוד כולם כאיש אחד מאחורי שלי יחימוביץ, להתפקד לעבודה, למנות אותה כיו"ר ולהעיף את אהוד ברק משם.
יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת – מפלגת העבודה בשפל חסר תקדים. אפשר להשתלט עליה השתלטות פרולטריון. עלינו לעשות זאת.
5 באוגוסט, 2010 בשעה 11:38
"עלינו לעמוד כולם כאיש אחד מאחורי שלי יחימוביץ, להתפקד לעבודה, למנות אותה כיו"ר ולהעיף את אהוד ברק משם".
אני חותם על זה בשתי ידיים.
5 באוגוסט, 2010 בשעה 12:48
צריך איזון בין מה שאתה מציג כראוי לבין מה שאתה מציג כלא ראוי – אידיאולוגיה לא מביאה את השלטון בפני עצמה, וצריכים לדעת גם לשחק את המשחק הפוליטי. יש אמירה בארה"ב, שאיפושהו בין לינדון ג'ונסון לרונלד רייגן השמאל למד איך כובשים את האקדמיה, והימין למד איך כובשים את השלטון. אנחנו במצב דומה בישראל, מלבד זה שעכשיו אנחנו מתחילים לאבד גם את האקדמיה. אידיאולוגיה זה חשוב, אבל אנחנו במצב בעייתי שבו זה לא מספיק כדי לנצח במשחק הפוליטי.
כדי להרים את השמאל מאיפה שהוא כיום צריך משהו באמצע – משהו עם התעוזה, העצבים, חוסר הנימוס והפופוליזם של השמאל הלאומי, אבל עם עומק אידיאולוגי שעומד מאחוריו. אני לא רואה אף אחד מלבד השמאל הלאומי עושה משהו כדי ליצור את הגוף הזה, ולכן זה בדיוק המקום שאני נמשך אליו.
בנוגע לשלי – לגמרי מנהיגה שהייתי חותם עליה, אבל כיום כדי לנצח במפלגת העבודה היא תצטרך לעשות עסקאות עם כל אחד ואחד מהאנשים שמנהיגים את המפלגה (ואף אחד מאיתנו לא רוצה לראות רשימה עם שלי בראש ופואד מס' 2, אבל זה מה שיקרה במצב כזה). אלא אם נצליח לפקוד כמות מכרעת של אנשים (ומדובר פוטנציאלית על מעל ל-10,000), מפלגת העבודה רק תמנע משלי להתקדם למקום שבו היא תוכל ליצור שינוי מהותי.
5 באוגוסט, 2010 בשעה 14:13
חגי,
יש אנשים בשמאל הלאומי, אבל איפה האידיאולוגיה?
הדבר היחידי ששמעתי לגביו אמירה חדה וברורה שמוסכמת על כל דוברי השמאל הלאומי הוא ציונות – יצירת מדינה עם רוב ליהודים.
האם מלבד רתיעה מהגויים יש משהו מוסכם ומשותף לשמאל הלאומי? אנא, בלי ססמאות, מהי האידיאולוגיה?
שלטון החוק – לא (חיים רמון כמנהיג נערץ)
סוציאליזם – לא (שכר לימוד גבוה
עם הנחות לעניים, תמיכה בהעסקה לא ישירה, הפרטת פרוייקטי תשתית)
שוויון לכל – לא (אף לא שם ערבי אחד שקושר לתנועה הזאת)
אז מה האידיאולוגיה, מלבד שמירה על הרוב היהודי?
5 באוגוסט, 2010 בשעה 21:04
היום בתלפיות ראיתי פוסטר של השמאל הלאומי, תמונה של ברק, ביבי וליברמן ומעל ראשיהם המילים סרק סרק סרק. ביני ובין אשתי חמישה תארים אקדמאים, לא הבנו מה המסר המתוחכם מן הסתם…
אני חושב שההתייחסות לשמאל הלאומי באתר הזה גדולה מהארגון כולו, ששוקע לתהום השיכחה, כרגע נראה לי כי המטרה של מיסדי הארגון , שיריון בעבודה או בקדימה הולכת ומתרחקת.
6 באוגוסט, 2010 בשעה 1:00
נתחיל בהסבר לטוכולסקי: הפרסומת סרת הטעם וחזרת החוכמה לדעתי מלמדת על כך שהשלושה רוצחים את מורשת רבין. מתאים לרמה של השמאל הלאומי, אתה פשוט משכיל מדי ואיבדת את היכולת לחשוב כמו טיפש, יכולת שבה אני מצטיין (-:
אך חשוב לציין: אסור להתעסק בשמאל הלאומי. צריך לחשוב איפה אפשר לעשות את השינוי המשמעותי ביותר – וזה במפלגת העבודה.
מפלגת העבודה איבדה את כל מתפקדיה בעזרתו האדיבה של אהוד ברק ובכך הוא יצר הזדמנות נדירה (שלאפשרות תרם גם מזל: סיום דרכו הפוליטית של שמחון שב"ה יתמנה לקק"ל וסיום דרכו הפוליטית של פואד שנגמר לו הסוס).
ההזדמנות היא אפשרות לשלי יחימוביץ להשתלט על המפלגה.
אין צורך בעשרות אלפי מתפקדים – במפלגת העבודה יש היום אולי 12,000 מתפקדים, בהנחה שלפחות 35% מהם יצביעו לשלי בלאו הכי, נניח 4,500 (קצת יותר אבל הי! ישראלים גרועים בחשבון, לא?).
המשמעות היא שמפקד של 2000 עד 4000 אנשים יספיק. לדעתי אנו קרובים מאוד למספרים האלו.
המשמעות האופרטיבית מבחינת מי שרוצה להציל את השמאל – סגירת מנגנוני הדמה והפסקת הפעילות הוירטואלית כמו השמאל הלאומי, ולא פחות מרצ.
להפסיק את הטרנד של חד"ש – זה לא תורם ולא יתרום לכולם.
לגבש את כל השמאל הנורמלי, לרבות התנועה הירוקה, מימד, מרצ והשמאל הלאומי מאחורי שלי.
התפקדות המונית לעבודה כדי לתמוך בשלי יחימוביץ, הכוללת תמיכה מוצהרת משלב א' תביא שינוי בלתי רגיל בפוליטיקה בישראל.
7 באוגוסט, 2010 בשעה 11:10
בן גוריון היה מנהיג גדול ודמוקרט לא משהו, ואני מתנגד למחשבה שתפקידו של מנהיג להחליט מה נכון עבור האזרחים.
לדעתי מנהיגים דמוקרטיים צריכים לשכנע שדרכם היא הנכונה והמתאימה.
אבל הנושא החשוב של הפוסט בנוגע לאידאולוגיה,
גם אני חושב שצריך להציג אותה באופן ברור ולהאבק עליה.
8 באוגוסט, 2010 בשעה 1:04
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1167560.html
30000
רובם אנשי ברק
ואם לא ברק אז הרצוג ופואד