חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

אהוד חדש לפרשנים חדשים

נושאים פוליטי, פותחים שבוע ב 27.01.08 6:06

מרבית העיתונאים והפרשנים התגייסו בימי מלחמת לבנון השניה להגן על המהלך, על הממשלה ועל העומד בראשה, וטעו בגדול. כעת מסבירים לנו אותם פרשנים מטעם מדוע לא יאלץ דו"ח וינוגרד הסופי את אהוד אולמרט לפרוש

מאת: דניאל בלוך

צונאמי של פרשנויות ספקולטיביות חלף על פנינו בסוף השבוע בתקשורת הכתובה והמשודרת. אותם פרשנים שסברו לפני דו"ח וינוגרד הראשון כי לא יהיה בו דבר ממשי נגד ראש הממשלה, וטעו בגדול, מסבירים עתה שוב שהדו"ח הסופי לא יהיה חמור דיו
כדי לאלצו לפרוש או כדי ליצור מצב שבו מפלגת העבודה תיאלץ, לפחות, לאיים בפרישה כדי לגרום להחלפתו. אני מניח כי שטף הספקולציות הכאילו מלומדות יימשך עד סמוך לשעת הפרסום הרשמי. איש לא למד לקח מאירועי העבר ולא הסיק כי הפרשן "בעת ההיא יידום".

את אהוד אולמרט ה"חדש" אפשר היה לפגוש בנאום בכנס הרצליה שנועד ליצור ספין מקדים לקראת פרסום הדו"ח הסופי. אולמרט מסביר לנו בנאום כי "לסיכומה של שנת 2007 אני מבקש לציין עובדה המורגשת היום היטב על ידי ציבור רחב במדינה. שקט – בצפון הארץ. אין חיכוך יומיומי ואין ירי של רקטות או קסאמים. זה נמשך לא יום ולא חודש אלא שמונה עשר חודשים תמימים. זוהי תקופת השקט הארוכה ביותר בצפון הארץ – מזה עשרים וחמש שנה. הצפון פורח ומלבלב. אין שמח ממני על כך".
הבעיה היא רק שדו"ח הביניים של וינוגרד רואה את תקופות השקט בעבר בצורה קצת שונה.

הערה לנושא העורף:

השנים 2000-2006 היו שנות רגיעה ופריחה יחסית ליישובי קו העימות בצפון. התקופה היטיבה עם ישובים למודי סבל וקטיושות – מקריית שמונה ומטולה במזרח ועד לנהריה ולראש הנקרה במערב. לא לחינם נקראה גזרת הצפון בפי אנשי הצבא, לאורך אותה העת, "גזרת הצימרים".

אז אולמרט חושב שאיש אינו יודע מה קרה בגליל בשש השנים שקדמו למלחמת לבנון השניה?

אגב, גם מלחמת לבנון הראשונה, כפי שכונתה באורח מקאברי "מלחמת שלום הגליל", באה לאחר שנה של הפסקת אש, בלא שום צורך ענייני. ואחריה הארץ לא "שקטה 40 שנה" ואפילו לא ארבעים שעה, קודם כל עד היציאה מרוב לבנון של רבין ופרס ב – 1985 ואחר כך עד היציאה מדרום לבנון של אהוד ברק ב – 2000. אלמלא השאיר ברק את בעיות חוות שבעא והר דב בלתי פתורות היו, אולי, נעלמים רוב החיכוכים של שש השנים האחרונות ולא היינו נאלצים לעסוק בבעיות החטיפה הראשונה בהר דב והחטיפה האחרונה ב- 2006.

כאמור, אינני יודע ואינני מנסה להמר מה ייאמר בדו"ח הסופי. אך מבחינתי די בנקודה מנאום אולמרט ובמה שנאמר בדו"ח הביניים כדי לפסול את אולמרט לכהן כראש ממשלה גם מבחינה ערכית וגם מבחינה מוסרית. זו היתה מערכה שנפתחה בקלות דעת והתנהלה בהמשך ללא בדיקה מעמיקה, בחינת אלטרנטיבות וידיעת המצב לאשורו. לא היה תהליך מסודר של קבלת מידע, דיון רציני וקבלת החלטות ברורות וחד-משמעיות.

אולמרט לא הפיק את לקחי הכישלון ולא יישם את המלצות דו"ח הביניים. שולחים לתקשורת את חיים רמון לשבח את תהליך קבלת ההחלטות בעניין הסורי, לפי מקורות זרים. גם אולמרט רומז בנאומו על כך, ואחר כך מסתייג מדברי רמון. אני מעז להניח שרמון לא היה מדבר על כך בלא ידיעת הבוס שלו.

גם "מקורבי אולמרט" לא יצאו בהתקפה נגד חותמי מכתב המ"פ בלא ששמעו את הדברים, לפחות ברמיזה, מאולמרט עצמו. אני זוכר שבזמנו דובר של אישיות ציבורית ידועה היה מטלפן אלי ואומר בהומור ציני – "אני שולח לך שתי מעטפות. בראשונה הצהרתו של X, ובשנייה ההכחשה".

לגופו של עניין, לגבי תהליך קבלת ההחלטות – מכיוון שאנו חיים רק מהדלפות ממקורות זרים – איננו יודעים כיצד נתקבלו ההחלטות, פרט לעדות הנחתום של רמון. האם קיבלו המחליטים את מלוא המידע וההערכות ממקורות שונים? האם הוצגו חלופות? האם נבחנו ההשלכות לטווח ארוך? מה נעשה אם הסורים ישקמו את מה שהופצץ?

דבר אחד ברור- הדבר לא ישפיע לא על החיזבאללה ולא על החמאס או הג'יהאד. הם ימשיכו לפעול נגדנו בנשק הפרימיטיבי והבלתי-מתוחכם שלהם וימשיכו לעצבן אותנו ולנצח בקרב ההסברה על דעת הקהל העולמית.

עיתונות מגויסת

כדאי להיזכר במה שכתבו ושידרו במלחמת לבנון ובמיוחד לפני שלושת הימים האחרונים. מתי גולן כבר כתב על כך בגלובס במאמרו "מי יחקור את כלבי השמירה?" מאמר שפורסם זמן לא רב לאחר תום המערכה:
"נציגי התקשורת שעסקו במלחמה לא הסתפקו רק בדיווחים, במלחמה הזאת הם הפכו גם למצביאים ולמנהיגים, למפרשים ולמנתחים. מציעים, לעתים דורשים, לפעול בצורה כזאת או אחרת. האם אפשר שהניתוחים והפרשנויות לא השפיעו על מהלכי המלחמה וההחלטות שהתקבלו?"

פרופ' גבי ויימן מאוניברסיטת חיפה כתב בפרסום שיוצא מטעם מכון חיים הרצוג באוניברסיטת תל-אביב, על ממצאי סקר שנערך על התקשורת במלחמת לבנון השנייה:
"הסקר גם מעלה ביקורת ציבורית שכיחה על הפרשנים והמומחים בכלי התקשורת. רוב הנשאלים בסקר – 66.2%- סברו כי בערוצי הטלוויזיה ניתן זמן רב מדי לפרשנים ומומחים. עודף הפרשנות והשיח המבולבל בא לידי ביטוי גם בסתירות פנימיות וחוסר עקביות בין הפרשנים השונים ואף בין גרסאותיו של אותו פרשן במועדים שונים. במהלך המלחמה שינו כתבים ופרשנים את עמדותיהם מהקצה לקצה, סתרו את עצמם ואת תחזיותיהם ואף קבלו על קולות ואמירות שהם עצמם פרסמו."

דוח עמותת "קשב" שפורסם ביולי 2007, עוסק בביקורת על תכני הדיווחים, המסרים והפרשנויות של התקשורת הישראלית בזמן המלחמה, ואינו חוסך את שבטו ממנה. טענתו הקשה של הדוח היא כי למעט חריגים, כל אמצעי התקשורת המרכזיים סיקרו את המלחמה באופן בלתי ביקורתי ו"מגויס" כמעט לחלוטין, יצרו אווירה כללית של תמיכה מלאה ומוחלטת במלחמה וצדקתה, והדחיקו באופן שיטתי את סימני השאלה שעלו כבר מיומה הראשון.

על רקע המיעוט היחסי של המתנגדים למתקפה, בלטה תופעה מיוחדת: בין המבקרים הבודדים בלטו מספר עיתונאיות שיצאו חוצץ נגד ה"טרנד" ואמרו את דברן – סימה קדמון, יעל גבירץ, יעל פז–מלמד ואורית שוחט, הפגינו, לדברי פרופ' ויימן ז'ורנליזם אמיץ, אף שוודאי ספגו על כך ביקורת מקצועית–ציבורית קשה. אך קשה שלא לתהות, האם משום שהקול העיקרי שקרא לעצור את המהלכים הצבאיים היה נשי, יכולת ההשפעה שלו היתה מצומצמת, ואולי אף פעלה כבומרנג?

והיו גם עיתונאים. דן מרגלית היה בין אלה שהחלו לבקר את מהלכי המלחמה. מרגלית סיפר בריאיון ב"הארץ" שהשיחה הראשונה שבה היה ברור כי משהו השתבש ביחסים בינו לבין אולמרט, התנהלה במשרד ראש הממשלה עשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה בלבנון. אולמרט שמע ממנו מה הוא חושב על תפקודו, ולא הסתיר את כעסו על מי שהיה לא מכבר חברו הקרוב ביותר. כך תיאר מרגלית את אותה שיחה:
"ראיתי שהוא ממצמץ ללא הרף… ככה אי אפשר לנהל מלחמה… אז הבנתי שהמלחמה מתנהלת בצורה שגויה… להערכתי הוא צריך ללכת. זה לא התפקיד בשבילו. לא כל אחד יכול להיות ראש ממשלה… אהוד אולמרט נכשל במלחמת לבנון השנייה".

לעומתו המשיך ארי שביט בהתלהמות ב"הארץ":
"אם אולמרט בורח כעת מהמלחמה שאותה הוא יזם, הוא אינו יכול להישאר ראש ממשלה ולו גם ליום אחד. בו ביום הוא חייב להתפטר מתפקידו… אי אפשר להוליך עם שלם למלחמה תוך הבטחת ניצחון, להניב תבוסה מבישה, ולהישאר בשלטון. אי אפשר לקבור 120 ישראלים בבתי העלמין, להושיב מיליון ישראלים במשך חודש ימים במקלטים, לשחוק עד דק את כוח ההרתעה, לקרב עד מאוד את המלחמה הבאה – ואז לומר: אופס, טעות, לא על זה חשבתי. לא לכך היתה הכוונה. אם אהוד אולמרט היה מתעשת כפי שגולדה מאיר התעשתה במלחמת יום הכיפורים, אם היה הופך למנהיג ממלכתי, מקים קבינט מלחמתי, ומגייס את האומה למאמץ לאומי עליון שיהפוך את הקערה על פיה וישנה את פני המערכה, אפשר היה לדחות את הדיון הנוקב בכשליו. ואולם המצמוץ והבריחה של היממה האחרונה הופכים את ראש הממשלה המכהן לאישיות פוליטית שאין לה תקנה. על כן, ביום שבו נסראללה יעלה מתוך הבונקר ויכריז קל עולם על נצחונו, אסור שאהוד אולמרט יישב בלשכת ראש הממשלה. ישראל הפצועה והמדממת של אחרי המלחמה זקוקה להתחלה חדשה ולראש חדש. היא זקוקה לראש ממשלה של ממש".

ואשר לאירועי הימים האחרונים במלחמה, מתפרסם באותה מסגרת של מכון הרצוג מחקר שערך ד"ר יוסי בן-ארי (תת-אלוף במיל.) מן החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב.
הוא כותב: "מול הדחיפה האגרסיבית והמתלהמת של חלק מהפובליציסטים לצאת ל"קרב הגדול" ניצבו פרשנויות אחרות, שתמכו בהימנעות מנקיטת מהלך זה. נראה, שהקריאה הדרמטית ביותר לכך "אולמרט, נתק מגע" הושמעה מהשטח על ידי נחום ברנע, מבכירי פרשני התקשורת הכתובה, שאוזני רבים היו כרויות לשומעו. זו הודפסה בעיתונו באותיות קידוש לבנה למחרת החלטת הקבינט על המתקפה וזכתה לתהודה נרחבת: "מה שרואים מכאן, עמוק בדרום לבנון, לא רואים, למרבה הצער, משם, מלשכות האלופים במטכ"ל, מחלונות לשכת ראש–הממשלה. אנחנו הולכים לאיבוד במרדף אחרי ניצחון שאיננו… מספר הנפגעים מתחיל להוות בעיה פוליטית, כפי שהיה לפני 24 שנים, במלחמת לבנון. המחיר שמשלם העורף מתחיל להיות בעיה פוליטית. הפעם הבעיה איננה הפתיל הקצר של האמריקאים, אלא העצבים של הישראלים."

בקזינו למי שמרוויח קשה לדעת מתי להפסיק. למי שמפסיד קשה אף יותר. לבנון עוד יותר בוגדנית מבית הימורים: היא מענישה מנצחים ומפסידים כאחד. 'אתה לא שם כסף טוב אחרי כסף רע', אומרים האמריקאים. אין טעם להשקיע בעניין אבוד. תוספת כוחות קרקע לאלה שכבר תקועים בלבנון לא תחולל את המהפך המקווה בהימור הלבנוני. יש עדיין לישראל סיכוי, בתמיכת אמריקה, לצאת מלחימה הזאת בהישגים לא מבוטלים. קח את מה שמציעים לך, אהוד אולמרט, "קח וברח".

בין היוצאים נגד המהלך הצפוי היו גם עוזי בנזימן ויוסי שריד ב"הארץ". יעל פז- מלמד כתבה ב"מעריב": "איש אינו מטיל ספק בצורך של צה"ל לנצח את החזבאללה. אלא שכניסה מדממת לליטאני לא תעניק לנו את הניצחון… על רצועת הביטחון בדרום לבנון חייבים להילחם ולנצח, כי אי אפשר להפסיק באמצע. אבל להמשיך פנימה? חס וחלילה. ממש כך. זה מיותר, זה לא יביא להפסקת ירי הקטיושות, וזה בעיקר, הכי חשוב, יעלה לנו במחיר נורא, כפי שהגדיר זאת רוה"מ. והאם בכך תיפתר הבעיה. כמה זמן, לדעת המומחים, צריכה איראן כדי להשיב לצבא טיפוחיה בלבנון את כל אמצעי הלחימה שהושמדו? הכנסת כמה אוגדות לתוך המאפליה הזו צריכה להיעשות רק אם הצבא סבור, והדרג המדיני מקבל את הערכתו, שאם לא נעשה כך תיוותר ישראל בסכנה על עצם קיומה, ולא כדי 'ללקט רקטות ומשגרים' … הוויכוח הוא האם מהלך זה יביא את הניצחון. ובעיקר כמה משפחות תאבדנה את הטעם לחייהן, וכמה עוד יכולה החברה הישראלית להתרוקן מטובי בניה".
אפילו מאמר מיוחד זה התמסמס באווירה האגרסיבית הכוללת שאפיינה אתהציבור והתקשורת באותם ימים.

יוסי בן ארי עצמו כתב מיד לאחר החטיפה ב – YNET:
טענתי ש"פעולות צה"ל מאז התקרית הקשה הבוקר אינן יותר מתרגולת, שסיכוייה להפריע להשלמת החטיפה – מוגבלים". הסברתי שהתגובה במתכונת שבה התנהלה אותה עת, היא "שסתום שחרור לחצים לגיטימי בנסיבות המתסכלות הללו, אך הוא בדיוק המעשה הצפוי על ידי הצד היריב – ואסור שייהפך לדפוס המאפיין את תגובת ישראל". ציינתי כי "הגיע הזמן שבמקום להגיב אינסטינקטיבית מהמותן ,תיקח ישראל פסק זמן לעשיית שיקול דעת נרחב ותבחן את כל האפשרויות, גם אם במנותק משדה הפעולה המיידי בשטח". הדגשתי ש"היוזמה חייבת לעבור הפעם לצידה, וראוי להנהגתנו שתפתיע את היריבים". בשורה התחתונה של המאמר המלצתי, בין היתר, "לשנות מדיניות ולבצע סיכול ממוקד בנסראללה, לחסל את המערך הרקטי האסטרטגי של חזבאללה, ולפנות מיידית לתיווך גרמני כדי לפתור את בעיית החיילים החטופים."

המסר, כמובן, לא נקלט. מאוחר יותר, לקראת הימים האחרונים הוא כותב על המהלך הצפוי:
"לא בכך תשקם ישראל את הרתעתה מול ציר הרשע… לא תהיה במהלך שום תרומה להשגת המטרה הנוספת שהוצבה למלחמה – החזרת החטופים. הוא עלול רק להקשיח את עמדות חזבאללה בסוגיה… מן הראוי שראש הממשלה ושר הביטחון ינצלו את פרק הזמן שנותר כדי למנוע את מימושה וידחקו בוושינגטון להגיע במהירות להסדר מדיני, שבו לכל הצדדים יהיה מה להרוויח. עם קצת תבונה והעזה מדינית, אפשר יהיה לנצל הסדר שכזה כמנוף לשינוי משמעותי עוד יותר של האזור כולו".

והיום, כאשר אני שומע את רוני דניאל דוחף לפעולה קרקעית גדולה בעזה אני מתחלחל. לא רק הממשלה ולא רק ראש הממשלה לא למדו דבר.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , ,

4 תגובות

  1. אהרן לוינשטיין :

    אהוד אולמרט – מנצח בהשרדות פוליטית. הוא מייצר ספינים להטיית דעת הקהל מכשלונו במלחמת לבנון השניה ובשחיתותו האישית בנושאי הון שלטון ( בל"ל ורח' כרמיה). הוא מוקף במלככי פנכה שאותם הוא שולח לתקשורת. חיים רמון,יאיר לפיד ודומיהם בפריים טיים מתוזמן היטב – מספרים לנו במתק שפתיים – כמה יעיל ונחוץ הוא ראש ממשלתנו. הוא דפק את הסורים, הכין תכנית אסטרטגית לבטחון, הניע את הצמיחה הכלכלית וכו'. אין סיבה שהוא יתפטר. הרי הוא פשוט מושלם. הם רק "שוכחים" לספר לנו כמה קאסאמים נורו על מדינת ישראל בתקופת כהונתו, כמה הורים שכולים נוספו בתקופת כהונתו, כמה נהגים והולכי רגל נהרגו ונפצעו בתקופת כהונתו. הרי אלמנות, נכים ויתומים הינם אוכלוסיה חלשה שאין צורך להתחשב בה וניתן להתעמר בה בקלות. מבחינתו : ככל שיהיה רע יותר ( לעם) יהיה יותר טוב ( לרוה"מ).
    הגיע הזמן להוקיע את העיתונות המגויסת והצבועה ששבויה בידי בעלי ההון ולתת " פייט" חזרה לספינולוגים שמסלפים את האמת ביוהרה ובציניות – עד להתפטרות האיש שאחראי למותם המיותר של מאות ולפציעתם ( הגופנית והנפשית)של עשרות אלפי אחרים. זאת, בתקופה כה קצרה של שלטון מסואב ומבולבל שאינו מסוגל להתמודד בצורה רצינית עם נושאים הרי גורל. עלינו לומר לראש הממשלה – נכשלת, פישלת, השחתת, שיקרת, ביזית והתבזית – לך הביתה ואל תחזור.

  2. פתי מפוקח :

    מישהו שם לב איך רק היום בתיארוך מושלם התפרסם ללא מגע יד של אשף ההשרדות העובדה שמשרד החוץ, בראשותה של המאיימת העיקרית על הגולום ציפי לבני, לא הפיק את הלקחים מהמלחמה ובכלל רשלן גדול בכל הטיפול בנושא וכולי

  3. מילואימניק :

    אהוד ב התחיל את התעצמות חיזבאללה בבריחה מלבנון והתעלמות ממה שמתרחש שם שלפחות יקח עמו את אהוד א ויפרוש

  4. ל רפי :

    חברים יקרים,
    ההיסטוריה לא התחילה במלחמת לבנון השניה, וכל מי שמנסה להסביר את כשליה רק או בעיקר בהתנהלותם של אולמרט, פרץ וחלוץ – טועה בגדול.
    כשלי מלחמת לבנון השניה נבנים בהדרגה מאז מלחמת ההתשה בתעלת סואץ (68-9). הכשלון המובהק הראשון הוא הפסקת האש שאפשרה למצרים ולרוסים לקדם את סוללות טילי ה"סאם" שלהם לעבר התעלה, ולהכין את המהלך שאיפשר ביום הכיפורים לטילים אלה "לכופף את כנפי מטוסי חיל-האויר".
    יסוד ההבלגה הישראלית אז נעוץ בשגיאה חמורה בהנחת- יסוד חיונית לתורת הבטחון הלאומי שלנו שאותה התווה בשעתו בן-גוריון: ויתור על העיקרון של העברה מהירה של הלחימה לאדמתו של האויב וניהולה שם. עקרון זה נבע מהא-סימטריה הבסיסית בין ישראל "לעולם הערבי" העומד מולה. א-סימטריה בסיסית זו לא השתנתה, גם לאחר נצחונות מלחמת ששת-הימים. א-סימטריה זו גם לא תשתנה בעתיד הנראה לעין. בהתחב בא-סימטריה מתמשכת זו, לנצחונות צבאיים של ישראל שני תפקידים מכריעים:
    א. הסרת איום של השמדה צבאית, ודחית איום חדש ככל האפשר,
    ב. שינוי הפרדיגמה החשיבתית של הערבים, לפיה הא-סימטריה בשטח ואנשים סופה להכריע את המאבק ההיסטורי בין הלאומיות היהודית ללאומיות הערבית-פלשתינאית.
    כל מלחמות ישראל מאז ששת- הימים נכשלו בהשגת מטרות אלה, כשישראל, מחוסר הבנה, קוצר רוח, חשיבה שגויה והסחפות אחרי תאוריות מודרניסטיות ופוסט-מודרניסטיות שאינן מתאימות להווית הסכסוך באזורנו, מנסה לשחזר באזור את "חוקי המשחק" שבין ארה"ב למכסיקו או בין מדינות מערב-אירופה לבין עצמן. אף אחד מתקדימים אלה (או תקדימים דומים במקומות אחרים בעולם) לא מתאים למציאות שלנו. אמוץ כללים מזירות אחרות בלי שינויים המתחייבים מההבדלים המהותיים שבין הזירות, מהווה שגיאה אסטטגית חמורה.
    טיפולו של בגין בהסכם השלום עם מצרים היה חריג בנסיבות הזמן שבו נעשה. אבל לא בגין ולא כל ראשי-הממשלות הבאים אחריו הבינו שמדובר בחריג – ולא, בפרוש לא! – בתקדים. המהלך של בגין שרת את תפקיד א' (לעיל) של מלחמות ישראל, אבל לא את תפקיד ב' (לעיל). תיקון ליקוי זה בפעילותו של בגין היה תפקידה של מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה זו הוכשלה ע"י הציבור הישראלי, שבחלקו לא הבין את תפקידה ההיסטורי ובחלקו העדיף אינטרסים פוליטיים צרים על האינטרסים הלאומיים ארוכי-הטווח. כל מהלכיה של ישראל למן מלחמת לבנון הראשונה עמדו בסימן התקדים שנוצר בה ומתנהלים בצל אותה שגיאה. כאלה היו מהלכיו של רבין באינתיםאדה הראשונה, מהלכיו של ברק ביציאה/ בריחה מלבנון, טיפולו וטיפולו של שרון אחריו באינתיפאדה השניה, מהלכו של אולמרט במלחמת לבנון השניה, בעוטף עזה כיום, ובמבצעים שונים של צה"ל. המבצע היחיד שחרג מתחום שגיאה זה היה מבצע "דין וחשבון", ואכן הוא היחיד שהסתיים בתוצאה חיוהבית משתי הבחינות שציינו לעיל:
    דיכוי האלימות הטרוריסטית מאיו"ש ותרומה מחשבתית מהותית לחשיבה הערבית/פלשתינאית שיתכן שהאינתיפאדה היתה שגיאה אסטרטגית מבחינתם.
    השאלה מה אמרו על… יוסי שריד, או ארי שביט, או יסי בן-ארי, או אפילו דן מרגלית, אינה חשובה במיוחד בקונטכסט זה. בסופו של תהליך המציאות בשטח היא שקובעת.
    במקום שהאויב אינו מרגיש שכל מלחמה שבה הוא פותח חוזרת אליו כבומרנג, ופוגעת בו ובאינטרסים שלו בראש וראשונה, ובכל מקום שהוא אינו מרגיש שלא הא-סימטריה הישראלית-ערבית תקדם אותו אלא פשרה אמיתית וסגנון חיים אחר, ימשיך הפיתוי לנסות ולהשיג בכוח, על יסוד הא-סימטריה, כוח מסוג אחד או כוח מסוג אחר, את מלוא מטרותיו המדיניות.
    החשיבה הישראלית כיום: זו של האהודים, זו של וועדת וינוגרד וגם זו של "פרשנים מקצועיים" לסוגיהם, מנותקת מהווית המציאות שלנו ולכן שגויה ואף מסוכנת לישראל.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.