חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגת העבודה כמפלגה מגזרית: בעיה ופתרונות

נושאים פוליטי ב 24.01.08 6:04

בין החברים במפלגת העבודה יש הרבה יותר קיבוצניקים וערבים ביחס להתפלגות מצביעי המפלגה. שני המגזרים, הנמצאים במשבר כלכלי וחברתי קשה, יצרו תלות יתר בנציגיהם בשלטון המקומי, במפלגה ובשרים, ומכך בצורך אובססיבי כמעט להישארות בממשלה

מאת: איתי אשר

הכותרת ב"הארץ" מיום שישי קובעת בנחרצות – "הקיבוצים לברק: מתנגדים לפרישת העבודה מהממשלה", אלא שתוכן הידיעה מעט שונה, ומתברר שזוהי רק עמדתו של מזכיר התנועה הקיבוצית וראש מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה, זאב שור. בידיעה לא נכתבה מילה אחת על התהליך הדמוקרטי שבו הפכה עמדתו האישית של שור לעמדת הקיבוצים, ולא ברור אם תהליך כזה התרחש בפועל, או שזו פשוט טעות מקרית – ואולי מכוונת? – של עיתון "הארץ". כדי לברר את העניין פניתי לאתר התנועה הקיבוצית, שם גיליתי כי הקיבוצניקים אכן הוזמנו לדיון בנושא מסקנות דו"ח וינוגרד הסופי, וההשלכות שלהן על המערכת הלאומית, הפוליטית והמפלגתית. אלא מה, הדיון ייערך רק לאחר פרסום הדו"ח, ולא ברור אם תתקבל בסופו החלטה כלשהיא שתחייב את המחוז. על פי ההודעה באתר, השר בנימין בן אליעזר צפוי להסביר בדיון מדוע אסור בשום פנים לפרוש מהממשלה לאחר פרסום הדו"ח (שנכון להיום הוא עוד לא קרא), וח"כ אופיר פינס צפוי הסביר שם מדוע חייבים לפרוש מהממשלה לאחר הדו"ח (שנכון להיום הוא עוד לא קרא). ולמרות ששום דבר לא ברור ואף אחד עוד לא יודע מה יהיה בדו"ח, הכותרת ב"הארץ" החלטית וסופית.

"אז מזכיר התנועה הקיבוצית חושב ככה, אז מה?" אתם מושכים בכתפיכם. אז זהו, שניסיון העבר מראה לנו שהרוח הנושבת מהקיבוצים היא זו שתניע לבסוף את ספינת מפלגת העבודה. כך זה היה בפרשת הכנסת "ישראל ביתנו" לממשלה, כך זה היה ויהיה בכל משבר על רקע מדיני (וזאת בהנחה האופטימית שמפלגת העבודה באמת מעוניינת בהסדר קבע) וכך זה גם היה ויהיה בכל מאבק על תקציב. לא משנה כמה תסביר לכם נציגת המחוז החרוצה אורית נוקד על עוולות חוק ההסדרים ועל התקציב ברוח ביבי, בסוף היא תצביע בעדו ותנפנף בכמה "עיזים" שהאוצר הכניס ומפלגות הקואליציה האמיצות הוציאו. הישיבה בממשלה כ"כינור שני" בכל מחיר גרמה למפלגת העבודה – ללא קשר לזהות העומד בראשה – לבלוע הרבה צפרדעים במשך השנים משרון ומאולמרט, עד שהפכה בציבור הרחב לסמל המובהק ביותר לחוסר אמינות בפוליטיקה הישראלית ולפער העצום בין הבטחות למעשים. הליכוד הבטיח לנו ביטחון אישי ושלום אמיתי ולא קיים, קדימה הבטיחה גבולות קבע חד-צדדיים (מה זה?) ולא קיימה, וש"ס הבטיחה לחסל את העוני ולא קיימה, ובכל זאת – כל אזרח סביר שיחשוב על מפלגה שמבטיחה א' ועושה ב' יעלה במוחו את מפלגת העבודה.

למחוז הקיבוצי יש חלק חשוב ביצירת התדמית הזו.

השפעת הקיבוצים על קבלת ההחלטות במפלגת העבודה אינה כישוף, היא מוסברת על ידי הפריסה הדמוגרפית של מתפקדי מפלגת העבודה, שאינה תואמת את הפריסה הדמוגרפית של מצביעי מפלגת העבודה. ביחס להתפלגות מצביעי המפלגה, יש בין החברים בה הרבה יותר קיבוצניקים, מושבניקים, ערבים ודרוזים. או כדברי עקיבא אלדר, "מפלגת שלטון חשובה בישראל נשלטת על ידי קבוצות אינטרסים, שאינן מייצגות אפילו את מצביעיה שלה". מצב זה בלט במיוחד בבחירות 2006, בהן מפלגת העבודה קיבלה בזכות עמיר פרץ קולות רבים (כ-11 המנדטים) ממצביעים חדשים, בעוד בקיבוצים, במושבים וביישובים העירוניים המבוססים הצביעו רבים ל"קדימה" ול"ישראל ביתנו". חשוב לי להבהיר שאין לי שום השגה על התפקדות המונית של קיבוצניקים למפלגת העבודה. בתקשורת אמנם נהוג להתייחס להתפקדות מאורגנת של עובדי אגד, התעשיות הביטחוניות וחברת החשמל למפלגות הגדולות כאל שחיתות, אך למעשה אין שום רע בכך שקבוצות אינטרסים יתפקדו למפלגות הגדולות כדי לקדם את האינטרסים שלהן. יתרה מכך, זו הדרך הטובה ביותר של קבוצות חלשות להתגונן מפני מהלכים כוחניים שיפגעו בהן (ההתנתקות, הפרטה, דו"ח שוחט וכו'), והלוואי שעשרות אלפי עובדי קבלן, סטודנטים או שוחרי איכות הסביבה היו מתפקדים בהמוניהם למפלגות הגדולות כמו הקיבוצניקים ועובדי חברת החשמל .

הצרה הגדולה היא שבמפלגת העבודה התכנסו אותם גורמים ששלטון הליכוד אוהב כל כך להתעלל בהם – הקיבוצניקים והערבים. שני מגזרים אלה נמצאים במשבר כלכלי וחברתי קשה, שלפחות לחלק ממנו אחראיות ממשלות הימין. מצב זה יצר תלות יתר של האזרחים ובייחוד של נציגיהם בשלטון המקומי ובהיררכיה המפלגתית בשרי הממשלה. לא בכדי הפרט הראשון שדלף מהמו"מ הקואליציוני בין קדימה לעבודה היה שהעבודה תקבל את אחד משלושת התיקים הבכירים (אוצר, ביטחון, חוץ) ואת תיק החקלאות (שיועד למספר 16 ברשימת העבודה לכנסת…). עבור נציגיהם-עסקניהם של המגזר הערבי ו"ההתיישבות העובדת", ישיבה באופוזיציה יכולה להיות מכת מוות. הם כל כך מ-פ-ח-ד-י-ם, ולכן הם מוכנים לבלוע הכל. חבר המרכז הערבי בולע את פעולות צה"ל בשטחים (ואת מבטי השכנים המתייחסים אליו כאל משת"פ) כדי לקבל עוד כמה ק"מ כביש לכפר במתנה מפואד, וחבר המרכז מהקיבוץ בולע את הפרטת שירותי התחבורה הציבורית בפריפריה, כדי לקבל עוד מכסות למים ולעובדים זרים מהשר שמחון. השיקול המגזרי הצר יגבר תמיד על הראייה הרחבה של טובת הציבור כולו. זה לא משנה אם אתם חושבים היום שטובת הציבור היא שאולמרט יתפטר או שאולמרט יישאר, ניסיון העבר מוכיח כי שום סיבה לא תהיה מספקת כדי לגרום לחברי המרכז לדרוש מראשי המפלגה לשבור את הכלים ולכופף את ידי ראש הממשלה או שר האוצר. עמיר פרץ דורש העלאת שכר המינימום? אין בעיה, מיד ניגשים "הבכירים במפלגת העבודה" לאולמרט (ולכתבי העיתונים) ולוחשים שזו לא דרישה רצינית. בוחרים מבקשים מעמיר פרץ לקיים הבטחתו שלא יישב עם ליברמן? מייד ניגשים "הבכירים" ומסבירים לפרץ שזה לא יעבור במרכז ומאיימים עלינו כרגיל ב"אתם רוצים את ביבי?". את המחיר – דחיית העלאת שכר המינימום, הפרטות חסרות רסן, פגיעה מתמשכת בחינוך, בבריאות וברווחה וקיפאון מדיני – משלמים כולנו, יהודים וערבים, קיבוצניקים ועירונים. אמון הציבור במערכת הפוליטית כולה ימשיך וידרדר.

על כן אסור לנו להאשים רק את ברק ושריו שנדבקים לכיסא. הוא מחויב לקיבוצניקים שבחרו בו, פואד מחויב לערבים שבחרו בו, ושמחון מחויב למושבניקים שבחרו בו.

האחריות לחוסר המחויבות של מפלגת העבודה ומנהיגיה להבטחות טרום-בחירות ולמצע המפלגה מוטלת עלינו, המתפקדים והמצביעים המאוכזבים.

זו לא רק בעיה של מפלגת העבודה – האחריות לחוסר המחויבות של מנהיגים ומפלגות בכלל להבטחות ולמצעים מוטלת עלינו, אזרחי המדינה.

על מצביעי העבודה וחבריה (כן, כולל קיבוצניקים וערבים) המעוניינים בשינוי המצב ובסדר עדיפויות חדש לבחור בין שתי אפשרויות:

לאופטימיים – להתפקד ולפקוד עוד אנשים כדי שאנחנו ולא קבלני הקולות מהקיבוצים ומיישובי הערבים (או לחלופין – בעלי ההון התורמים מהארץ ומחו"ל) נקבע את סדר העדיפויות של ראשי המפלגה.

לפסימיים – לפעול להקמתה של מפלגה חדשה, שבה המוסדות יפעלו בצורה דמוקרטית ופשוטה יותר, והרכב החברים יהיה בריא ומגוון יותר מזה שהתגבש במפלגת העבודה.

כל חלופה נושאת עימה אתגרים וסיכונים, אך החלופה השלישית – ציניות וייאוש – היא הגרועה מכולן.

—–
*לקיבוצניקים שביניכם: הדיון על המשך ישיבת מפלגת העבודה בממשלה יתקיים ביום ראשון 3.2.2008, משעה 16.30, בבית התנועה הקיבוצית, באולם ליאונרדו (רחוב ליאונרדו דה-וינצ'י 13, תל אביב, קומה מינוס 2)

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , , , , ,

13 תגובות

  1. הראל לייבוביץ :

    מיצתה עצמה הקריאה להקמת מפלגה חדשה – לא ריאלי, לא נכון ולא צודק.
    לפסימיים הייתי קורא להתחיל לפעול בתוך המפלגה, לנסות להיבחר למוסדות המפלגה ומשם להשפיע.
    בכלל, הפסימיים הם האנשים הטובים ביותר לעשייה הציבורית, כי בוערת בהם התחושה שחייבים לתקן.

  2. אביב :

    ממש לא מיצתה את עצמה. מאורעות השנתיים האחרונות מייצרים רושם חזק שהגרעין הקשה של מפלגת העבודה מאוד לא רוצה להשתנות. לא לכיוון של "סוציאל-" ולא לכיוון של דמוקרטיה, בדגש על נושא החוקה והשיריונים. במצב כזה פיצול המפלגה הופך לאפשרות ריאלית, ועוד יותר ריאלית אם תתרחש תוכנית ברק-פרס לאיחוד קדימה והעבודה.

  3. מרצ :

    גם במרצ ישנה “מיוריזאציה” של קיבוצניקים מהקיבוץ הארצי – השומר-הצעיר, לשעבר חברים חברות קולקטיבית במפ”מ (גם את מיסי-החבר בשמם שילם הקיבוץ או שילמה “התנועה”!). על-פי תקנון מרצ רק לחברי-הקבוצים מהקיבוץ הארצי ישנה הזכות להתאגד ב”סניף ארצי” (בניגוד לחברי קיבוצים מהתק”מ למשל, הנדרשים למינימום של 50 מתפקדים בכל קיבוץ כדי שיוכלו להיות מוכרים כסניף, או שעליהם להחשב כחברי סניף עירוני – גם אם הוא מרוחק מרחק של קילומטרים רבים מהקיבוץ, ושאין בין חברי-מרצ הקיבוצניקים לעירוניים ולא כלום, או אפילו איבה !). כך שוריינו לנציגי “סניף הקיבוץ הארצי” במרצ 17% מחברי הגוף הבוחר – ועידת-המפלגה. אין להתפלא איפה שברבות מן ההצבעות, ביחוד לבחירת יו”ר המפלגה (בעוד כחודשיים), למזכ”ל ולמועמדים להיות חברי-כנסת – ההתלכדות של 170 נציגי הקיבוץ הארצי בועידה להצבעה אחידה, מטה את הכף לטובת מועמד “שלנו” או הנתמך ע”י אדמו”רי מפ”מ לשעבר, משום שקבוצות מוכרות אחרות במרצ לא מגיעות במספר נציגיהן למספר הנ”ל. גם אם בנושאים רבים הקולקטיביות ה”רעיונית” של המפ”מניקים כבר אינה קיימת – לענין ההצבעות – המשמעת הקולקטיבית היא “דין התנועה”, שמי שימרה אותה, לא ייבחר יותר. יש הוכחות. אינטרסים מיגזריים כדברי איתי אשר הם בהחלט נחלתם של לפחות שניים מן הח”כים של מרצ – חיים אורון מקיבוץ להב ואבשלום וילן מקיבוץ נגבה. גם בדיונים בכנסת שבנושאיהם מתגלע ניגוד אינטרסים בין חברי-קיבוץ “פשוטים” לקיבוץ – ‘אבו’ ו’ג’ומס’ יצדדו בדרך כלל בעמדת הממסד של הארגון הקיבוצי, גם אם זה עלול לפגוע בזכויות-האזרח, ליבת השקפת-עולמה של התנועה לזכויות האזרח -רצ, הבסיס אליו התחברה מפ”מ כדי להציל את עצמה מכליון אלקטוראלי.

  4. דני בלוך :

    אם יתבצע איחוד בין חלק מהעבודה לקדימה תתבצע מאליה התכנית להקמת מפלגה חדשה שכן חלק מן העבודה לא יסכים לאיחוד ניאו-ליברלי שכזה. אבל, ימים יגידו.

  5. הראל לייבוביץ :

    אין שום ח"כ ממפלגת העבודה שמסוגל למשוך אחריו ציבור מספיק גדול אם יקים מפלגה חדשה…

  6. איתי :

    אחד לא, אבל שבעה כן.

  7. הראל לייבוביץ :

    הציבור לא נוטה לבחון את כול ה"נבחרת", אלא מתרשם בראש ובראשונה מיו"ר התנועה…
    אם יהיה פיצול מהעבודה, אין שום מנהיג חברתי שיוכל למשוך אחריו מספיק קולות כדי לעבור את אחוז החסימה.

  8. דני בלוך :

    אתה טועה הראל. הגמלאים לבדם משכו 7 מנדטים והם יקבלו אפס בבחירות הבאות. יש פוטנציאל למפלגה שתכלול 7-9 חכים ממפלגת העבודה + מרצ+ ארגונים חברתיים + אישים עצמאיים שהיום אינם פעילים במערכת המפלגתית. יש פוטנציאל של כ- 20 מנדטים חברתיים לפחות שאינם מוצאים להם מקום במפלגות הקיימות. הם או שנשארים בתיים או מפזרים את קולותיהם בין רשימות שונות ואף משונות. נכון, היה להם חסר מנהיג מושך. אך ניתן למצוא כזה או לשים דגש בתעמולת הבחירות על קבוצת מנהיגות שכל אחד תורם לה מניסיונו בתחום אחר – מדיני, ביטחוני, כלכלי, איש חינוך, אנשי רווחה, נציגי מגזרים חברתיים וכו'

  9. ד"ר אוֹרי אמיתי :

    אני מסכים עם דני לגבי כמות המנדטים הפנויים (איך אומרים בעברית up for grabs?)

    לא רק הגימלאים על 7 מנדטיהם צפויים להמחק, אלא גם קדימה צפויה לספוג מפלה כואבת. הליכוד ישאב חלק מהקולות, אבל רק חלק.

    גם זהותם של מצביעי העבודה תשתנה. יחזרו אי-אילו מצביעים מהמעמד הבינוני הגבוה והשׂבע, ויעזבו הרבה מאד קולות שהגיעו רק לכבוד עמיר פרץ. אלה יכולים להתנתב בקלות למפלגה שׂמאלית אמיתית.

    לסיום, יש הרבה מאד קולות שלא נספרים על ידי הפרשנים. בשנים האחרונות ירדו אחוזי ההצבעה לכנסת באופן דרמטי, 15% עד 20%. הסיבה המרכזית – אבדן אמון במפלגות קיימות.
    אם אפשר לשכנע את הציבור שמפלגה חדשה ראויה לאמונם ותקיים את הבטחותיה (או לפחות תהווה אופוזיציא לוחמת ונאמנה), קולות אבודים רבים יכולים לחזור למשׂחק.

    האתגר הגדול כמובן הוא לעורר אמון. שיטה אחת לעשׂות כן הצעתי כאן: http://www.yehudemo.org/?page_id=58
    הואיל והמערכת עדיין אינה בשלה לרעיונות קיצוניים כאלה, כדאי לשקול את מועמדותו של יוסי שׂריד לראשות מפלגה חדשה כזו.

  10. ד.ט :

    אם הסוציאל-דמוקרטיים בעלי הכוונות הטובות אינם מסוגלים לשקם את מפלגת העבודה ע"י העבודה הפוליטית הנדרשת (לעת עתה, עדיין המפלגה דמוקרטית למדי) איך יצליחו לשקם את המדינה?

  11. ד.ט :

    רוצה לומר, שהפסימים כביכול הם בתיאור שבפוסט הם למעשה אופטימים עד בלי די.

  12. עבודה שחורה » מפלגת מימד - לאן? :

    […] למלחמת עולם עם נציגי הקיבוצים, המושבים והמגזר הערבי – המגזרים ששולטים במפלגה ויהא היו”ר אשר יהא. לכן במצב הנוכחי קשה לי להאמין […]

  13. כוח סוציאל דמוקרטי – מה עושים עד הבחירות? :

    […] חושב שאלו ואלו טועים. הבעיה אינה באישים אלא במבנה. המבנה של מפלגת העבודה (ובמידה רבה גם של מרצ) והתפלגות […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.