חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ה-30 בינואר 2008: יום הדין של קדימה

נושאים פוליטי, פותחים שבוע ב 20.01.08 6:06

בעוד עשרה ימים יפורסם הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. מפלגת קדימה, שקמה בחזונו אריאל שרון, שלא הספיק לקבוע יורש ותקנון, תתמודד מול מפץ או ריסוק. הכתובת על הקיר ברורה. העובדות ידועות

מאת: דניאל בלוך

נותרו עוד עשרה ימים עד ה- 30 בינואר, יום פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. לפי העיתונים עיני כל נשואות לאהוד ברק ולתגובתו. משום מה איש לא שואל מה תעשה קדימה – מפלגתו של ראש הממשלה, הסיעה הגדולה ביותר בכנסת הנוכחית.

קדימה היא מפלגה משונה. היא נבנתה בצלמו ובדמותו של מייסדה, אריאל שרון, לפי צרכיו הפוליטיים ורצון חצרו. אלא ששרון נסתלק מן החיים הפוליטיים במועד שלא תוכנן, בלי שקבע יורש ובלי שקדימה נתגבשה כמפלגה מסודרת עם חוקה ותקנון מסודרים ודמוקרטיים. וכך זכה בלוטו אהוד אולמרט בראשות הממשלה והתוצאות ידועות. קדימה נולדה כחזון של "מפץ" שבו המערכת הפוליטית שלנו המאובנת ביסודות שנקבעו בימי המנדט הבריטי לובשת צורה חדשה ויוצרת לבסוף מפלגת מרכז, מעין תרכובת של מפא"י ההיסטורית והציונים הכלליים של ראשית ימי המדינה. אלא שאריק שרון לא הספיק לכונן מפלגה כרצונו. הוא הביא עמו כמה חלקים מן הליכוד וקומץ אופורטוניסטים ומתוסכלים ממפלגת העבודה. חזו להם הרים וגבעות אך הם הגיעו ל-29 מנדטים בלבד, פחות מרבע מכלל המושבים בכנסת.

בעוד עשרה ימים תעמוד קדימה לפני שוקת שבורה. הכתובת על הקיר ברורה. העובדות ידועות. מלחמת לבנון השנייה גילתה כשל מנהיגותי חמור מאלף עד תיו, מן הרגע הראשון עד לאחרון, ואף יותר מכך בישורת האחרונה. בכל מדינה מתוקנת היה ראש הממשלה הולך הביתה, במיוחד אחרי פרישת הרמטכ"ל ושר הביטחון.

ראש הממשלה לא מתכוון ללכת ביוזמתו. במקרה כזה ישנן לקדימה שלוש אפשרויות: הראשונה, להשלים עם המצב, תוך תקווה שמפלגות אחרות לא יפילו את הממשלה ולהמשיך עם אולמרט. התוצאה הבלתי נמנעת היא ריסוק קדימה בבחירות הבאות. האפשרות השנייה היא שמפלגת העבודה או ש"ס מפילות את הממשלה וגורמות להקדמת הבחירות. אבל, גם אם ערב הבחירות תחליף קדימה את אולמרט במועמד או מועמדת אחרת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. קדימה תקרוס ותהיה המפלגה השלישית או הרביעית בכנסת הבאה. האפשרות השלישית שקדימה תביא לאחר ה-30 ינואר להחלפת אולמרט בראש ממשלה אחר – ציפי לבני, שאול מופז, מאיר שיטרית או דליה איציק, כי זהו הסיכוי היחיד שלה לשמור על כוחה ומעמדה. לראש הממשלה הנבחר תהא שהות לבסס את מעמדו עד לבחירות הבאות.

זו הברירה האמיתית אחרי פרסום הדו"ח והאחריות העיקרית עדיין מוטלת על כתפי קדימה. אין בכך כדי לפטור מאחריות את אהוד ברק והנהגת מפלגת העבודה. אסור להם להשלים עם המשך המצב הקיים. אומרים שהחלפת ראש הממשלה או הקדמת הבחירות יפגעו בקידום תהליך השלום. נו, באמת? וממשלה התלויה בש"ס והניצבת על כרעי תרנגולת של קואליציה מתפוררת תוכל לקדם את תהליך השלום?

אומר ברק שאין טעם להקדים את הבחירות אם אין ביטחון שהוא ינצח. אם כך להרבה שנים לא כדאי יהיה לקיים בחירות בישראל שכן אין סיכוי שברק ינצח בהן. במדיניות נכונה ונועזת, המשלבת מתינות מדינית, עוז ביטחוני וגישה חיובית בנושאי חברה ורווחה, יש סיכוי לנצח. אם לא – מה משנה אם נתניהו יעלה לשלטון עכשיו או בעוד כמה חודשים?

ישנה מתחת לשטח תנועה של רצון לפרוש ממפלגת העבודה אם ברק לא יפרק את הקואליציה אחרי ה- 30. איני יודע כמה רצינית היא המגמה הזאת – דרושים על-פי החוק לפחות שבעה ח"כים לפרישה שכזאת ולא ברור אם יימצאו. אם יתקיים איום ממשי כזה יוכלו הפורשים להקים מערך עם מר"צ והנותרים להתחבר עם קדימה ל"מפץ" מחודש, עם תוצאות בקלפי שקשה לחזותן.

עופר עיני תחילה

כבר כתבתי במסגרת זאת לפני כחודש על הישגו הגדול של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, בסיום שביתת המורים העל-יסודיים. השבוע נצטרף לכך הישגו הגדול במציאת הדרך לסיום שביתת הסגל הבכיר באוניברסיטאות.

אם כך, אולי נציע כאן הצעת ייעול לפיתרון סכסוכי עבודה: אם סכסוך עבודה שהתגלגל לשביתה לא נסתיים בהסכם עד תום שבועיים לשביתה יש לחייב את הצדדים לפנות לעופר עיני שיציע מתווה לפיתרון השביתה. כך נחסוך מכל הצדדים שבועות ארוכים של מירוט עצבים ושל לילות ארוכים לבנים שיעברו במשא ומתן ללא שינה. עופר עיני תחילה.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , ,

24 תגובות

  1. ירדן :

    שלי יחימוביץ' צריכה לעבור אל או להקים מפלגה חדשה ולעזוב את העבודה. עם הימצאותה שם גוררת קולות שיכולים להשפיע לרעת המאבק שהיא בעצמה משתתפת בו. היא מצד אחד תורמת המון ומצד שני המפלגה שלה לא באותו קו כמוהה, לפעמים היא בכלל בכיוון ההפוך. כל זמן שיחימוביץ' בעבודה הוא זמן מיותר. העבודה היא לא חברתית ולא חותרת לשלום. ועדיף שהאשליה שיש לאנשים שהיא מפלגת שמאל תעבור כמה שיותר מהר.

  2. הראל לייבוביץ :

    הקמת מפלגה חברתית סוציאל דמוקרטית חדשה זה לא ריאלי וספק רב תהיה מסוגלת לעבור את אחוז החסימה.
    במהלך כזה נפסיד גם את שלי יחימוביץ בכנסת.

  3. נדב פרץ :

    (זהירות – התייחסות פוליטית נטולת ערכים לפניך)

    אני לא שותף לנחרצות בדבר נפילתו של אולמרט. גם אחרי וינוגרד הראשון כולם ניבאו את נפילתו, והוא הצליח להתאושש.

  4. הגר שקד :

    מצטרפת לסקפטיות של נדב.

  5. מילואימניק :

    לצערי אולמרט הוכיח שכמה שאין לו יכולת להנהיג מדינה יש לו יכולת פנומנאלית להשאר בראשות ממשלה ומדינה שלא מעוניינת בו, יכולת התמרון שלו בקואליציה שבנויה מחברי כנסת שהערך היחיד שלהם זה לשמור על יקירררתם (גולומים כמו אחיו התאום של גולום) לא פחות ממדהימה לו הוא היה מפעיל את אותה תככנות ביחסי החוץ של ישראל מן הסתם אחמדיניגאד היה פורץ למועצת הביטחון כדי להטיל ווטו על הצעות נגד ישראל.

    בנוגע לעופר עייני שבירת שביתה שיטתית ע"י "נציג העובדים" שהליך בחירתו לא היה ממש דמוקרטי בסיוע "בית הדין לעבדות" ששכח שתפקידו להגן על העבדים מהמעשיקים לזה לא ממש הישג ייקרא.

  6. הראל לייבוביץ :

    אני לא אתפלא, אם לפתע אחרי וינוגרד תיחתם עיסקת שליט… ואז כול תסריטי האימה נגד אולמרט ייגנזו.

  7. הגר שקד :

    לא יודעת אם אתה זוכר, הראל, אבל ערב הבחירות האחרונות (כשקדימה החלה לצנוח בסקרים), היו "תסריטאים" שניבאו ששרון יחזור פתאום לחייים או ילך לעולמו, וייתן לקדימה את 40 המנדטים המיוחלים.
    כמו שזה נראה היום, יש יותר סיכוי שאריק שרון יחזור לחיים מאשר שעסקת שליט תסגר בימים הקרובים…

  8. דני בלוך :

    הכל אפשרי בפוליטיקה הישראלית. עם פרסום דו"ח אגרנט הראשון חשבו רבים ששום דבר לא יקרה וכעבור עשרה ימים גולדה התפטרה. נכון, לאולמרט עור עבה משל גולדה. אבל לעולם אין לדעת מה יקרה כאשר הקואליציה כה חלשה ושברירית.
    מה שחשוב מבחינתי הוא מה טוב כעת למדינה ולחברה בישראל. לטעמי, בשלב זה צריך שינוי בתוך המסגרת הקיימת ולא בחירות חדשות.

  9. הראל לייבוביץ :

    דני אני חושב כמוך –
    לדעתי עדיף שלבני תחליף את אולמרט כראש ממשלה, והקואליציה תישמר.
    לפי מה שידוע לי המפלגה מכוונת לבחירות בנובמבר השנה – כשהמטרה היא שיום הבחירות לכנסת יהיה בדיוק ביום שבו הולכים לבחור ראשי ערים. ככה יוכלו להשתמש בתירוץ מטופש של חסכון תקציבי …

  10. ל רפי :

    שלוש הערות לדבריו של דניאל בלוך:
    א. קדימה;
    לא מפלגה, לא תנועה רעיונית ולא מסגרת ערכית. זו מסגרת פוליטית שהוקמה ע"י שרון, שרדה אחרי שרון וכיום היא אינה מתאימה לאף אחד מלבד לבעלי השררה מקרב חבריה (סיסמאות ה"יציבות השלטונית" הם הביטוי המובהק לכך ותפקידן לשרת בדיוק סקטור זה של רודפי שררה). על העומדים בראשה היא גדולה מדי. לחבריה-מתפקדיה היא בלתי מובנת, משום שאף אחת מהסיבות שהביאו להקמתה, אינה יותר בתוקף. שרון איננו. תכנית ההתנתקות החד-צדדית הוכחה כשגיאה אסטרטגית חמורה וכל ההבטחות החברתיות הן כלאם פאדי.
    מבחינה ערכית היא מייצגת שום דבר לאומי (מלבד הפחד של אולמרט שאם לא יהרוס את ההתישבות בא"י, מדינת- ישראל לא תשרוד), סיסמאות מדיניות שאין להן אחיזה במציאות המזרח תיכונית (אבו מאזן כשותף מדיני בכיר???), הנהגה שביצועיה מבהילים (מלחמת לבנון השניה, הכאוס בעוטף עזה, מצב פליטי השואה, מצב ההשכלה בישראל, חוקי ההסדרים, מצב הרפואה הציבורית, מצב העליה, מצב השכבות החלשות וכו') ורמת הלכידות שלהם מגוחכת.
    לכן, קדימה תאחז בקרנות המזבח כי אין לה ברירה אחרת.
    מכאן גם הלחץ על מפלגת העבודה, שבידה כיום הכוח הפוליטי לנסות ולהביא לשינויים במערך המפלגתי בישראל (גם ש"ס יכולה, אבל שם הדיון אחר…). אין כוח כמו הכרזה על בחירות חדשות שיכול להביא לשינוי הנדרש. האם בחירות חדשות הם דבר טוב? – בהשוואה למצב הקיים, בהתחשב באמון הציבור בהנהגה הנוכחית, בזיקה למשימות שעל הפרק – כן, בהחלט.
    ב. הסדר מדיני;
    אילו היה דניאל בלוך ראליסט, לא היה מזכיר את קדימה ואת העבודה בקואליציה עם קדימה, בנשימה אחת עם הסדר מדיני. שני השברים הפוליטיים, קדימה ומפלגת העבודה של היום אינם יכולים להביא להסדר, משום שלקווי התיחום שעליהם הן הולכות, אין רוב בציבור היהודי בא"י.
    לא יהיה הסדר מדיני משום שבוש רוצה בכך, או מפני שלמפלגת העבודה אין מסר אחר לציבור מלבד הקישקוש הנדוש "שצריך לדבר…"; לא חשוב עם מי, לא חשוב על מה, לא חשוב איך ומתי, העיקר להמשיך את הצגת הדיבורים. כי כשנמשכת ההצגה, ניתן "להצדיק" גם את סיבלה של שדרות וגם את תגובתה של ישראל נגד החמאס וקונים זמן שלטון יקר. סמוך, והכל יהיה בסדר ובלבד שנדבר קצת.
    שום דבר טוב עוד לא יצא מדו-שיח של חרשים. ושום דבר טוב לא יצא מכך שאולמרט מפחד מארץ-ישראל. יהיה הסדר מדיני רק כשהערבים יהיו מוכנים לפשרות אמיתיות, וישראל תצטייר חזקה ונחושה, קודם כל מבפנים. שני תנאים אלה יושגו אם המדינה תנוהל ע"י קואליציה חזקה עם רוב מוצק. קואליציה כזו, נרצה או לא נרצה, יכולה לקום רק על יסודות פוליטיים מוצקים (גרעינים קשים, עם ארגון, מסורת והשקפות-עולם, גם אם בחלק מההשקפות חל שינוי כזה או אחר. יסודות אלה אינם קיימים ב"מפצי-סרק" פוליטיים נוסח רמון, אלא בשיתוף פעולה בין מפלגות כעבודה והליכוד. שיתוף פעולה כזה אפשרי, אבל כמו בכל מיזוג אד-הוק, לצורך התמודדות משותפת מול אויב/יריב משותף, הוא מחייב הסכמה מראש על כללי משחק. בהסכמה כזו חייבת להיות פשרה בין השותפים, קודם שהולכים להדיינות עם היריב המשותף.
    לדעתי, הציבור תמך בשרון ובקדימה בראשות שרון משום שרצה תזוזה פוליטית והאמין שהצרוף (אבל בעקר שרון) יכול להביא אותה. בגלל עברו הרחוק של שרון ועל סמך כושר השיפוט הלאומי-בטחוני שלו, וחרף מחזה האבסורד של הבריחה מעזה שטרם חילחל אז לתודעה הציבורית, נתן לו הציבור "חבל". משאריות חבל זה נהנה אולמרט בבחירות האחרונות, בטרם הוכיח סופית שהוא אינו שרון. ספק אם כיום היתה מתרחשת אותה תופעה, גם אילו היה שרון עימנו.
    שתי המפלגות, העבודה והליכוד, נתונות בסכנה שתמשכנה לאבד את אחיזתן בציבור אם תמשכנה להוביל לשום מקום, כל אחת "בדרכה היחודית". הליכוד מבין שעליו להציע תכנית מדינית (ותכניות נוספות בנושאי הפנים), ונדמה לי שהוא מוכן כיום אפילו לפשרות טריטוריאליות סבירות. העבודה עם רמון ואולמרט כמובילי המו"מ מול הערבים, ממשיכה ללכת לשום מקום. רעיונות רמוניים ובכללם ויתורים בירושלים ופינוי פראי של עשרות אלפי מתישבים באיו"ש וגם קצת ויתור בנושאי פליטים ובנושאי ליבה אחרים, אינם מובילים לשום מקום.
    מאידך, אם תתיצב קבל עולם ממשלה ישראלית שלה גרעין מפלגתי קשה ותמיכה ציבורית רחבה ורוב ברור בכנסת, עם תוכנית שמיצגת פשרה ישראלית פנימית על בסיס קונצנזוס רחב, היא שתקבע במידה רבה את אופי התהליך כולו. היא תוכל גם להוציא לפועל כל סיכום שיתקבל. ממשלה כזו תוכל לעמוד גם מול החמאס, גם מול אבו מאזן וגם מול שניהם, ולעצב מדיניות שתלחץ על הפלשתינאים להתגמש והגיע להסדר משום שהדבר לטובתם. כיום אין זה כך.
    מי ינצח בבחירות חדשות חשוב ברמה המפלגתית מטעמים מובנים, אבל לא חשוב מבחינה לאומית. את המפלגה שתעמוד בראש גוש פוליטי כזה יקבע הציבור בבחירות החדשות. מי שיוביל לבחירות על יסוד מטרוה מוצהרת להגיע לעיצוב מוסכם של קונצנזוס לאומי שיהיה בסיס למו"מ על הסדר באזור, יגדיל מאוד את סיכוייו לנצח בבחירות. זהו הדבר שהציבור באמת רוצה – לא כיפוף ידיים לאומי ושחיקה עצמית מתמשכת על ריק. השאלה למה מסכימים או לא מסכימים הערבים כיום, אינה רלוונטית בדיון זה. כיום אנו לא מסכימים למה שהם רוצים והם לא מסכימים למה שאנו רוצים והדיון הוא בינינו לבין עצמנו; בין אוטופיה לחולשת דעת ובין עיפות לתבוסתנות. הדברים אינם מקדמים הסדר, זאת כבר הוכיח ברק ב-2000. יצירת תנאים חדשים בישראל, יאלצו גם את הצד השני ל"חושבים מחדש", שבלעדיו אני מעז להמר שלא יזוז שום דבר מהותי.
    השינוי הפוליטי הדרוש אינו אפשרי ללא בחירות חדשות. בבחירות חדשות גם יקרה הדבר הטבעי הדרוש הנוסף – התגמדות קדימה לכלל מפלגת בלתי-מזוהים קטנה במרכז, כשרוב תומכיה כיום מפצלים את תמיכתם בין חזרה לליכוד לבין מעבר לתמיכה בעבודה, כל אחד וסיבותיו הפסיכולוגיות והאחרות עימו.
    ג.עופר עיני;
    נדמה לי שגם בעניין זה, האידאולוגיה מאפילה אצל בלוך על המציאות. עופר עיני לא הוכיח דבר, חרף שני המשברים שבהם שיחק תפקיד של מפשר-בורר מוסכם ובלתי-מוצהר, כששי הצדדים הגיעו לאפיסת כוחות זמנית.
    בשני המקרים לא הושג פתרון של ממש:
    המורים התיכוניים אינם רואים רפורמה, ובמוקדם או מאוחר יחזור על עצמו הויכוח על תוספות שכר בתמורה למה ולשם מה?
    המרצים הבכירים לא פתרו ברצינות אף אחת מבעיות היסוד של ההשכלה הגבוהה, ובמוקדם או מאוחר תתעורר שאלת המרצים הזוטרים ומורי החוץ, הסטודנטים, תקצוב ההשכלה הגבוהה, השכלה גבוהה ציבורית, כן או לא? מנגנוני ניהול האקדמיות בישראל, ועוד. ומשום ששום דבר לא השתנה בתרבות הניהול שלנו, בתרבות התכנון והבקרה ובתרבות המאבקים הפרופסיונאליים, נחזור לשביתה הבאה עם עיני כמו בלעדיו.

  11. דני בלוך :

    רפי -הגישה שלך מעניינת פרט לציונים שאתה נותן לי שהם, כמובן, זכותך.אני בעבר סברתי שהיו פעמים שקואליציה עבודה – ליכוד היא דבר נכון, אבל לא בכל מחיר וכל עוד אין היא מרשם לשיתוק ואי-עשיה.
    לכן, פרט מה הוא, לדעתך, בסיס מוסכם אפשרי מדיני, ביטחוני, כלכלי וחברתי לקואליציה כזאת כיום.

  12. הראל לייבוביץ :

    אני חושב דני, שאין שום סיבה מוצדקת פרט למצב חירום לאומי, שהעבודה והליכוד ישבו באותה הקואליציה.

  13. יהושע בן משה :

    הספקולציות פורחות שוב בציפייה לדו’ח וינוגרד

    ווינוגרד עם כל הכאב מתייחס לעבר, מה יהיה על העתיד?

    דבר אחד ברור כבר עוד לפני פרסום הדו’ח, איו בו מסקנות או המלצות אישיות, ועל כך מסרה הועדה עצמה.

    אבל היצר לעריפת ראשים משתולל , ו”דעת הקהל” כביכול דורשת כל מיני מסכנות, רוצים “דם”, התפטרות ,הדחה, פירוק הממשלה, בחירות חדשות,יום הדין וכדומה .

    במפלגת העבודה יש הנותנים יד למחול השדים המוקדם הזה. אבל למי זה יעזור ? ליציבות השלטון בישראל? ליצירת קואליציה חדשה מחויבת יותר לרווחת העובדים? לקידום התהליך המדיני ? לחיזוק הדמוקרטיה במדינה ?

    יש מועד לבחירות. בהם הציבור יחליט את מי להדיח ואת מי לעלות. כל שנות כהונתה של הממשלה הנוכחית (כולל מלחמת לבנון ה שנייה) יעמדו לבחינת הבוחר.

    רק במלחמות ובהפעלת הכוח יש פגמים?

    יש כישלונות חמורים נוספים גם של הממשלות הקודמות, העוני ,החינוך, המשך הבניה הבלטי חוקית במאחזים ובהתנחלויות, ולא מעלים דרישה לעריפת ראשים.

    האמינות של אהוד ברק לא כל כך חשובה והיא לא בעיתה של מפלגת העבודה. גם ספק רב אם הוא מי שיעמוד כמועמדה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. יש חוקה, יש הצעות לחוקה, יש צורך בבחירות פנימיות לחידוש מוסדות המפלגה והסניפים. יש רושם שמקימים מהומות סביב הדו’ח של ועדת ווינוגרד, כדי להשכיח מלב החברים והציבור את מצבה העגום של המפלגה.

    סיעת העבודה בכנסת צריכה להעמיד את מחוללי המהומות על כך שלא כולם יתייצבו מאחורי מהלכים פזיזים ושיקולים אישיים של יוקרה ואמינות. חיזוק המפלגה לקראת בחירות במועד צריך להנחות את חברי הכנסת שלנו.

    יהושע בן משה

  14. דני בלוך :

    אולי, אבל היו מצבים כמו ב-1981 שכניסת העבודה לממשלה היתה יכולה למנוע את מלחמת לבנון הראשונה.

  15. איתי :

    יהושע, אתה כותב:

    "יש חוקה, יש הצעות לחוקה, יש צורך בבחירות פנימיות לחידוש מוסדות המפלגה והסניפים. יש רושם שמקימים מהומות סביב הדו"ח של ועדת ווינוגרד, כדי להשכיח מלב החברים והציבור את מצבה העגום של המפלגה."

    יש אמת בטענותיך כי וועדת וינוגרד לא צריכה להיות מוקד הדיון, אך אני מרגיש שאתה לוקח את מוקד הדיון למקום שמעניין עוד פחות אנשים בציבור הרחב.

    בעיני מוקד הדיון צריך להיות החוזה שחתמה מפלגת העבודה עם בוחריה. ברור שלא ניתן לקיים את כולו עם 19 מנדטים, אך לדעתי פרט להתנהגותם של ח"כים בודדים כיחימוביץ' ופרץ המפלגה *כמפלגה* הפרה חוזה, ומאז עלייתו של ברק קורצת לקהל בוחרים אחר לחלוטין מזה שנתן לה את המנדט לכנסת זו.

    מפלגת העבודה אינה מטרה אלא אמצעי, מכשיר. המכשיר הזה מקולקל, וחלק נכבד מראשיו אינם ראויים. אחד מהסימנים הבולטים של הקלקול (הקיים גם בליכוד בקדימה ובש"ס) הוא חוסר מחויבות להבטחות שניתנו לבוחר. על חוסר המחויבות הזה ראוי שישלמו האחראים מחיר אישי, ולא משנה מאיזה מחנה הם ומאיזו מפלגה. כל עוד אנחנו סולחים לאנשים שמבטיחים א' ועושים ב' בשמה של "יציבות שלטונית" אנחנו מרחיקים את רוב הציבור ממעורבות פוליטית.

  16. יהושע בן משה :

    על כל ההבטחות שלא מומשו,ישלמו כל המפלגות וכל המנהיגים ביום הבחירות.
    לכן יש שוני גדול בין,אם כל ההבדל והכאב,ביו החיים הפוליטיים לבין תרבות הספורט. הפסדנו משחק , להחליף את המאמן!!.
    מה גם שלא אנחנו קובעים,בגלל הגודל, אלה הכנסת.ולא נירא שיש שם קופצים רבים להקדמת הבחירות, שלא יביאו שינוי גדול.
    שינוי בתוך קדימה, זה לא עיניננו ועל כך הם הצתרכו להחליט בעצמם ולעמוד למשפט הציבור בבוא הזמן.

  17. איתי :

    הלוואי שזה היה רק עניין פנימי של קדימה.

    כפי שגם אתה אמרת לא פעם, לציבור הרחב קשה לראות את ההבדל בין קדימה והעבודה. לכן חוסר האמון של הציבור בקדימה בהחלט מזיק למפלגת העבודה ולשמאל כולו, מכיוון שבעיני הציבור זו "ממשלת השמאל" – ממשלה הנגועה קשות בשחיתות, אינה מטפלת כראוי בבעיית הקסאמים (זה הנושא החשוב ביותר לאזרחי ישראל – סקר הארץ), ומבחינה כלכלית-חברתית נוהגת בדיוק כמו ביבי: טובה לעשירים ורעה לעניים. עצוב לומר אך מבחינת הציבור הרחב אולמרט הוא כיום מנהיג השמאל. כאשר אנשי שמאל כמו עמיר פרץ, יוסי ביילין, יריב אופנהיימר ואחרים מוכנים "לאתרג" את אולמרט למען דיבורים על שלום ללא שלום ודיבורים על רווחה ללא רווחה, הם רק מגבירים את הרוב שיקבל ביבי בבחירות הבאות.

    מה שדניאל מבקש מאנשי העבודה הוא לא להביא להקדמת הבחירות אלא להביא להחלפת ראש ממשלה ללא בחירות. דווקא בגלל מה שאתה אומר – חוסר הנכונות בכנסת להקדמת בחירות – הדבר אפשרי.

    אהוד אולמרט הוא ראש ממשלה רע לישראל ואם ישנה דרך חוקית להחליף אותו מבלי לגרום לבחירות חדשות, לדעתי יש לבחור בדרך הזו.

  18. ל רפי :

    דניאל, איני נותן לך ציונים. אני מעריך את מידת הראליזם שאני מוצא בדברים שאתה כותב.
    איני יודע מה פרוש האמירה "בכל מחיר". יש בחיים מעט מאוד דברים ומצבים שאמירה כזו מתאימה להם, לכן אני מעדיף להמנע ממנה.
    "שיתוק ואי-עשיה", ככל שאני יכול להזכר ולהעריך לגבי העבר, נבעו מהאופן שבו נבנתה השותפות הפוליטית. היתה הסכמה על הכסאות (פחות או יותר) אבל לא היתה הסכמה על שום דבר אחר. (אגב, במלחמת לבנון השניה, שיתוק ואטי-עשיה כזו שהיתה, היו עדיפים עליה בהרבה…)כל צד חשב שהוא מצטרף לממשלה על מנת לבצע את המדיניות ה"אידאלית" שלו, תוך התעלמות מעמדות השותף הבכיר השני. זהו מרשם בדוק לשיתוק ואי-עשיה. חשדנות, עוינות, מניפולטיביות פוליטית("התרגיל המסריח", זוכר), שקרים וכו' הם המשלים למרשם המשתק הקודם.
    המפתח בגישה שהצעתי הוא ששני השותפים נכנסים לתקופה קצובה להסדר מוסכם מראש, על מצע מוסכם מראש עם תכנית מדינית-כלכלית-חברתית מפורטת למדי (לא מטושטשת ברוח "הפרגמטיזם" ההרסני שלנו) ומוסכמת מראש. בתקופת ההסכם פועלים בתום לב (כן, זה נשמע אוטופי בפוליטיקה, אבל דווקא חיוני ביותר להצלחת המהלך)במסגרת הסכומים המוקדמים.
    יסוד היסודות הוא בהבנה מוקדמת ששיתוף-פעולה אפשרי רק אם כל צד מוותר על שאיפותיו המקסימליסטיות. ללא הבנה זו – חבל על הזמן.
    מפלגת העבודה יודעת שאין רוב בציבור להיקף הויתורים שהציג ברק בקמפ דיויד ב- 2000. אם תשאר בעמדותיה אלה, אין על מה לדבר. הליכוד יודע שאין רוב בציבור לסיפוח איו"ש על תושביו או בלי תושביו למדינת ישראל, ורבים רואים בדמוגרפיה שיקול מרכזי בקביעת גבולות הקבע של ישראל. בין השיקול הדמוגרפי, לבין השיקול הבטחוני-לאומי, יעבור קו הסכמה שיהיה מקובל על הציבור הרחב. קו זה יש לנסח מראש והוא יהיה חלק ממערך הקוים האדומים של השותפות. כך גם לגבי זכות השיבה. כך לגבי היותה של ישראל מדינת העם היהודי, כך גם לגבי לוח זמנים ליישום של הסכם. שכן, חייבים לבחון מראש היטב, שמולנו עומד פרטנר יציב, מהימן, שמתכוון לפשרת אמת ולא לתרגיל הונאה חדש נוסח הסכם אוסלו, ששולט בשטחו ומנהל אותו, שמדינה אינה רק סיסימא אצלו אלא מטרה לאומית אמיתית. ולכן, פועלים להקמת מוסדות, מפתחים תשתיות, מפתחים את הכלכלה, מתחילים לישב פליטים, מפסיקים את תעמולת הזוועה ועוד, ועוד. נדמה לי שיש נושאים רבים שיכולה להיות עליהם הסכמה פנימית – ויתור על ריבונות ישראלית בירושלים, למשל, הוא לא אחד מהם, וגם איו"ש "יודן ריין". מאידך, ככל שיתקרבו הפלשתינאים לגישה שישראל תוכל לחיות עימה, ברוח האמור לעיל, תגדל להערכתי גם הגמישות הישראלית; איך אמרת? – לא ב"כל מחיר"… .
    ועוד משפט אחד. אחת הבעיות הגדולות של ישראל היא ההסברה. הסברה אי-אפשר לנהל ביעילות ללא קו מדיני ברור. אין קו מדיני ברור, כשמחצית אחת של הציבור חושבת כך, ומחצית אחרת חושבת להיפך. הסברה חייבת להיות יציבה וקונסיסטנטית מצד אחד וגמישה ומותאמת להתפתחויות בשטח מצד שני. אסור שתזגזג ביסודותיה ואסור שיהיו בה סתירות פנימיות. הנזק למדינה מהמצב הקיים היום (ומזה לפחות שני עשורים) הוא אדיר. לכן, ישראל צריכה להסתלק מעקרון השטחים תמורת שלום, ולדבר על הסדר עם מרכיבים טריטוריאליים. צריכה להסתלק מכל שמץ של אחריות לבעית הפליטים – זו אחריותם של הערבים. אין פרוש הדבר שבמסגרת של הסדר לא נסייע לפתרון, אבל לא מתוך אשמה אלא מתוך אחריות יהודית ואנושית. ועל ישראל להפסיק להתנצל על שהיא מגינה על אזרחיה – ההיפך הוא הנכון. זו חובה אלמנטרית של המדינה לאזרחיה, ואם לא תשכיל הממשלה לעמוד בה, היא עלולוה להיווכח שאין מאחוריה עם.
    אפלטון גורס ש"מדינות מותקנות לפי טבען של הבריות היושבות בהן". אם נזכור זאת, גם נצליח.

  19. דני בלוך :

    אם אני לא ריאליסטי אז הרעיונות שלך הרבה יותר דימיוניים, אם כי מעניינים כבסיס לדיון.

  20. ל רפי :

    כל רעיון הוא רעיון דימיוני כל עוד לא מומש. ברמת החשיבה נדמה לי, דניאל, שההבדל היסודי בינינו, הוא שאתה מחפש הבנה עם האויב על חשבון הסולידריות הלאומית והלכידות החברתית הפנימית ואני מחפש בדיוק את ההיפך. באי-הסכמה עם אויב, אפשר להתקיים אפילו אם קשה, בתנאי שהלכידות הפנימית תומכת בכך ומאפשרת זאת. בחוסר לכידות פנימית מול אויב שאינו מקבל למעשה אפילו את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שתציע לו – סיכויי ההשרדות נמוכים עד אפסיים.
    בין שתי "האשליות" אני מעדיף את ה"אשליה" שלי. אם נזכור שגם גבולות הקו הירוק "התקבלו" רק לאחר שישראל הבהירה שאין כלל מקום לדון עליהם, אזי משמעות פער הגישות מתבהרת עוד יותר.
    פן נוסף של של פער הגישות הוא בהנחות השונות שלנו, על תנאים הכרחיים להצלחה במאבק של רצונות לאומיים מתנגשים על כל נושאי הליבה שבויכוח. לפי גישתך יש לרצות א-פריורי את האויב, וככל שיקצין את עמדותיו, יש לוותר לו יותר. אני טוען את ההיפך. יש להעדיף ליכוד העם מבפנים וטיפול בסוגיות הפנים על נושאי החוץ. בנושאי החוץ והבטחון יש לעצב קונצנזוס רחב ולדבוק בו ובמסגרתו להתנהל. הסדר אי-אפשר לכפות – לא ע"י ארה"ב ולא ע"י קוצר הרוח ה"שלום עכשיו"י. הסדר יתגבש כאשר יבשילו התנאים לכך. התנאים יבשילו כאשר כל צד ילמד את מגבלותיו ויעריך את נזקי המשכת "המצב הקיים" עבורו לטווח ארוך. "מצב קיים", הוא מצב רגעי בלבד; ראלית, אין דבר כזה. מצב קיים בדיון שלנו הוא העדר הסדר וההתפתחויות שהעדר הסדר כופות על הצדדים בתוקף ההתפתחות הטבעית של הדברים. מבחינת ישראל, הסיכון לטווח ארוך הוא שלא תשכיל לטפל נכון בסוגיה הדמוגרפית. מבחינת הפלשתינאים – שלא תהיה להם מדינה. אני סבור שהבעיה שבפנינו (בלי סיסמאות סרק ובלי פניקה מיותרת) חמורה פחות מזו שעומדת בפניהם. התפתחותה של ישראל עד כה מינוס הריסוק החברתי הפנימי שאנו כופים על עצמנו כבר שנות דור, לריק, מוכיחים זאת.
    מכיון שעצם הקמתה של מדינה יהודית בא"י, לפי דברי חוזה המדינה, היתה בשעתו אגדה, אני שקט למדי כשאתה מכנה רעיונות פשוטים וטבעיים הרבה יותר – דימיוניים.

  21. דני בלוך :

    אתה קודם קובע תזה ונותן ציונים לעמדותי כמו כל לאומן ימני בוויכוח הפנימי בארץ. אז אני לא מקבל את הקביעה שלך שאני רוצה להגיע להבנה עם האויב על חשבון הלכידות הפנימית שלנו. דבר הבל מוחלט. אני רוצה שגם אנחנו לא נחמיץ הזדמנויות, כפי שהחמצנו את ההזמנות להתלכד סביב תכנית אלון בראשית שנות ה – 70 והחמצנו הזדמנות להידברות עם מצרים לפני 1973 והחמצנו הזדמנות להידברות עם חוסיין והיום רוב המתונים בליכוד מבכים את ההזדמנות שהוחמצה.
    עברתי את ההחמצות של העבודה שרצתה לא לצייר מפות כדי שלא לפרק את הקואליציה עם הליכוד או את הברית עם דיין-גלילי. כל זה עלה לנו בהרבה קרבנות מיותרים ופחדנו להתעמת עם המתנחלים במקום לשמור על קווי תכנית אלון בלבד. אז אל תטיף לי מוסר ואל תתעטף באיצטלה של ציוני-צדיק תמים בשעה שאינך אלא קיצוני-ימני מצוי.

  22. דני ואלה, יטבתה :

    מצאתי באתר 'חדשות המחלקה הראשונה'- http://www.nfc.co.il:
    ב-22.7.2006 – 5 ימים אחרי פאשלת זרעית-שתולה, ותחילת מלחמת-האיוולת בלבנון, כתב יואב יצחק באתר האינטרנט שלו 'חדשות המחלקה הראשונה' את מאמרו –
    נגד מלחמה מיותרת:
    http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-16916-00.html?tag=22-44-21
    "- – – אם רוצים להפסיק את הטרור משטח לבנון, צריך להכות בסוריה. יציאה למלחמה נגד החיזבאללה, והקזת הדם – של חיילים ואזרחים, היא מיותרת, במיוחד בשל זאת שקטן הסיכוי שהיא תביא לתוצאות המקוות.
    "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". כך מטיפים לנו שנים רבות, וכך, אולי, מקובל לנהוג. עכשיו אני מבקש לקרוא תיגר על "תובנה" זו, ולהעלות את השאלות הקשות דווקא עתה: בגלל ההידרדרות בשתי החזיתות; בגלל החיילים הצעירים שנהרגים מדי יום, בקרבות שנראה שאין להם סוף ותכלית; בגלל האזרחים, ובהם ילדים, שנהרגים מקטיושות; בגלל העובדה שהממשלה החדשה, שהבטיחה לנו סדר-יום חדש, אזרחי בעיקרו, וכן תוכנית התכנסות עם או בלי הסדר מדיני, הספיקה, תוך חודשיים, לגרור את המדינה למלחמה בשתי חזיתות; בגלל העובדה ששני מיליון תושבים אנוסים כבר עשרה ימים לשבת במקלטים, או לפחות להקפיד להיות בסביבת מבנים מוגנים – – – נכשלנו בכרם שלום, כאשר למרות ההתרעות לא פעלנו כראוי לגלות את המנהרה. שילמנו מחיר כבד – שני חיילים הרוגים וחייל שבוי (לא חטוף, שבוי !); נכשלנו בגבול הצפון ליד מושב זרעית, כאשר למרות ההתרעות הצליחו אנשי החיזבאללה להטמין מטען סמוך לגדר, להרוג שלושה חיילים (ועוד חמישה בתוך השטח) ולשבות שני חיילים. והכישלונות נמשכים – – -" וגו'.
    לאחרונה שוב פרסם יואב יצחק מאמר, לקראת פרסום הדו"ח המסכם של ועדת וינוגרד השבוע.
    למאמר האחרון הזה של יואב יצחק נוספה תגובה של בעל הכינוי 'צנחן ותיק בדימוס', שהמליץ לקרוא את המאמר ההוא: "מלחמה מיותרת", שנכתב 5 ימים אחרי פאשלת זרעית-שתולה, ותחילת מלחמת-האיוולת בלבנון, ושפורסמו לו 192 תגובות. 3 תגובות, בתוך שעה-שעתיים מפרסום המאמר, היו של הצנחן הותיק בדימוס. מאלף לקרוא את דבריהם הכל-כך מדוייקים של יואב יצחק ושל הצנחן המגיב, שלכאורה – מי שלא היו לו מקורות המודיעין והגישה לצבא כמו לראש-ממשלה ולשר-בטחון – לא יכול היה לדעת. מקריאת-המאמר והתגובות מסתבר שיואב יצחק והצנחן ההוא ידעו או ניחשו מתוך היקש הגיוני ו"ראש-על הכתפיים" מה שה"קברניטים" וה"מחליטנים" לא ידעו או בדקו ! זה מגדיל עוד יותר את אשמתם ואת אחריותם לתוצאות המרות ! פרטים רבים כבר התגלו בינתיים ב-4 ספרים שפורסמו על המלחמה, בסיכומי-תחקירים, ובדו"חות ביניים שפורסמו (לא רק ע"י ועדת וינוגרד), ושעוד שנים רבות – כמו אחרי מלחמת יום-הכפורים – נגרד את פצעיהם. קראו שוב את מאמרו "מלחמה מיותרת" של יואב יצחק, ואת 3 התגובות החתומות פעמיים ע"י ה"צנחן ותיק בדימוס" ופעם אחת כנראה ע"י אותו מגיב, שכינה עצמו לאחר זמן: "מסרב להיות אב שכול").
    איך נהוג לאמר בכאב: הרי אמרנו לכם ! וכל מה שאולמרט ינסה ואולי אפילו יצליח לתקן כיום – לא ישווה לנזקים שגרם לנו ביוני 2006 (אי שחרורו מייד של גלעד שליט !) וביולי 2006 (היציאה החפוזה והנמהרת למלחמת-האיוולת בלבנון) !

  23. דני ואלה, יטבתה :

    3 התגובות למאמרו של יואב יצחק ב-nfc מיום 22.7.2006 בהן מדובר חתומות תחילה ע”י ”צנחן ותיק בדימוס”, ולאחר זמן כנראה ע”י אותו מגיב, שכינה עצמו “מסרב להיות אב שכול”, או "ותיק מלחמות, אב לחייל" או שני הכינויים – אחד לכל תגובה.

  24. נדב פרץ :

    אתה באמת חושב שצה"ל – שלא היה מוכן, מאומן ומצוייד דיו כדי לנצח את החיזבאללה – היה יוצא טוב יותר מול צבא סוריה?
    אתה חושב שמתקפה נגד סוריה הייתה גוררת פחות נפגעים?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.