חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מה אפשר ללמוד ממפלגת ÖDP?

נושאים דעות, כלכלת בית, פוליטי ב 14.07.10 6:04

מפלגה קטנה ואזוטרית בבווריה, ה-או.ד.פ, החזירה במשאל-עם איסור עישון בעסקים קטנים, בניגוד לדעת ממשלתה. ואילו בארץ רסיסי השמאל מנהלים מאבק חוץ-פרלמנטרי בשאלות קרדינאליות של החברה. זה אולי הרואי, אבל כך אובדת האפשרות להתאחד ולהשיג נצחון לחברה הישראלית כולה

מאת ק. טוכולסקי

בשבוע שעבר נערך בבווריה משאל עם. באווירה חגיגית הלכו תושבי המדינה הפדראלית הגדולה בשטחה בגרמניה והשנייה מבחינת האוכלוסייה, לקלפיות, להצביע על סוגיית העישון בבתי עסק. בניגוד לדעת הממשלה הצביע רוב מוחלט של הבוורים בעד איסור העישון בבתי עסק קטנים, שאין בהם לפחות שני חללים מופרדים שניתן לעשן רק באחד מהם. החלטה תקדימית זו עשויה להשפיע באופן משמעותי על החקיקה בכל מדינות גרמניה, בהן יש מתנגדים להיתר שהעניק בית המשפט החוקתי העליון לבתי עסק קטנים שאין בהם יותר מחלל אחד, להמשיך לאפשר בהם עישון.

את משאל העם לא השיגה המפלגה הירוקה המרכזית של גרמניה ובווריה, גם לא מפלגת האופוזיציה הנצחית של בווריה הסוציאל דמוקרטים, את הבקשה למשאל העם הגישה מפלגה קטנה ואזוטרית שיש לה כ-4,000 חברים בכל גרמניה, כמחצית מהם בבווריה, המפלגה האקולוגית דמוקרטית (ה-(ÖDP. בבווריה שבה כ-10 מיליון תושבים, המפלגה הזעירה הזו השיגה מיליון ושלוש מאות אלף חתימות על הנדרשות לעריכת משאל עם, וכך אילצה מפלגה קטנה מאוד את ממשלת בווריה לקיים אותו. צריך להבין שני דברים על המסורת הפוליטית של בווריה: הראשון, מאז הקמת המדינה החופשית של בווריה אחרי מלחמת העולם השנייה, שולטת בה ברציפות, חלק ניכר מהזמן ברוב מוחלט, מפלגת הימין-מרכז הנוצרית סוציאלית (גרסה מקומית של הנוצרים דמוקרטים). השני, למרות שבוורים בוחרים באופן קבוע באותו שלטון, הם אוהבים מאוד להצביע נגד הממשלה במשאלי עם.

אחרי שלמדנו את כל הנתונים האלו, נשאלת רק השאלה, מדוע משאל עם שנערך במדינת מחוז בגרמניה ובו מפלגה אזוטרית, שמעולם לא השיגה יותר מחצי אחוז בבחירות לפרלמנט המקומי, זכתה בניצחון של 60% על הממשלה, אמור לעניין את קוראי עבודה שחורה? לשאלה זו יכולות להיות כמה תשובות, אני בוחר להתמקד באחת מהן.

בשבוע שעבר החלו אצלנו שני קמפיינים חשובים, קמפיינים על נושאים שבמהותם נמצאים בבסיס השקפת העולם הסוציאליסטית/ס"ד, העלאת שכרם של עובדים חלשים ומיסוי גבוה של חברות לטובת הכלל, כלומר, העלאת שכר המינימום ומיסוי תמלוגי חברות הגז. מאבקים מסוג זה היו ממונפים, ברוב מדינות העולם, בידי מפלגות שמאל, למאבק אלקטוראלי עם מסר פשוט: בחרו בנו ואנחנו נדאג, בהיותנו בשלטון, גם לשכר העובדים וגם למיסוי צודק לטובת החברה כולה. בישראל ובבווריה לעומת זאת, מפלגות השמאל או המפלגה האקולוגית דמוקרטית לא חושבים כלל על השלטון. המפלגה האקולוגית דמוקרטית מנהלת מאבקים חוץ פרלמנטרים מוצלחים ויוזמת משאלי עם מוצלחים, אבל בכל פעם מחדש, במערכת הבחירות, היא אינה עוברת את אחוז החסימה. בישראל, רסיסי השמאל מעדיפים לנהל את מאבקיהם באמצעות התארגנויות חוץ פרלמנטאריות, וועדי פעולה, וועדים ציבוריים, מטות, הכל- רק לא באמצעות התארגנות פוליטית, עם מטרות פרלמנטריות.

יכול להיות שזו הדרך. יכול להיות שכמו ה-ÖDP, אפשר להגדיר מראש מטרה של מחנה מסוים לא כשלטון אלא כקבלת השלטון הקיים כגזירת שמיים. מה לעשות, מ-1949 ועד היום, אותה מפלגה שולטת בבווריה. אמנם, בבחירות האחרונות הבוחרים הענישו אותה, והורידו אותה מרוב מוחלט ל-43% בלבד. לא פלא שחסידי המפלגה האקולוגית הקטנה מעדיפים מאבקים חוץ פרלמנטרים, הבוחר הבוורי שמרן ועקשן. אבל, גם בבווריה יש מפלגה ירוקה עם למעלה מ-10% בפרלמנט ומפלגה סוציאל דמוקרטית עם כ-20% ייצוג. אבל אצלנו אפשר גם לשקול דרך אחרת.

אפשר היה לאחד את השמאל, במטה שמוגדר כמטה מאבק של כל המפלגות, התנועות והארגונים של השמאל, מטה שיביא לאיחוד כוחות, לטובת מאבקי שמאל מהותיים: בעד תמלוגים של 80% מחברות הגז ולמען העלאת שכר המינימום. אבל העובדה שבמקום זאת המאבקים מנוהלים באופן שנועד לקהל הרחב, מימין ומשמאל, באופן לא פוליטי, או באמצעות ה"מחנה החברתי" הווירטואלי והלא מחייב, כפי שעולה מאמירות שנשמעו בימים האחרונים, מצביעה על כך שהשמאל מפספס שוב הזדמנות למאבק על הנהגה ושלטון, שיאפשרו שינויים מהותיים ועיצוב כולל של פני החברה בישראל.

כן, אפשר לבחור בדרכה של הÖDP, אפשר להשקיע אנרגיה אדירה במאבק נקודתי על חוף פלמחים, או בשיח ג'ראח, ולזכות בהישגים נקודתיים, אפשר גם לבחור להתמודד עם הפיצול במחנה, במטרה לאחדו ולהציב באמצעות מחנה מאוחד אלטרנטיבה שלטונית. אז יהיה הרבה יותר קל להעלות את גובה התמלוגים שישלמו חברות הגז או את שכר המינימום בהחלטת ממשלה, בתמיכת רוב בכנסת ושליטה במשרד האוצר. זה אולי פחות הרואי, מלגייס באמצעות כמה מאות פעילים מסורים 1.3 מיליון חתימות למשאל עם, ואז לנצח באמצעותו את הממשלה. אבל בטווח הארוך זה יהיה הרבה יותר משמעותי אם, עמיר פרץ, מיכאל מלכיאור, אילן גילאון, מוחמד ברכה שלי יחימוביץ' ודב חנין, יתכנסו יחדיו למאבק, ויצהירו על הקמת חזית פוליטית עד לניצחון. במאבקים אלו הם ישיגו בטווח הארוך הרבה יותר מאשר באמצעות המטות והוועדים הנפרדים, והם ישיגו זאת לטובת החברה הישראלית כולה.

עורך הטור: נגה תדמר

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , , , , ,

14 תגובות

  1. אלי סתוי :

    טוכולסקי ידידי
    יש במאמר הרבה חזון ויפה דיברת!
    תמשיך בכל הכח ובדיוק כך מנצחים בסוף. והמטרה להטיב עם הכלל והמדינה
    היא בהחלט מטרה קדושה.

  2. שיתוף פעולה כן, ריצה ברשימה אחת ממש לא :

    המקרה הגרמני מעניין מאוד, השאלה מה מסיקים ממנו.

    הוא מהווה לדעתי דוגמה נוספת למה ההצעה להריץ את שלי יחימוביץ' אילן גילאון ומוחמד ברכה באותה רשימה לכנסת היא הצעה גרועה.

    אם אני מבין נכון, הסיבה לכך שנגזר על השמאל/מרכז בבוואריה להישאר מיעוט היא סיבה של דמוגרפיה ותרבות, בדיוק כמו שיש מדינות בארה"ב שלעולם לא יבחרו במועמד דמוקרטי לנשיאות.

    מדוע אם כן אין ניסיון של כל המפלגות שאינן מפלגת השלטון בבוואריה להתאחד לרשימה אחת? פשוט מאוד, משום ההבנה שהשלם יהיה קטן (או לכל היותר לא גדול) מסכום חלקיו.

    חלק מבוחרי המפלגה הס"ד לא ירצו להצביע לאיחוד עם ירוקים, בוודאי לא עם ירוקים רדיקליים, ואולי גם לא עם אדומים רדיקליים.

    הנמשל פשוט: אם יחימוביץ' וברכה באותה רשימה, רוב בוחרי העבודה בורחים ממנה ימינה לקדימה או לסיעת ברק ורוב בוחרי חד"ש בורחים לבל"ד.

    למה? דמוגרפיה ותרבות. היהודים לא רוצים להצביע למפלגה שחציה ערבים, הערבים לא רוצים להצביע למפלגה שחציה ציונים, ושעוד עלולה לקחת את תיק הביטחון ולנהל משם את עופרת יצוקה ב' או מלחמת לבנון ג'. מצביעים מסורתיים שפרץ לקח מהליכוד ושס ב-2006 יירתעו מחיבור עם מרצ החילונית המובהקת.

    המסקנה: אין "ציבור ישראלי" אחד אלא כמה ציבורים, בדיוק כמו שבבוואריה יש קהל יעד שהס"ד/סוציאליסטים מכוונים אליו וקהל יעד שהאקולוגים מכוונים אליו.

    זו לא סתם תיאוריית כורסא שחיבור רשימות הוא מתכון לכישלון – יש לכך עדות אמפירית. מבחינה היסטורית ברוב איחודי הרשימות שהיו בישראל, בימין או בשמאל, התוצאה שהשיגה הרשימה המאוחדת לאחר האיחוד היתה קטנה מסכום המנדטים של כל רשימה בנפרד.

    איתי

  3. ק. טוכולסקי :

    איתי
    הסיבה שבבאווריה השלטון לא משתנה לא קשורה רק במה שציינתה זה אולי היה נכון בעשור הראשון לשטון הנוצרים סוציאליים, מאז ועד היום באווריה נותרה המדינה העשירה בגרמניה ובה רמת החיים הגבוה ביותר, הנוצרים סוציאליים גם יותר ס"ד ממפלגת העבודה הישראלית כמו עמיתיהם בימין הגרמני. בשנים האחרונות מעמדם מתערער אבל באווריה עדיין עשירה מאוד. נכון היא גם קתולית מאוד אבל גם הפפלץ קתולי מאוד ונשלט בידי השמאל או נורדריין-וסטפליה. לא תמיד הנושא התרבותי הוא העיקר.
    אני חושב בניגוד אליך בנקודה של מפלגה, אני בטוח שאפשר וצריך לשבור את הנרטיב הלאומני השולט בשיח הישראלי כי המצב החברתי כלכלי הולך ונהיה קשה. קמפיין כמו שכר המינימום ותמלוגי הגז עשוי לעשות את זה.
    בכל מקרה תסכים איתי שהפירוד היום בשאל אינו הגיוני, לא חייבים מפגה אחת, אבל גם לא יתכן שיהיו בשמאל 4-5 מפלגות ועוד גופים קטנים יותר. צריך להתכנס ללאיותר משתי מפלגות, סוציאליסטית סביב חד"ש עם חלק ממרצ וגורמים סוציאליסטים קטנים כמו מאבק סוציאליסטי ודעם-מען, ומפלגה ס"ד עם השמאל של העבודה-הירוקה מימד-הימין של מרצ ושאר ירקות.
    האיחוד של מרצ ב-1992 השיג יותר משלושת מרכיביו. גם האיחוד של הציונים כללים והפרוגרסיביים ב-1959 השיג יותר ממרכיביו והאיחודים אצל החרדים האשכנזים בין פאג"י ואגו"י.
    והעיקר, הנושא של המאמר אינו מה יהיה היקף האיחוד אלא העובדה שאם המאבק לא יהפך למאבק מפלגתי אלא ישאר מאבק אזרחי, בטווח הארוך השפעתו תהיה נקודתית. לא מספיק להבטיח למדינה הכנסות, חשוב להבטיח את אופן חלוקתן וזה יעשה רק באמצעות שליטה בכנסת ובממשלה.

  4. שיתוף פעולה כן, ריצה ברשימה אחת ממש לא :

    הטענה "צריך לשבור את הנרטיב הלאומני השולט בשיח הישראלי כי המצב החברתי כלכלי הולך ונהיה קשה" היא טענה יפה בתיאוריה, ומתחברת היטב לאמירה המיוחסת ללנין – ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב.

    כבר שנים יושבים במרתפי ברית הנוער הקומוניסטי ומתכוננים בשצף קצף (פלאיירים, הפגנות, אתרי אינטרנט) לרגע שבו הפערים החברתיים יהיו כאלה גדולים שהחרדי וההומו, הרוסי והאתיופי, הקיבוצניק ובן עיירת הפיתוח, הערבי והיהודיה, יצעדו כולם ביחד בהפגנת ענק, יזרקו את דגליהם, יניפו את הדגל האדום ויעלו על הכנסת (או על התחליפים שלה כנס הרצליה וכנס קיסריה).

    אלא שזה לא קורה, להיפך. ככל שנהיה רע – נהיה יותר רע, והנטייה אל הלאומי/לאומני ואל המאבק המגזרי הצר רק מתחזקת.

    בכל העולם, ולא רק היום, יותר משהעניים נוהים אחרי רעיונות הסוציאליזם, הם נוהים אחרי פונדמנטליזם דתי ולאומנות. לכן גם אם לאגו המנופח ופיצול הרשימות יש הרבה חלק בכישלון של השמאל בישראל, זה ממש לא הכל.

    הלאומיות והדת הן תופעות קיימות והן ישפיעו על אופן ההצבעה הרבה יותר מהמצע האופרטיבי הכי טוב בעולם (החזון שלך למשל). יש להכיר בעובדה שכמעט כל היהודים בישראל לא יצביעו לרשימה שמוחמד ברכה הוא מס 1 שלה, או 2 או 3, ושכמעט כל הערבים בישראל לא יצביעו לרשימה שעמיר פרץ או שלי יחימוביץ' הוא מס' 1 שלה (או 2 או 3).

    לסוציאליסטים בישראל ובעולם יש שתי דרכים להתמודד עם זה.

    אחת – להמשיך ראש בקיר עם אותם מסרים צודקים ואותן דרכי הסברה שבהם הם נוקטים כבר עשרות שנים. זו הדרך שבה בוחרת חד"ש, ואנחנו יודעים שיש תקרת זכוכית של 4-5 מנדטים ולא יותר. למעשה, כאשר חד"ש קוראת לאיחוד כוחות בשמאל (בונים שמאל חדש) היא בעצם אומרת לפעילים ולפוליטיקאים – בואו תיכנסו מתחת למטריה שלנו לפי חוקי המשחק שלנו, ואז הפלא ופלא הכל קורס ("אפשר אחרת" לדוגמה).

    השנייה – להכיר במגבלות של התרבות הדת והלאום (כפי שעושים בחוכמה השמאלנים יחסית בבוואריה) וליצור את המערך המפלגתי האופטימלי, תוך בידול מכוון וחלוקת עבודה בין המפלגות, שכל אחת מהן פונה לקהלים אחרים וביחד יגיעו למקסימום מנדטים.

    אכן אין סיבה ל-5 או 10 מפלגות שמאל אבל גם אין עתיד לחיבור של יחימוביץ'/פרץ-ברכה (מספיק להזכיר שהפעילים של ברכה כינו את פרץ "רוצח" בהפגנות בזמן מלחמת לבנון 2).

    מהו מספר סביר? לדעתי 3.

    1. מפלגת שלטון שאינה סוציאל-דמוקרטית, אך יש בה מיעוט משפיע של ארגוני עובדים (בדומה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב). למפלגה הזו קראו פעם העבודה והיום קוראים לה קדימה.

    2. מפלגה ציונית סוציאל-דמוקרטית שיושבת בקואליציה רק עם קדימה ולעולם לא עם הליכוד. קהל היעד שלה הוא מצביעים של שס, ליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי והעבודה, ולכן הקו המדיני שלה חייב להיות במובהק ימינה ממרצ, בוודאי לא ממוצע של מרצ וחד"ש.
    זה יכול להיות הבית של פרץ, יחימוביץ', מלכיאור, גילאון, בן ימיני, אולי אפילו זבולון אורלב ואורי אורבך, אבל ממש לא ברכה וחנין. אם ההרכב הזה הוא בלתי ישים, גם השתלטות של פרץ-יחימוביץ'-ברוורמן-עיני על העבודה דומה יותר לרשימת החלומות הזו מאשר מפ' העבודה תחת ברק.

    3. מפלגת שמאל סוציאליסטי לא ציונית על בסיס חד"ש.

    אם תסלח לי על המשל הצבאי – רשימה מס' 1 היא האוגדה, רשימה מס' 2 היא החטיבה הקדמית שלה, ורשימה מס' 3 היא הסיירת החטיבתית הקטנה והנועזת.

    מבין 3 הרשימות הללו דווקא המצב של השמאל הסוציאליסטי הוא הכי טוב, משום שקיימת מפלגה כזו, והעובדה שדעמ איננה חלק מהרשימה היא מצערת אך לא נזק גדול. מי שרוצה לעזור ליצירת שמאל סוציאליסטי משפיע יותר צריך להתפקד לחד"ש ולנסות לרענן אותה – יותר דמוקרטיזציה, יותר פעילות סניפים, יותר נשים, יותר יהודים.

    לעומת זאת, ברשימות 1+2 המרחק מן היעד גדול בהרבה.

    יש המון בעלי השקפות שמאליות יחסית (מדיני ו/או כלכלי) המצביעים לקדימה, אך הם לא מתפקדים לקדימה ולא משפיעים על הרכב רשימתה. חבל. זו זירת מאבק חשובה לא פחות מבניית מפלגה רדיקלית (הפייגלינים בליכוד מחזיקים את ביבי בביצים הרבה יותר מכצ'לה וחבריו).

    ועל היעדרה של רשימה 2 כבר דיברנו מספיק.

  5. ק. טוכולסקי :

    אם אנשי חד"ש היו יוצאים לרחוב הם היו זוכים בהשגים, השמאל מפגין בשיח גראח ובמרכז תל אביב, כשהשמאל יגיע לעיירות הפיתוח ושכונות העוני הוא יוכל לזכות שם בהשגים. לא צריך לשבת במרתף ולחכות שיהיה יותר רע, צריך לפעול מחוץ לבועה.
    יותר מדי דברים שהתרחשו בזכות עבודה קשה מתקבלים כאן כגזירת שמים. בגין לא זכה בקולות השכונות בזכות מעמדו או מוצאו אלא בזכות שנים של עבודה קשה. את המדינה הזו לא הקימו אנשי תנועת העבודה בהבל פה אלא לאחר שנים של עבודה קשה.
    להגיש האפיופי והחרדי והערבי והרוסי וה וה לא ילכו יחדיו כי ככה זה זה מאוד דטרמניסטי.
    זה באמת לא יקרה אם נקבל את המציאות כגזירת גורל. אבל אם נפעל לשינוי המציאות היא תשתנה. זה מצריך עבודה קשה. לכן אמרתי את הפוסטרים היפים של לא נשכח ולא נסלח על שכר מינימום לא צריך בפייסבוק צריך לחלק באזורי תעשייה, מרכזי ערים, שווקים, תחנות אוטובוס, את העצומות על תמלוגי הגז לא צריך באתר עצומה צריך בכיכר העיר, צריך לנתץ את הבועה הנוחה שלנו, את הגטו השמאלני ברשת וללכת אל העם.

    שתי מפלגות, שלוש כמה שתרצה, אבל בלי עבודה קשה לא יהיה כלום ואם עבודה קשה אפשר להשיג הכל.

  6. שיתוף פעולה כן, ריצה ברשימה אחת ממש לא :

    הדבר האחרון שאפשר להגיד על מצביעי חד"ש היהודים (בניגוד למשל למצביעי קדימה-העבודה בעלי השקפות שמאליות) זה שהם לא יוצאים לשטח, ולא רק לשטח שמתחת לבית שלהם בשדרות רוטשילד בת"א.

    למה הם לא מקיימים פעילות שטח בעניין שכר המינימום בשדרות מוכת הקסאם, בשכונת גאולה החרדית, או בשכונת נווה יעקב (מעבר לקו הירוק, המון רוסים אתיופים וקווקזים)? אולי כי המכות שהם יחטפו שם מהתושבים בגלל העמדות שלהם בנושאים מדיניים-לאומיים ובנושאי דת יהיו קשות וכואבות מאלו שהם חוטפים משוטרי מג"ב בשיח' ג'ראח.

    מי שמאמין ביכולת של שמאל סוציאליסטי יהודי-ערבי לשבור את תקרת הזכוכית צריך פשוט להתפקד לחד"ש ולפעול בתוכה, במקום לקרוא קריאות לאיחוד שלא יקרה לעולם כי אין לו ביקוש בציבור (מלבד אותו הקומץ הזעיר אך מאוד אקטיבי שנמצא בתפר בין חד"ש למרצ).

    המאמין בדרך היציאה אל השטח שאתה מדבר עליה (בצדק – אין לזה תחליף) יכול למשל להתייצב מחר בחד"ש ולקחת על עצמו הקמת סניף בשכונה ענייה ו/או דתית בעיר שלו, או לכל הפחות מבצע לחלוקת פלאיירים בשכונות אלה. יש פה גם פעילות שטח וגם פעילות במסגרת מפלגתית שכפי שציינת היא עדיפה על פעילות כאילו "לא פוליטית", והכי חשוב – אפשר לעשות את זה מחר ולא לחכות עד בוש שיחימוביץ' פרץ וברכה (או אפילו רק שני הראשונים) ישלבו ידיים.

  7. ק. טוכולסקי :

    המרחב שבין שדרות מוכת הקסאמים לנווה יעקב לתלפיות, התחנה המרכזית ורחוב אגריפס או הקטמונים רב. גם יש חשיבות לנושא, אף אחד בשום מקום לא גייס את ההמון המוסת והמדוכא באמצעות התקפה אידיאולוגית מזוקקת בדורכת לו על הפצעים אבל באמצעות תעמולה מתאימה אפשר לגייס כל מי שנפגע משלטון ההון.

    תאמין לי חילקתי חומרים בהרבה מקומות חלקם הגדול קשים מאוד, ולמרות שאני לא ממש "ג'ון ביריון" אני כבר לא זוכר את הפעןם האחרונה שזה הסתיים בתגרה (איפשהו לפני הצבא 1994 אני חושב).

    אני אמרתי ולא רק בדיון הזה שאני מוכן לשטח, אני מוכן להדפיס ולחלק, חומרים שאיתם אפשר לגייס שטח כמו שכר מינימום ותמלוגי גז,
    אם חדש תצא לקמפיין כזה אני אהיה שם כמו שהייתי (מספר פעמים קטן) בשיח גראח או עם כוח לעובדים בהפגנות או בהפגנות נגד גזענות בפסגת זאב.

    אני שמח שאתה אומר לי לאן ללכת, תודה, אני אשקול את הצעתך ברצינות. אתה יכול לתת לי את הקרדיט על כך שעוד לא התפקדתי לשום מפלגה מסיבות טובות.

    אני חושב שאני קצת יותר אופטימי ממך, מאמין קצת יותר בעם היושב בציון וביכולתו להתעלות מעל גזענות ונבערות. לשבור מסגרות ולפתח את עצמו.

    אין גזירות גורל, לא קדימה ולא הליכוד אפילו לא ישראל ביתנו. יש מעש וחוסר מעש, הכרה במציאות המשתנה והתמודדות מול חוסר יכולת או רצון להתמודד. אני מאמין שאפשר גם לכוון לשלטון ולאחד את השמאל, מתגובתך הראשונה עולה כי אתה מאמין במקרה הטוב, במפלגה שותפה קואליציונית זוטרה למפלגת השלטון שתהיה ס"ד. אני לא מבין למה אתה כל כך פסימי.

  8. שיתוף פעולה כן, ריצה ברשימה אחת ממש לא :

    לא פסימי, קצת יותר ריאלי, ועדיין די הזוי מנקודת המבט של רוב האנשים.

    אחד הדברים שמבדילים בין סוציאליסט לסוציאל-דמוקרט, לפי הבנתי, הוא שהסוציאל-דמוקרט שואף להגיע אל המטרה בצעדים הדרגתיים, ומפרק את האתגר העצום לפיסות קטנות.

    לכן, בהינתן הכוח הפוליטי העלוב של השמאל בארץ, הסוציאל-דמוקרט מנסה להעלות את המס על הגז/פוספטים, והסוציאליסט ממשיך לצעוק (בעיקר לעצמו ולחברים שלו) שצריך להלאים את חברות הגז והפוספטים. הסיבה שהפוליטיקאי הסוציאל-דמוקרט (מלכיאור פרץ או יחימוביץ' לא משנה) לא מנהל היום קמפיין להלאמה אינה כי הוא פסימי אלא כי הוא ריאלי.

    מנקודת מבטו של הסוציאליסט זה כמובן איום ונורא כי "במקום לייבש את הביצה מתעסקים עם היתושים" (דני גוטווין, לי נדמה שזו ביקורת מרומזת על שלי יחימוביץ').

    נכון, מפלגה ציונית ס"ד של 10-12 מנדטים שנמצאת משמאל לקדימה ומימין לחד"ש (כמו מרצ בימי רבין) זה חלום הרבה יותר צנוע ממפלגה סוציאליסטית-ס"ד יהודית ערבית של 61 מנדטים או לכל הפחות ראשות הממשלה.

    האם זה נקרא פסימי? לא.

    ראשית כי ביחס למצב שיש היום זה יהיה הישג אדיר (ולא משנה אם למפלגה הזו יקראו מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ'/פרץ, מרצ בראשות גילאון, או שזו תהיה מפלגה חדשה),

    שנית, ברגע שנעמוד בע"ה על המדרגה הזו, יהיה אפשר לתכנן הלאה, למטרה הבאה, כי על הרים גבוהים ותלולים אפשר לטפס רק בצעדים קטנים.

    תפקידה של הסיירת המובחרת (חד"ש, הטור של טוכולסקי) הוא לסמן את הפסגה שאליה שואפים.

  9. ק. טוכולסקי :

    קודם כל אני סוציאליסט ואני מסתכל מסביב לחברים מחד"ש וגם אם הם קצת רוטנים הם תומכים בצעד של מלכיאור ושות' של התמלוגים כי זה ריאלי. ס"ד זה נגזרת של סוציאליסט, יש גם בס"ד הרבה גוונים. אני מאמין שכולם יכולים לעבוד יחד במפלגה אחת אתה לא, זכותי וזכותך. אני לא רואה ניגוד משמעותי בין סוציאליסט וציוני, ציונות סוציאליסטית היה מותג שלטון פה פעם.

    מה שכן אני לא מאמין בקדימה, קדימה היא אויב, יש בה גם היום אנשים טובים ויש לה מצביעים טובים אבל יש בה בעיקר דרעק והגיע הזמן להפסיק להתפשר. אם עמיר פרץ ויחימוביץ יכבשו את העבודה צריך לטהר את המפלגה מכל הפואד, שמחונים, הרצוגים, למיניהם אחרת לא נשיג כלום בדיוק כמו בקדנציה הקצרה של פרץ. אם מרצ תמשיך להסתובב בחלל כאילו כלום לא קרה היא תעלם ואם חד"ש לא תגלה יותר פרגמטיות ומודעות לכך שיש עוד דרכים לגייס אנשים חוץ מטהרנות היא לא תשפיע.

    בחלוקה בין ס"ד לסוציאליסטי יש הרבה מן המלאכותי, במיוחד בהעדר ההתייחסות למושג קומוניסטמכניגוד של הס"ד בתוך המחנה הסוציאליסטי.

  10. דקל עוזר :

    איתי אתה פשוט מבריק.
    חבל שאתה לא נכנס לתחום הפוליטי.

  11. ק. טוכולסקי :

    הערה 10 נכונה מאוד.

  12. דקל, תודה אבל לא :

    אבא שלי לימד אותי כשהייתי ילד שיש בעולם משתפים, משתתפים וצופים. הילדה שלי היא מובילה. אני מאז ומתמיד הייתי צופה, כמו אבא.

    לכן המקסימום שאני יכול להיות הוא פרשן פוליטי (ומזה לא חסר בארץ), אך לא מוביל.

    כדי להתקדם בפוליטיקה צריך בין השאר איזו מנה מינימלית של תאווה לכוח והישג, מין יצר פנימי כזה בוער בבטן שברק ניחן בהרבה מדי ממנו ומלכיאור במעט מדי.

    כמו כן נדרשת יכולת טובה לרקום בריתות גם עם יריבים מרים, להיות אמפאתי (או להיראות כזה), לזייף חיוך להיות נחמד, לסתום את הפה כשלא מתאים לדבר, ולהיכנס למינימום מריבות. זה תחום שהמצטיינים בו הם בוז'י הרצוג, דליה איציק (שניהם מנצחי פריימריס) ואריק שרון בזקנתו, ודוגמאות לכשלונות הם בני בגין ועמי אילון.

    אילו הייתי ניחן בתכונות אישיות אלו, הן הקריירה שלי והן הסטטוס שלי ב"פוליטיקה של המשפחה" (אישה, ילדים, הורים) היה שונה לחלוטין.

    ואז אולי כלל לא הייתי פה.

  13. דקל עוזר :

    איתי אני חושב שהערכתך את העולם הפוליטי מושפעת (בעיקר) מהתרשמות של צופה, ויש לך ליקויי באופן שבו אתה מעריך את עצמך.
    תטפל בעניין השני עם עצמך. בעניין הראשון פשוט תתחיל להתנסות ותראה כמה אתה מתאים (ותאמין לי שאני בעל טביעת עין חדה ולא סתם אני אומר לך את זה).

  14. דקל, תודה אבל לא :

    א. עבודה שחורה היא סוג של התנסות, שמחזקת את עמדתי.

    ב. גם הערכה עצמית גבוהה זה משהו שנדרש מפוליטיקאי, לא?

    ג. בטיפול

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.