חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – מטות-מסעי

נושאים פוליטי, פרשת השבוע ב 11.07.10 6:03

פרשת השבוע  מביאה את א. בן-אבי להרהר בהשלכות של שנאת-חינם ובפרימת הקשרים בין החלקים השונים בעם

הערב בירושלים השתתפתי בהפגנה מול ביתו של ניר ברקת, כנגד כוונתו להרוס בתים ועתיד של משפחות החיות בסילוואן בעבור גן ארכיאולוגי לזכר העבר הקבור שם. התושבים בשכונת בית-הכרם אינם מורגלים בהפגנות שמאל, כשם שמפגיני סולידריות-שייח ג'ראח אינם מורגלים בהפגנות בשכונות מגורים במערב העיר. אחת התוצאות לסיטואציה החריגה הופיעה שלוש קומות מעלינו, במרפסת מול בית ראש העיר, בה שלוש נערות אולפנא בחופשה מיהרו לאלתר ולהציב מעל ראשינו שלט לבן כתוב בטוש שחור: "השמאל קורע את העם". דווקא שמתי לב לקרעים שהשמאל קורע בהפגנה, בתוך עצמו: כשבסיבוב המי-יודע-כמה בין פעילי שייח ג'ראח/חד"ש לבין פעילי שלום-עכשיו, אלה לא הסכימו להכניס את השלטים/דגלים/סיסמאות של אלו, אלו עזבו את ההפגנה (שהיתה למען מטרה משותפת ומוסכמת) בבושת-פנים, ואלה חגגו את טהרתם בעוד שכל מחנה השלום, וכל עם ישראל, מפסידים. גם בימים כתיקונם, ובמיוחד בין-המצרים, אני משתדל להיזהר בשנאת-חינם; על-כן ראוי להרהר קצת ב"קרעים" שאנו קורעים בתוכנו.

עם תום מסע הנדודים של עם ישראל במדבר (בפרשת "מַּטּוֹת") החלה להיפרם גם אחדות עם ישראל. השלב הראשון של ההפרדות היה וולונטרי, כאשר שבטי גד וראובן (ומיד אח"כ גם חצי המנשה) החליטו שמספיק, די להם באדמות שמחוץ לגבולות ארץ ישראל, בעבר-הירדן המזרחי, ואין להם עניין להכנס לארץ ישראל עצמה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן… אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן"  (במדבר לב ב..ה). בשלב זה הראשון, ועדיין תחת מנהיגותו של משה, ברור היה שהאינטרס של עם ישראל הוא בשיתוף פעולה הדדי, וברור שמי שמנסה לצאת מכלל ישראל, הוא חוטא ורשע. זו הגישה המוכרת גם מההגדה של פסח: "רָשָֹע מָה הוּא אוֹמֵר?… וּלְפִי שֶֹהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר". בהתאם, הגיב משה בביקורת חריפה על נסיון הפרישה והבריחה מאחריות הדדית: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב ו). ראובן וגד אמנם לא ויתרו על העדפתם להשתקע בעבר-הירדן, אך מיד הכירו בצורך באחדות, והגיעו לסיכום עם משה: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" (לא-לב). כלומר, בני ראובן וגד ישתתפו בכל מלחמות ישראל, אף יתנדבו להוביל כחלוצים; ובתמורה להשתתפותם בקולקטיב, יזכו לקיים בתוכו גם את בחירתם הפרטיקולרית. זו דוגמא חיובית להסדר המאפשר זכויות וחופש בחירה, תחת גג בסיסי של שותפות הדדית וקיום חובות משותפות; זו עוד נקודת זכות למנהיגותו של משה, שאפשר הסדר שכזה; הסדר שיש בו הדדית הרבה כבוד והרבה אהבה.

בשלב השני, בימות השופטים, גם ההסדר הזה נפרם. בפרק ד', המתאר את מלחמתה של דבורה הנביאה בכנענים, היא שלחה את ברק בן-אבינעם לגייס לקרב את שבטי נפתלי וזבולון. הם אמנם התגייסו וניצחו, ועימם גם שבט יששכר ואחרים; אבל היו גם שבטים שלא הצטרפו. בשירת הנצחון שלה, דבורה לא רק היללה את המנצחים ("זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" שופטים ה יח), אלא גם חזרה על הביקורת של משה כנגד ההתבדלות, ובראשונה כנגד חוסר-ההשתתפות של מי שהבטיחו להיות "חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'": "לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת; אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן" (שופטים ה טז-יז). אולם דבורה לא היתה משה; ובהפרדות הזו גם לה יש אשמה. הנחייתה לברק היתה מלכתחילה "וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן" (ד ו), והוא מילא אותה " וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי" (ד י); כלומר הם לא ניסו כלל לזמן את השבטים הנוספים. זהו מאפיין של שלב הפרימה השני בעם ישראל – השלב בו נוח לשבטים שלא להזעק למטרה משותפת, אבל גם החברה כבר לא רואה את עצמה כמשותפת, ומוותרת מראש על קירוב והזמנה לתוכה. בשלב זה אין פלא שהכבוד התחלף בשירי קנטרנות ולעג, ושבין חלקי העם אין עוד אהבה.

התדרדרות שלישית מופיעה בהמשך ספר שופטים, בתיאורו של יפתח הגלעדי השב משדה הקרב: "וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי-עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ" (שופטים יב א). בתחילה נראה אולי שהמצב טוב מבסיפור דבורה, ושאמנם יפתח לא זימן, אך לפחות שבט אפרים רצה להתנדב; אך המשך התלונה של אפרים, תגובתם לאי-ההזמנה, מבהירה את ההיפך: "בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ" (יב א). אי-ההזמנה היתה אך תירוץ לביטוי השנאה שהיתה שם כבר קודם, שנאה שאינה תלויה במאורע הספציפי, שנאת-חינם. גרוע מכך, זו שנאת-חינם הדדית, וגם יפתח ניצל את ההזדמנות לממש את שנאתו, במלחמת-אחים: "וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת-אֶפְרָיִם; וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת-אֶפְרַיִם…  " (ד). כשם שאהבת-חינם חזקה מאהבה התלויה-בדבר, כך גם שנאת-חינם; ואין שנאה עזה יותר משנאת-חינם בין אחים. לצורך מיצוי שנאתו, יפתח הקים מחסומים בין גלעד לאפרים, והציב בהם חיילים, שתפקידם לעכב כל עובר לתשאול, לברר מאיזה "צד" הוא – ולהרוג את מי שב"צד" הלא-נכון: "וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם; וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם 'אֶעֱבֹרָה' וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי-גִלְעָד 'הַאֶפְרָתִי אַתָּה' וַיֹּאמֶר 'לֹא'.  וַיֹּאמְרוּ לוֹ 'אֱמָר-נָא שִׁבֹּלֶת' וַיֹּאמֶר 'סִבֹּלֶת' וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף" (ה-ו). ארבעים ושנים אלף הרוגים – יותר מכל הנופלים מישראל בעת החדשה במלחמות ובטרור; כולם קרבנות פנימיים, קרבנות של שנאת-חינם.

לפני כחודש ביקרתי עם ידידה אמריקאית חברים משותפים, פלסטינים מאוניברסיטת בית-לחם. כיוון שלפלסטינים אסור להכנס לישראל ולישראלים אסור להכנס לשטחי הרש"פ (A), נפגשנו בשטח "נייטרלי" המותר לכולנו (שטח B), ליד מת"ק בית-לחם. בדרך חזרה, בקו אוטובוס מזרח-ירושלמי, נעצרנו במחסום. החייל בדק את כל הגברים הפלסטינים, כנוהל; ולבסוף הגיע אלי. את השאלות "מה עשית/עם מי נפגשת/נתנו לך להעביר משהו" צפיתי והבנתי; אבל לא את מה שבא אחריהן: "עשית צבא?" – "כן". "עושה מילואים?" – "כמובן". "ת'קשר אליהם, תגיד שלא יקראו לך יותר. לא רוצים אנשים כמוך". כשעליתי לאוטובוס, הוא ירק.

מלחמת יפתח באפרים היתה מלחמת האחים הראשונה בעם ישראל; אחריה היו רדיפת והשמדת שבט בנימין, מלחמות בית שאול בבית דוד, מרידות והפיכות, מלחמות יהודה בישראל ועוד (וכל אלו רק בתקופת בית ראשון; כידוע בית שני חרב רק על שנאת-חינם). המאפיין החשוב של הקרע בעם שהוביל אליה, הקרע של השלב השלישי, הוא שכבר לא מדובר (כבשלב הראשון) בהתבדלות מרצון של קבוצה מסוימת, לגיטימית או לא לגיטימית; אפילו לא מדובר ב"עונש" כלשהו לרשע ש"הוציא את עצמו מן הכלל". כאן מי ש"מעניש" דווקא הוא שהוציא את חברו מן הכלל, דחה אותו מהחברה על-מנת לספק לעצמו תירוץ להלחם כנגדו, וממילא לא ניסה, כמשה בשעתו, למצוא פתרון של הכלה, שיתוף ופיוס.

למרבה הצער, בימים אלו דומה שאנו נמצאים שוב בשלב השלישי. כבר מזמן עברנו את השלב בו הבעיה היא רק מי שבוחר לא להשתתף, ואנו מנסים, באהבה, לשלבו עימנו; עברנו גם את שלב האדישות, הציניות, והויתור על הניסיון לקרב רחוקים. היום החברה שלנו כבר עמוק בשלב ההוקעה והדחייה: השלב בו אנחנו הרשעים, השלב בו אנחנו, בשנאת-החינם שלנו, בוחרים להוציא אנשים מן הכלל. זה איננו מאפיין בלעדי של "הימין" או של "השמאל"; הוא מאפיין חברי-כנסת ימנים שמובילים קמפיינים נגד מי שלדעתם לא מספיק "נאמן", כשם שהוא מאפיין שמאלנים שמגרשים זה את זה מהפגנות ופעילויות משותפות (על מזרח ירושלים או על האחד במאי) בגלל חילוקי-דעות פוליטיים, וכשם שהוא מאפיין סתם חייל-מחסומים שפוסל ויורק על חבר-לנשק בגלל הבדלי השקפה.

את טיפת האופטימיות שלי מצאתי דווקא באותן בנות-אולפנא במרפסת בקומה השלישית, עימן אינני מסכים על שום דבר – כי הן עוד לא ויתרו. בצאתן למרפסת עם שלט מאולתר שכוון רק אלינו, הן בעצם הראו שהן מוכנות עוד לנסות לדבר אלינו, לנסות לקרב אותנו, לנסות לא להפרם זה-מזה. אני לא חושב שהן ניסו להקשיב לנו או להבין את עמדתנו, אבל הן לפחות בחרו להשמיע לנו, במקום להפריד ולהיפרד. אז גם אני, סובבתי את השלט שלי לכיוונן. ואידך זיל גמור.

"וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל-רֹב שָׁלוֹם" תהלים לז יא

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , ,

2 תגובות

  1. לקסי :

    "הפרד ומשול", היא סיסמתם של תקיפים לביסוס מעמדם.
    הרומאים נחשבים כמי שטבעו את מטבע הלשון הזו.
    אשת הברזל מבריטניה חידשה אותה לביסוס מעמדם של יקיריה תקיפי ההון.

    היפרד והיכשל היא פרקטיקה שמאלית ידועה במאה הקודמת (מלחמת האזרחים בספרד, דוגמה לדראון)…

  2. לא רק השמאל - גם הימין :

    http://tomerpersico.com/2010/07/12/purificationism/

    ובעצם יש דווקא הרבה היגיון בקיומן של כמה מפלגות ימין מדיני (בשיטת הבחירות הקיימת) מהליכוד הפרגמטי, דרך ישראל ביתנו, הבית היהודי ועד האיחוד הלאומי. בעומק ליבם יודעים מצביעי האיחוד הלאומי שביבי "הבוגד" עושה עבודה לא רעה, ואילו תפקידם הוא למשוך אותו ימינה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.