הזדקנות האוכלוסיה – רציונאליזציות מסוכנות
בעולם, מתריעים מפני הסכנה הצפויה לפנסיה מהזדקנות האוכלוסייה. האידיאל של בעלי ההון נשאר כתמיד, לנצל את העובדים עד תום. אך היום הישגי הטכנולוגיה והמדע, מייתרים את הצורך בעבודה רבה. אפשרי וצודק להקטינה בכל העולם, למען איכות חיים טובה לכל
מאת: ק. טוכולסקי
בכל עיתון כלכלי בישראל וגם בחלק לא קטן מהעיתונים הכלכלים בעולם, לפחות באלו השייכים לבעלי הון או משרתים אותם בהתנדבות, אפשר לחזור ולקרוא את החשש מפני הזדקנות האוכלוסייה. קשה לומר שחסרות בהיסטוריה האנושית תקופות של קיטון באוכלוסייה, או תקופות של זינוקים באריכות החיים, אבל כנהוג בעיתונות הגלובלית פאניקה שווה מכירות. ביטויים כמו "השלכות הרות גורל", או "סכנה לעתיד", או "איום על חוסנן הכלכלי של מדינות" נזרקים לחלל האוויר, באופן שמעורר חשש כי לא רחוק היום וביטויים אלו יאבדו, בשל השימוש ההולך וגובר בהם, את השפעתם על המוח האנושי.
הרציונל של כותבי המאמרים ברור. האוכלוסייה קטנה, ומערכת הפנסיה הבנויה על מימון של עובדים שמסבסד את היוצאים לפנסיה, לא תעמוד בנטל התשלומים, ותקרוס. רציונליזציית ההמשך: יש שני פתרונות – או העלאת גיל הפנסיה כדי שאנשים לא ינצלו את חסכונות חייהם במשך שנים ארוכות, או הגדלת הילודה כדי להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה, באמצעות הרחבת בסיס הפירמידה.
לפני שאנחנו עוברים לפתרונות האפשריים האחרים, ההגיוניים יותר אבל הטובים פחות לבעלי ההון , פתרונות שבשל כך, לא תקראו עליהם בעיתונות הפרטית, הערה על הפתרונות המוצעים. בעולם מאוכלס דיו, שיש בו פחות ופחות עבודה, אין פתרונות טובים יותר מאשר עידוד פיצוץ האוכלוסין והארכת משך העבודה? צריך להיות מאוד ממוקדים בשאלת הפנסיה, ולהתעלם ממכלול הבעיות של העולם כיום, כדי להציע פתרונות שכאלו. שכן התהליך הוא שיש פחות עבודות, יותר ויותר טכנולוגיה מחליפת עבודה ועלייה יציבה בתוחלת החיים. כאשר שבוע עבודה של ארבעים שעות עוד נתפס בחלק מן העולם כמותרות, נעשה די ברור שבעולם כולו רובנו עובדים יותר מדי, שעות רבות מדי, יותר מדי ימים ויותר מדי שנים, במקום לחלוק את מקומות העבודה המתמעטים והולכים, עם יותר ויותר אנשים, בעולם שאוכלוסייתו הולכת וגדלה.
בקיצור, לא צריך יותר מדי, קצת שכל ישר וקצת ידע כללי על מה שקורה בעולם יספיקו כדי להבין שהדרישות הרציונאליות לכאורה של כוהני, סליחה, כותבי והוגי העיתונות הכלכלית לא ממש מתחברות למציאות. בעולם עם יותר אנשים ויותר טכנולוגיה, קשה לומר שטובת הכלל תקבל שירות טוב מהארכת שעות ושנות העבודה, קרי מהארכת האבטלה של צעירים, או בכלל מגידול נוסף של אוכלוסייה בעולם שגם כך מאוכלס מדי.
העלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה הן חדשות טובות לכל מי שאינו בעל הון. לבעלי ההון, העולם של אתמול, או נכון יותר שלשום, של המחצית השנייה של המאה ה-19, בו קבוצה קטנה של בורגנים עשירים נהנתה כמעט לבדה משיפורי הטכנולוגיה, המדע והרפואה – הוא האידיאל. שימשיכו העובדים לעבוד כמה שיותר שעות מדי יום ולאורך שנים ארוכות, עד שימותו לפני שהם מספיקים להוציא יותר מדי מכספי הפנסיה. כי זה האידיאל: עובדים שמתכלים במהירות עם פקיעת תאריך התפוגה שלהם. בחלקנו נפלה הזכות להיות קורבנות לכל אמצעי בשימור מצב ההון. בין אם האמצעי הוא תודעתי, מאמרי דעה כתבות וידיעות בכל עיתון כלכלי, או באיומים המוחשיים יותר של מעסיקים – או שתמשיכו לעבוד יותר ולקבל פחות, או שניקח את מקומות העבודה למקום שיש בו עובדים צייתנים יותר.
התשובה ההגיונית למצב המסוכן הקיים היום בכל הנוגע לפנסיות די פשוט. צריך לעבוד בצורה מתוכננת לקראת תקופה של אוכלוסייה מזדקנת, לפני התייצבות על אוכלוסייה קטנה יותר ולכן ברת קיימא יותר. צריך לקחת יותר ממי שיש לו, כדי לממן מערכות שיאפשרו לאוכלוסייה להזדקן בכבוד; צריך לפתח טכנולוגיות שיאפשרו לעשות יותר דברים בפחות עבודה ולהמשיך בקיצור יום העבודה, שבוע העבודה וחודש העבודה, כדי שיותר ויותר אנשים יוכלו לחלוק ביניהם פחות ופחות עבודות. זה אולי יעלה למיעוט הקטן של בעלי הון ובעלי עיתונים יותר כסף, אבל זה בהחלט ישרת את טובת הציבור. מבחינה מדעית טהורה, כבר הרבה זמן אין סיבה שנעבוד כל כך הרבה, בדיוק כפי שאין סיבה שחלקים שלמים של העולם יהיו עדיין כל כך עניים. האמצעים הטכניים והתיאוריה, בדרך לחלוקה שוויונית יותר ורמת חיים גבוהה יותר לכל, כבר קיימים. לנו נשאר לבחור, האם להמשיך לשאת בנטל מיותר במחיר של איכות ותוחלת חיים, או להפסיק לפחד מהכותרות של כהני הדת, סליחה עיתונאי החצר של שלטון ההון, ולהתחיל לדרוש מהם את מה שמגיע לנו.
אפשר לדוגמא, כמו הנורבגים, להתחיל לממן את הפנסיה של מחר באמצעות מיסוי גבוה והלאמה חלקית של מחצבי המדינה, באוויר, ביבשה וכמובן גם בים.
עורך הטור: נגה תדמר
תגיות: הזדקנות האוכלוסיה, מדיניות-כלכלית, מדיניות-רווחה, סוציאל-דמוקרטיה, פנסיה, ק.-טוכולסקי, קרנות-פנסיה
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
15 ביוני, 2010 בשעה 7:12
אני ממש לא בטוח שהאידיאל הוא שיפור איכות החיים ע"י כמה שפחות עבודה.
אני דווקא חושב שאנחנו חייבים למצוא דרכים לייצר עבודות חשובות (אולי מתאימות יותר) לזקנים שרוצים לחיות בתוך החברה את 30-40 השנים האחרונות שלהם.
הרעיון (הבזוי מבחינת ההפרטה) להכניס פנסיונרים למערכת החינוך הוא רעיון מענין, כמובן בתנאי שזו עבודה ולא התנדבות. אפשר לחשוב על פתרונות יצירתיים אחרים בהם זקנים לא חייבים לשקוע עמוק לקראת המוות שלהם כששליש חייהם עדין לפניהם.
לא נראה לי שצריך להכריח את החברה (כמו להעלות גיל פרישה בחוק) אבל בהחלט צריך למצוא דרכים לאפשר זאת להמונים שיהיו מעונינים בכך.
מה שכתבתי לא חולק על האופציה של הקטנת שבוע העבודה, יציאה לשבתונים, עידוד ללימודים וכו' שעונה לדעתי יותר על הצרכים של השוק שאין בו די עבודה לכולם.
15 ביוני, 2010 בשעה 10:43
תודה על הפוסט, באמת חשוב בימים אלו שכולם עוסקים בהיסטריית ההזדקנות בעולם המערבי…כאילו הבעיה היא לא עודף אוכלוסיה על הכדור.
סביר כי יישום של מה שאתה מציע גם יגדיל את הביקוש לעובדים בענפי תרבות הפנאי.
עכשיו נותר רק להצליח להעביר חוקים שיגבילו את צבירת ההון ולהקים מוסדות לטיפול בוורקוהלים, קונטרול פריקס וכו.
16 ביוני, 2010 בשעה 22:47
לא מסכים לכל מה שנאמר במאמר, אבל נקודה אחת צריכה להיות ברורה, צעד מרכזי בכך שהקיום שלנו יהיה בר קיימא הוא הקטנת הנוכחות וההשפעה שלנו מול המערכות האקולוגיות ומול המשאבים המתכלים והמתחדשית שיש בטבע. צד כזה יכול להעשות על ידי הקטנת צריכה ושינוי הצריכה לפי עקרונות "מעריסה לעריסה" אבל במקביל יש צורך בהקטנת האכולוסיה, רצוי על ידי פתרונות עדינים כמו הגדלת השכלה בקרב נשים. הפתרונות הפחות עדינים מוכרים לכולם – רעב, מלחמה, מגפה ועוני.
19 ביוני, 2010 בשעה 20:27
חיוץ המגמות, של הארכת תוחלת החיים מחד והתייעלות תהליכי הייצור מאידך, מוליכים אל תחזית של עולם שבו אספקת אוכל ביגוד ודיור לכל תדרוש אוכלוסיית עובדים הרבה יותר קטנה מהצע הידים העובדות. כיוצא באלה גם אספקת "מבני העל" התרבותיים.
לנגד עינינו הולך ונוצר עולם שבו פחות ופחות אנשים יהיו מועסקים, במציאות הכלכלית / חברתית הנוכחית רוב אוכלוסי העולם יהיו "מיותרים".
במציאות הכלכלית / חברתית הנוכחית שבה "פרנסה" (כלומר סיפוק הצרכים השונים לקיום נאות) היא תלוית "עבודה" (דהיינו עשיית דברים התורמים לפרנסה וקבלת תמורה ל"עבודה" הזו) ובהינתן הרבה נשים ואנשים "מיותרים" ייווצרו מתחים שהחברה האנושית בעולם לא תוכל לעמוד בהם. מהומת אל-קעידה ודומותיה תהיינה משחק ילדים לעומת הצפוי.
הפתרון הוא ניטרול עדין ומבוקר של פצצת הזמן הזו. זה ייתכן על-ידי שינוי מנגנוני התיגמול לתרומה של נשים ואנשים לחברה. מעבר מתיגמול חמרי לתיגמול אחר. זה אמנם שינוי סדרי-עולם בתודעה האנושית, אבל זה יכול לעבוד.
צריך לחשוב על עולם ועל חברה אנושית שבה רוב האנשים לא "יעבדו" ולו יום אחד במאה/מאה ועשרים שנות חייהם (זו תוחלת החיים הצפויה בעוד כמה דורות).
זו נשמעת כעת אוטופיה לא מעשית. החלופה היא שחרור לא מבוקר של כמה מתקנים גרעיניים על אוכלוסין "מיותרים" ולא מיותרים, אחר-כך יהיה לנותרים הרבה מה לעשות, הם כבר לא יהיו מיותרים.