חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – קֹרח

נושאים דעות, פרשת השבוע ב 10.06.10 6:06

דווקא סופם האלים של קֹרח ועדתו, מעורר מחשבות על מנהיגות ועל הדרך בה יש להתמודד עם מחלוקות פוליטיות

מאת: א. בן-אבי

מתישהו אפילו למשה נשבר. משה התגבר כבר על ערעורים ותלונות בכל נושא מאסטרטגיה צבאית (היתכנות כיבוש הארץ מול ההתנגדות הצפויה), עבור במדיניות רווחה וסעד (בדבר מחסור במים, במזון ובבשר) דרך הדרישה להקים שירות ציבורי (דרישת יתרו), וכלה בהתקפה אישית נגד אשתו (מפי אחותו ואחיו); אבל קריאת-התיגר של קרח ועדתו היתה שונה מכל אלה. חלק מהערעורים הקודמים התקבלו, וחלקם נדחו; אבל בכולם משה ראה את גרעין-האמת, ומצא מוטיבציה של עשיית-טוב. כדי להבהיר לנו מעבר לכל ספק שהתלונות של קרח ועדתו אינן כאלה, מובאות שתי תלונות מפיהם: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'" (במדבר טז ג) ו"אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (טז יד). אם יש דבר אחד עליו הסכימו בפרשה הקודמת כל המרגלים, חוטאים כצדיקים, הוא על טוּב הארץ (עשרת המרגלים החוטאים עצמם טבעו את המושג "זבת חלב ודבש"); והבחירה להאשים את משה, "הענו מכל אדם ", דווקא ב"התנשאות", ברור שאין בה כלל אמת, אלא רק הרבה מאד חוצפה.

במקרים קודמים משה התמודד עם הביקורת בעצמו, לטוב ולרע; אולם מול קרח ועדתו הוא לא היה מסוגל עוד. משה לא מצא בדברי קרח אף טיעון או בסיס הגיוני שאפשר להתעמת מולם, ולכן לא טרח אף להשיב לו בטיעונים; משה שמע את דבריהם, התייאש, אך פנה בתשובתו דווקא לשמים: " וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-ה' אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם" (טו). בקשתו מא-להים היתה חריגה ביותר – כדי להוכיח ולהראות את צדקתו לעיני כל,  משה התפלל לנס אלים למדי: "וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם" (ל). מבוקשו ניתן לו, כמתואר מיד: "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (לא-לג).

נראה שהנס הגדול והחריג שחיסל את קרח ועדתו הותיר רושם עצום על עם ישראל ועל תרבותנו הפוליטית מאז. הרבה פעמים אנו נתקלים בעמדות כ"כ רחוקות משלנו, ובמעשים כ"כ מנוגדים לתפיסתנו את "טובת המדינה", עד שגם אנחנו מוותרים או מתייאשים; מקווים "שרק יעלמו מכאן", או מבקשים – בלב ולעיתים במעשים – "שתבלע אותם האדמה".

על-כן כדאי לשים לב לכמה הסתייגויות, המופיעות כבר בפרשה. את ההסתייגות הראשונה מדגים בפנינו משה בעצמו. כמנהיג, כנביא, כאיש הא-להים , יכול היה משה להגיב ככל העולה על רוחו. משה היה המושל, המחוקק והשופט, והיתה לו לגיטימציה מוחלטת לכל תפקידיו; אילו ברוגזו היה דן את קרח ועדתו למוות (באשמה כמו מרד או בגידה), איש לא היה פוצה פה או מערער. הצדק היה עם משה, ועונשם  בסוף אכן היה מוות. כל מלך או שליט בעולם אז, לפני-כן ומאז, לא היה חושב פעמיים, ברוגזו המוצדק לא היה חושב אפילו פעם אחת: אך לא-כן משה. דווקא כאשר היתה לו ההצדקה האולטימטיבית להטיל עונש-מוות ולחסל את האופוזיציה, משה בחר אחרת. לא רק שהוא לא הטיל עונש-מוות, הוא לא הטיל עונש כלל. למשה היה ברור שהתגובה הגרועה ביותר לתלונה הקיקיונית של קרח כאילו הוא "מתנשא" או מנצל את מעמדו – תלונה שלא היה בה גרעין של אמת ושלא יכלה לשכנע אף אחד – היא תגובה כוחנית, או ניצול מעמדו כדי להשתיק את המתנגדים. תגובה כזו היתה אולי מחסלת את קרח, אבל בוראת את ה"קרחיזם", מצדיקה בדיעבד את טענותיו, ומדרדרת את משה מנביא לעוד דיקטטור סתמי. משה היה מספיק חכם לא ליפול בפח הזה; הוא ידע שהאמת לצידו, ושא-להים לצידו, ושהפעם אפילו עם ישראל לא יקנה את התעמולה נגדו. אדם החושש שמרד עלול להצליח, מציב סביבו שומרים, או לפחות אוזק את המורדים; משה דחה את המשלחת של קרח לבוקר המחרת, ונהג כרגיל. משה נהג כמנהיג חכם ואמיתי, שיודע שמתלונה כ"כ מופרכת, אין לו ממה לחשוש.

הסתייגות שניה מזכירה לא את הצדדים האקטיביים, קרח ומשה, אלא דווקא את הנפגעים העיקריים מהפרשה – כרגיל, אלו האזרחים החפים-מפשע שכלל לא השתתפו בה. לאחר בליעת 250 אנשיו של קרח החלה מגפה בעם: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל-דְּבַר-קֹרַח". לא מבואר למה דווקא המספר הזה, אפילו למה דווקא האנשים הספציפיים האלו, אף מודגש מפורשות שהם לא נמנו על עדת המורדים; אך ברור שבהתנגשות פוליטית המגיעה לכדי מרד ולדיכוי של מרד, יהיו תמיד גם אזרחים שייקלעו לתסבוכת, וישלמו בחייהם. מספר ההרוגים החפים מפשע גדול בהרבה ממספר האשמים; וגם זה, למרבה הצער, המצב הרגיל. המגפה נעצרה בזכות אומץ הלב של אהרן: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת-הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (יז יב-יג). אהרן לא חשש מהדבקות או מפגיעה, וגם לא התעכב לברר מי צודק מול מי אשם. הוא רץ אל עבר המגפה המתפשטת, אל תוך המחנה; למעשה מצא את עצמו בתווך בין שני המחנות. זהו תפקידו של מנהיג כאהרן, עליו נאמר בפרקי אבות "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". תיאור אהרן כאן מזכיר לנו שתפקידם של המנהיגים בזמנים סוערים הוא מעבר לשמירת מעמדם, ומעבר ל"נצחון" מול המרד – תפקידם לשמור על האזרחים ולהצילם מסכסוך שאינם אשמים בו.

ההסתייגות השלישית מתייחסת שוב למשה, ומשיבה אותנו לתחילת הסיפור. משה לא מצא ולו גרעין של יושר או כוונה טובה בביקורת מולו; והוא היה מספיק בטוח בכך, עד שהרשה לעצמו לדרוש מא-להים להפוך סדרי עולם בעבורו. נדירים המקרים במקורותינו בהם הניסים אינם יוזמתו של א-להים אלא היענותו לדרישה אנושית, המפורסם שבהם הוא עצירת השמש בגבעון, המתוארת ביהושע י יב-יד: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, לַה'… וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן… וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ". זו ההסתייגות האמורה ללוות אותנו בכל מקרה של נס-כבקשתך, בכל מקרה בו לאדם אמונה-עצמית כ"כ מוחלטת, עד שהוא מוכן לזעזע סדרי-עולם בעבורה: עלינו לזכור שאלו מקרים כ"כ חריגים, עד שאפילו משה ויהושע זוכים להם רק פעם בחיים. מי שאינו גדול כמשה וכיהושע, אל לו להסתמך על נסים; ובמשתמע, אל לו להאמין בעצמו באופן כה מוחלט, שמותר לו לזעזע סדרי-עולם. מקרה סופי בסדרה מופיע בתלמוד (בבא מציעא נט עב): בקצרה, רבי אליעזר חלק על כל שאר החכמים, היה בטוח שהאמת לצידו, ביקש סדרה של נסים שיוכיחו את צדקתו, ואף קיבל אותם; בכל זאת החכמים פסקו נגדו, ופסקו שאין משנים עוד סדרי עולם, אלא פוסקים אך ורק לפי רוב קולות ("לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה רבים להטות").

בימים טרופים אלה, מתרבים מנהיגי הציבור המשוכנעים כ"כ בצדקתם או ברוע של יריביהם, שהם מוכנים לשבור את הכללים; בין אם בהדחה של ח"כ מכהן, או בפסילת מפלגות, או בשימוש במעמדם לקידום שקרים ברורים. מכל אלה, הפחותים במאד ממשה ומיהושע, אפילו מרבי אליעזר, עלינו להסתייג באותה מידה; עלינו להבהיר ש"אין אנו משגיחין" בהם, ועלינו להזכיר להם שמחלוקות יש להכריע בצורה דמוקרטית, ומבלי לשנות ולזעזע את סדרי-המדינה.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , ,

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.