חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מכתב גלוי ופתוח לישראלים שאכפת להם, מישראלי שאכפת לו

נושאים דעות, מדיני-בטחוני ב 3.06.10 6:10

אירועי המשט לעזה, והעיסוק התקשורתי סביבו, הביאו את  עמרי די-נור להרהורים סביב הכיוון אליו הולכת המדינה. במאמר שלפניכם, עורך די-נור חשבון נפש נוקב

חברים יקרים,

אני פונה אליכם משום שאני מכיר אתכם אישית, ובטוח שתמצאו אוזן קשבת לדברי, במידה זו או אחרת. כמו כן, אני בטוח שאכפת לכם מעתיד מדינת ישראל כמו לי. לכן, אני מבקש שתקדישו מספר דקות מזמנכם לקריאת מכתב זה.

אני רוצה לשתף אתכם בתחושות קשות שמסתובבות אצלי כבר זמן מה, ובעקבות אירועי הימים האחרונים (ע"ע המשט בעזה) צצו ועלו מתחת לפני השטח, לגבי עתיד מדינתו והכיוון אליו אנו הולכים. לא מדובר בדברים חדשים, השונים באופן מהותי ממה שהתקיים לפני דור או יותר, אך בכל זאת התחושה היא שהמצב מחריף ונהיה קשה יותר ויותר להכלה ועיכול, לפחות מבחינתי.

אירועי הימים האחרונים מחייבים אותנו להסתכלות מפוקחת וביקורתית על השיח הישראלי, התחושות שהוא מעורר והצורה בה הוא משפיע ומושפע מהתקשורת הכללית, שכולנו צורכים בצורה כזו או אחרת. התחושה שלי, באופן כללי, היא שהאמת הולכת ומפנה מקום לטובת הסיסמאות. קל לקחת סיטואציה מורכבת, כמו זו סביב המשט בעזה, או המדיניות של ישראל באופן כללי, ולפשט ולפרש אותה באופן מניפולטיבי, שטחי וחד משמעי. אינני אומר כלל שמישהו מאיתנו עושה כך באופן אישי, אך זו התחושה שאני מקבל מהעיסוק של כלי התקשורת בסיטואציה, שמשפיעה על רבים וטובים באוכלוסיה.

במדינת ישראל, ובעולם המערבי הדמוקרטי ליברלי בכלל, ניצבים שני כוחות מנוגדים זה מול זה: זכויות האדם, ההומניזם הליברלי, הקוסמופוליטיות והגלובליזציה מחד, מול הלאומיות, הנאמנות למדינה והפרטיקולריות האתנית מאידך. כוחות אלו, ההפוכים לכאורה, באו שניהם לידי ביטוי בציונות והקמת המדינה. מנהיגי הציונות ניסו לעשות סינטזה ייחודית בין זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לאומיות וזהות אתנית ייחודית, לבין הרצון להקים חברת מופת ברוח ערכי השוויון והחירות הכלליים, בין הרצון להיות עם ככל העמים השב לארצו, לבין הרצון להיות אור לגויים ולשמור על שונות. בשם עקרונות אלו, הם יצרו מדינה יהודית ודמוקרטית, המגנה על עצמה בחירוף נפש מחד, אבל גם מפנה יד לשכנות טובה ולשלום מאידך. שילוב זה לא רק נראה להם כאינו סותר ומשלים, אלא אף הכרחי ובלתי ניתן להפרדה. לא ניתן לדבר על עולם צודק ללא מדינה יהודית, וגם לא על מדינה יהודית ללא עולם צודק. הציונות הייתה אמורה להיות תרומתו של החלק היהודי לתיקון העולם ומתן זכות לגיטימית להגדרה עצמית לכל עם, ובשם כך גם קיבלה מנדט ממשפחת העמים להקמת המדינה.

כרעיון לחוד ומציאות לחוד, מדינת ישראל נאלצה לקבל החלטות קשות שמשפיעות, וימשיכו להשפיע עליה עד עצם ימינו, שסותרות אחד משני הערכים. היא נאלצה, בשל סיבות שאינן תלויות בה, לבחור, לפחות באופן זמני, בין הקמת חברת מופת ושלום באופן הדרגתי ע"י אוונגרד חלוצי, לבין הקמת בית לאומי באופן מהיר והמוני, מתוך אחריות לגורל היהודים בתפוצות. היא בחרה, ובצדק, באופציה השנייה. מדינת ישראל, ובמיוחד דור המייסדים שלה,עסקו בעשורים הראשונים בהבטחת קיומה של המדינה ותושביה היהודיים, ובביסוס גבולה. לעתים, הדבר נעשה תוך גביית קורבנות כבדים, משני הצדדים, ואף שימוש לרעה ואפליה של אוכלוסיות מסוימות. ככל שעבר הזמן, הלך ועלה הספק לגבי צידוקו של המפעל הציוני, וככל שגבה יותר קרבנות וסבל, במיוחד מאויביו הערבים, החל וגדל הספק לגבי היכולת לשלב בין שני העולמות: הציוני וההומני, הלאומי והגלובלי, המוסרי והצבאי.

רוחות הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, שהגיעו מעבר לים וחדרו על מעמקי השיח הישראלי, העלו שאלות נוקבות לגבי יכולתו של העם היהודי לקיים חברה מוסרית בגבולו, בתוך סביבה עוינת. תהייה זו החלה להופיע אצל יותר ויותר אנשים, שהגיעו למסקנה, מוטעית ולא הכרחית לטעמי, שהם צריכים לבחור בין המדינה לבין העולם, בין הביטחון לבין השלום, בין היהדות לבין המוסר הכללי. חלק בחרו בזה, והתנתקו מהציונות, ובמידה מסוימת גם מהיהדות, וחלק בחרו באחר, והתנתקו במידה מסוימת מהעולם והמוסר הכללי.

ככל שהלך והחריף הזמן, והמציאות הלכה ונעשתה מורכבת וקשה יותר, הלכה והעמיקה התחושה כי אכן לא יכולה להתקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. היו שאפילו טענו, ועדיין טוענים כיום, שמדובר בסתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. בסיטואציה כזו, למעשה נוצרות כאן שתי מדינות של יהודים, אחת "יהודית", שמוותרת על הדמוקרטיה וזכויות האדם, והשנייה "דמוקרטית", שמוותרת על היהדות והזיקה הייחודית של עם ישראל וזכותו להגדרה עצמית. היו שקיבלו אפילו את הטענה כי "ציונות=גזענות", ולכן לא מסתדרת עם זכויות האדם, בניגוד למה שהאמינו וטענו מקימי המדינה.

בסיטואציה כזו, נהייה יותר ויותר קשה למצוא את קו הגבול בין הלגיטימי ללא לגיטימי, בין צודק ללא צודק, מוסרי ולא מוסרי. האמירה המפורסמת: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים", משמשת לחלק אחד כטיעון נגד חטיבת עצים, כלומר הצורך לבצע פעולה מסוימת, ולחלק אחר כטיעון בעד התעלמות מכך שעפים שבבים, כלומר מההשלכות הסביבתיות של פעולה זו. תהליך זה הולך ויוצר הקצנה של עמדות, בגיבויה ועידודה של התקשורת, הזרה והישראלית  כאחד, המביא לקיטוב הולך וגדל, ויכול להיות שגם למאבק אלים בעתיד בין אזרחי ישראל. בעיקר, הוא יוצר הסתכלות שטחית ואוטומטית כלפי המציאות, שבוחרת לראות רק צד מסוים שמתאים לה, במקום לנסות לאחוז במקל משתי קצותיו ולתפוש את המציאות באופן מורכב, כמו שהיא באמת.

במצב כזה, כל מי שמנסה להציג תפישה מורכבת של המציאות, מתפרש כשתקן וחסר עמדה, במקום כמעמיק ומתון. כוחם של הקיצונים עולה, והשיח הופך ליותר ויותר שטחי. הפרויקט של הציונות, הבנוי כאמור על יצירת סינטזה בין שני עולמות ערכיים שונים במהותם, הולך וגוסס. זקני הציונות, ששאפו לקיים פה חברת מופת מוסרית וצודקת, אך גם לאומית ויהודית, מתהפכים בקברם. מי שמושך את מדינת ישראל לצד מסוים המנסה להפריד בין שני מרכיביה בכוח מביא למעשה למיטוט הפרויקט הציוני, או מטעמים לאומיים-פטריוטיים או מטעמים ליברליים-כלליים, והופך את הפרויקט האדיר והכול כך רגיש הזה לחסר יציבות וקשה לביצוע.

אם וכאשר, חס ושלום, תקרוס הסינטזה הציונית, אזי זה יהיה סופה של מדינת ישראל, וסופו של העם היהודי במובן מסוים. יפסידו מזה גם השואפים לחברת מופת, וגם אלו החפצים בבית לאומי והגדרה עצמית ליהודים. איני רוצה להיות נביא זעם ורואה שחורות, אך רואה תהליך זה קורה לנגד עיני, ומודאג מאוד. מודאג, משום שאנשים ששילמו בחייהם לטובת המהלך הזה- ימנים, שמאלניים, חילונים, דתיים, קפיטליסטים וסוציאליסטים, דמם מתגלה כנשפך לשווא. פרויקט חייהם יורד לטמיון במורד החד ממדיות, השטחיות והדיכוטומיות.

סבי ז"ל, שעלה מפולין בגפו בגיל 17, בשליחות הציונות והסוציאליזם, היה הניצול היחיד של משפחתו מהשואה, בזכות עלייתו לארץ. הוא חב את חייו לציונות, והקדיש את חייו להקמת חברת מופת. כנ"ל גם אנשים רבים שהלכו בדרכו. בשבילם, אני חייבים לאחד את השורות ולא לזנוח את החזון שהנחילו לנו.

הקמת חברת המופת היהודית מבוססת על ההגדרה הלאומית בארץ ישראל. היא לא יכולה בלעדיה, אבל היא גם הנותנת את הטעם הנוסף, העמוק, לקיומה. אין טעם בקיומה של מדינה יהודית, מעבר לעצם הישרדותה וריבונותה, עם היא מושתתת על ניצול, עוני מחפיר, אפליה, שפיכות דמים, אלימות וניכור לאחר ולסביבה. העובדה כי הצלחנו בגדול במשימה הראשונה: הקמת הבית לעם היהודי בארץ ישראל, לא נותנת לנו את הפרבילגיה להרפות את ידינו מהמשימה השנייה: הפיכת הבית הלאומי לחברת מופת ברוח הנביאים והמוסר ההומניסטי. התורה מצווה עלינו להגן על עצמנו, גם במחיר של הרג ('הבא להורגך-השקם להורגו'1), אבל גם לא לאבד צלם אנוש ולשפוך דמים לשווא ('בנפול אויבך אל תשמח'2, 'לא ישא גוי אל גוי חרב'3. וכ'ו). כאשר אחד מאלו נשכח מאיתנו, היד קלה על ההדק, והאחיזה בשני העקרונות הללו הולכת ומתרופפת.

מי שחושב שניתן להפריד בין השניים, ולקיים חברה המושתתת רק על אחד משניהם, טועה. ויתור על אחד מהשניים יביא בהכרח לסיום דרכה, משום שיקרה אחד מהשניים: או שהיא תתנכר לחלוטין לעולם ותהפוך לאנומליה בלתי ניתנת לקבלה, לנטע זר בתוך הגויים במקום אור לגויים, ובכך תאבד את הלגיטימציה שקיבלה מהעולם לקיומה, ובכך גם את הזכות להגן על עצמה גם במחיר כבד, או לחילופין, שתתנכר לעצמה ולשאיפותיה, צרכיה וזכותה להגדרה עצמית, ותבלע בתוך אומות העולם. שני תהליכים אלו, ההתבוללות או ההתבדלות, יביאו בהכרח לסכנה של שואה שנייה, בדיוק כמו שקרה רק לפני פחות ממאה. השואה התרחשה בגלל שני התהליכים ההפוכים הללו, שכל אחד מהם ושניהם ביחד היוו בסיס לאנטישמיות וטענות כלפי היהודים, באופן פרדוכסלי.

הדרך היחידה למנוע את הפרדוקס הזה לעולם ועד, הייתה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היהדות זכתה בהזדמנות פז לחזור לעצמה, ולהחזיר לעצמה את היכולת להתקיים בתוך העולם באופן עצמאי. כשלון וויתור על ההזדמנות הזו יחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, הפעם מעמדת נחיתות של אלו שניסו ונכשלו, ומי יודע אם תהיה הזדמנות שנייה.

לדעתי, אנחנו נמצאים בנקודת משבר, שעלולה להכריע את הכף לכאן או לכאן. מאירוע לאירוע סוערות הרוחות, ועדות לכך ניתן לראות רק היום מעל בימת הכנסת. ההתגייסות האוטומטית של אזרחי ישראל לתמיכה בכל פעולה בה, לכל נקיטת אלימות ותוקפנות ללא בחינה מדוקדקת האם היא אכן נחוצה, הכרחית או מועילה, ומצד שני התכחשות טוטאלית והתנכרות לזכותנו להגנה עצמית, מובילים באופן פרדוקסאלי לכאורה לאותו מקום: השמדתה של מדינת ישראל, וקיצה של הציונות. הצלחת הפרויקט הציוני, הנמצאת במבחן מעשי כבר למעלה מ-60 שנה, ועדיין נדרשת להוכיח את עצמה, הולכת ונהיית קשה ומורכבת יותר, כאשר אנשים רבים מעדיפים לעצום את עיניהם ולטמון ראשם בחול, ולחזור לדקלם את המנטרות אשר הם למדו בבתי הספר, הבתים או התקשורת הצהבהבה. כך קל לנהוג. אך מי שבאמת חפץ חיים, וחפץ בקיומה של מדינת ישראל היקרה לו, מבין כי האחריות מחייבת אותנו לחשוב שנייה לפני שמגיבים, לכאן או לכאן, לשקול עמדות לפני שנוקטים עמדה, לא להסס לבחון את המציאות באופן מורכב ולבסוף להכריע, על בסיס הצורך לשלב בין שתי תפישות עולם. לשם כך נחוץ לנו קודם לחנך את עצמנו להכיר במקום של הזהות הכפולה: הלאומית והגלובלית בחיינו, ומתוך כך לגבש סדר יום ציוני-מוסרי בעל רגליים נעוצות היטב בקרקע, אך גם עם ראש פונה לשמיים ותקווה לעתיד טוב יותר. לכך חינכו אותנו דור מקימי המדינה, ולכך הם קיוו כל חייהם. בוא נראה להם שלא אכזבנו, שיש על מי לסמוך

עוד לא אבדה תקוותנו- לתקומה לאומית, סולידרית, מוסרית והמוניסטית

בהצלחה לכולם,

עמרי די-נור

אזרח שאכפת לו, בדיוק כמוכם

[1][2][3][4]


[1] תלמוד בבלי, מסכת ברכות סב

[2] משלי כד, יז

[3] ישעיהו ב, ד

[4] http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/115/371.html

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , ,

18 תגובות

  1. רביב נאוה :

    עמרי, יישר כוח.
    אני מזדהה לגמרי עם דבריך בעניין הכניעה לסיסמאות. כמות השקרים והדמגוגיה שעפו בימים האחרונים משני הצדדים לא מאפשרת שום שיח רציני. הפעם השיח הרדוד מקיף את כולם בלי יוצא מן הכלל
    זה לא רק מופע האימים של אתמול בכנסת נגד חנין זועבי, אלה גם זיבולי השכל של זועבי עצמה בימים שלפני כן, אלה התגובות המיתממות של המדינאים ומולן הקריאות המטופשות של עיתונאים להתפטרות שר הביטחון (שלא יהיה ספק, אני חושב שברק היה צריך להיות מחוץ לממשלה מזמן. לדרוש את התפטרותו בגלל המאורעות האחרונים זו שטות. העיתונאים, וגם מפיצי המכתבים ברשת יודעים את זה). אני מרגיש בוז כלפי אותם סטודנטים "מעורבים פוליטית" שכל מה שיש להם להגיד על המצב הוא לצאת להפגנת תמיכה בצה"ל, ומצד שני – אתמול מחקתי את עצמי מרשימת התפוצה של החבר'ה הצודקים-תמיד של אוואאז. מסתבר שלא רק השמאל הישראלי מקובע בסיסמאותיו. גם השמאל הבינ"ל סובל מאותה בעיה.

    הנקודה האופטימית, או הפסימית, היא שהמשט הזה בסופו של דבר איננו אירוע מכונן כפי שמציגים אותו. הוא יחלוף יחד עם הכותרות ואני לא מאמין שיביא לשינוי משמעותי. לא בשטח, ולצערי גם לא בשיח.

  2. אביחי :

    לא ידענו – קינה על תקיפת המשט

    טוב לא ידענו שתהיה התנגדות
    חשבנו שזה משט ידידות
    טוב לא חשבנו שכך נסתבך
    ונהרוג אזרחים ואולי איזה שייח

    זו הייתה פרובוקציה מתוכננת היטב
    הם רצו שנתקוף בלי להתחשב
    שמסוקים יאיימו, שחיילים יפרצו
    ובכל זאת עשינו כל מה שהם רצו

    כי לא ידענו, אנחנו קצת נבוכים
    הרוגים ודם, צילומים, דיווחים
    היינו מתוחכמים, החלטנו לנסות
    אבל לא ידענו – מה אפשר לעשות

  3. עמרי די-נור :

    נאוה, תודה על התמיכה. התייחסתי למשט כמובן כדוגמא, עצם העניין עצמו יישכח תוך מספר ימים. העניין סביבו זה מה שמשך את תשומת ליבי

  4. אורית :

    הענין שחוזי הציונות למינהם רצו אומה ככל הגויים וללכת בדרכם,כל מי שלא הלך בדרך הזאת במיוחד עבדי השם התנכרו לו בזזו את התימנים גזרו אפ פאותיהם יצרו מראש הפליה בין אשכנזים וספרדים והזדמנויות צמיחה היו בררךכלל לאשכנזים ,יש ספר שנקרא פשעי הציונות ועד היום הם פושעים הדרך לא בקבלת הציונות השקרית ,שאבותינו חלמו על ציונות ועל ציון ,זה לא מה שהציונים החליטו שזה ציונות.הציונות האמיתית זה שעם ישראל חוזר לצור מחצבתו האמיתית עם החזון האמיתי לירושלים הבנויה וגאולת עם ישראל,אנו יושבים על האדמה הזאת לא בזכות אותם ציונים ככל העמים,אלא בגלל שהשם הבטיח את הארץ הזאת לאברהם אבינו זאת הטענה היחידה שאנו יכולים להסביר לאומות העולם שאנו יושבים פה בגלל הבטחה של השם,ולא בגלל קומץ אנשים שרצו להפריד את העם היהודי משורשיו ולהיות ככל העמים וליצור יהודי חדש מוטציה של יהודי,הטרגדיה הגדולה ביותר שלנו כעם זאת לא הישיבה פה אלה שמליון ילדים לא יודעים אלף בית ביהדות מנותקים מהשורשים ומחוברים לאלילי שוא ושמע ישראל אין בפיהם הם גם לא מבינים בשביל מה הם גרים בארץ הקשה הזאת שיש הרבה יהודים בכל העולם

  5. אורית :

    המשך דברי,,,,,,,שחיים טוב ויחסיבשקט אם לא נקנה להם את הערך הבסיסי הזה שאנו עם השם,עם לבדד ישכון ואנו חיים בזכות השם ולא בזכות אומות העולם ,אזי הם יחיו בפיצול זהותם.אויבינו וכל הגויים יודעים שאנו עם השם הם מכירים את התנך יותר טוב מה שרבים בארץ יודעים,הם בסך הכל טוענים מה שאנו טוענים,אם לנו זה לא ברור אז מה דורשים מהם ,לכן אין שום כוח להסברה עולמית ,הדרך היחידה להסברה אמיתית שתתקבל שאנו נבין שאנו עם השם וקבלנו את האדמה מאלוקי העולם,וזה לא מענין שהם ישבו פה לפני 1948 גם פעם היו האמורי והפריזי זה לא משנה.אנו כאן בגלל צווי אלוקי בלבד.החוזק שלנו הוא רק עם בורא עולם ורצונו לראות אותנו כמו שהוא יצר אותנו לתכלית מאד ספיציפית,וכאשר אנו לא הולכים בדרכיו אזי ההסטוריה מלמדת אותנו מה שאנו לא רוצים לראות שתמיד גלינו בגלל מעשינו,התשובה הניצחת והנצחון האמיתי שלנו על אומות העולם זה לחזור לשורשים תרתי משמע ,להוריד את החליפות השקריות שמראות לנו היום כבומרנג בחיינו שאנו לא במקום הנכון לכן הצרות האלו ,היגיע זמן לאמת היחידה ללא פחד ולהתקלף מחוקות הגויים זאת תהיה תקומתינו,בהצלחה לכולם ואל פחד השם מחכה לנו שנחזור הביתה והוא ירחם עלינו כאב על בנים

  6. רונית :

    מזדהה מאד עם דברייך עמרי
    הצורך בראייה והבנה מורכבת יותר של הדברים כ"כ חסרה הן בשיח הכלללי הגזעני המתלהם המתקרבן
    של הפוליטיקאים, אנשי התקשורת ובציבור בכלל והן במחנה השמאל.

  7. יישר כוח :

    יישר כוח, עמרי

    חן

  8. עודד גלעד :

    עמרי, יישר כח על התקווה היפה ועל ניסוחה. מצטרף גם לדעתו של רביב על הרדידות האוטומטית, החד-צדדית והבלתי נסבלת של כל כך הרבה דוברים באירוע האחרון.
    אבל, אבוי, לי כבר אבדה התקווה של הסינתיזה. אני מאמין שהגאולה מצויה בצד האוניברסלי, הכלל-אנושי והגלובלי של הקשת.
    אני לא מאמין בחלום של לוטוס-מופת בביצה, שיקרין מטובו וישפיע מניחוחו על הביצה כולה. לוטוסי-מופת לאומיים יונקים את חיותם מריקבונה של הביצה הנציונל-קפיטליסטית, על כן אינני חולם על הלוטוס. אני חולם שהביצה כולה תהיה נקייה וצלולה יותר, אני מאמין שזה אפשרי, אם זה מה שנרצה ליצור.

  9. מרום מינוף :

    כל הכבוד

  10. ערן :

    הקול הדומם. ככה קוראים לאנשים כמוך (כמוני) עמרי. השאלה היא עד מתי נתמיד בשתיקתנו? לא במקרה הצליחו מייסדיה של המדינה לבצע את הבלתי יאומן. הם לא שתקו. אנחנו (או לפחות אני, אני לא באמת מכיר אותך) קוראים את העיתון, מנענעים את הראש כלא מאמינים למראה עינינו ולמשמע אוזנינו, ודוממים. גם בדור תש"ח היו קיצוניים. גם בדור תש"ח היו ראדיקלים קולניים משני הצדדים. הזהר מאדאליזציה של העבר – זה מפתה נורא. אבל מקבלי ההחלטות היו מי שיכלו להכיל את מורכבותה של המציאות. אנשים שהפשרה וההדברות הייתה כלי הנשק הראשון והמתוחכם ביותר שלהם, אך לא במקום הנחישות ולהיטות המעשה. 

  11. ש. לוי :

    לעמרי שלום,
    היטבת לתאר את הבילבול, המבוכה ומורכבות קיומנו כאן.
    כולי תקווה שהדברים יובילו לדו שיח נוקב ואמיתי,לחיפוש דרך לקיים את הסינטזה של מדינה יהודית ודמוקרטית. השילוב הזה חשוב לי ולרבים אחרים.
    בניגוד אליך, אינני רואה במעשיה ודבריה של חברת הכנסת חנין זועבי, זיבולי שכל. ההקצנה בחברה הערבית מעוררת בי פחד עמוק, ובהחלט רואה בתופעה סכנה אמיתית לדו קיום השברירי שבכ"ז מתקיים כאן. אני מסרבת בתוקף להסיר את האחריות
    מאלה שמגדירים עצמם פלשתינאים.

  12. עמרי די-נור :

    תודה לכולם. עודד, אני חושב שהחלום באספמיה של ויתור על הפרטיקולרי לחלוטין והתמקדות בגלובלי היא הקדמה של המאוחר, ואם שאר העולם לא עושה את זה אין שום סיבה שאנחנו נעשה את זה גם. אני חושב שזה גם נובע מבלבול, ומתחושה שליהדות כעם, תרבות וגם דת אין מה לתרום לעולם. לדעתי זה לא כך. העולם לא מוכן לויתור על הזהות האישית.
    ערן, אני לא דומם. אולי אני מיעוט, אבל אני חושב שלא. לפחות לא מכל התגובות שאני מקבל למכתב הזה מכל מיני מקומות. אני גם משתדל לעשות דברים, בין היתר כתיבת המכתב הזה. יש הרבה מה לעשות, ואסור להתייאש.
    ש. לוי, מעולם לא אמרתי שדבריה של זועבי הם קשקוש, ייחסת דברים אלו של מישהו אחר אלי. אני לעולם לא אגיד על מישהו שדבריו הם קשקוש, גם לא מתנגדי הקשים. אולי שהם לא נכונים.

  13. עמית-ה :

    עמרי
    מעניין מאוד
    החלק שלא מקובל עלי הוא הסיבות לשואה.
    אני חושב שהקונפליקט שאתה מתאר לא גרם לה.
    אולי קונפליקט דומה בחברה הגרמנית.

  14. איתמר כהן :

    עמרי,
    נכון מאוד.
    השיח בארץ, וגם בעולם, הוא שיח של קצוות, של קיצוניות ושל סיסמאות אוטומטיות.
    לדעתי אחד הגורמים לזה הוא תרבות הרייטינג והניאו ליברליזם. כשהכל צריך להיות מתומצת במסר של עשר שניות בטלויזיה, נדמה כאילו כולנו חייבים להיות "או כהנא או עזמי בשארה"; "או קומוניסט או ניאו ליבראל" – כאילו אין עוד כמה אפשרויות מתונות, מאוזנות וברות קיימא באמצע.

  15. ש. לוי :

    אתה צודק, ייחסתי לך את דבריו של רביב נאוה, מצטערת.

  16. איציק יאפ :

    זה מכתב שצריך להיות בתפוצה לפחות כמו זו של "השמאל הלאומי".

    באמת מכתב חשוב, הרבה לא מודעים לתוכן שלו.

  17. אורןה :

    ואו. מבטא היטב דברים שחשבתי לאחרונה. הפרשייה האחרונה, על שתי הפרשנויות ההפוכות לחלוטין שלה ("פיגוע טרור נגד החיילים" לעומת "שימוש מופרז בכח על אזרחים פעילי שלום") – בדיוק מדגיש לי איך כל צד גם דובר אמתוגם משקר בו בזמן, כמה התמונה מורכבת ורב מימדית.

    מאוד שמחתי והופתעתי לקרוא מאמר כזה כאן, בתחילה, בקריאתי רק את הכותרת, תחושתי הייתה שזה יהיה עוד מאמר חד-מימדי.

  18. עמרי די-נור :

    תודה רבה לכולם על התגובות המחמיאות, אני אשמח מאוד עם תוכלו לעזור לי בהפצתו של המכתב, בכל דרך שתראו לנכון

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.