חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

פרשת השבוע – בְּהַעֲלֹתְךָ

נושאים כלכלה ותקציב, פוליטי, פרשת השבוע ב 28.05.10 5:40

סוגיות של גזענות, מינויי קרובים, פלורליזם מחשבתי מול סגירות, חלוקת משאבים. כמעט כותרות עכשויות בעיתונים. כל אלה כבר היו, נידונו ותוארו בתקופת היווצרותו של עם-ישראל, במדבר סיני, בספר במדבר
מאת: א. בן-אבי

אומרים שלהצלחה אבות רבים, בעוד שהכשלון יתום. כך מקובל בעם ישראל ובעולם בכלל: מעטים הם המשתתפים במאמץ, אך רבים מתחרים על קרדיטים וקצירת הפירות.  בנקודה זו בחייו הלאומיים, לאחר תום תלאות יציאת מצרים, לאחר קבלת התורה והסדרת המבנים החברתיים, לאחר חניכת המשכן וכליו המהודרים, ולקראת כניסה לארץ ישראל (שעוד לא נדחתה), דימה עם ישראל שהוא צלח את שלב המאמץ, ובהתאם – הגיע לשלב חלוקת השלל. על-כן, כתמיד, עלתה לראשונה שאלת חלוקת העוגה –דעתו של מי תשמע, מי יזכה לחלק בשלטון, מי יזכה בכיבודי ה"הנהגה"; ומסתבר שלשאלה זו מוצעות תשובות רבות הנובעות מתפיסות ואינטרסים שונים.

התפיסה הראשונה היא תפיסת המקורבים; במקרה של משה, אלו מרים ואהרן: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.  וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר" (במדבר יב א-ב). מרים ואהרן פתחו בהצגת-עצמם כמבקרים לגיטימיים כנגד תופעה פסולה לדעתם (ובכך הפכו לראשונים שביטאו גזענות יהודית), אך מיד הבהירו שלא התנהגותו של משה עניינה אותם, אלא משרתו. אהרן דיבר תמיד בשם משה (וכשלא עשה כן, הוביל את חטא העגל), אך הם חשבו שבתמהיל נכון של סילופים ("גם בנו דיבר"), רגשות אשם וסחיטה יוכלו לנצל את קרבתם למשה כדי לגזור קופון מהשלטון. משמים היה אמנם עונש, אך משה והעם סלחו; ושרידים של תפיסה זו עוד נפוצים בתוכנו.

התפיסה השניה היא ניהולית-ביורוקרטית – המתעלמת כביכול משאלת "כמה ואילו דעות תיוצגנה בשלטון", ומבקשת לענות על צורך אחר: "איך לוודא שאותה עמדה בודדת תיוצג יותר". בתפיסה זו די ברעיונותיו של מנהיג יחיד (משה), אך בגלל קושי טכני של אדם יחיד לשלוט בעם שלם, נאלצים לסייע לו ולמנות לו עוזרים וכפופים. על-כן תפיסה זו שואפת בבסיסה "לשכפל" את המנהיג הקיים (משה) לקבוצה גדולה של בני-דמותו, אשר יחשבו כמוהו, ישפטו כמוהו, וינהיגו כמוהו: "אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" (במדבר יא טז). אותם אנשים שמונו בידי משה מהווים כעין איבר שלו-עצמו, הם כבר מוכרים, וותיקים, ואף בעלי-תפקידים ("זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו"). מטרתם המוצהרת היא "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (יא יז), כלומר תרומתם טכנית, הקלה-בעומס; הם צמחו במערכת הקיימת, ואינם נושאים בשורת חידוש כלשהי. התורה אף מתארת אותם מפורשות כהמשך של משה, שכל ערכם נובע ממנו, והם עצמם חסרי עצמיות או יוזמה: " וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" (יא כה). זו התחלה טובה, ובסיס הכרחי ל"שירות המדינה", כפי שיעץ כבר יתרו המדיני (בפרשת "יתרו"); אך עדיין רחוק מאד מתפיסות יהודיות או דמוקרטיות בדבר ויכוח, פולמוס, וגיוון מפרה.

על-כן מיד מסופר על מקרה נוסף, המייצג תפיסה אחרת (שלישית) והפוכה, תפיסה פלורליסטית, כמעט אנרכיסטית: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ… וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה" (יא כו). מיד לאחר תיאור הממסד המונוליטי, מובא המקרה הראשון של עצמאות מחשבתית, של חוץ-ממסדיות – של שני אנשים מישראל, המוזכרים אף בלא כל ייחוס של משפחה, שבט, גיל או תפקיד, אך עצם מחשבתם העצמאית מזכה אותם בחשיבות המקבילה לשבעים זקני העם ומנהיגיו.

כנראה שעליה מהירה כזו כשלעצמה סימלה איום על הממסד, ושעצמאות היתה לצנינים בעיני נציגיו, כי בעקבותיהן נמצאו מי שאימצו את התפיסה הרביעית – התפיסה הבטחונית-היררכית של "שמירת הסדר". ראשית, נמצא מי שחשב שהתבטאויותיהם של אלדד ומידד מצריכים "הלשנה" לשלטונות ("וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה" יא כז); שנית, נמצא הבכיר הבטחוני, מפקד הצבא יהושע בן-נון, שלדעתו המעשים כה חמורים ומסוכנים שהם מצדיקים מאסר: " וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן… וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם"(יא כח). ניתן לראות שבכך שהתפיסה המתגוננת מפני פלורליזם  אינה איזוטרית, והתפיסה הדוחפת לביעור השונות אינה מוגבלת לקבוצה חברתית מצומצמת; שותפים לה מבכירי הממסד ועד לאחרוני הצעירים חדורי-המוטיבציה. אלו ואלו רואים עצמם אחראים ש"סדר יהיה פה"; ולמעשה מנסים לקדם את חלקם בעוגה ובירושה על חשבון אחרים.

משה בענוונותו דחה כמובן לחלוטין את התפיסה המסתגרת הזו, ואימץ לחלוטין את התפיסה הפלורליסטית. מעניין שהטיעון של משה לא נתלה ב"חופש הביטוי" או בזכויות כלשהן של אלדד ומידד, אלא בהבנה שזוהי טובת העם: " וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים" (יא כט). למשה היה ברור שטובת העם היא כמה שיותר ריבוי, גיוון ושילוב אזרחי; והיה לו ברור שנסיון לצמצם או לכלוא את מי שחושב עצמאית הוא קנאות.

נקדים בפרשה ונאמר שיהושע בן-נון בעצמו קיבל ואימץ את עמדת משה, ומיד בפרשה הבאה ("שלח", היא פרשת המרגלים) מצא את עצמו בתפקיד המיעוט הטוען ומשכנע כנגד הרוב. בתיאור המהפך הזה שעבר יהושע יש בכדי להאיר עוד תפיסה לגבי "מי ראוי לתפקיד ההנהגה": מי שיודע לוותר על קנאותו לטובת הקשבה לעמדות שונות משלו; מי שיודע להפסיד בכבוד גם מעמדת כוח, אך להאבק גם כמיעוט וכאנדרדוג; ומי שבוחר לוותר על איומים ושימוש בכוח לטובת דרכי-נועם, הסברה ושכנוע.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , ,

3 תגובות

  1. שבת שלום :

    ותודה

    גליה

  2. לקסי :

    שיחה מעניינת על הבטים נוספים בפרשה זו בשיחתם של דב אלבוים ופרופסור דניאל שבתאי מילוא, שודרה בערוץ 1 ביום ששי 28 במאי.
    אפשר לצפות ולהקשיב כאן: http://www.iba.org.il/media/
    חפשו את "מקבלים שבת".
    ההקלטה תהיה זמינה עד ליום ששי 5 ביוני בשעה 19:50.

  3. עמית-ה :

    תודה.
    להבדיל מתחומי הטכנולוגיה בתחום החשיבה והחכמה לא חלו שינויים משמעותיים כבר אלפי שנים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.