חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הפוליטיקה של הנפט

נושאים כלכלה ותקציב ב 8.01.08 6:04

כל שבוע לפחות אנו שומעים בתקשורת דיווחים על מחירו של הנפט. האם ידעתם מי קובע את מחירו? מה תפקידו במערכת הכלכלית של ימינו? האם שאלתם עצמכם איך זה משפיע עלינו? כל זאת ועוד בטור השבועי של ד"ר אודי מנור, שמסביר במילים פשוטות את הכותרות הלא-ברורות במדורי הכלכלה.

פרשנות לא לגמרי לא סבירה על קטע לא מאד מוכר בספר נחמיה עשוי להביא אותנו למסקנה שכבר בעת העתיקה אנשים הכירו את סגולותיו של הנוזל הצמיגי, הדביק והמסריח הזה. אבל אין טעם לחפש שורשים עתיקים או אפילו מיקדמות מודרניות יותר, שכן נפט שימש כבר במאה ה-19 כחומר בערה למאור ולחימום. ככל הנראה, נקודת המפנה בתולדות הנפט כגורם מרכזי המאפשר גם הוא לקבוצה זעירה של אנשים לנהל את חייהם של מיליארדים היא שנת 1913 – השנה בה החליט שר הימייה הבריטי להניע את אניות צי הוד מלכותה על נפט, ועל נפט בלבד. הפיכתו של הנפט לנכס אסטרטגי היא העומדת ברקע להיסטוריה הקצרה של הנוזל השחור. פחות ממאה שנים עברו מאז, וקשה לדמיין עולם ללא הנפט, המאבקים עליו, המחירים שלו והשלכות השימוש בו על הפוליטיקה המקומית, על הגיאו-פוליטיקה ועל כדור הארץ כולו.

נתחיל מהסוף. עתודות הנפט בעולם עצומות. מחירי הנפט שמגיעים היום למחיר דמיוני של 100 דולר לחבית, אינם קשורים כלל לכמויות הנפט האוזלות, אלא לויסות מלאכותי של המדינות [המעטות] המפיקות נפט.
עוד משהו עקרוני: מחיר הפקת חבית נפט הוא דולרים בודדים. פשוט כך. יש הפרש משמעותי בין מחיר הפקת חבית נפט בשדה שכוח אל, שטוף רוחות, מוצק קרקע, עמוק גיאולוגית בדרום ארגנטינה למשל, למחיר הפקת נפט במקום נוח, חמים וסימפטי כמו מדבריות סעודיה. ההפרש יכול להגיע למאות אחוזים, אבל מספרית, וזה מה שחשוב, עלות הפקת חבית נפט בסעודיה היא לא יותר מ-5 דולר לחבית, בזמן שבארגנטינה המחיר איננו יותר מ-20.
אז לפני כל דיון אחר, ברור לגמרי שמה שהניאו-ליברלים מכנים 'שוק חופשי', הפועל על פי כללי 'ההיצע והביקוש', דבר המסביר לכאורה את הזינוק במחירי הנפט בשנה האחרונה, לא קיים. אין דרך ניאו-ליברלית להסביר את הפער בין 20 דולר עלות ייצור – שלא לדבר על 5 – לבין מחיר המוצר המסוים הזה.

מדובר במונופול 'טבעי', במובן הפשוט של המלה. הטבע חנן ארצות מסוימות בנוזל הזה, ואת רוב הארצות לא. מי מייצר נפט היום? שורה קצרה של מדינות במזרח התיכון, כמה מדינות באפריקה [ניגריה בראשן], כמה מדינות באירופה [רוסיה בעיקר], וכמה מדינות בדרום אמריקה [ונצואלה היא החשובה ביותר אבל גם ארגנטינה ואקואדור למשל מפיקות נפט בכמות משמעותית].
כדאי לשים לב לדבר מעניין מאד: בכל המדינות המייצרות נפט מתקיים משטר בעייתי מבחינה דמוקרטית, וזה בלשון המעטה. כלומר המימד הבעייתי הראשון הקשור בהיסטוריה של הנפט הוא הפוליטיקה הפנימית שלו.
דמוקרטיה לא הייתה מלכתחילה בארצות כמו ונצואלה, ניגריה, סעודיה או איראן, מה גם שהנפט הוא שהכניס את המדינות הללו לתוך המשק הגלובלי. ההשתלטות של קבוצות זעירות באוכלוסיה האיראנית, העירקית, הסעודית או הונצואלנית על תעשיית הנפט בארצותיהם היא קודם כל שליטה על החברות בארצותיהן ורק אחר כך על החברה האנושית בכללותה. בנימין שבדרן פירסם ספר בנושא הנפט סמוך לימים בהם נוצר 'משבר האנרגיה' [שכמו כל משבר בכלכלה המודרנית הוא איננו מתרחש מעצמו אלא הוא פועל יוצא של החלטות פוליטיות של מושכי-בחוטים ומניעי-ידיות כלומר מניפולטורים]. בספרו הוא מתאר בין השאר כיצד משתלטות המעצמות [בריטניה קודם כל, ובמקביל רוסיה, גרמניה, צרפת וארה"ב] על תעשיות הנפט בארצות שלימים יכונו 'העולם השלישי', משום שהן זקוקות לנוזל היקר וגם כי בידיהן הטכנולוגיה הנחוצה להפקת הנפט, העברתו ושיווקו ברחבי העולם. מה שלא פחות חשוב הם דבריו של שבדרן לפיהם גם לאחר תהליך הלאמת התעשיות הללו, כחלק מתהליך הדה-קולוניזציה, מה שמתרחש בפועל הוא חלוקת עבודה סמויה בין חברות שיווק מערביות השומרות לעצמן נתח חשוב מהרווחים, לבין חברות הפקה לאומיות המממנות למעשה פוליטיקאים ריאקציוניים בעלי השקפה דתית קיצונית.

ולמי מגיעים כל הרווחים המטורפים הללו? כבר לפני 40 שנה החלו לתאר בשם 'פטרו-דולרים' את התופעה של זרימת מיליארדים על גבי מיליארדים של דולרים מהמגזר היצרני בעולם כולו אל המגזר הפיננסי. וכל זאת דרך הכיסים הרחבים המוסתרים היטב תחת גלימות הטוהר של אנשי הדת המוסלמים, או תחת החליפות המגוהצות של לאומנים ניגרים, או תחת המדים המרופטים של לוחמי חרות בונצואלה.
הסיבוב שעושים מיליארדי הפטרו-דולרים כבר 40 שנה בערך לא רק מבטיחים את המשך שלטון השייחים והצ'אבזים במדינות השונות, ולא רק את המשך הטרור האלים בניגריה ובעיראק, אלא את שליטתם המעודנת והמעונבת של הבנקים במערב על הכלכלות של ארצותיהם ושל ממשלות ארצותיהם בעיקר בכל מה שקשור במושג 'ניאו-ליברליזם', 'קונצנזוס-וושינגטון' וכיו"ב. ואם אין בליבכם רחמים על אוכלוסיית אנגליה השבעה, צרפת השאננה וספרד הנהנתנית, כלומר אם לא אכפת לכם שהבנקאים במדינות אלו, המאכסנים את המיליארדים של השייכים והצ'אבזים בגלגולם מנפט לממון, אז קחו בחשבון שהסבל הקטן של האנגלי והצרפתי והגרמני הממוצע, הוא כאין וכאפס לעומת סבלו של הארגנטינאי, הבוליביאני, הפרואני והתאילנדי והמצרי הממוצע. כי בעוד שספרד, גרמניה, צרפת ואנגליה הן ארצות מתועשות ברמה כזו, שמשקל עלות האנרגיה [נפט] ועלות הממון [רבית] מתקזז לנוכח גורמי ייצור אחרים כמו ידע למשל, וסדרי שלטון, ותשתיות, וחברה אזרחית, ושאר ירקות, הנה בארצות העולם השלישי העושק הנובע מעלות האנרגיה ועלות הממון ועוצמת הפוליטיקה של האנרגיה ושל הממון גדול פי כמה.

איך יוצאים מזה.
כשהייתי בכתה ח' לקחו אותנו לים המלח לשמוע על ההבטחה הגלומה בנכס הלאומי הזה. אז עוד לא העלה איש על דעתו שיום אחד יבואו אנשים, יחברו ארבע אותיות לכלל מלה אחת [הפרטה] שתהפוך לדת [ההפרטה], בחסותה יקחו נכסים שהציבור עמל על הקמתם וימסרו אותם חינם אין כסף למשפחה אחת. במשך שעה שלמה שמענו כולנו, ילדי כתה ח' בבית הספר האזורי בניצנים, את החזון של הפיכת ים המלח למקור עושר לעולם כולו, ומקור להפקת אנרגיה חלופית שתשלח את הדיקטטורים הקטנים, דוברי הערבית, הספרדית או הטקסנית, למקום הראוי להם. השילוב הזה של ציונות – קרי לאומיות ועמידה על נכסים לאומיים ועל תפקידם כמבטיחי טוב לציבור הישראלי – ושל מודרניזם אופטימי פינה בדור האחרון את מקומו לממבו-ג'מבו של 'הקהילתיות', 'הניו-אייג', פירוק המדינה, הניאו-ליברליזם ושאר ירקות. על רקע הדה-פוליטיזציה ועל רקע הניאו-פסימיזם הנהנתני-במקביל של הפוסטיזם למיניו, הלכה וצמחה גם הפוליטיקה והכלכלה של הפטרודולרים.

עד שהגיעו סוף סוף מים סביבתיים עד נפש. והיום, כאשר 'אפילו' חבר הכנסת ליצמן מיצר על כך שבתקציב 2008 אין ביטוי לחובת המדינה לעשות מעשים ברורים בכל הנוגע לאיכות הסביבה, ברור שנפל דבר לא רק בישראל אלא בעולם כולו. יתכן שהאיום הגלובלי יכניס קצת הגיון לתעשיית האנרגיה העולמית. פתרונות טכניים יש בלי סוף. גיאוטרמיקה, ורוח, ושמש, והליום-4, ומימן, ותנועת גלים, וארובות רוח, ואופניים, ואשפה, ומה לא. הבעיה היא כרגיל, ואולי העניין הזה מתחיל להיות מופנם, היא במישור הדיון הציבורי, במישור החברתי, במישור הדמוקרטי, או בקיצור בפוליטיקה.
כשם שאחרי האסון-שהמיטה-על עצמה אירופה השאננה של שנות ה-30' לא היתה ברירה אלא להקים את האו"ם, לנסח את מיתווה ברטון-וודס שהבטיח זרימה שוויונית יותר של ממון ברחבי הגלובוס, להריץ את תכנית מרשל ולפרק את האימפריות הקולוניאליות, כך בדיוק יש לעשות אבל לפני האסון-שממיט-עלינו הקונגלומרט הפטרו-דולרי-דיקטטורי-טרוריסטי שמפוזר ברחבי העולם מקרקס ועד לאגוס, מטהרן ועד יוסטון. איך? החזון הגדול: דמוקרטיזציה של אופני ייצור האנרגיה. דמוקרטיזציה כזו תביא בהכרח לדמוקרטיזציה של עיסקי הממון הקשורים בתעשייה הזו. דמוקרטיזציה בתנאים – אנרגיה וממון – תהווה תנאי מועיל מאד לדמוקרטיזציה בשאר תחומי החיים.

נערך על ידי טל
תגיות: , , , ,

6 תגובות

  1. איציק :

    רוב הכתבה נכונה . הבעייתיות היא בהצגה פשטנית ואחידה של המדינות שבשיטחן מופק הנפט. הצגת ונצואלה וצ'אווס בחבילה אחת עם ערב הסעודית לוקה בחוסר הכרה והבנה של מה שקרה בונצואלה ואופי מישטרו של הוגו צ'אווס.

  2. אודי :

    אם היו מציעים לי שתי אופציות, חיים בסעודיה או חיים בונצואלה, ללא ספק הייתי בוחר ונצואלה. ההשוואה היא לא במונחי טעם וריח, וגם אם יחסית ונצואלה ארץ מוצלחת יותר ואנשיה נחמדים יותר, השלטון בה ידידותי יותר וכן הלאה, ההשוואה החשובה היא רק בענין מהותי אחד: העושר הנובע מהפקת הנפט נותר בידי שכבה דקה, דקה מאד של אנשים. אסתפק בזה ולא אוסיף מה אני חושב על צ'אווז ובאיזו מידה הוא גרוע עוד יותר מכל שייך סעודי, דווקא בזכות העובדה המוסכמת שונצואלה נהנית מכמה יתרונות, בכל הקשור לסולם 'המערבי' של זכויות אדם, משטר פרלמנטרי וחופש הביטוי. דווקא מכיוון שאלו קיימים בונצואלה, הצ'אבסיזם הוא בעיה חמורה עוד יותר מבעיית שלטון השייכים במדינה שמלכתחילה לא קמה כרפובליקה ולא מנסה אפילו להתנהג כאחת.

  3. איציק :

    אני יכול רק לא להסכים איתך. ראשית נגד צ'אווס מגוייסת מכונת תעמולה משוכללת מאין כמותה.חלק מהתוקפים את פגיעתו בדמוקרטיה רוצים את ראשו ואם היו יכולים, היו מבצעים הפיכה צבאית ומחסלים אותו למרות התמיכה הציבורית הרחבה בו.את כוחה העצום של מכונת התעמולה אפשר לראות אם יעשו משאל שיבקש מאנשים לציין שני רודנים בדרום אמריקה . אנשים יציינו את צ'אווס וקסטרו. איפה טרוחיליו, אופה סומוזה, איפה דובלייה, איפה וידלה, איפה פינושה, איפה בטיסטה וזו רשימה קצרה.

  4. נדב פרץ :

    אודי – איך בדיוק הקמה של אלפי מרפאות (ללא תשלום, כמובן) באיזורי עוני וקמפיין שבמסגרתו מליון ונצואלים בוגרים למדו לקרוא היא הותרת העושר בידי 'שכבה דקה מאוד של אנשים'?

  5. ירדן :

    "פתרונות טכניים יש בלי סוף. גיאוטרמיקה, ורוח, ושמש, והליום-4, ומימן, ותנועת גלים, וארובות רוח, ואופניים, ואשפה, ומה לא." – לצערי אתה לא ממש מדייק פה.
    אני אגיב לפתרונות שאני כן מכיר.

    שמש, רוח, תנועת גלים, אופניים וכו' – הבעיה עם הפתרונות האלו היא שהן מייצרות חשמל בזמנים מסויימים. או כשיש שמש או כשיש רוח או כשמישהו רוכב על אופניים וכו'. כיו, עד כמה שידוע לי אין עוד דרך לאגור את האנרגיה המיידית הזאת מלבד בעזרת מצברים, ואלו לוקחים יותר מדיי משאבים כדי להחזיק כך שבסופו של דבר הם לא מספקים את הסחורה. כשנדע איך לשמר אנרגיה בצורה טובה יותר הפתרונות האלו יהיו ישימים יותר. לעומת הייתי אומר שיותר מדיי האנושות עוסקת היום בפיתוח מוצרים מטופשים וגימיקים ואם המשאבים שהולכים על כל העניינים האלו היו הולכים על מציאת פתרונות לבעיית האנרגיה היינו כבר ממזמן במצב טוב יותר.

  6. איציק :

    לנדב
    זו בדיוק הדרך בה מכונת התעמולה האמריקאית עובדת. כשהייתי נער הייתי קורא את מעריב לנוער. היו מספרים שם איך לוחמי החרות חודרים לבריה"מ ומבצעים מבצעי סבוטאז'. הכל היה כתוב באופן מאד מחמיא לגבורת המבצעים למרות שעל פי ההגדרה האמריקאית אלו היו טרוריסטים מובהקים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.