חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הישראלים רוצים סוציאל דמוקרטיה

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 17.05.10 6:05

מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון מגלה שבישראל יש תמיכה נרחבת בקיומה של מדינת-רווחה אוניברסאלית. כיצד אפשר להסביר את האנומליה הישראלית שבה דעת-הקהל היא סוציאל-דמוקרטית והשלטון (הנבחר) הוא ניאו-ליברלי? מה יכולים סוציאל-דמוקרטים ישראלים לעשות אל מול האנומליה הזאת?
מאת: יפתח גולדמן

מה הישראלים רוצים

אל תיבת האינבוקס שלי הגיע מאמר מעניין שכותרתו "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת הקהל: ישראל 2008", הכותבים הם ניסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל. חיפוש קצר באינטרנט העלה שהמאמר התפרסם בכתב העת של המוסד לביטוח לאומי "בטחון סוציאלי" בחודש מרץ האחרון (כתב העת מופיע גם במהדורה מקוונת ואפשר לקרוא את המאמר כאן). עוד גיליתי שהמחקר, שעליו מבוסס המאמר, נערך באוניברסיטת בן גוריון ופורסם על ידה כ"נייר מחקר" לפני שנתיים. שלא כפי שמשתמע משמו, המחקר לא בדק את תפקודה של מדינת הרווחה הישראלית וגם לא את מדיניות הממשלה בנושא זה, אלא רק את דעת הקהל של הישראלים. הוא בדק, בעצם, מה הישראלים רוצים.

שורה תחתונה

נגיד קודם כל את השורה התחתונה: דעה מקובלת בקרב החוקרים, אשר קנתה לה שביתה גם בליבותיהם של פעילים-חברתיים סוציאליסטים וסוציאל-דמוקרטים, גורסת שהציבור הרחב בישראל עבר תהליך של הפנמת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית במקביל, פחות או יותר, לתהליך ההפרטה של החברה והכלכלה בישראל. לפי דעה זו, הישראלים, שהתאפיינו בעבר כחברה סולידארית התומכת בשוויון כלכלי ובאחריות המדינה על כל אזרחיה, הפנימו בעשורים האחרונים מערכת אידיאלים אחרת, הדוגלת בהפרטה, בחוסר-מעורבות של המדינה במשק, בהישגיות אישית, בתחרות ובאגואיזם רציונאלי (או בלתי רציונאלי). הישראלים היו לקורבנות של הרעשה אידיאולוגית לאורך כל החזית, מנחמיה שטרסלר ועד ל"אח הגדול". הנה כך, למשל, אומר דני גוטווין במאמרו המצוין "תנועת הועדים: על פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית במשטר ניאו-ליברלי", מגיליון מאי האחרון של "חברה":

"ריבוי תכניות ה'ריאליטי', המשמשות להפצת מוסר ההפרטה, עשוי ללמד גם על הפנמתו. העיקרון החוזר בתכניות אלו הוא הפקעת מסגרות המסמלות שיתוף וסולידריות, 'הבית', 'השבט' וכד', כדי להפוך את הקיום למשחק סכום-אפס ולהעמיד את כל היחסים האנושיים על יריבות ותככים, המתוזמרים על ידי 'ההפקה'. […] בדרך זו מבוייתים הצופים להפנים את חוקי המשחק של משטר ההפרטה ומתמכרים להם תוך אובדן היכולת להתנגד להם".

מאמרו של גוטווין (אפשר לקרוא אותו כאן) הוא רק ביטוי אחד מרבים להשקפה שעל-פיה הציבור בישראל עבר "שטיפת מוח" ניאו-ליברלית. רובנו מחזיקים בגרסה כזו או אחרת של השקפה זו. ובכל זאת, משהו לא מסתדר לנו. שוב ושוב בשיחות עם החבר'ה במילואים, עם סטודנטים, עם נהגי מונית ובעלי באסטות, נדמה לנו שהתמונה בכל זאת אחרת. בני שיחנו לא אומרים את מה שהיו אמורים להגיד על פי "תזת שטיפת המוח". בא המחקר של כוהן מזרחי ויובל ונותן תוקף סטטיסטי לפקפוקינו: ממחקרם עולה שמדינת הרווחה זוכה לתמיכה רבה בציבור הישראלי, ותמיכה זו מקיפה, ברמות שונות, את כל מגזרי החברה.

מתודולוגיה

לפני הכול אציין שאני רחוק מלהיות מומחה בסטטיסטיקה והיכולת שלי לקרוא מחקר סטטיסטי במדעי החברה מוגבלת לרמתו של אדם-סביר-אך-נטול-השכלה-בתחום. בכל זאת אנסה לסכם כאן את עיקרי המחקר, כפי שהם מוצגים במאמר. מי שיסרב להסתפק בדברי אלה יעשה בחכמה, ובחכמה גדולה עוד יותר יעשה מי שיטרח לקרוא את המאמר עצמו. האחרים מוזמנים להמשיך:

המחקר התבסס מדגם של קרוב ל 1000 ישראלים (מדגם גדול למדי) אשר התבקשו למלא שאלונים. המדגם הקיף את כל מגזרי האוכלוסייה הישראלית מבחינת מין, דת, מוצא, פרנסה, השכלה וכו' (יצוין שנתונים אלה נקבעו על-פי עדותם העצמית של המשתתפים במחקר).

השאלון עצמו התבסס על היגדים שהנשאלים התבקשו לציין את מידת הסכמתם להם. את ההיגדים הללו קיבצו החוקרים לארבעה מדדים:

מדד המעורבות הרצויה של הממשלה בכלכלה ובחיי הפרט הורכב מהגדים שעסקו באחריות המדינה לצמצום פערים כלכליים, לביטחון תעסוקתי ולהכנסה מינימאלית.

מדד הצדקת מדינת הרווחה הורכב מהערכות הנשאלים בדבר ההצדקה לכך שהמדינה תדאג לאזרחיה בשנים-עשר הנושאים הבאים: ביטוח בריאות, פנסיה, קצבאות זקנה, קצבאות שאירים, דמי אבטלה, סיוע בדיור לזוגות צעירים, קצבאות ילדים, חינוך בגיל הרך, חינוך בבית הספר, אבדן כושר עבודה, השכלה גבוהה ועזרה לנזקקים.

מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות החלשות הורכב מהערכות הנשאלים אודות ההצדקה לכך שהמדינה תדאג לאוכלוסיות מסוימות בתוכה  (קשישים, נכים, חולים, עולים חדשים, זוגות צעירים, משפחות מרובות ילדים, תושבי הפריפריה) יותר מכפי שהיא דואגת לשאר האזרחים.

על המדד הרביעי נדבר בהמשך, מסיבות שיתבהרו להלן.

התוצאות

נעשה את זה קצר ופשוט. מדד המעורבות הרצויה של הממשלה בכלכלה ובחיי הפרט עמד לאחר עיבוד הנתונים על ציון של 3.9 מתוך חמש. מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על 4 מתוך חמש ומדד אחריות המדינה לאוכלוסיות החלשות על 3.87 מתוך חמש. עוד יותר פשוט? אם 5 פירושו תמיכה נלהבת במדינת הרווחה (מהסוג שאפשר למצוא אולי רק בשבדיה), 1 פירושו התנגדות נחרצת (מהסוג שאפשר למצוא בכינוס משפחתי של האחים עופר) ו 3 פירושו עמדה נייטרלית או שוויון-נפש, הישראלים נמצאים ב 4.

ואם לחטוא בעוד כמה הפשטות (אני מקווה שכותבי המאמר יסלחו לי): עובדי המגזר הציבורי תומכים במדינת-הרווחה יותר מעובדי המגזר הפרטי; דתיים תומכים בה יותר מחילונים; חסרי-השכלה יותר ממשכילים; עניים יותר מעשירים, וגם, אם כי במובהקות נמוכה בהרבה, נשים יותר מגברים. במלים אחרות: ככל שרווחתך האישית תלויה יותר בשגשוגה של מדינת הרווחה, כך אתה נוטה יותר לתמוך בה. מסתבר, על פי המחקר, שבניגוד לדעה המקובלת, הישראלים לא פראיירים…

שוב יש להדגיש, כי התמיכה במדינת הרווחה אפיינה את כל המגזרים הסוציו-אקונומיים שנבדקו, אם כי ברמות שונות. עורכי המחקר קובעים, ולאור הנתונים שהם מביאים אין לי אלא להסכים, שהציבור בישראל מצדיק במידה רבה קיומה של מדינת-רווחה אוניברסאלית, שהוא מצדיק במידה רבה את התמיכה באוכלוסיות החלשות, ושהוא גורס שעל המדינה להיות מעורבת בכלכלה במידה "בינונית גבוהה". עמדה זו, מוסיפים החוקרים, מאפיינת את הגישה הסוציאל-דמוקרטית. הישראלים, כך מסתבר, הם עם סוציאל-דמוקרטי עם שלטון ניאו-ליברלי.

המדד הרביעי

כיצד זה ייתכן? כיצד אפשרי הדבר שבמדינה דמוקרטית השלטון מפעיל באופן עקבי ושיטתי מדיניות המנוגדת לרצונם של רוב האזרחים? הסברת האנומליה הזאת חורגת ממטרת מחקרם של כהן מזרחי ויובל, ובכל זאת הם מעלים כמה השערות.

ההשערה הראשונה קשורה במדד הרביעי שטרם הוזכר כאן, והיא, בעיני, נקודת החולשה החמורה ביותר של המאמר. במדד הרביעי, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבצו החוקרים את הערכות הנשאלים באשר למידת מוכנותם "לשלם יותר מסים או לרדת ברמת החיים למען נושאים שונים המייצגים תחומים של מדינת הרווחה". בעוד שלושת מדדי התמיכה במדינת הרווחה עמדו בערך על 4, מדד המוכנות לשלם מחיר כלכלי עמד על 3.15 בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהישראלים מעוניינים, אמנם, במדינת רווחה, אבל אינם ששים לשלם מכיסם את מחירה.

אלא שמסקנה זו מופרכת, והטעות נמצאת כבר באופן הצגת השאלה. במדינת רווחה אוניברסאלית מתפקדת היטב, רמת החיים של רוב הישראלים תעלה ולא תרד. הישראלים ישלמו, אולי, יותר מיסים (בין השאר משום שבתנאים של תעסוקה מלאה ושכר הוגן יעברו ישראלים רבים אל מעל לסף המס), אבל תמורתם הם יקבלו שירותים ציבוריים טובים שיגדילו את ההכנסה הפנויה של הישראלי הממוצע. במצב של בריאות ציבורית טובה, חינוך ציבורי טוב (המבטיח לתלמידים תעודת בגרות כמו גם העשרה ופיתוח כישורים), טיפול ממשלתי בקשישים וכדומה, יוכל הישראלי להפנות למטרות אחרות את הממון שהוא מוציא היום על ביטוח-בריאות משלים, על חינוך אפור לילדיו ועל טיפול סיעודי להוריו.

המחיר שאותו יידרש "הישראלי הממוצע" לשלם על-מנת לשקם את מדינת הרווחה הוא מחיר פוליטי ולא כלכלי. יהיה עליו לפעול פעולה פוליטית, לחדול מאדישותו ואולי גם לשנות את דפוסי המחשבה ודפוסי ההצבעה שלו מן העבר. אילו גיבשו החוקרים מדד לבדיקת נכונותם של הישראלים לשלם "מחיר פוליטי" זה, במקום מדד "המחיר הכלכלי" המופרך, היו מספקים לנו אינפורמציה חשובה באמת.

ובכל זאת, איך זה ייתכן?

ועדיין צריך להשיב על השאלה כיצד תתכן האנומליה שבה מדיניות השלטון במדינה דמוקרטית נמצאת בניגוד קוטבי ועקבי לרצון האזרחים. הסברים אחרים שמעלים החוקרים בקצרה הם יותר משכנעים. אלא שאין כאן חידושים גדולים. כולנו סובבים כל הזמן סביב שורה מוכרת של הסברים. מן הראוי בכל זאת להציג אותם כאן בעיקר כדי לדון בהם באופן ביקורתי, לחשוף את ערכם ואת בעיותיהם, ואת הקשרים הפנימיים ביניהם. כל ההסברים שיובאו להלן (וכאן כבר אינני הולך רק בעקבות מחקרם של כהן מזרחי ויובל) הם בעיני בעלי ערך. אבל אומר מראש שאף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו. ייתכן שגם כולם ביחד אינם מספיקים.

ההסבר הראשון, והפשוט ביותר, הוא שמדינת ישראל איננה באמת דמוקרטיה, לפחות לא בכל הקשור למדיניות הכלכלית. ישראל היא אוליגרכיה שבה פקידי האוצר מכתיבים למערכת הפוליטית את ההחלטות הכלכליות. כהן מזרחי ויובל מציינים בצדק, שבקרב ציבור הכלכלנים (באקדמיה, במגזר העסקי ובפקידות המדינה), הפכה התפיסה הניאו-ליברלית ל"פרדיגמה פרופסיונאלית". כלומר: להיות כלכלן פירושו להיות ניאו-ליברל בהשקפתך. מי שמחזיק בהשקפה סוציאל-דמוקרטית (או בעמדה אחרת שאינה ניאו-ליברלית) ייתפס כ"לא-מקצועי". כך פועלים פקידי האוצר באופן שהוא, להבנתם, מקצועי-טהור להשלטתה של מדיניות ניאו-ליברלית על ישראל. פקידים אלה אינם נבחרים על ידי הציבור ואינם כפופים לפיקוח או להכוונה שלו וכמעט שאינם חשופים לביקורת.

חולשתו הגדולה של הסבר זה היא בכך שבמקום לתרץ את הבעיה הוא משנה את ניסוחה. עכשיו תוצג השאלה כך: כיצד ייתכן שבמדינה דמוקרטית, קומץ פקידים מכתיב מדיניות מטעם עצמו וכופה אותה על העם ועל נבחריו? פקידי האוצר לא חוללו הפיכה. הם לא תפסו את אגף התקציבים בכוח הנשק. הם מונו על ידי הפוליטיקאים. והפוליטיקאים נבחרו על ידי הציבור.

אלא שבישראל אין באמת אלטרנטיבה פוליטית, גורס הסבר שני. כל הפוליטיקאים מכל המפלגות מיישמים פחות או יותר אותה מדיניות ניאו-ליברלית. שוב, גם טענה זו, יותר משהיא מסבירה את האנומליה היא מנסחת אותה מחדש. כיצד ייתכן הדבר? כיצד ייתכן שאף נבחר ציבור לא מציג עמדות שיהיו רצויות (על פי המחקר שבו פתחנו את הדיון) לרובו המכריע של הציבור? מדוע אף מועמד לא מצליח למנף את התמיכה הציבורית הרחבה בסוציאל-דמוקרטיה לכדי כוח פוליטי ממשי? כל הדיבורים על כוחה של התקשורת להשחיר את פניהם של מועמדים או על הסכינים הארוכות במרכזי המפלגות אינם מספיקים כאן. אין די בהם כדי להסביר מדוע כל ניסיון לגבש כוח סוציאל-דמוקרטי מסתיים במפח נפש (הוותיקים שבינינו זוכרים את "מפלגת תשח" שמתה כמעט לפני שנולדה). אין די בהם כדי להסביר מדוע כל מועמד סוציאל-דמוקרטי אטרקטיבי-לכאורה (עמיר פרץ למשל) נדחק הצידה, הופך לקוריוז או מחוסל פוליטית.

כאן מעלים בדרך כלל את ההסבר אודות "מסך העשן" של הסכסוך הישראלי-ערבי. הישראלים, כך טוען  ההסבר השלישי, מצביעים על-פי עמדותיהם בשאלות חוץ ובטחון (ובמידה פחותה בשאלות דת ומדינה) ולא על-פי עמדותיהם בשאלות חברה וכלכלה. משום כך שום מועמד סוציאל-דמוקרטי לא יצליח לגבש סביבו מחנה גדול ויציב: אם יצהיר על נאמנותו ל"ארץ ישראל השלמה" יאבד מניה וביה את מרבית תומכיו מקרב השמאל. אם ימצב עצמו כחלק מ"מחנה השלום" לא יוכל לגייס תומכים מן הימין. אם ימנע מלהתחייב ייחשד על ידי שני הצדדים.

יש מידה של צדק בהסבר זה, אבל תוקפו הולך ונחלש ככל שנעלמים ההבדלים במדיניות החוץ והביטחון שמקדמות המפלגות השונות. בימינו, ההבדל שבין חד"ש וקדימה בסוגיות אלה הוא בבחינת ניואנסים. גם הליכוד ואפילו ליברמן לא מציגים משהו שונה לגמרי. אכן, בחד"ש ובמר"ץ יש עוד כמה דוברים המבטיחים לנו "שלום-אינסטנט" אם רק ניסוג מהשטחים, ובימין יש עוד כמה נואמים הנשבעים אמונים לחזון "ארץ ישראל השלמה". אבל איש לא מאמין לאלה או לאלה. וגם אם בתחום ההצהרות עוד קיים פער, הוא נעלם כמעט לחלוטין בתחום המעשים של הפוליטיקאים המגיעים לעמדת כוח ממשית. ובכן, בתנאים שבהם כל הפוליטיקאים דומים בהצהרותיהם וכמעט-זהים במעשיהם בתחום מדיניות החוץ והביטחון, היה מקום לצפות שהישראלים יבחרו את נציגיהם לכנסת על-פי המדיניות הכלכלית-חברתית שלהם; שמִבֵּין כל המועמדים שעושים אותו דבר בתחום מדיניות החוץ והביטחון הם יעדיפו את המועמד שעושה משהו שונה – משהו סוציאל-דמוקרטי – בתחום מדיניות הפנים, הכלכלה והרווחה. מדוע זה לא קורה?

כאן אנחנו מגיעים להסבר הרביעי. כהן מזרחי ויובל, עורכי המחקר מאוניברסיטת בן גוריון, מדברים בזהירות על "אי בהירות מושגית בקרב הציבור הישראלי בכל הקשור לשאלות כלכלה וחברה". אני מעדיף לנקוט לשון פחות אקדמית ולומר פשוט: "בוּרוּת". הישראלים בורים בכל מה שנוגע לכלכלה ולמדיניות כלכלית. הם אוהבים, אולי, את מדינת הרווחה, אבל הם אוהבים אותה בלב (או בבטן), לא בראש. בדרך כלל הם לא מבינים מה נגזר מן ההעדפות העקרוניות שלהם, ובפער הזה נכנסת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית. שאל את הישראלי הממוצע (ודווקא אחד שתשובותיו לשאלון מעידות על אהדתו למדינת הרווחה) מה דעתו על תקציב גירעוני. הוא יענה שאין לו דעה בעניין. הוא בקושי מבין את המושגים. אם תתעקש על תשובה הוא יגיד, אולי בגמגום, שגרעון זה רע. כי זה מה שהסביר אמנון אברמוביץ בטלוויזיה. שאל אותו מה דעתו על איגודי עובדים והוא יענה, אולי בשמץ מבוכה, שהועדים הגדולים מושחתים. הרי זה מה שהסביר נחמיה שטרסלר במאמר המערכת. שאל אותו מה עדיף: אפס אחוזי אינפלציה או אפס אחוזי אבטלה והוא יבחר, אולי בהיסוס, באינפלציה. כי הרי כולם יודעים שאינפלציה זה נורא מסוכן…

דווקא בגופי המעשים, ולא בעקרונותיה הגדולים מצליחה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית לבלבל את הישראלים. אבל היא מצליחה בכך בעיקר משום שהיא נאחזת בקרקע פורייה של בורות.

עד כאן טרם הזכרנו את גדול ניצחונותיה של התעמולה הניאו-ליברלית. זהו ההסבר החמישי לאנומליה: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית אולי לא הצליחה לשכנע את הישראלים שהפרטה זה טוב, אבל היא הצליחה לשכנע אותם שהכול חרא (גרסה מודרנית-וולגרית של הפסוק העתיק מקוהלת "מעוּות לא יוכל לתקון"): "הכול דפוק, הכול חסר ערך, אין סיכוי לשנות, אז בואו נתבדר".

בכל שיחה מקרית שלי עם נהג מונית אנחנו מסכימים בינינו תוך עשר דקות שצריך להגביל את כוחו של ההון, שאיגודי עובדים זה טוב, שמדינת רווחה זה כדאי ושגם ל"אחרים" (ערבים / חרדים / שמאלנים / תאילנדים לפי ההקשר) מגיע בה חלק.

"אז מה עושים?" אני שואל את נהג המונית שלי לאחר שסיימנו לנסח את המצע.

"אין מה לעשות", הוא עונה. "כל הפוליטיקאים זונות. בעלי ההון מחזיקים את כולם בביצים. כל אחד דואג לתחת של עצמו" (ושאר טענות המחברות הכללות גבוהות עם אברי גוף נמוכים).

אני שותק ומחמיץ פנים. הנהג מבין משתיקתי החמוצה ששלב ההסכמה הנלהבת בינינו הגיע לקיצו. "אז מה עושים?" הוא מחזיר את השאלה אלי.

וכאן אני מתחיל לגמגם…

אז מה עושים?

מן הדיון שנפרש עד כאן מסתמן הכיוון: יש להלחם בבורות ובייאוש- הַמִדמֶה-לאדישות. מלחמה בבורות הלא היא חינוך. עלינו ללמד את הישראלים (ואגב כך גם ללמד את עצמנו) כיצד לאהוב את מדינת הרווחה גם בראש ולא רק בלב. מכאן חשיבותם הגדולה של מוסדות כמו "המכללה הכלכלית חברתית", אתרים כמו "עבודה שחורה", תכניות חינוכיות כמו נבחר"ת וכתבי עת כמו "חברה". יש כמובן עוד גופים, וגם אנשים פרטיים, העושים עבודה חשובה בכיוון זה של פיתוח התודעה הסוציאל-דמוקרטית. אך זה ודאי לא מספיק. לא פעם אנחנו נוטים להמעיט בחשיבותה של העבודה החינוכית. היא נראית לנו "מקומית" מדי, "נמוכה" מדי, או, להפך, "ערטילאית" מדי.  אפשר שנטייה זו היא שריד מאובן של איזה מטריאליזם וולגרי המתחזה למרקסיזם, שעל-פיו התודעה אינה חשובה ופיתוח התודעה אינו חשוב (מרקס עצמו, אגב, עסק כל ימיו בדיוק בזה: בעיצוב ופיתוח של תודעה מהפכנית). שומה עלינו להגבר על נטיה משתקת זו ולהמשיך לחנך.

אבל חינוך שיתמודד עם הבורות אינו מספיק. צריך להתמודד גם עם הייאוש והאדישות ולהחליפם באמונה. "אמונה היא הכוח הגדול ביותר בעולם-האדם. הכוח ה'מעשי' הגדול ביותר", אמר פעם דיויד א. לילנטל. "כיצד מפרנסים ומגדלים ומחזקים אמונה? על ידי גאולת האמונה במעשים". מעשים פוליטיים סוציאל-דמוקרטים (בתוך הפרלמנט או מחוץ לו), אינם יכולים היום להיות יותר מאשר התחלות צנועות עם השגים מוגבלים מאוד. אולם עיקר חשיבותם בא להם מכך שהם יוצרים תשתית מעשית שעל-גבה אפשר להרחיב ולהעמיק את התודעה הסוציאל-דמוקרטית, ותודעה רחבה ועמוקה יותר תאפשר, בתורה, מעשים נועזים יותר והשגים גדולים יותר. בצדק גמור מציינת שלי יחימוביץ באתר שלה, כי המאבק שניהלה על "חוק שכר הבכירים", אף שלא הביא בינתיים לתוצאות מעשיות, כבר שינה את המציאות משום ששינה את האקלים הציבורי בסוגיה. גם השינוי ביחס הציבורי לעבודה מאורגנת, שארגון "כוח לעובדים", על קומץ פעיליו, חולל כמעט לבדו בשנתיים האחרונות, הוא דוגמא טובה. בזכות שינוי זה, היום פחות קשה להתאגד מאשר אתמול. וההתאגדויות שיקומו היום יהפכו את ההתאגדות של מחר למשימה שהיא עוד פחות קשה. כך היא הדיאלקטיקה של הוויה והכרה: המעשה הפוליטי מכשיר את הקרקע לפיתוח התודעה והתודעה שהתפתחה מאפשרת עשייה פוליטית מפותחת יותר וחוזר חלילה. נשמע מוכר? אולי משום שכך בדיוק תאר מרקס את תהליך התהוותו ועלייתו של המאבק המעמדי בפרק הראשון של ה"מאניפסט הקומוניסטי".

חינוך ועשייה, בניה הדרגתית של תודעה ושל כוח פוליטי. הדברים האלה מחייבים סבלנות. הרבה סבלנות. השמאל הישראלי חולה באופן כרוני במחלת קוצר הרוח. שוב ושוב אנחנו נתקפים קוצר רוח, ומחפשים את קיצור-הדרך אל האוטופיה. שוב ושוב אנחנו מדמים לעצמנו שמצאנו את הקוניונקטורה המזדמנת שתביא לנו את הישועה: איזה מועמד אטרקטיבי, ואיזה משרד-פרסום עם קמפיין מנצח, ואיזה חודשיים של שקט בגבול הצפון ובגבול הדרום ובלי פיגועים, ואולי גם מזג אוויר גרוע ביום הבחירות שיבטיח שרק סוציאליסטים נחושים ובעלי-מטריות ילכו להצביע… ושוב ושוב אנחנו נכזבים.

לקוצר הרוח שלנו סיבות טובות. לנוכח העוול, העושק, החרפה והכיעור שהמיט סביבנו הניאו-ליברליזם אנחנו נתקפים בתשוקה מובנת למצוא את מפתח הקסמים. אין לנו סבלנות לטיפוס האיטי במעלה ההר. אבל אין ברירה חברים. כי אין קיצורי דרך, ועלינו לנשום עמוק ולהמשיך, בלי לשרוף בבת אחת את כל החמצן ברֵיאות וגם בלי להתייאש מהטיפוס (ורצוי גם לא לשכוח ליהנות לפעמים מן הדרך). את שיטת קיצורי הדרך ניסינו כאן במשך שלושים שנה ללא הועיל. עכשיו צריך לנסות משהו אחר.

אין קיצורי דרך, אבל יש מה לעשות ויש תוחלת למעשים. זה הדבר החשוב מכל: על אף שהיא שולטת בזירה הציבורית, על אף תותחיה הכבדים בתעשיית הבידור ובתקשורת המסחרית וחרף לגיונות הכתבים, היחצ"נים, הפרסומאים, היועצים, המעצבים ושאר הַחֲנֵפִים הנלחמים תחת דגלה, לא הצליחה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית לכבוש את לבם של הישראלים. עדיין לא.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , , ,

37 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    יפתח, האזרחים רוצים ס"ד? בואו ניתן להם אותה. יש לנו אחלה סביבה להתפתח בה בכיוון.
    חינוך זה בהחלט חשוב אבל השלטון הלא ס"ד עושה את עיקר העבודה ואם נמתין להתפתחויות של עשרות שנים עוד נגלה שהפסדנו גם בקרב הזה.
    אני חושב שהשמאל אינו חולה בקוצר רוח. השמאל אוהב לשבת ולתכנן כאילו הוא בשלטון ועדיין בונה תהליכים לשנים ארוכות. לשמאל יש זמן להתפצל ולהתפלפל, זה הזמן להתחיל לעשות. לאחד את הגופים הקטנים, הרשתות השונות, הארגונים המקומיים ולצאת לקרב על החברה בישראל.

  2. פוליטי – ארצי « הבית האינטרנטי שלך :

    […]    […]

  3. אזרח :

    מאמר יפה. אבל לשלם עוד מס פירושו לוותר על רמת החיים מבחינת האנשים. אתה משלם יותר מס – וכך יש לך פחות כסף לקנות לחם. כך כל אדם הגיוני מבין.

  4. Tweets that mention הישראלים רוצים סוציאל דמוקרטיה -- Topsy.com :

    […] This post was mentioned on Twitter by עבודה שחורה . עבודה שחורה said: http://bit.ly/aTtCd0 סקר חדש מצא: הישראלים רוצים מדינת רווחה […]

  5. מיכאל לינדנבאום :

    לאזרח,
    כשנכריח את העשירון העליון לשלם מיסים כמו בסקנדינביביה,אז לכולנו יהיה לא רק לחם אלא בריאות,חינוך מים,רכבות .בקיצור-מדינת רווחה אמיתית.

  6. דניק :

    "בעוד שלושת מדדי התמיכה במדינת הרווחה עמדו בערך על 4, מדד המוכנות לשלם מחיר כלכלי עמד על 3.15 בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהישראלים מעוניינים, אמנם, במדינת רווחה, אבל אינם ששים לשלם מכיסם את מחירה.

    אלא שמסקנה זו מופרכת והטעות נמצאת כבר באופן הצגת השאלה. במדינת רווחה אוניברסאלית מתפקדת היטב, רמת החיים של רוב הישראלים תעלה ולא תרד."

    ובקיצור, אתה מציע לנו לאכול את העוגה ולהאכיל אותה שלמה. גם המדינה תוכל לבזבז הרבה יותר כסף, וגם לא נצטרך לשלם מיסים או לסבול איזה שהן השלכות.

    אולי אפשר לקחת את המודל היווני – נחלק יותר הטבות, ופשוט ניקח הלוואות במקום לקחת עוד מיסים.
    או שאנחנו מעדיפים את המודל של שנות ה80 כאן, כשפשוט הדפיסו כסף על כל מחסור שהתעורר?

  7. אלעד :

    אני אנסה לנסח את זה יותר טוב: מחקר מפוברק ממכון לא אובייקיטיבי קבע:"בעוד שהתמיכה בקיצוץ מסים עמד על בערך 10, מדד המוכנות לקיצוץ בהטבות עמד על 6 בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהישראלים מעוניינים, אמנם, בקיצוץ מסים, אבל הם לא מוכנים שזה יבוא על חשבון ההטבות שלהם."

    אלא שמסקנה זו מופרכות והטעות נמצאת כבר באופן הצגת השאלה. במדינה ניאו ליברלית מתפקדת היטב, רמת החיים של רוב הישראלים תעלה ולא תרד, ולכן הקיצוץ במסים לא יפגע בהטבות שלהם.

  8. סולידריות או חמלה? :

    "כיצד זה ייתכן? כיצד אפשרי הדבר שבמדינה דמוקרטית השלטון מפעיל באופן עקבי ושיטתי מדיניות המנוגדת לרצונם של רוב האזרחים? הסברת האנומליה הזאת חורגת ממטרת מחקרם של כהן מזרחי ויובל, ובכל זאת הם מעלים כמה השערות.

    ההשערה הראשונה קשורה במדד הרביעי שטרם הוזכר כאן, והיא, בעיני, נקודת החולשה החמורה ביותר של המאמר. במדד הרביעי, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבצו החוקרים את הערכות הנשאלים באשר למידת מוכנותם "לשלם יותר מסים או לרדת ברמת החיים למען נושאים שונים המייצגים תחומים של מדינת הרווחה". בעוד שלושת מדדי התמיכה במדינת הרווחה עמדו בערך על 4, מדד המוכנות לשלם מחיר כלכלי עמד על 3.15 בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהישראלים מעוניינים, אמנם, במדינת רווחה, אבל אינם ששים לשלם מכיסם את מחירה."

    יתכן שהחוקרים לא הקפידו על הבחנה ברורה בין רווחה ליברלית, שמבוססת על עיקרון החמלה, לבין רווחה אוניברסלית ס"ד שמבוססת על עיקרון הסולידריות. (הבחנה עליה בנוי המאמר המצוין של נדב
    http://www.blacklabor.org/?p=19341#comment-312954
    "יצחק הרצוג האם להצביע לו בפריימריס?")

    הדים לבלבול כזה אפשר למצוא בדיונים, ולפיכך יתכן שהמחקר לא גילה שום דבר חדש.

    לעניין דפוסי ההצבעה, מצביעים נוטים להאמין לפוליטיקאים שמבטיחים קשיים בדרך ל"מנוחה ולנחלה". הבטחות כאלה מתפרשות כביטוי ליושר וליושרה. (יש מי שלמדו לעשות מניפולציות שמנצלות ברשעות את הנטיה הזאת. הם שוכחים לספר למשל, שנשיאת הנטל לא תחול באופן שוויוני).
    בכל מקרה אומץ, יושר ויושרה בונים מנהיגות ולא גישת פרווה, שאינה מניעה אנשים לפעולה.

    וראו כאן
    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-47571-00.html?tag=04-45-53
    דר' אולק נצר – שיקולים אסטרטגיים במאבק על נפש-העם.

  9. מיכאל לינדנבאום :

    לאלעד,
    כלל ההטבות במדינת רווחה תלויים ברמת המיסוי,כלומר במקור המימון.
    אותו כנ"ל לגבי "מדינה ניאו-ליברלית מתפקדת היטב" כהגדרתך.
    אין יש מאין.

  10. דליה בדקי שוב :

    תגובות 3 +7 בפירוש אינן מאותו מחשב. לא יכול להיות.

    תגובה 36 למאמר של נדב
    http://www.blacklabor.org/?p=19341
    ןתגובה 7 כאן הן מאותו מחשב.

    מה שנכון, טעיתי באתר. קורה.

    סליחה.

  11. ק. טוכולסקי :

    חברה לפעמים יש שתי תגובות מאותו מחשב, למשל אני ואשתי, או משחב שמשמש משפחה. או רשת מחשבים של משרד שיש בו כמה עובדים. לפעמים אפילו מישהו מזדהה ביותר משם אחד, זה נדיר אבל זה קורה. לפעמים מישהו בשכר מזדה בשמות שונים ממחשבים שונים. צריך להתמודד.

    מעוררי פרובוקציות מעוררים גם את הדיון וברוך השם רוב המגיבים כאן יודעים מתי הפרובוקציות לא שוות תגובה.

  12. איציק יאפ :

    יפתח, אתה ממלא אותי בתקווה. ויש לי קצת מידע שיכול להאיר את המאמר שלך בזווית אחרת. (אני בשלבי כתיבה שלו, לבקשת מערכת האתר)

    בכל אופן, לכל אלו שאומרים "אם כל אחד ידאג רק לעצמו לכולם יהיה יותר טוב, בגלל עקרון החמלה" אתם כל כך טיפשים שאתם סותרים את עצמכם באותו משפט!

    חמלה היא ערבות הדדית. ערבות הדדית היא יצירת המסגרות לעזרה הדדית. כל עוד זה מקומי, שכונתי, קהילתי או אפילו עירוני, זה יכול להיות פרטי. ברגע שזה ארצי, אין אף גוף או גורם פרטי שיקח על עצמו פרוייקט "חמלה" ברמה ארצית. ובכל אופן, לממשלה שלנו יש המוני פרוייקטים כאלו ובין כולם צריך לתאם.

  13. דנדו דוד :

    טוכולסקי צודק בתיאוריה אבל טועה במציאות.
    לא צריך "לאחד את השורות" צריך להתאחד מאחורי מי שיכול לעשות את זה.
    למישהו הזה קוראים שלי יחימוביץ' ולכן הגיע הזמן לעמוד מאחוריה.
    לפנות כעת לאתר של שלי ולהצטרף לפעילות מאחוריה.
    מי שרוצה יהיה יותר פעיל ומי שרוצה פחות – אבל העיקר הוא להתאחד מאחורי הבן אדם המתאים ביותר, שהוכיח את עצמו כמתאים ביותר במעשים ולא רק בברבורים.
    http://www.shelly.org.il/node/1679

    אתכם תביאו ילדים/הורים/משפחה/חברים.

    ברגע שמאחורי שלי יעמדו 20,000 אנשים שיבואו להצביע בעת קריאה, הסוציאל דמוקרטיה תשתלט על ישראל – לא יהיה צורך בבחירות ולא יהיה צורך בשום דבר, מפגן הכח הזה יהיה מספיק כדי לתת את אותותיו.

  14. אלי סתוי ציר העבודה :

    צדק חברתי מהו?

    http://www.kivunim.org.il/article.asp?id=25

  15. יונתן :

    זה היה די צפוי שאנשים ישמחו לעוד רווחה כל עוד הם לא צריכים לשלם עליה,זה לא נובע מרוע או אגואיזם.

    לכן צריך להסתדר במסגרת התקציב הקיים ולראות איך מממשים רווחה ממה שיש,מה זה אומר?שצריכים לפעול בצורה מושכלת ולבחור על מה להוציא ועל מה לא להוציא(כמו בכל עסק).

  16. אח :

    האם בתוצאות המחקר שוקלל משתנה הבקרה של "לאום" או "עדה"? האם הישראלים נשאלו מה דעתם על מדינת רווחה גם כאשר הערבים, החרדים והמזרחים\אשכנזים במשחק? אני חושב שהיתה צפוייה לעורכי המחקר הפתעה.

  17. אזרח :

    אולי כדאי לקרוא במקום סתם לצעוק:
    http://cmsprod.bgu.ac.il/som/PublicDep/Publications/pub1.htm

  18. לקסי :

    ליונתן,
    זהו שלא!
    רווחה היא זכות מולדת והיא לא "כמו בכל עסק"
    ואם אינך מאמין…
    לך לאתר הכנסת וקרא את מגילת זכויות האדם.

  19. יונתן :

    זכות מולדת או לא,תקציב צריך לנהל אחרת תהיה התמוטטות כלכלית שאחריה לא יממשו שם זכות.

    אמרתי שלא צריך להשקיע ברווחה? לא,אמרתי שצריך לעבוד במסגרת המגבלות.

    זכויות אדם הם זכויות טבעיות,זכויות חברתיות-כלכליות הן עניין חברתי שנתון להכרעת החברה.

  20. לקסי :

    ליונתן,

    הדיון האמיתי הוא העקרונות – החברתיים/פוליטיים – שלפיהם קובעים את המגבלות.

    משנקבעו מגבלות – בדיון דמוקרטי אמיתי – ודאי שהן המגבילות.

    זכויות אדם הן מסד תפיסתי שצריך להיות יציב ולא נתון לשיקולים משתנים של קוניוקטורה פוליטית.

    זה טעם קיומה של הצהרת זכויות האדם, ראוי ללמוד (ולהפנים) אותה, גם כשלא צריכים להיבחן באזרחות מחר בבוקר.

    "הכרעת החברה" היא הגדרה נכונה, היישום שלה בעייתי.

  21. איתן :

    חצי ממכם בכלל לא קראו את הנייר…

  22. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    אין לי שמץ של מושג מה הקשר בין מה שאני אומר למה שאתה אומר,מאחר ואתה הכותב השני באתר הזה ששולח אותי ללמוד(אבל רק לבגרות הפעם,קודמך שלח אותי לעשות תארים במגוון מקצועות).

    אם הדיון הוא בעקרונות אז הוא צריך להתנהל בשדה המציאות שבו יש גם מגבלות מסוימות.

    בתגובתי ציינתי מגבלה אחת (תקציב) והערתי שחייבים לבצע תעדוף של מה שרוצים להעניק במסגרת התקציב,האם רוצים לממן מקלט לנשים מוכות או לבנות משחקיה בבית חולים,לתת פנסיית גישור למובטלים בני 50 או להשקיע במעונות יום מסובסדים.

    מה בדיוק ההתנגדות לקביעה הזאת? אי אפשר לממן את הכל גם אם יעלו מיסים בצורה משמעותית.

    עקרון אחד סביר אומר שלא צריך לתמוך במי שיכול לעמוד לבד.

  23. איציק יאפ :

    אתה מניח מראש השקפת עולם שבה כל אחד שוחה בכוחות עצמו, ומי שטובע… שיטבע. אלא אם כן הוא הוכיח לך איכשהו שהוא זקוק לעזרה, ואז תזרוק לו איזה קרש.

    אנשים באתר הזה מניחים שכדאי ליצור מצב שבו (אם להמשיך את המטאפורה) המים רדודים, או שכולם עומדים.

    ניהול תקציב נכון, ובאידאולוגיה הנכונה, לא מדבר על "לאיזה מוסד של מסכנים ניתן יותר כסף" אלא על "איזו מדיניות ניצור בכדי שיהיה פחות צורך במוסדות האלו".

    אידאולוגיה של אינדיוידואליסטים שבורחים מכרישים (ניאו ליברלית) אינה מאפשרת מצב כזה, ואפילו מגבירה יותר ויותר את הצורך במוסדות של "עזרה למסכנים" ואז… באמת שלא יהיה תקציב לכולם.

  24. אדי סימון :

    אני בכ"ז סבור שהכשלון להעלות סדר יום ומדיניות ס"ד נעוץ במידה רבה בעובדה שנשאיה של הס"ד היו מזוהים באופןבוטה מידי עם שמאל מדיני.
    חלקים נרחבים בצבור היהודי אינם מוכנים להזדהות ואפילו לשמוע על כוחות שמאל, גם אם הם דוגלים במדיניות ס"ד וגם אם הם מבינים כי מדיניות זו היא לטובת החברה בכלל ולטובתם באופן ספציפי. אילו נשאי הס"ד היו מזוהים עם אורינטציה קונצנזוסואלית יותר בשאלות מדיניות, כמו בימי מפא"י- הנאו ליברליזם לא היה משתלט על המציאות החברתית הישראלית. לדעתי רק כח פוליטי שעיקר מצעו הוא ס"ד, וסדר היום המדיני שלו הוא סדר יום לאומי, שניתן למקם אותו באופן מוצהר במרכז ומעט שמאלה ממנו – יוכל לזכות לתמיכה ולכח פוליטיים המספיקים כדי לקדם מדיניות ס"ד.
    מי שבאמת מעונין בקידום סדר יום ס"ד, חייב להבין שעליו להפסיק להיות שמאל מדיני מוצהר, ולהפסיק לחתור להקמת או לקידום עוד מסגרת פוליטית, זו או אחרת, שנושאת את התווית המוצהרת 'שמאל מדיני'.

  25. נדב פרץ :

    זה לא כל כך מסתדר עם העובדה שאחד מאדריכלי 'תוכנית היצוב הכלכלית' – המהלך הניאו-ליברלי הכי משמעותי בישראל – היה שמעון פרס. לא ממש מזוהה עם הימין.

  26. איציק יאפ :

    אדי (24) אני מאוד מסכים איתך.

  27. יונתן :

    איציק-זאת לא הנחת המוצא שלי,הנחת המוצא שלי היא שאי אפשר לייבש את הים ולכן צריכים להחליט את מי מעלים לסירות ההצלה וכן שיש מספר מוגבל של סירות הצלה.

    לפעמים נראה לי שהכותבים והמגיבים באתר הזה בטוחים שניתן לעשות הכל,לממן את כולם,לרפא את כולם,להחזיק את כולם "לייבש את הים" ורק רוע הלב ושרירות של בעלי ההון או המדינה היא שעוצרת את כל הטוב הזה מהתרחש.
    בתכל'ס אי אפשר,יש מגבלות מסוימות,זה שאנשים מתעלמים המציאות לא אומר שהיא מתעלמת מהם(למרות שטרי פראצ'ט טוען אחרת..).

    אז כן בסדר העדיפויות מי שיכול להחזיק את עצמו צריך להחזיק את עצמו ומי שלא יכול צריך לקבל תמיכה אבל אי אפשר לתמוך בכולם כי אז מי שבאמת צריך יקבל תמיכה מופחתת (במקום לתת למי שצריך "סירה" נותנים לו "קרש" כי גם אלו שלא היו צריכים תמיכה קיבלו את הקרש שלהם).

  28. לקסי :

    לדוגמת סירות ההצלה…

    לא צריך ליבש את הים, רק לבנות אניות טובות יותר.
    מדינת רווחה המושתתת על עקרונות סוציאל דמוקרטיים היא אניה עדיפה על זו האוסטרית מלאת החורים ש"חסכו" בבנייתה.
    (ובאוסטריה בכלל אין ים, רק נהר והר 🙂 )

  29. יונתן :

    מה הקשר לאוסטריה?במקום להתעלל בדימויים חסרי ישע תענה לעניין.

  30. לקסי :

    ליונתן,
    נסיון נוסף (במקום וד"ל שנשמט מהתגובה הקודמת).

    1. אוסטריה – הדעות המובעות בתגובותיך מתאימות לאסכולה האוסטרית של כלכלנים המתארים עולם אידיאלי חסר מאבקי כח ופוליטיקה, שבו תפקיד הממשלה מתמצה במונופול שלה על אלימות.
    אם לא היית מודע לזה, מצא את החמרים הרלוונטיים (יש הרבה ברשת) וקרא.

    2. דימוי ניצולי הטביעה מניח שספינתם טבעה והם צריכים הצלה בסירות (דמי אבטלה, גמלאות כאלה ואחרות, הממומנים ע"י מי שלא נפלו לים).
    בהנחה הזו גלום עקרון המחסור (כלל שלומדים בשעור הראשון במבוא לכלכלה).
    העקרון נכון, אולם הפתרונות אינם רק הכרה בו כ"כוח טבע". אחד הפתרונות הוא חלוקה שוויונית יותר של מה שכן יש (ואז יישארו מקומות בסירות גם לטובעים). פתרון אחר הוא יצירת יותר מקומות עבודה (במלים אחרות "הגדלת העוגה" ובדימוי הים, בניית אניות טובות יותר וציודן ביותר סירות הצלה).
    אלה פתרונות של חברת רווחה המושתתים על עקרונות סוציאל דמוקרטיים.

    אני מקוה ש"עניתי לעניין".

    וד"ל.

  31. יונתן :

    מה זה ישארו מקומות גם לטובעים? אני מציע לייחד את המקומות רק לטובעים,מי שיש לו סירה שישתמש בה.

    איך הדעה בתגובותי מתאימה לעולם חסר מאבקי כוח ושליטה?איפה בכלל דיברנו כאן על מאבקי כוח?זה ממש לא קשור,אם אנחנו נכנסים לנושא הזה אז מין הסתם דווקא הדעה של תמיכה בכולם לעומת תמיכה רק במי שצריך תשרת קבוצות אוכלוסיה חזקות על חשבון החלשות(כי יהיה פחות לתת לחלשים).
    אודה לך אם לא תשלח אותי לעשות שיעורי בית,יש לי מספיק משלי,זה גם לא ממש מקדם את הדיון חוץ מלהראות שאתה את ידיעותיך המדהימות בענייני אוסטריה או שיקגו או מה שלא יהיה.

    נראה לך שיש לי התנגדות להגדיל את העוגה?אין לי..אני פשוט מכיר בכך שלכל עוגה יש מגבלות תפיחה.
    אני הכי בעד השקעות ממשליות אבל זה לא אומר שצריך להסחף ולדמיין שאפשר לייבש את הים כמו שאמרו פה מקודם.
    אגב הרבה מהדברים שתומכים בהם כאן לא מקרבים אותנו להגדלת העוגה,הגדלת שכר המינימום חשובה מאוד סביר להניח שהיא תלווה בפיטורים ומעבר עבודה למזרח(היום הכל עובר ולא חוזר,חצי מההכנסות מיצוא לחו"ל הם מההיי טק שמעסיק רק עשירית מהעבדים במשק ובסופו של דבר חלק גדול יעבור להודו,הגדלת העוגה חייבת לכלול הגברת התחרויות ביחס לחו"ל ואלמנטים כגון הגדלת שכר לא ממש תורמים לכך,מצד שי,מה הטעם בעבודה שלא ניתן לחיות ממנה?)
    לגבי חלוקה שיוויונית יותר,אני בעד חלוקה שמתחילה מלמטה,כמה שאדם צריך יותר ככה הוא מקבל יותר מהמדינה,מי שלא צריך כלום לא מקבל כלום,איך זה אנטי שיוויוני?

  32. איציק יאפ :

    למה לדבר בקיצוניות?

    לקסי לא התכוון לכך שכולם יקבלו את הכל ואני לא דיברתי על ייבוש של הים (למרות שאני יכול להבין למה זה השתמע מדברי).

    שנינו מדברים על אחריות שלטונית לכל האזרחים, לא רק לנכים ולזקנים.
    כמו שעלה בדיונים אחרים פה: רמת השכר אליה שואפים מעסיקים לשלם לעובדיהם היא מינימלית (אם אפשר, 0 ש"ח לשעה) וזה ייצור מצב שבו השכר שיקבלו מאות אלפי עובדים בישראל יהיה נמוך מהדרוש למחיה בסיסית. כאן על השלטון להתערב ולאכוף שכר מינימלי המאפשר קיום בכבוד.

    באופן דומה, על השלטון להתערב בכל המקרים בהם השתוללות של שוק חסר רסן (כן, "חופשי" בשפה שלך) גורמת לכך שאחרון העובדים, או אחרון הצרכנים נפגע מזה על ידי כך ששוללים ממנו זכויות, מחייבים אותו בחוזים שהוא לא יכול לעמוד בהם, משקרים לו או שעושקים אותו.

    וכן באותה מידה כשזה מגיע להשקעות של הממשלה מתקציב המדינה, הייתי מעדיף שהמדינה תשקיע בחינוך, ולא תהרוס אותו כדי שיהיה לה תירוץ למכור אותו (כמו שחסידי השוק הפרוץ, אה, החופשי רוצים) הייתי מעדיף שהמדינה תשקיע בתשתיות של חשמל ומים (לפחות) ולא תמכור אותם לתאגידים. הייתי מעדיף באופן ברור שהממשלה (או חברה ממשלתית) היא זו שתהיה אחראית על הכסף שאני מפקיד בידה, ולא איזה אדם פרטי או תאגיד שרואה בי רק מנוף להעצמת רווחיו.

    באחד הדיונים שראיתי בטלוויזיה על סל התרופות, אמרה חברת כנסת דווקא מישראל ביתנו: מערכת הבריאות לא נמדדת על פי הטכנולוגיה של המכשירים שלה, והמחיר שלהם, אלא על פי היכולת שלה לספק שירותים נאותים ואנושיים לכמה שיותר מאזרחיה.
    מה שהיא אמרה נכון מאוד, ולפי דעתי תופס על כל תחום של מדינת ישראל.

    מדינה אינה נמדדת על פי רמת החיים של העשירים שלה, אלא על פי היכולת שלה לספק רמת חיים סבירה ומעלה לכמה שיותר מאזרחיה.
    (לא רק לחולים ולנכים ולזקנים)

  33. גלית :

    מה לגבי שיפור החקיקה? אני חושבת שיש עוד הרבה מה לעשות בנידון וכך אני גיליתי במהלך לימודי מינהל ומדיניות ציבורית שלי. לגבי סוציאל דמוקרטיה – אני לא בטוחה שהיא תעשה טוב בישראל.

  34. לקסי :

    לגלית,
    למה שלא תשתפי את כל קוראי "עבודה שחורה" במחשבותיך?
    על שיפור החקיקה,
    על סוציאל דמוקרטיה.
    כתבי טור ונפרסם.
    עדיף יותר שתנסחי כמכתב למי מהנבחרים (בכנסת, בממשלה), תשלחי אליהם והעתק אלינו שנפרסם באתר.
    כתבתנו: [email protected]
    להתראות

  35. יונתן :

    שוק חסר רסן הוא שוק חסר רסן ולא שוק חופשי,אין לי שפה מיוחדת שבה שוק חסר רסן הוא שוק חופשי.

    למה לדבר בקיצוניות?לא יודע,תשאל את עצמך איך אתם מתבטאים ותבין למה הקיצוניות משתמעת מדבריכם,כל הויכוח כאן היה על הקיצוניות של "לתת לכולם".

    המידנה לא הורסת את החינוך כדי שיהיה לה תירוץ למכור אותו,המדינה היא לא גוף אחד עם מטרה אחת ויותר מזה לייחס למדינה רמה כזאת של תחכום וערמומיות יחד עם יכולת ביצוע זה כבר מוגזם.

    לדעתי יש כאן בלבול בין מטרות ויעדים לבין שיטות ואמצעים,מחויבות לנגישות גבוהה למים וחשמל היא יעד ומטרה,האמצעי והשיטה להשגתה יכולים להיות באמצעות השקעה ישירה או באמצעות קבלני משנה,אני לא בטוח שדווקא השקעה ישירה של המדיהנ בכל מצב תשיג את היעדים בצורה הטבוה ביתר והאמת שיש מקומות שבכלל נראה לי מיותר.

    אאין ספק שמדינה נמדדת בזכות היכולת ולא בזכות השיטה ולכן כל עוד היעדים מושגים בדרך סבירה אני לא רואה סיבה לקבוע שדווקא שיטה מסוימת מבטאת את מחויבות המדינה.

  36. איציק יאפ :

    להגיד שהיעד שתהיה נגישות גבוהה למים וחשמל זה נכון, אבל מכאן להסיק (ויש כאלו שמסיקים) שהמדינה מעצם היותה לא מסוגלת להגיע ליעד הזה ולכן יש צורך להפריט את החשמל… זה רחוק מידי וזו מסקנה שאי לא מקבל.
    והעובדה היא שזה קורה.

    המדינה אינה יכולה לעמוד ביעד של חינוך טוב לכולם? אז יש גורמים רציניים שחותרים שהמדינה צריכה למכור את מערכת החינוך שלה – להפריט את כל בתי הספר.
    וכן הלאה…

    הגורמים שדוחפים להפריט את המדינה, בטענה שהיא "לא עומדת ביעדים שלה" הם גם אלו שדוחפים לכך שהמדינה לא תעמוד ביעדים שלה.
    מספיק שתציץ בחוק ההסדרים של השנה, או בחוק ההסדרים של כל שנה כדי לראות כמה חוקים ודרכים בהם הכנסת ראתה לנכון להשתפר התבטלו במחי יד ובלי יכולת להתנגד ועם מעט מאוד דיון ציבורי על די אנשים שעושים חשבונות של חנות מכולת במשרד האוצר.

    אם פקידי ויועצי האוצר מגבילים את אלו שרוצים לשפר את האיכות ולנסות להגיע אל היעד, רק בכדי שיוכלו אחר כך לקבל תמיכה ציבורית בתכנוני ההפרטה שלהם – אז המסקנה שלי היא שהם החלק ב"מדינה" שאינם מגיעים אל היעד.

    חשבון פשוט.

    ואם לקשר את זה לנושא המאמר: רוב האנשים בתוך תוכם רוצים סוציאל דמוקרטיה, אני רואה את זה כשאני מדבר עם אנשים מהמכללה מהצבא מהשכונה. סטודנטים, שכירים ואנשי עסקים. הם מאוכזבים מהכשלונות של הממשל בעשר ויותר שנים האחרונות, בלי להבין שהמדיניות הכלכלית בער שנים האחרונות הייתה בדיוק הפוכה מסוציאל דמוקרטיה.

  37. דן :

    איך שהם צדקו...

    מי היה מאמין שתהיה מחאה כזו?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.