מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרשת השבוע – בְּמִדְבַּר
ספר "בְּמִדְבַּר" נפתח בעריכת מִפְקד. למפקד שתי מטרות מרכזיות, הכשרת העם לצבא על-מנת לכבוש את הארץ, וחלוקתו לשבטים על-מנת לארגן את אופן חלוקתהּ ויישובהּ. טיבם של אמצעים פרקטיים שאימוצם עלול לעיתים להפוך לעיקר, ולהאפיל על המטרה הגדולה
א. בן אבי
אחרי החלומות וההבטחות של מעמד הר סיני, חזרו משה ועם ישראל לקרקע המציאות, היא אדמת המדבר, והחלו להתעסק בסידורים המעשיים לכיבוש הארץ. ספר "וַיִּקְרָא" אמנם הציג את פסגת הרוממות והקדושה אליה עם ישראל אמור לשאוף (כולל מצוות דאגה לגר ולעני, דיני קדושה וטהרה, עבודת המקדש, ומצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"), אבל ברור שתיאורי חברת-המופת יישארו אות מתה בספר אם לא תהיה לעם טריטוריה בה יוכל לנסות להגשים אותם. מרגע שהוחלט על המשימה, היא הקמת חברת-מופת בארץ ישראל, תפקיד ההנהגה לחתור אליה ולקדמה בפועל. על-כן מייד לאחר חתימת ספר ויקרא ("אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" ויקרא כז לד), נפתח ספר "בְּמִדְבַּר" בענייני חול מוחלט: עריכת מִפְקד. למפקד שתי מטרות מרכזיות, ושתיהן מעשיות ומוכוונות-משימה- הכשרת העם לצבא על-מנת לכבוש את הארץ, וחלוקתו לשבטים על-מנת לארגן את אופן חלוקתהּ ויישובהּ. על-כן מעשהו הראשון של משה לאחר הר סיני הוא לפקוד את העם על-פי מספר החיילים: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (במדבר א ג); ובמפקד נמנים בנפרד שנים-עשר השבטים. המסע הקשה במדבר והמלחמות שבדרך חייבו את משה להכין את העם, הן מבחינת הערכות צבאית הן ע"י הבטחת תגמולים ונחלות; והבסיס לכל זאת הונח כאן.
מטיבם של אמצעים פרקטיים שגם אם הם מתבקשים, אף הכרחיים, ואפילו למען מטרה ראויה, הרי שפעמים רבות אימוצם עלול להפוך לעיקר בפני-עצמו, ולהאפיל על המטרה הגדולה. לעיתים המחוייבות לאמצעים והשקיעה בניהולם יכולה אף לסתור ולפגוע במטרה המקורית; ולכך צריך לשים לב במיוחד. נקודה זו בהסטוריה של עם ישראל, נקודת המעבר מ"קודש" ל"חול", היא בדיוק הנקודה לבחון זאת, לבחון את האמצעים אל מול המטרה. שני תמרורים הוצבו בפנינו לשם-כך: ההפטרה שבחרו לפרשה חז"ל (הושע ב א-כב), ומעמד הלויים, המובא בפרשה עצמה. שניהם מציגים בפנינו בדיוק את הניגודיות והמורכבות הזו.
ראשית, לגבי החלוקה לשבטים: החלוקה היא אמצעי שהיה נכון לשעתו בלבד. קל היה יותר לפתח ערבות-הדדית בתת-חברות קטנות מאשר בעם שלם. ברם, התוצאה של חלוקה מוקדמת זו היתה שעם ישראל לא באמת התגבש מעולם כעם אחד. במדבר העם חנה במחנות נפרדים. בתקופת השופטים התקיימנו כאוסף שבטים מפורדים, הנלחמים בנפרד זה מזה ופעם אחת אף זה כנגד זה. בהמשך התנהלו מספר מרידות ומלחמות אזרחים בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל; לבסוף גלו עשרת השבטים ואבדו. ברור שלא זו היתה כוונתו של משה, ברור שהמטרה הגדולה כאן הוחמצה. ההבטחות לאבות מעולם לא התייחסו לשבטים נפרדים, או לשתי ממלכות נפרדות. ברור שלא היתה כוונה שהחלוקה תתמסד לנצח. הלויים שלא השתתפו במפקד מזכירים לנו שהקיום הנכון והנעלה יותר הוא מחוץ להפרדה השבטית ("וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" א מז); והפטרת הושע מזכירה את המטרה המקורית, מזכירה כיצד אמורה להראות חברת-המופת שלנו: "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד" (הושע ב ב).
שנית, לגבי הצבאיות: צבא הוא כורח, לעולם לא מטרה כשעצמו. צבא נועד להגן על חברה ולאפשר לה לקיים ולפתח את עצמה; לא להשתלט עליה מנהלתית (כבמשטר צבאי) וגם לא חברתית או תרבותית ("מיליטריזציה"). על-מנת להכנס לארץ עם ישראל חייב היה לבנות צבא. אולם ההכנות של משה הרחיקו מעבר לכך; הן בנו את העם בדמות הצבא. משמעות מפקד לאומי בו נמנים רק גברים בגיל צבא היא שהצבא הוא תמצית מהות האומה; משמעותו הדרה החוצה של נשים, של נכים, של קטנים; של כל גורם חברתי או תרבותי פרט לצבא ולחיילים. משמעות המהלך הוא נסיגה מחברת-המופת המושתתת על עקרונות של מוסר, של צדק או של חסד, להחלפתה בחברה החיה על חרבהּ. שוב מזכירים הלויים שאפשר גם אחרת, שחברה יכולה להכיל את כל מרכיביה ולא רק את מחזיקי-הנשק ("פְּקֹד אֶת-בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם" במדבר ג טו); והושע מזכיר את המטרה האמיתית של יישוב הארץ, ואת האופן הראוי להשיג מטרה זו: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא… וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב כ-כא).
—
ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה; וחלקים מההיסטוריה של התנועה הציונית חוזרים על תקופת המדבר וכיבוש הארץ. כמו ביציאת מצרים ובמדבר, גם לקראת "יציאת אירופה" החדשה חלמנו על ייסוד חברת-מופת שתהווה "אור לגויים". הרצל, שהשנה נחוגה לכבודו, תיאר מהגלות כיצד תקום בארץ הישנה מדינה חדשה ("אלטענוילנד") שתהיה חברתית, מוסרית, צודקת ושלווה; מדינה שתאחד את היהודים על כל זרמיהם, מתבוללים עד חרדים, וגם את כל תושבי הארץ הגויים. אבל גם התנועה הציונית שקעה בצרכי-השעה, ובאופנים דומים. על-מנת לרתום במהירות את כל מי שאפשר, הבטחנו נחלה נפרדת לכל "שבט": על-כן כיום ניתן למצוא יישובים נפרדים לחרדים ולחילונים, כמו גם קיבוצים לשמאלנים והתנחלויות לימנים; ישנן מערכות חינוך נפרדות לחילונים, דתיים, חרדים וערבים; ואף הולכת וגוברת ההפרדה בין מסלולים בצבא או בשירות לאומי. על-מנת להבטיח את הקמת המדינה ובטחונה, הפכנו את הצבא למטרה עליונה, ואפשרנו לתודעה הצבאית להשליט עצמה גם הרבה מחוץ לבסיסים ("עם בונה צבא בונה עם"). בשני המקרים, האמצעים מכריעים את המטרה לשמהּ אומצו; ואנו מחמיצים את חברת-המופת עליה חלמנו. כפי שההסטוריה היהודית מדגימה, אנו עלולים להפסיד כך את המדינה בכלל.
ה"שבט" הישראלי הנפגע באופן הקשה ביותר משתי ההתנהגויות האלו הוא "שבט" ערביי ישראל. האופי הצבאי של העימות בין ישראל ושכנותיה פגע בעיקר בהם: במלחמת העצמאות הם איבדו את מקומות מושבם לטובת ירדן, ישראל, ומצרים; והם שספגו את עיקר הקורבנות בנפש (הן אבסולוטית, הן מקרב אזרחים). מאז הם מתקיימים בישראל כ"שבט" נפרד, "שבט" המסומן כאויב בתודעה הצבאית- ביטחונית, ועל-כן נדחק גם מהשותפות החברתית, התרבותית והכלכלית. הפרדה זו מנציחה את האיבה כלפיהם, וגם מגבירה את הניכור מצדם.
אפשר ללמוד גם דוגמא חיובית מההסטוריה של שבטי ישראל, ודווקא בעקבות אחד מרגעי השפל. במלחמת האזרחים הראשונה, שבטי ישראל כמעט והשמידו לחלוטין את שבט בנימין; אולם בטרם הושלמה הכליה, שבט בנימין אומץ שוב לחיק הכלל. במנהג של אותם ימים, הצורך בשיקום אחדות העם ובשיקום השבט ההרוס הובילו את שבטי ישראל למסור מבנותיהם כנשים לשבט בנימין; מכך שרד עד לימינו אנו יום הזכרון לאסון, שהפך ליום זכרון לפיוס, וליום האהבה העברי – החמישה-עשר (ט"ו) באב. מי ייתן שנוכל למצוא דרכים אקטואליות להגיע לפיוס פנימי גם בדורנו שלנו, ולתיקון של החברה הישראלית ושל עם ישראל; ושנזכה להפוך גם את החמישה-עשר במאי מיום זיכרון לאסון (הוא "יום הנכבה", הנופל בשבת הקרובה) ליום של שלום, של פיוס ושל אהבת-חינם; ליום שיצוין "בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים".
תגיות: א. בן-אבי, חרדים-חילונים, מלחמת אחים, פרשת-השבוע, צהל, שירות-לאומי
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
13 במאי, 2010 בשעה 17:24
מקובל יותר לקרוא לספר: בַּמדבָּר ולא כפי שנכתב כאן.
זה לא רק מקובל אלא גם נכון יותר מבחינת הדקדוק, שכן צורת הנסמך שבה נכתב שם הספר כאן אינה יכולה לעמוד בלי סומך.
13 במאי, 2010 בשעה 17:40
נכון וידוע; אך לא רציתי לשנות מהמקור.
14 במאי, 2010 בשעה 14:23
הכותב הנכבד מתייחס לתופע השבטיות כגורם מפריע ומפלג בגיבוש עם ישראל. נימוקיו ומקורותיו אכן אותנטיים.
אלא שלמעשה ההתפלגות לשבטים אז והחלוקה למפלגות בימינו מהווה אמצעי דמוקרטי ראשון במעלה לצורך קבלת החלטות שלטוניות – מדיניות כלכליות וצבאיות עבור עם ישראל.
הרי לכל שבט \ מפלגה יש אלקטורים בהנהגה וביכולתם לקבל הכרעה לאחר דיון המייצג את כל שכבות העם.
המטרה הראשונית של הזכרת השבטים בפרשת במדבר נועדה להערך לחלוקה טריטוריאלית של הארץ לקנטונים וליצירת מחויבות קולקטיבית שלהם להשמע למנהיגי העם החדשים.
אומנם עם ישראל עבר סכסוכים פילוגים ומלחמות אך השבטיות לא היוותה מכשול בפני האחדות של קיום מצוות התורה והעליה לרגל בשלושת הרגלים.
הגלות שנגזרה עלינו פיזרה אותנו ללא אבחנה שבטית בארצות רבות.
אובדן 10 השבטים הינו אגדה אורבנית ונהר הסמבטיון אינו בנמצא
כל היהודים בעולם אינם יודעים לאיזה שבט הם שייכים מלבד הכוהנים והלויים.
עם ישראל חווה בדורות האחרונים שואה וגם תקומה נפאלה. ארץ ישראל מיושבת לכל אורכה ורוחבה אך הפלגנות והשחיתות מזכירים מאוד את התחלואים המופעים בדברי ירמיהו הנביא טרם החורבן.
הפטרת במדבר היא בספר הושע ולדעתי הרעיון המרכזי מופיע בפסוק : "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד". יש כאן השלמה ניגודית לעולה מן הפרשה- מה מצינו בה בפרשה – חלוקת העם לשבטים ומחנות ודגלים, ונראה לכאורה כאילו זו היא הדרך הראויה, באה ההפטרה ומשלימה ומבהירה כי בתמונה העתידה כל ישראל עולים יחדיו ולהם ראש אחד.