אנחנו מנותבים – תודעתית – להתגוננות שמשמעה לצאת ולהילחם "על-הבית" (גם כשמתבררות עובדות אחרות, בדיעבד). אין אצלנו הכנה מספקת וחסרה הנהגה משמעותית שתשכנע את הישראלים בצורך לותר בשביל שיהיה פה שלום
מאת: תמי זנדברג
להיכנע או לא להיכנע ללחץ האמריקאי? לא זאת השאלה
בקיץ 2005 ניטש בישראל המאבק הציבורי על ההתנתקות. ללא שום קשר לשאלה האם המהלך היה נכון או לא, והאם בדיעבד הצליח או לא, מובילי ותומכי ההתנתקות – מראש הממשלה הכריזמטי שרון ועד כמעט כל מחנה השמאל – הפסידו את המערכה על דעת הקהל.
הסיבה היתה פשוטה: לא נערך שום מהלך הסברתי שיסביר את צדקת הדרך. אם בכירי הממשלה וצה"ל מצטיינים בהסברה של כל מבצא צבאי או מלחמה, הרי שבבואם להסביר לציבור את מהלכי השלום הם נאלמים דום. כל חייל, כל משפחה וכל כתב צבאי זוטר ידעו להסביר שמלחמת לבנון השניה נועדה "לשנות את מאזן ההרתעה באזור", וידעו ללוות בדיוק של ג'י.פי.אס מְדבּר את מצבורי הנשק של חמאס ברצועה בזמן עופרת יצוקה. גם את המחיר ידענו להצדיק מצוין, ודיונים ציבוריים ארוכים התקיימו בשאלה מה עלה בגורלם של אודי ואלדד, והאם המחיר ההומניטרי הכבד בעזה הולם או לא הולם את ירי הרקטות לעבר ישראל.
בשאלת ההתנתקות, לעומת זאת, הדיון הציבורי הוגבל כמעט לחלוטין לשאלה הפורמלית של הלגיטימציה הדמוקרטית. השוטרים והחיילים שנשלחו לפנות אנשים מביתם לא צוידו בשום נימוק ערכי שיסביר להם, ולתוקפים אותם, מה הם עושים שם ולמה. הצידוק היחיד שדובר בו היה הצורך "למלא אחר החלטה דמוקרטית", שכאילו התקבלה על כוכב לכת מרוחק ומסיבה שאינה ברורה. מה הפלא, אם כן, שהדיון הציבורי נדד אל שאלות של "גבולות הציות והסירוב", ושנשאי המהלך – השוטרים והחיילים – עמדו נבוכים מול ההאשמות בציות עיוור להחלטה שגויה. שאר הציבור נותר מבולבל ונבוך, מקבל בדממה את מהלכי הממשלה והצבא אבל מרגיש בתוך תוכו שמשהו כאן לא בסדר.
לא הייתי נדרשת לשיעור ההיסטורי הזה אם לא היה נמשל עדכני על הפרק, בדמות חידוש השיחות בין ממשלת ישראל והפלסטינים על רקע הלחץ האמריקאי. העמדות בנושא נחלקות לשני סוגים עיקריים: הראשון, שיכונה כאן עמדת הליכוד, היא הטענה כי מדינת ישראל היא עצמאית ועל ממשלתה להוביל מדיניות משלה ללא כניעה ללחצים מבחוץ. הסוג השני, להלן עמדת קדימה, גורסת כי עמדת הממשלה גורמת לישראל נזק בינלאומי כבד, פוגעת ביחסים המיוחדים בין ישראל ובין ארצות הברית, ובכלל – ישראל אינה יכולה לסרב לנשיא אובמה ועליה לעשות כדברו. העמדה השניה מקבלת חיזוק מהאגף השמאלי-רדיקלי יותר, משם נשמעים ייאוש והרמת ידיים מהמערכת הפוליטית הישראלית, ונשיאת עיניים אל לחץ בינלאומי מסיבי, שכביכול יציל את ישראל מעצמה.
כאשר העמדות מוצגות באופן הזה, אין פלא שלעמדת הליכוד יש כוח משיכה ציבורי חזק יותר. אלא שכמו בדוגמת ההתנתקות, חסרה כאן הסברה ציבורית עמוקה ורחבה יותר מצד תומכי חידוש השיחות וההגעה להסכם, ומצד מחנה השמאל באופן כללי, שיתן את הלגיטימציה לתמיכה במהלך.
תקופת הסכם אוסלו ורצח רבין כבר לימדה אותנו, שאפילו למנהיגות מקומית חזקה קשה להוביל מהלך בלי גיוס רחב של דעת הקהל בעדו. על אחת כמה וכמה, שום מהלך פוליטי-מדיני כה משמעותי לא יצלח – לא פיזית ובוודאי שלא בדעת הקהל – בעזרת הישענות על הנימוק האמריקאי בלבד.
אין ברירה – הדרך תהיה פה קשה וארוכה – אבל אין דרך אחרת. אך ורק מנהיגות מקומית – נטועה בציבור הישראלי, צומחת ממנו ויודעת לגייס אותו – תוכל להביא מהלך מדיני שיוכל גם להיות מותנע וגם להיות בר קיימא. מנהיגות כזאת לא תוכל לצמוח, ולא תוכל לשכנע את הציבור בצדקת דרכה, אם תנסה למשוך אותו בטיעון שצריך לפייס ולרצות את דוד אובמה, ולא חשוב כמה סוכריות יש לו בכיס.
אין כאן, כמובן, שום טיעון נגד הסיוע האמריקאי עצמו. ארה"ב והעולם יהיו בוודאי חלק משמעותי מתהליך הידברות ומחתימה על הסכם, וחלקם גדול הן בתיווך בין צדדים רוויי דם וחסרי אמון, והן בסיוע משמעותי לבניית תשתית פלסטינית שתאפשר התחלה של עצמאות.
אבל, הציבור הישראלי חייב לדעת מדוע ולמה עליו ללכת למהלך כזה. הציבור הישראלי לא מטומטם, ואין לו שום תכונה גנטית שמחייבת הצבעה לימין או קנייה את הלוקשים של נתניהו. הוא כבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל להקשיב ולהפנים סיפורים מורכבים, אם הם מסופרים באופן פשוט, אמיתי וכנה. אין שום סיבה לוותר עליו, ובטח לא לנסות לעשות עבורו קיצורי דרך, ואין שום סיכוי שזה יקרה בלעדיו.
ולמי שמאמין רק לאובמה, הקשיבו היטב לדברים עליהם חזר נשיא ארה"ב מספר פעמים, כולל בועידת הגרעין בשבוע שעבר: "ארצות הברית לא תכפה על הצדדים המעורבים בסכסוך הסכם שלום. אמריקה לא יכולה לרצות את השלום יותר מהצדדים עצמם".
Tags: אריאל-שרון, ברק-אובמה, דיון ציבורי, הליכוד, הסכם-שלום, התנתקות, מלחמה, מלחמת-לבנון-השניה, פלסטינים, קדימה, רצועת-עזה, שלום, תהליך-השלום, תמי-זנדברג
אם הציבור ישנה את התייחסותו לערבים, תחילה לערביי ישראל, מהתייחסות גזענית לגישה של פטרוניות מכבדת (ואהבת את הגר היושב בקירבך), ניתן יהיה להגיע להסדרת היחסים עם הערבים, ולא רק הישראליים, אלא, על פי פורמולה זו, גם עם ערביי השטחים, ואני מאמין, גם עם כל העולם הערבי. אפילו בלי "ויתור" על שעל אדמה אחד. גם בלי ריב עם אומות העולם. כל שצריך זה לשנות את הלב שלנו – מתחושה של איום קיומי, לגישה של הכלה, רצון טוב וכבוד לאחר.
אכן, שלום במזרח התיכון לא תלוי בויתור על גבולות, אלא בשינוי תודעתי. למדינה הזו דרושים מנהיגים ערכיים שיוכלו להוביל מהלך שכזה, ולהיפרד מהגישה הגזענית, הגאוותנית (תולדת רגשי נחיתות קשים שייבאנו מ-2000 שנות גלות) והמאויימת, שמאפיינת את חיינו כיום.
הפעם אני לא מסכים. כשמשאירים את המנהיג הישראלי לבדו ובלי לחץ, (או את הציבור הישראלי כולו, לצורך העניין) ולא משנה כל כך מה עמדותיו, הוא תמיד יעדיף להימנע מפינוי התנחלויות ומיציאה מהשטחים. הסיבה לכך פשוטה: יציאה מהשטחים היא צרה צרורה, שאי אפשר לדעת איך היא תיגמר: מרצח ראש הממשלה ועד מלחמת אזרחים. אם לישראלים יש תחושה שהסטטוס קוו יכול להימשך, הם לא יעשו כלום. זה אפילו לא מתוך רוע, סתם חשיבה רציונלית.
רק לחץ מוציא מישראל ויתורים, כי הוא מעלה את מחיר ההישארות בסטטוס קוו. ככה היה בשנות התשעים, שלחץ בינלאומי והאינתיפאדה גררו אותנו למדריד ומשם לאוסלו, וככה היה עם ההתנתקות, שבאה אחרי האינתיפאדה השנייה.
המחשבה שהישראלים "יבינו" שעדיף לצאת מהשטחים היא נאיביות במקרה הטוב וא-פוליטיות מוחלטת במקרה הרע. וגם אין לה תקדימים היסטוריים. מדינות מפנות שטחים כבושים תחת איומים מהקהילה הבינלאומית, או כשיש להן יותר מדי הרוגים. בתור ישראלי, אני מעדיף את האפשרות הראשונה.
נועם – קראתי את הפוסט שלך בנושא ואני נוטה להסכים. אין כאן אמירה נגד הלחץ האמריקאי עצמו, בטח לא על המנהיגות, אלא על הישענות דיסקורסיווית מוחלטת על הנימוק האמריקאי בשיח הפוליטי הישראלי.
מנהיג שיבין שאינו יכול להמשיך להתנהל בלה-לה לנד והוא חייב לעשות מהלך מדיני כדי לחזור ולהשתייך למשפחת העמים הלגיטימית, יהיה חייב לפנות אל הציבור הישראלי ולגייס אותו. הדיון הציבורי הישראלי אסור שיסתמך רק על השאלה האם אנחנו חייבים את זה לארה"ב או לא, אחרת זה לא יקרה, או גרוע יותר, יקרוס רגע אחרי. גם אוסלו וגם ההתנתקות הן דוגמאות מצוינות, כל אחת מכיוונה.
אבל הפוליטיקאים לא.
http://www.ir-amim.org.il/?CategoryID=429&ArticleID=482&Page=1
"לרגל יום ירושלים ה-41 ובמלאת חצי שנה לוועידת אנאפוליס, ערכה עמותת 'עיר עמים' סקר לבחינת עמדות הציבור בנושא ירושלים.
הסקר, הניתוח ופרשנותו הוכנו על ידי דליה שיינדלין, ועבודת השדה נערכה על ידי מכון "הגל החדש" בקרב מדגם מייצג של 600 משיבים מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, בין התאריכים 7-10 אפריל, 2008.
עיקרי הממצאים:
*
78% מהציבור חושבים שירושלים למעשה כבר מחולקת.
*
כמעט שני-שליש מהציבור (65%), מסכימים לכך שבמסגרת הסדר קבע, יתכן ששכונות ערביות במזרח ירושלים יהיו תחת שלטון פלסטיני, כל עוד לא תיעשה פשרה באתרים הקדושים.
*
רוב של 51% מהציבור מסכים למשפט: "הסדר עתידי בעיר יתבסס על כך שחלק מהאזורים הערביים במזרח ירושלים יהיו תחת שלטון פלסטיני, אזורים יהודיים יהיו תחת שלטון ישראלי, והעיר העתיקה תהיה בפיקוח בינלאומי ופתוחה לכולם".
*
56% מהציבור מתנגדים לבנייה יהודית בשכונות ערביות בירושלים.
הסקר מראה כי ההתנגדות לפשרה בנושא ירושלים פוחתת כאשר במקום לנקוט לשון רגשית כשמדברים על ירושלים, משתמשים בנוסחים עם שינויים קלים המדגישים היבטים פרקטיים ואת המציאות בשטח."
במקום להסביר כל הזמן בשפה פשוטה שחלוקת ירושלים היא הפתרון הריאלי היחיד, שמשרת את טובת מדינת ישראל, השמאל מעדיף לכלות את הכסף והאנרגיה על הפגנות צבעוניות בשיח' ג'ראח – בעיקר על שימור הזכות שלו להפגין (שהרי ממילא מדובר בשאלה שהוכרעה ע"י בגצ, והפעם לרעתנו).
דווקא בגלל תוצאות הסקר זוהי הוכחה שהלחץ על ישראל הוא טעות.
בישראל יש הסכמה ציבורית ולכן אין צורך בלחץ חיצוני (המייצר התנגדות אינהרנטית ומפחית ומבטל את ההסכמה הקיימת).
אם ארה"ב תפסיק ללחוץ על ישראל, אלא תעבור ללחץ על פלסטין אז לחץ הציבור הישראלי יעשה את שלו בלי צורך להתערב
חברים יקרים,
אתם יכולים להתבסם בסקרים ובסיסמאות כרצונכם. העובדה היא שחרף הסיסמאות והסקרים אין שלום, בין אם הפוליטיקאים באים "משם ובין אם הם באים "מכאן".
אין שלום משום שהערבים אינם רוצים בו, והדבר הוכח כבר מספר פעמים. אין שלום מפני שהיהודים אינם מאמינים לערבים שרצונם בשלום, משום שכל מה שהם עושים כבר שישים ושתים שנים, הוא לדרוש יותר ולתת פחות, להמשיך באלימות במקום לנהל מו"מ, ולחנך לשינאה, לאנטי-ציונות ולזכות השיבה. אלה אינם תנאים בוני-שלום.
כל עוד לא תהיה נכונות לפשרה מהותית משני הצדדים (כי אין הצדקה ואין חכמה מדינית בויתורים חד-צדדיים), לא תהייה הסכמה על כל סוגיות הליבה ולא רק על החלק הנוח לערבים, ולא יובן ע"י הליגה הערבית ששלום ישראלי-פלשתינאי מחייב סיום מוחלט של הסכסוך הישראלי-ערבי והכרה במדינה יהודית – לא יוכל להיות שלום. כל עוד לא יושג הסכם על כך שלא תתכננה כאן שתי מדינות פלשתינאיות, כי מדינה פלשתינאית חייבת להיות מפורזת, חייבת להמנע מבריתות אנטי-ישראליות מסוג כלשהו וכי לא תוכל לשלוט על גבולותיה שליטה בלעדית (מטעמים בטחוניים ודמוגרפיים מובנים) – אין בסיס להסדר ישראלי פלשתינאי. ירושלים היא בירת ישראל , ובעניין זה לא סקרים יכריעו… כי אם בחירות או מישאל-עם. (אנו מכירים סקרים ויודעים כיצד "לעצב" או "לפרש" את תוצאותיהם). נוסף לכל אלה יש להסדיר את שאלת תוואי הגבולות, שאלת המתישבים היהודים באיו"ש, שאלות המים, התחבורה, הקישור בין איו"ש לעזה (איך, בשליטת מי, תוואי וכו'), סידורי ביטחון ועוד.
אילו הייתי צריך להחליט כישראלי, לא הייתי מסתפק בפחות מכך. אילו הייתי פלשתינאי – לא הייתי מסכים לכך.
פער דברים זה היה ונותר הבסיס האמיתי שעליו צריך לקום השלום הנכסף. את חשבון הסיכויים והסבירות אני משאיר לכל אחד מהקוראים כיד הדימיון או החיזיון הטובה עליו.
ל רפי,
כל דבריך הם הסכמה עם הכותרת:
בלי חריש עמוק בתודעת הישראלים לא נעשה שלום
את החריש בתודעת הפלשתינאים אנחנו עושים במחרשה הלא נכונה.
אנחנו חיים באותה מדינה?רוב הציבור תמך בהתנתקות גם אם לא שמח עליה ויש הסכמה רחבה על פתרון שתי מדינות לשני עמים,כשלא רה"מ מהליכוד מדבר על כך ואפילו ישראל ביתנו(הימין הקיצוני שכל הרעיון שלה מבוסס על שתי מדינות) יש כיסוי של רוב רובו של הציבור הישראלי.
כרגע צריך בעיקר לפתור את משבר האמון עם הפלסטינים וזה בהחלט נמצא בידיים של הפלסטינים ,לא יעזור שום חריש עמוק,הציבור לא מטומטם ולא ילדותי ולא שטוף מוח ובכל מקרה שטיפת מוח נגדית היא ממש לא פיתרון.
מסכים עם דבריה של תמי, אין ספק כי כל עוד השמאל ימשיך להתנהג כמו חבורת לוזרים שנושאת את עיניהם אל דוד גדול מבחוץ שום דבר לא ישתנה.
הטענה הישראלית הרשמית שהכדור נמצא בידיים של הפלסטינים ראויה לקצת יותר ספקנות.
בשיח הציבורי הישראלי נתקבלה בסופו של דבר ההבנה ששלום עם סוריה משמעו ירידה מהגולן (אולי עם כמה תיקונים), אעפ"י שלרוב זה נאמר ברמיזה "כולם יודעים מהו המחיר". מי שמוכר לך שלום עם הסורים עם ריבונות ישראל על הגולן מוכר אשליות, ולכן אף פוליטיקאי בליכוד ושמאלה לא עושה את זה. הבחירה הישראלית היא בין שלום בלי הגולן ובין הגולן בלי שלום. מכיוון שישראל הרשמית לא מוכנה להצהיר על בחירתה, ממשיכים לגלגל את האשמה בהיעדר הסדר על אסד, שכמובן אינו צדיק-תמים (כור, נשק לחזבאללה, מקלט למשעל ווכו).
אותו דבר נכון גם לגבי הפלסטינים. כל מי שאינו שמאל רדיקלי או ימין רדיקלי מבין שעיקרון שתי המדינות משמעו ויתור פלסטיני על מימוש חלום השיבה ליפו וחיפה מול ויתור ישראלי על ירושלים המאוחדת לנצח נצחים ושאר הבולשיט שמוכרים בכנסים פוליטיים. בשתי מלים "מתווה קלינטון". גם כאן מי שמוכר לבוחרים את רמאללה או את אבו דיס בתור בירת פלסטין מוכר אשליות.
המהלכים של ישראל הרשמית והלא רשמית (עמותות מתנחלים, מוסקוביץ) מסמנים לפלסטינים מסר ברור שההנהגה הישראלית לא באמת כנה ברצון להגיע להסדר קבע. הדבר דומה למצב בו אבו מאזן היה מדבר על שלום ושתי מדינות ובה בעת מארגן פעילות חשאית של הגירת פלסטינים המונית לתחומי הקו הירוק.
כמובן שהמצב אינו סימטרי. הכוח של ישראל לעשות צעדים חד-צדדיים המנוגדים לרוח הפתרון הוא גדול בהרבה משל הפלסטינים. הישראלים יכולים להקים שכונה חדשה (שמכנים אותה "הרחבה" – ע"ע "מבשרת אדומים") או התנחלות חדשה (שמכנים אותה מאחז). הפלסטינים לא יכולים לעשות מהלכים מקבילים המשפיעים על מו"מ בנושא גבולות
(הם יכולים לעשות טרור, הסתה וכו').
השילוב של המשך המדיניות הישראלית בירושלים רבתי ביחד עם הרעיונות מבית שמעון פרס על מדינה פלסטינית זמנית וקבורת שאלת ירושלים "למועד נוח יותר" הוא בהחלט מטריד מאוד מנקודת מבט פלסטינית.
איתי
לי יש הצעה: צריך להרחיב את ירושלים, שהגבולות המוניציפליות שלה יחלשו גם על עזה ורמאללה ואז ניתן להם את עזה ורמאללה בתור ירושלים עיר הבירה.
או הצעה אחרת: לבטל את ירושלים ולהרחיב את הגבול המוניציפלי של בית שמש, ואז לא נצטרך לחלק את ירושלים כי היא תבוטל
טריק באותה רוח נמצא במצע מפלגת העבודה.
היות שלא נאה לומר "אין מנוס מלחלק את ירושלים" מצאו את הניסוח הפתלתל הבא, שפשוט מתעלם באלגנטיות מחצי הכוס הריקה:
"ירושלים, על כל שכונותיה היהודיות, היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל. בעיר העתיקה וב"אגן הקדוש" יונהג משטר מיוחד שיביא לידי ביטוי את ייחודו של המקום לשלוש הדתות."
מרצ עושה את זה יותר פשוט:
"בירושלים תהינה שתי הבירות של שתי המדינות, זו לצד זו"
וקדימה, במצע הרשמי, מתייחסת לירושלים בדיוק כמו הליכוד.
קביעת גבולותיה של ישראל תעשה במסגרת
הסדר הקבע ועל בסיס העקרונות הבאים:
1. …
2. הכללת מקומות קדושים לדת היהודית וחשובים כסמל לאומי ובראשם, ירושלים
המאוחדת, בירת ישראל."
מה חבל שכל המצביעים שעברו מהעבודה, מרצ והירוקה מימד אל קדימה לא שמו לב לעניין פעוט זה.
למס' 10,אתה בעצמך מודה שהתובנה לגבי פתרון שתי המדינות(לא דיברנו על השלום עם סוריה והאמת שהוא לא ממש מעניין אותי) היא תובנה שמושרשת בציבור.
אני לא שמעתי אף מנהיג פלסטיני אומר במפורש שהם מוותרים על זכות השיבה ולהפך,הרי כל ההתנגדות להכרה בישראל כמדינה היהודית היא על מנת לאפשר את המשך התביעה לכך(וזאת גם הסיבה שרה"מ תובע את זה).
מעניין שישראל הלא רישמית אלו עמותות מתנחלים ולא שלום עכשיו או שפעולות הממשלה הם בניה בגושי ההתיישבות ולא הקיראה למו"מ…
אני לא יודע מי אתה אבל אתה רואה את מה שמתאים לתפיסת העולם שלך שהיא ישראל כסרבנית שלום.
אתה גם פותר את הפלסטינים מכל אחריות,אם אבו מאזן היה נכנס למו"מ עם ביבי במקום לנסות ולשחק את על הקרע בין ישראל לארה"ב ההקפאה הייתה הרבה יותר משמעותית(נא לא לשכוח שחלק מהבניה הוא בכלל שחרור לחץ וחוץ מזה כשמדברים על הרחבת רמת שלמה כעל הרחבת התנחלות לא ברור באינטיליגנציה של מי מזלזלים כאן).
הפלסטינים לא נכנסו למו"מ למרות שביבי קרא להם,לא קיבלו את הצעת אולמרט ובאופן כללי לא מפספסים הזדמנות להחמיץ הזדמנות(כן אני יודע שאני לא מקורי אבל המצב הזה לא מקורי במיוחד),הכדור בהחלט בידיים של הפלסטינים וכל מה שהם צריכים לעשות זה לומר כן לאחת מההצעות שהועלו בפניהם בעבר או אפילו להצעה הנוכחית לשיחות.
פליטים פלסטינים לפלסטין:
ראש ממשלת הרשות סלאם פיאד
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1160643.html
תגובת החמאס לא איחרה לבוא
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/202617
פרופ' סרי נוסיבה
http://www.mifkad.org.il/Dev2Go.web?id=223720&sPID=101
זאת בדיחה? בכתבה בהארץ לא כתוב שהם מוותרים על זכות השיבה אלא ערוכים לקלוט פליטים אצלo,זאת דקות בעובי של פיל אפריקאי ממוצע.
המפקד הלאומי לא הצליח להתרומם,כמו גם יוזמת ג'נבה.
חוץ מזה לא שמעתי הסבר מניח את הדעת כך שהם דחו את הצעת אולמרט שבפועל נתנה להם את כל השטח(על ידי חילופי שטחים),התפשרה בירושלים והסכימה לקבל מספר "קטן" של 15,000 פליטים.
בציבוריות הישראלית הקונצנזוס הוא שבסופו של דבר מוותרים על השטחים והשאלה היא עד כמה,בציבוריות הפלסטינית עדיין יש דרישה לזכות השיבה.
כרגע הפלסטינים מעכבים את הפתרון,לא בניה ולא כלום אלו רק תירוצים,מי שרוצה שלום צריך לדעת שלפעמים צריך לבקר גם את הצד השני.
[…] http://www.blacklabor.org/?p=18692 […]
שוב השמאל טוען שצריך לחנך את העם. לעשות בו חריש עמוק. ובכן, החריש העמוק שנעשה בעם ישראל קרוי האינתיפאדה השנייה. זה היה וואחד חריש עמוק מאוד שהבהיר לעם שני דברים: 1. שאי אפשר להמשיך לשלוט בפלסטינים – וכל נימוקי החריש העמוק של זנדברג ידועים לעם היטב, תודה רבה. 2. שאי אפשר לחיות עם הפלסטינים ואין עם מי לדבר – וכל נימוקי החריש העמוק של ליברמן ידועים גם כן.
שום הטפות לא יתגברו על עשרות פיגועי התאבדות. השאיפה שהעם פתאום יבין איזה נהדר זה שלום, כי עד עכשיו פשוט אף אחד לא הסביר לו כמו שצריך את ערכי המוסר האוניברסליים ואת הקסם שבשינוי המצב הגיאו פוליטי האזורי שמבטיחה יוזמת השלום הערבית, היא מגוחכת. העם החליט שהוא לא יודע מה לעשות, לא בגלל ערכים, אלא בגלל המציאות. אלה הן בדיוק תוצאות הבחירות, שמתבטאות היטב במדיניות הממשלה. קיפאון.
האיש היחיד שיכול להוביל ליציאה מהקיפאון ולשינוי התודעה הציבורית הוא נתניהו. לא בגלל אישיותו, אלא בגלל התפקיד. העם יעז לחזור לתמוך במו"מ, רק אם יחל משא ומתן ישיר בין ראש ממשלת ישראל לאבו-מאזן. המציאות היא המחנך הטוב ביותר. נתניהו ואבו-מאזן מבינים היטב את חשיבות הצעד הזה, הם מבינים שמפגש ביניהם הוא בעל משמעות עצומה, ולכן הם נמנעים ממנו, כדי להגיע אליו עם מה שהם חושבים שהוא המקסימום מבחינתם.
לכן, התפקיד של השמאל, אם הוא מסוגל למשהו, זה רק להגביר את הלחץ על נתניהו שיתחיל כבר את המו"מ. דרך אחת, היא להתפלל לשלומו של אובמה. דרך שנייה, היא להוציא את מפלגת העבודה מהממשלה ולהביא להקמת ממשלה עם קדימה. דרך שתיים (ב) היא דווקא להתייצב לצד מפלגת העבודה, שאפשר לראות אותה כאחראית היחידה בממשלה לכך שאולי מתחילות שיחות קירבה. הדרך השלישית, היא להפגין למען תחילת מו"מ ולהגביר את הלחץ מבית על נתניהו.
שום חריש עמוק לא רלבנטי כאן, המחנכת.
בסוף, כשנתניהו אולי יביא איזו טיוטה שתהיה זהה לז'נווה, להסכמי אולמרט אבו מאזן ולמפקד הלאומי (כי אובמה ילחץ אותו), תוכל גברת זנדברג לעלות לשידור ברדיו, ולהסביר למאזינים שצריך לתמוך בהסכם לא רק בגלל הלחץ מבחוץ, אלא גם כי זה טוב לישראל, זה ישנה את המצב הגיאו-פוליטי, וכל הדברים שהישראלים יודעים, אבל רק לא בטוחים שרק זאת האמת. פשוט כי טבחו בהם.
אבל אז יבוא מבחן חדש לזנדברג וחבריה: האם יהיה להם את הביצים להתנגד לצעד חד צדדי. באוסלו הם תמכו. בהתנתקות הם תמכו. שתי טעויות קולוסאליות. השמאל צריך לקבל רק פתרון כולל. זאת אחריות אמיתית לישראל ולפלסטינים. התמיכה בהתנתקות היתה מנוגדת לעקרונות השמאל, וגם זה היה חריש עמוק מאוד בתודעת הציבור.
אז בבקשה, בלי לחנך. לחץ פוליטי, לחץ מדיני, לחץ של דעת קהל. לחץ, רק לחץ. ודרך אגב, לחץ הוא גם מחנך. זה יופי של דיסקורס.
ודרך אגב, "רק מנהיגות מקומית – נטועה בציבור, צומחת ממנו, ויודעת לגייס אותו – תוכל להביא לתהליך מדיני בר קיימא". האם שוב חברת המועצה חושבת שהיא היא הפתרון?
יום טוב ושנת שלום
אם זה מה שהבנת מדברי, או שנכשלתי בהסבר או שאתה נכשלת בהבנת הנקרא.
איננו צריכים חריש עמוק שלנו בתודעה הישראלית. הנכונות הישראלית היתה עוד ב- 49'. מה שחסר מאז ועד היום זו נכונות ערבית, ואינני מקבל את הטיעונים שגורסים ששלום קודם לביטחון – לדעתי ההיפך הוא הנכון. לצערי, שלום הוא זמני, גם אם לפרק זמן ממושך וביטחון הוא התנאי האמיתי לקיום – כך מלמדת אותנו ההיסטוריה (מי שמוכן ללמוד ולא לצטט בעלמא "גורמים מוסמכים").
אם הערבים מוכנים להלחם על ירושלים, שמעולם לא היתה קדושה להם, ואף פעם לא היתה בירה ערבית או מוסלמית, קלות הדעת של ישראלים המוכנים להתפשר על ירושלים, היא כשל לאומי מהמעלה החמורה ביותר. טוב שאין לכך (למרות סקרים מוזמנים א מוכוונים כאלה ואחרים) רוב בציבור היהודי.
את החריש בציבור היהודי צריכים לעשות הערבים – חובת ההוכחה לכוונותיהם הרצויות היא עליהם. ישראלים חלושי דעת ואופי אינם שליחי מצווה אלא שליחי עבירה.
[…] http://www.blacklabor.org/?p=18692 […]