דואר אלקטרוני
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
סולידריות – לא גן של שושנים
אחד המשפטים שאנחנו שומעים הרבה בשנים האחרונות הוא ש'החברה הישראלית הפסיקה להיות חברה סולידרית'. כשמתפרסם דוח העוני, כשאנחנו שומעים עוד סיפור מזעזע על עובדים מנוצלים או על חולים ללא תרופות, אחת התגובות תהיה 'פעם, כשהיתה פה סולידריות, זה לא היה יכול לקרות'. ובצדק. נדב פרץ על המשמעות האמיתית של סולידריות
אבל מהי אותה סולידריות? במה היא בעצם מתבטאת? בדרך כלל הסולדריות שאנחנו מחפשים מתמצה בהליכה להפגנה שלא קשורה אלינו ישירות, בהשבתה של המשק למען עובדי הקבלן או בפוסט שנון בבלוג. אבל הסולידריות האמיתית, זו שתמנע את המקרים שתוארו לעיל, לא באה בחינם – אנחנו צריכים להקריב בשבילה. לפעמים, את הדברים הכי חשובים שיש לנו.
אחת הדרישות הסוציאל-דמוקרטיות שמעוררות הכי הרבה אנטגוניזם היא הדרישה למנוע ממי שיש לו כסף לרכוש שירות מסויים, אם השירות הזה אינו מסופק על ידי המדינה לכולם באופן שוויוני. הזכרתי את זה, בעבר, בהקשר של מטפלות מול מעונות. לאחרונה שמעתי את הטיעון הזה עוד פעמיים: פעם אחת בהקשר של חוק השילוב, שעוסק בשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה, ופעם שנייה – בהקשר של הכנסת תרופות מצילות חיים לסל הבריאות.
בהקשר של חוק השילוב, מדובר ביוזמה נוספת של שרת החינוך. יולי תמיר אסרה על הורים בעלי אמצעים לממן לילדיהם סייעת כדי שאלו יוכלו להשתלב במסגרות החינוך הרגילות. הטיעון מאחורי איסור זה הוא שאין ליצור אפליה בין ילדים שהוריהם יכולים לממן את שילובם בכיתות לבין אלו שלהוריהם אין את האמצעים לכך.
להמשך הקריאה >>> בבלוג "הרהורים של אבא"
נערך על ידי הגר שקדתגיות: אחריות-חברתית, דוח-העוני, זכויות-אזרח, סולידריות, סוציאל-דמוקרטיה
קישור קבוע
תגובות