מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
היסטוריה של הכלכלה פרק טו – מרוויחים פחות, מרוויחים יותר
במשך שלושים ושתיים שנה, עלה השכר הממוצע של מנהל בחברות ציבוריות בארצות הברית פי מאה מהשכר הממוצע בהן. ואולם הבעיה, שלא מדברים עליה, היא חליבה קיצונית של העסקים לטובת הבעלים ותוך עושק גובר של העובדים. ללא התערבות של רגולציה חזקה להיפוך המגמה, דבר לא ישתנה
מאת: ק. טוכולסקי
בשנת 1976 היה שכרו הממוצע של מנהל חברה ציבורית בארצות הברית, גדול פי 36 מהשכר הממוצע בחברה. בשנת 1993, לאחר 12 שנות ניאו ליבראליות קיצונית בעידן רייגן-בוש האב, שנועדה לחזק את הכלכלה האמריקנית, נמצא כי שכרו הממוצע של מנהל חברה ציבורית עלה לפי 100 מהשכר הממוצע בחברה. אותה שנה נתקבלה ההחלטה לפרסם את שכר 5 הבכירים שיאני השכר, בכל חברה ציבורית: הייתה ציפייה שפרסום השכר ירתיע מנהלים מלהגדיל את משכורתם. בשנת 2008 היה השכר הממוצע של אותם המנהלים פי 339 מהשכר הממוצע בחברה. לא בושה ולא בטיח.
במהלך תקופה ארוכה יותר, של 32 שנה, מנהלי החברות הנסחרות בבורסה בארצות הברית לא סתם דאגו להעלאת שכרם בקרוב לפי 100, בשנים אלו, בהם זכה שכרם להגנה מפני שחיקה, נשחק שכרם של העובדים הפשוטים בארצות הברית. לא רק ששכר העובדים נשחק, מקומות עבודה רבים ברחו החוצה, באופן שיאפשר לחברות שנותרו אמריקניות בשם, ובזכויות של משקיעים זרים בעולם השלישי בלבד, לגרוף יותר ויותר רווחים, מעבודתם של מי שהרוויחו פחות ופחות. מנהלי החברות, ששילמו תחת שלטון רייגן, בוש האב, קלינטון ובוש הבן גם פחות ופחות מיסים, יכלו להעניק לאדוניהם רווחים גדולים יותר ויותר מההכנסות. אומנם כולם אוהבים לדבר על שכר המנהלים, גם בדה מרקר כותבים על כך השכם וערב, אולם שכר המנהלים הלך וגדל כי העובדים קיבלו פחות, והמדינה קיבלה פחות ואילו הבעלים שקיבלו יותר ויותר תגמלו את מנהלי החברות שלהם, על החלק הזה לא מדברים בדה מרקר, גם לא בכלכליסט אפילו לא בגלובס. שכר המנהלים גבוה בחברות ציבוריות מאפשר להסיט את אש הדיון על ההתנהלות השערורייתית של חליבת ההון מחברות ציבוריות לכיסיהם של בעלי ההון.
בתקופה שבה עלה שכרם של מנהלי החברות כמעט פי 100, גדלו הפערים בחברה האמריקנית לא רק בין מנהלי חברות לשכירים אלא בעיקר בין בעלי החברות ושאר האוכלוסייה. השכר הגבוה של המנהלים הוא בסך הכל אתנן נדרש, שבעלי העסק צריכים להעביר למי שאמון על הפעלתו לצורך קבלת הגושפנקא לחליבתו בצורה קיצונית לטובת עוד ועוד דיבידנדים. בתמורה לשכר מופרז, מאשרים המנהלים פיטוריי כוח עבודה מיומן מנוסה ומאורגן והחלפתו ככל הניתן בעובדים זולים, הם מאשרים ריקון קופת העסק והקטנת הרזרבות שלו, שצריך היה לייעד לצורכי התייעלות והתמודדות עם תקופות שפל בשוק, הם מקצצים בתנאי העובדים ובהוצאות על שיפור ואחזקת העסק, הם מבצעים בשביל הבעלים כל עבודה מלוכלכת מול עובדים, מדינה, קהילה ואפילו מוכנים לספוג את האש על משכורותיהם שלמרות עלותן לחברות מחווירות מול הדיבידנדים שהן מחלקות בכדי להעשיר את העשירים ביותר האמיתיים, בעלי החברות.
בשנים 1980-2008 הלכה הרגולציה בארצות הברית וחוסלה, חברות פרטיות וציבוריות יכלו לעשות ככל העולה על רוחן במטרה למכסם רווח. המנהלים בחזית על משכורתיהם המנופחות היו ונותרו רק חלק מהבעיה, אפילו לא החלק המרכזי של הבעיה. היכולת של בעלי חברות להשתמש בהן ככלי למיכסום רווחים בכל מחיר, על חשבון טובת הכלל, הוא הבעיה האמיתית. בעטייה חברות מעדיפות לשלם שכר נמוך ולא לתת תנאים, לזהם את הסביבה ולא להשקיע בבטיחות של מקומות עבודה ולפגוע בחוסנן שלהן עצמן, כי מנהליהם מנופחי המשכורות וחסרי האחריות רואים לנגד עיניהם רק את הצורך למכסם רווחים, גם על חשבון החוסן העתידי של החברות גופן.
אין זה מתפקידו של ההיסטוריון לנבא את העתיד, מה שהיסטוריון כן יכול לעשות הוא לנתח את העבר ולהניח הנחות לגבי התפתחויות עתידיות. מניתוח העבר ניתן להסיק כי משכורות המנהלים המנופחות הן סימפטום לבעיה ולא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא התעשרות הבעלים והתרוששות הרוב המוחלט של העובדים. הפיכתם של חברות ומקומות עבודה מעסק חי ומפרנס לטווח ארוך, לפרה חולבת ומנוצלת תוך העדר הסתכלות על ההשלכות של החליבה. ההנחה לגבי העתיד פשוטה, ללא רגולציה חזקה, ללא ניצול של חלק ניכר מרווחי חברות לחיזוקן ושימורן, ובאמצעות מיסוי ניכר על הרווחים גם הפנייתם לטובת המדינה והחברה כולה, נמשיך גם בשנת 2020, לקרוא על משכורות מנופחות של מנהלים, נמשיך להתעלם מהתמשכות תהליך התעשרותם המופרז של בעלים ונמשיך לקרוא בעיתונות הכלכלית על משברים ופיטורים.
עורך הטור: נגה תדמר
תגיות: ההיסטוריה-של-הכלכלה, ק.-טוכולסקי, רגולציה, שכר ממוצע
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
15 באפריל, 2010 בשעה 16:23
ככל שיש יותר רגולציה, כך פערי השכר גדלים.
להלן רשימת הרגולטורים האמריקאים הפדראליים, לא כולל רשימה של רגולטורים מקומיים בכל מדינה ומדינה, או רגולטורים עירוניים:
http://www.usa.gov/Agencies/Federal/All_Agencies/index.shtml
הבעיה של ארצות הברית איננה מחסור ברגולציה, אלא עודף רגולציה.
16 באפריל, 2010 בשעה 13:09
לדניאל,חוש ההומור שלך הוא משב רוח מרענן.
מה שטוב אצלך הוא שאתה לא מתחזה,כמו אחדים מאיתנו,למה שאינך.
16 באפריל, 2010 בשעה 13:15
טוכולסקי – דברי אלוהים חיים.
דניאל – אתה זורק הצהרות שבמקרה הטוב הן שגויות, ומגבה אותן כביכול בלינק, שלמעשה לא אומר כלום.
אתה טוען שבארה"ב יש רגולציה חזקה, אבל זה משהו שפשוט אי אפשר ללמוד אותו מרשימה סתמית של שמות המוסדות הרגולטוריים בארה"ב.
17 באפריל, 2010 בשעה 17:27
רגולציה היא בעייתית כי היא תלויה בשיקול דעת של אנשים שניתן לקנות אותם א ששואפים להרויח את הכסף הגדול אצל המפוקחים.
מה שצריך זה לשות את כללי המשחק ולבטל שיקולי דעת.
17 באפריל, 2010 בשעה 22:40
דניאל נמצא במקום הנכון- מעוז הניאו ליבראליזם, האם שמך דניאל דורון?
הטעות של כותב המאמר שהוא מייחס את התהליך רק למימשלים הרפובליקנים; מי שביטל את חוק גלאס -סטיגל היה ממשל קלינטון. בעניין הזה של קידום הפרטות, הורדת מיסים ורגולציה ההבדל בין המימשלי אינו גדול.
17 באפריל, 2010 בשעה 23:29
זה שיש רגולטורים אינו אומר שיש רגולציה.
כנראה שדניאל דנן אינו דניאל דורון (על-פי הצהרתו, פעם).
גם משטר אמריקאי נחוש כשל אובמה אינו יכול לעשות הרבה נגד כוחם של התאגידים.
דוגמה: עליית מחירי הדלק שאנחנו חווים בשנה וחצי האחרונות, אחרי שירדו, היא תוצאת משחקי ספסרים (ספקולנטים, לדוברי לע"ז). הללו מחזיקים מלאי דלק בשליטת קרנות גידור. לפני שנה וחצי הם זרקו לשוק כמויות אדירות בכדי להצטייד במזומנים. אחר-כך הם לחצו להעלות את המחירים מחדש וכשאובמה ניסה לבלום אותם הוא נתקל בהתנגדות של… הבנקאים.
מאז המחיר רק עולה.
תזכורת: הסיבוב על האורז לפני שנתיים שלוש (אותו סוג של פעילות).